צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 22

שם איכא דאמרי וכו' ור"א בתר דמצלי וכו' ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות וכו' נראה ג"כ על דרך הנ"ל והנה טבע הנשיאות גורם גבהות ומתוך כך מעותד לחטוא וכדכתיב אשר נשיא יחטא לא כתיב אם נשיא יחטא אלא אשר שהנשיא מעותד לחטוא ורז"ל במס' הוריות דרשוהו בענין אחר אבל שבעים פנים לתורה ועיין באלשיך פ' ויקרא. והנראה דר' אלכסנדרי המלך הקימו לדיין ושופט ולא הי' לו ברירה לברוח מהשררה ולכן אמר גלוי וידוע וכו' ומי מעכב שאור שבעיסה זה רמוז על השררה והממשלה שגורם גבהות הלב כמו שהשאור גורם שתגבה העיסה בתפוח למעלה ולברוח מהשררה אי אפשר מחמת שעבוד מלכיות ויה"ר שתצילנו וכו':

שם מר ברי' דרבינא וכו' יהיו לרצון וגו'. כתב הרשב"א בחידושיו שמכאן משמע שכל התחנונים שאמרו כאן לאחריהם היו אומרים יהיו לרצון וכו' והראב"ד ז"ל כתב שאין נכון לומר יהיו לרצון לאחר תחנונים אלו אלא קודם להן וכו' עיין בח"ר ועיין בתר"י לקמן דף ך"ט. ואני אומר דמ"ש הרשב"א דמכאן משמע וכו' לאחר נשיקת עפרו נלע"ד אדרבה מדלא הוזכר הך סיום יהיו לרצון לעיל בכל הני דמצלי בתר שסיימו תפלתם ואם נימא שלא הוצרך להזכירו דפשיטא שצריך לומר יהיו לרצון בסוף א"כ גם כאן בצלותא דמר ברי' דרבינא למה הזכירו א"ו כדעת הראב"ד דיהיו לרצון צריך לאמרו תיכף סמוך לשמונה עשרה ממש ומה שאמרו בכל אחד בתר דסיים צלותי' היינו שסיים יהיו לרצון דגם זה נחשב מכלל תפלת י"ח כיון שקבעוהו רבנן כצלותא אריכתא דמי ומה שאמר כאן בצלותא דמר ברי' דרבינא יהיו לרצון היינו שאמרו שנית אחר תחנונים הללו ומה ששום אחד לא אמרו שנית אחר תחנונים שלהם רק מר ברי' דרבינא היינו לפי ששייך להא דלעיל שביקש הפר עצתם וקלקל מחשבותם ועצתם היינו שנתייעצו יחד בפה ומחשבותם היינו מה שעדיין בלב כל אחד ונגד זה אמר על עצמו שיהיו לרצון אמרי פיו והגיון לבו היינו אפי' לא פירש בשפתיו:

שם כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם וכו'. כבר נתעוררו רבים מהמפרשים במאמר החכם הזה מה חידוש הודיענו בזה ומה ענין דברים הללו לסיום ספר איוב. ועוד וכי סוף בהמה לשחיטה ורבים מהם המתים מעצמם בלי שחיטה ואפילו אם כוונתו על בהמה טהורה ג"כ הלא רבו הגדלים במדברות וביערות במקום שאין ישוב וכלם מתים מאליהם וגם אפילו במקומות הישוב וכי ישראל רובה נינהו והלא אין שחיטה רק במה שישראל אוכלים ושאר כל האומות נוחרים ומה כוונתו באמרו שוב והכל למיתה הם עומדים. והנלע"ד דסיום ספר איוב הוא ושבע ימים ולכאורה יפלה איך שייך שבע ימים בצדיקים הלא יפה שעה אחת במעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב וכיון שהאדם מת נעשה חפשי מן המצות ושוב אין בידו להוסיף שלימות משא"כ בחייו של הצדיק מוסיף שלימות בכל יום ומתעלה ממדרגה למדרגה ומצינו במדרש בפסוק אוהב כסף לא ישבע כסף אוהב תורה ומצות לא ישבע וא"כ איך אפשר לומר בצדיק שבע ימים ואף שגם באברהם כתיב זקן ושבע ובדוד כתיב ד"ה א' ך' וימת בשיבה וגו' שבע ימים וגו' נראה דאברהם אבינו צפה ברה"ק שעשו בן בנו יצא באותו יום לתרבות רעה לכך הי' די לו במה שהשביע ימים ולא רצה לחיות יותר כדי שלא יראה בתרבות רעה של עשו. ודוד המלך כיון שידע שבחייו לא יבנה בה"מ רק בימי שלמה בכו וגם ראה שלמה בכו יושב על כסאו הי' שבע ימים ובחר במותו להניח כתרו לבנו כי אין מלכות נוגעת בחבירתה אבל באיוב קשה מה שכתב בו שבע ימים. ובירושלמי בפרקין איתא כד דמך רבי בון ב"ח על ר"ז ואפטר עלוהי מתוקה שנת העובד וגו' למלך שהי' לו פועלים וכו' כך יגע רבי בון בתורה לכ"ח שנים מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמד למאה שנים וכתב מהר"ש יפה ביפה מראה קשה שנראה שבא לתת טעם למותו בקוצר שנים לומר שאינו מפסיד אחר שיגע וזכה בזמן הזה כאחרים בכל שנותיהם אבל זה אינו מספיק דמ"מ הוא מפסיד שאלו הוא חי יותר הי' יגע יותר והי' מסיג בשלימות יותר ויותר ונמצא שהפסיד במותו בקוצר שנים ושמעתי שמוה"רר שמואל סבע השיב שזה ודאי שלכל שכל האנושי יש לו גבול יעמוד אצלו שלא יוכל לעלות יותר ור"ב כבר השיג בכ"ח שנים כל הגבול שיכול השכל האנושי להשיג א"כ לא הי' לו תועלת יותר בתוס' החיים כי כבר השיג כל מה שבחקו להשיב עכ"ל של הי"מ ואמרתי בזה כבוא למכוון המאמר בכאן כי סיים ספר איוב וראה שכתב במיתתו שהי' שבע ימים בא לתרץ קושי' הנ"ל איך שייך בצדיק שבע ימים ואמר הכי סוף האדם למות כלומר שזהו סופו ותכליתו כשם שסוף בהמה לשחיטה שזהו תכליתה והתיקון שלה שע"י הברכה שמברכין בשעת השחיטה גם הוא מתעלית כדרך הבהמה הקריבה ע"ג המזבח ואם לא הי' שוחטין אותה הוא קרוב להפסד לה כי אולי תמות כנבילה או ע"י נחירה כן האדם זהו סופו הטוב כאשר השלים חקו ואין לו שוב שום תועלת בתוספת חיים אז תכליתו הוא המיתה שתעלה נשמתו למעלה וגם נפטר ממלחמת היצר הרע. אך ע"ז קשה קושי' הי"מ דמה בכך שהשלים חקו אכתי אם הי' תי הי' עולה יותר במדרגה מחקו ולזה אמר ר' יוחנן והכל למיתה הם עומדים כי המלאכים נקראים עומדים כדכתיב שרפים עומדים ממעל לו והצדיקים נקראים מהלכים כדכתיב ביהושע בן יהוצדק כה אמר ה' וגו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה והטעם ידוע כי המלאך נשאר במדרגה אחת לא יוסיף שלימות ולא יגרע אבל להצדיק בכל יום ויום ע"י מעשים טובים ועסק התורה משיג שלימות יותר ויותר ומהלך ממדרגה למדרגה כל ימי חייו הכל לפי רוב המעשה ואמנם לפי דברי הרר"ש הנ"ל שגם האדם יש לו גבול עד פה תעמוד נמצא שגם הצדיק בהגיעו לגבול הזה שוב ג"כ דומה למלאך ונקרא עומד. וזהו כוונת ר' יוחנן והכל למיתה כאשר הגיעו למדרגה האחרונה שוב הם עומדים אפילו הצדיקים וא"כ שפיר אז סופו ותכליתו הוא המיתה והרוח תשוב אל האלקים להנות מזיו השכינה:

שם וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם. אמרו וגדל בשם טוב ולא אמר וזכה לשם טוב כי יש שמתחלה זכה לעושר וכבוד וגדולה ואח"כ הגיע לשם טוב ולאיש כזה אין השם טוב ראי' על שלמותו כי רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן ומחנפים לו מחמת עשרו וגדולתו ומשבחים אותו ועי"ז בא לשם טוב אם אמת אם שקר אבל אם נהפוך הוא שגדולתו בא לו מחמת שמו הטוב ונתגדל אצל כל שלא מחמת עשרו ולא הי' לא שר ומושל רק מחמת יושר הנהגתו הי' אהוב למעלה ונחמד למטה ומצא חן ונתגדל זהו שם טוב אמיתי וזהו שאמר וגדל בשם טוב שגדולתו הוא בעבור שמו הטוב והבי"ת הוא בי"ת הבעבור שגדל בעבור שמו הטוב ואמנם יש מי שהוא טוב וזוכה לגדולה וכאשר נתגדל נתגאה ונתקלקל ומאבד שמו הטוב על דרך נגד שמא אבד שמ' וזה יצא שכר שמו בהפסדו שע"י השם הטוב ירד פלאים ולכן סיים ר' יוחנן ונפטר בשם טוב מן העולם:

שם לעושים לא נאמר אלא לעושיהם וכו' נוח לו שלא נברא. ויש לדקדק איך מתורץ בזה על שלא נאמר לעושים ומה הפרש בין לעושיהם ללעושים ונראה דעושים היינו שעושים המעשים אבל עושיהם היינו שעושים את עצמם ולזה אמרו שהעושים שלא לשמה נוח להם שלא נבראו ונמצא הבריאה שלהם למגן אבל העושים לשמה שלהם היתה הבריאה לתכלית טוב נמצא שהם הם המחזיקים הבריאה וכאלו עושים את עצמם והם נעשים עתה למפרע שותפים להק"בה במעשה בריאתם:

שם גדולה הבטחה שהבטיח הק"בה לנשים וכו' ולכאורה אין לזה שום התקשרות לכאן בשום ענין ונשים מאן דכר שמייהו. ונראה דשייך לדלעיל כי מתחלה אדם נברא יחידי ואח"כ אמר הק"בה לא טוב וגו' אעשה לו עזר כנגדו וביבמות דף ס"ג ע"א אשכחי' ר' יוסי לאליהו א"ל כתיב אעשה לו עזר במה אשה עוזרתו א"ל אדם מביא חטים חטים כוסס פשתן פשתן לובש לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו ולפי"ז נמצא עקר צורך בריאת האשה להיות עזר במלאכת הבית והעקר לקיום המין ובזה הי' מקום לומר כיון שבמאמר הקדום שמר לא בפומי' דרב שעוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' ולא פ"ו אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם נמצא שוב אין צורך לאשה כלל וכיון שתחלת בריאתה לא הי' רק לקיום המין ולהיות עזר לבעלה ועכשיו שכ"ז בטל לא תזכה אשה אז ויהיו הצדיקים בעוה"ב דוגמת עולם המלאכים דעיר גברים כתיב ועיין במג"א סי' תר"י ס"ק ה' וכדי לאפוקי מסברה זו דרש רב כי נהפוך הוא ואדרב' גדול' הבטחה שהבטיח הק"בה לנשים יותר מלאנשים:

רש"י ד"ה פיך ידבר חכמות בלשון ברכה היו אומרים דברי רש"י תמוהין והלא קדמו בדבריהם כמה ברכות עולמך תראה וכו' ומדוע איחר רש"י עד ברכה זו ונראה כוונתו ע"פי התוספתא הביאה הטור א"ח סי' קט"ז וז"ל הטור אע"ג דתניא הכתיב לרבים אין מכנין ליחיד ליחיד אין מכנין לרבים וכו' פירש הרמ"ה וכו' אבל של תפלה שהוא דרך בקשה רשאים לשנותן וכן הוא בש"ע שם. ואומר אני שמה שאמרה התוספתא שאין מכנין מרבים ליחיד ומיחיד לרבים לאו דוקא אלא הה"ד כל שאר שום שינוי אסור לשנות הפסוק ממה שהוא והנה בתהלים מ"ט כתיב פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות והי' קשה לרש"י בשלמא מה שאמרו לבך יהגה תבונות אינו לשון המקרא כלל אבל פיך ידבר חכמות הוא ממש לשון המקרא אלא ששינו ממדבר בעדו למדבר בעד אחרים ומה לי משנה מיחיד לרבים או משנה מבעדו לנוכח ואסור לשנות לכן כתב רש"י שבלשון ברכה היו אומרים ואין בזה איסור לשנות כיון שאין כוונתן בתורת קריאת המקרא:

תוס' ד"ה העושה שלא לשמה וכו' וא"ת והאמר ר"ל וכו'. שיבוש כפל בדפוס וצ"ל והאר"י אמר רב וכן הוא הגירסא שם בפסחים ובנזיר ובסוטה ובסנהדרין והוריות וערכין בכלם בעל המימרא הוא ר"י אמר רב ובתוס' גופא שם בפסחים בד"ה כאן בעושים וכו' וכדר' יהודה וכו' תימא דרב גופי' אמר בברכות כל העוסק בתורה וכו' נוח לו שלא נברא הרי שהקשו רב אדרב וא"כ גם כאן ט"ס הוא וצ"ל והאר"י א"ר. ובזה הונח לי מה שלכאורה לא חידשו התוס' כלום מדברי רש"י כאן שג"כ חילק בין הפרקים בעושים שלא לשמה לחלק שכאן מיירי לקנטר ובפסחים מיירי שיכבדוהו ולפמ"ש ניחא דרש"י הוקשה לו מתחלת מימרא דפסחים שהוא רבא רמי וכו' וכאן בעושים שלא לשמה והוקשה לרש"י דעכ"פ אפילו בשלא לשמה עכ"פ גדול החסד עד שמים וכאן אמר שכוח לו שלא נברא. ואמנם התוס' לא הוקשה להם מזה דגברא אגברא קרמית ורבא ס"ל שגדול חסדם עד שמים ורב ס"ל שנוח להם שלא נבראו ולכן הקשו התוס' מלעולם יעסוק אדם וכו' שהוא מימרא דרב גופי' וקשיא דרב אדרב כקושייתם בפסחים שם:

ע"ב ואין יוצאת וכו' שיצא ממנו דואג. הא דקאמר יוצאת לשון נקיבה נלע"ד משום דדואג רצה לפסול את דוד שבא מרות המואבי' מחמת שהי' להם לקדם נשים לקראת נשים כמבואר ביבמות דף ע"ו ע"ב ורצה לעשות הנקיבות יוצאנית להכי קרי לי' יוצאת:

שםלמימרא דרשב"ג וכו'. דברי רבנן נזכרו תחלה במשנתינו לדברי רשב"ג וכן בפסחים ג"כ דברי רבנן שנויים תחלה ובקושיא אחז המקשן דברי רשב"ג תחלה כאן וכן בפסחים. ונראה משום דרומיא דרשב"ג אדרשב"ג אלים טפי מרומיא דרבנן ארבנן דדלמא הני רבנן דכאן ודהתם לאו נינהו חדא שהרי אין שמם נזכר ואף דמ"מ רמי להו דמסתמא הני דפליגי כאן אדרשב"ג והם בני מחלוקתו הם בני מחלוקתו שמה מ"מ רשב"ג ודאי חד הוא. ועוד דאי לאו פלוגתי' דרשב"ג לא הוה קשיא כלל דרבנן אדרבנן דאטו נזכר בדברי רבנן בפסחים שאין אדם רשאי לעשות עצמו ת"ח רק מדחזינן דרשב"ג פליג ואמר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח מכלל דרבנן פליגי ולכן התחיל בדברי רשב"ג:

שםמוחלפת השטה. הרי"ף והרמב"ם פסקו דחתן אם רוצה לקרות קורא. וכתב הב"י בסימן ע' דהם סברי כתירוצא דר' יוחנן וא"כ דברי הת"ק דמשנתינו הם דברי רשב"ג והלכה כרשב"ג דכל מקום ששנה רשב"ג במשנה הלכה כמותו וכ"כ הלח"מ בפ"ד מק"ש. ולכאורה אני תמה ואף אם יהיבנא דקיי"ל כר' יוחנן מ"מ מאן מוכח דמחלפת השטה דקאמר ר"י היינו שיטה דכאן ודלמא שטה דמקום שנהנו מוחלפת ורש"י בפסחים כתב מוחלפת השטה התנא שסדרן טעה באחת מהן והחליף שטתו הרי דלא הכריע רש"י איזה מהן מוחלפת ונראה דס"ל להרי"ף והרמב"ם דמסתמא שטה דכאן מוחלפת כדי שלא יהי' מעשה דר"ג מעשה לסתור דברי רשב"ג בנו ועיין מ"ש לעיל במשנתינו בתוס' בד"ה מעשה וכו' ואף שהתוספת כתבו שם דלא הוה מעשה לסתור וכפי מה שכתבנו שם דהיינו שאינו לסתור דברי רשב"ג נראה שהתוס' נדחקו כדי ליישב אליבא דרב שישא כאן והתוס' לשטתייהו דפסקו כאן כר"ש אבל לר' יוחנן אם נפרש דשטה דכאן מוחלפת אין אנו צריכין לדחוקי לכן פסקו הרי"ף והרמב"ם דשטה דכאן מוחלפת ופסקו כרשב"ג ולא מטעם דקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו שהרי שם בפלוגתא דמקום שנהגו לא פסקו בפירוש כרשב"ג משום דלא הכריע אם הלכה כר' יוחנן או כרב שישא אמנם פסקו כאן כרשב"ג דהיינו דברי ת"ק במשנתינו משום דמעשה דר"ג מסייע לי' ומעשה רב ולכן כאן בודאי הלכה כן בין שהוא דברי רשב"ג ובין שהיא דברי רבנן דאף דהלכה כרשב"ג היינו אם אין נגדו מעשה רב ושם בפסחים סתם הרמב"ם הדברים שת"ח בטלים ואם רשאי אדם לעשות עצמו ת"ח או לא השמיט ולא הכריע אם יש לחלק כדברי רב שישא או אין לחלק כדברי ר' יוחנן וכן הרי"ף הביא שם הפלוגתא ולא הכריע: סליק פרק שני. ובעזה"י נתחיל פרק שלישי: פרק שלישי

שם במשנה ומן התפילין. הקשה בח"ר מאי ארי' מוטל לפניו אפי' כל יום ראשון במי כדאמרי' במ"ק מדקאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך וכו' ולקמן בסוגיית הגמ' נאריך בזה. ואמנם גוף קושייתו יש לדחותה לפמ"ש המג"א בסי' תקמ"ח ס"ק ה' דאבל בחוה"מ מניח תפילין אפילו ביום ראשון ע"ש וא"כ קמ"ל משנתינו דאם מתו מוטל לפניו אפילו בחוה"מ פטור מן התפילין ואמנם הרשב"א לשיטתו דאיהו סובר דחוה"מ בלא"ה לאו זמן תפילין הוא והוא דעת המחבר בא"ח סי' ל"א אבל לדעת הרא"ש והוא דעת הרמ"א בהג"ה שם דחוה"מ הוא זמן תפילין א"כ ממילא ליבא קושיא. מה שאני תמה שהרי בירושלמי כאן הקשה קושיא זו של הרשב"א על משנתינו ולדעת הרא"ש לא הקשה הירושלמי כלום ולא עוד אלא שעקר סמיכתו של הרא"ש שחוה"מ הוא זמן תפילין הוא מכח דברי הירושלמי שהביאו התוס' במנחות דף ל"ו פ"ב בד"ה יצאו שבתות ועיין בב"י סי' ל"א וא"כ איך הקשה הירושלמי כאן קושיא הנ"ל על משנתינו. ולכן צריך לומר שלא כדברי המג"א הנ"ל וגם בחוה"מ פטור אבל ביום ראשון שמה שכתב הרא"ש הטעם שאבל מעולל בעפר קרנו והוא לו יום מר אין טעם המרירות משום אבילות אלא מרוב צער של יום ראשון וזה שייך גם בחוה"מ שאף שאינו נוהג אבילות מ"מ יום מר היא לו ואינו מניח תפילין. ונראה לקיים דברי המ"א וקושיות הירושלמי הוא שא"צ למתני תפילין דמק"ו מק"ש שמעינן דמה ק"ש שהוא חייב אחר קבורה ופשיטא ביום שני פטור במתו מוטל לפניו תפילין שפטור אפילו אחר קבורה ואפילו ביום שני לכל מר כדאית לי' ק"ו שפטור אפי' בחוה"מ עכ"פ במתו מוטל לפניו ובזה נדחים גם דברי השושנים לדוד שהקשה דע"כ לא שמענו דאבל פטור מתפילין ביום ראשון אלא אחר קבורה שכבר אל אבילות אבל באנינות אכתי לא שמענו ואיצטרך למיתני במשנתינו לפוטרו באונן ולפמ"ש ניחא דאכתי ק"ו הוא מק"ש. ולקמן בסוגי' הגמרא נבאר פירוש אחר בדברי הירושלמי ומשם יהי' ראי' לדברי המג"א:

שם פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין וכו'. הא דלא תנן הכי לעיל גבי החתן דלא תני דק שפטור מק"ש והרי גם במתו מוטל לפניו הטעם הוא משום שטרוד טרדה דמצוה וכמו שפירש"י כאן ורש"י בעצמו סיים והוה דומיא דחתן וא"כ קשה למה לא תנן הכי גבי חתן. ונראה מכאן ראי' למ"ש הכ"מ בפ"א מק"ש בשם הר"ר מנוח דפטור של החתן הוא רק בלילה אבל ביום חייב דישראל קדושים הם וכו' ע"ש ואם כן תפילין ליתנוהו בלילות ותפלה ג"כ הוא משנה שא"צ שפטור דהא בלא"ה תפלת ערבית לאו חובה אלא רשות ואם רוצה להתפלל גם החתן רשות בידו לת"ק דשם דגם ק"ש אם רוצה לקרות קורא ומשום דלא תני הני לא סיים ג"כ שם ומכל מצות האמורות בתורה וסמך על מה ששנה כאן והה"ד בחתן וראיתי בתר"י שלא גרסינן במשנתינו ומכל מצות האמורות בתורה ושיש מפרשים שאינו פטור אלא מאלו בלבד אבל בשאר מצות חייבים ומביאים ראי' מדאמרי' בפ' הישן חתן פטור מכל מצות האמורות בתורה ותנא שילא חייב ואומרים דהתם משמע דהלכתא כשילא וכי היכי דחתן חייב בכל המצות האמורות בתורה ה"נ מי שמתו מוטל לפניו חייב אלא באלו שלשה לבד מפני שצריכות כוונה יותר משאר מצות וכו' ואין זה נראה למורי הרב שאותה ברייתא דמביאין ראי' ממנה שחייב בכל שאר מצות כבר תרצה רש"י ז"ל ואמר דלא ס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה אבל אנן דקיי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ודאי פטור עכ"ל רש"י ואני אומר שאף שקיי"ל העוסק במצוה וכו' אף עפי"כ יש לקיים דברי שילא דבשמעתין ראיתי לבעל פ"י שהקשה איך ילפי' בפ' הישן דעוסק במצוה פטור מן המצוה מק"ש ומפסח ודלמא שאני ק"ש ופסח שהן מ"ע שהז"ג ונשים פטורות מהם וה"ל מצוה שאינה שוה בכל לכך העוסק במצוה פטור ממנה ומנ"ל שעוסק במצוה פטור משאר מצות השוים בכל. ואני אומר דמה דפשיטא לי' לבעל פ"י דפסח אינו נוהג בנשים אני תמה והלא ר' יוסי ור' יהודה תרוייהו ס"ל דאשה בראשון חובה רק ר"ש סובר רשות ופשיטא דהלכה כר"י ור"י וכן מפורש ברמב"ם בריש פ"א מק"פ דאחד איש ואחד אשה חייבים במצוה זו ואמנם מפסח בלא"ה ליכא למילף דהרי הא דעוסק במצוה פטור מפסח ילפי' מן ויהי' אנשים וכו' שטמאו עצמן לקבורת מת ונדחו מפסח והרי יש לדחות דשאני התם דלא מטי זמן חיובא דפסח וכדעביד התם צריכא וצריכין אנו למילף מק"ש וע"ז שפיר פריך הפ"י דשאני ק"ש שהיא אינה שוה בכל. ואמנם דכי היכי דק"ש היא עשה שאינה שוה בכל הלא גם חתן הוא עשה שאינה שוה בכל דפ"ו אינה בנשים שהאיש מצווה על פ"ו ולא האשה וכי היכי דעשה שא"ש בכל העוסק בה פטור מעשה אחרת כיוצא בה ה"נ העוסק במצוה השוה בכל פטור ממצוה אחרת שהיא שוה בכל ולהקשות היא גופה מנ"ל דחתן פטור מק"ש ודלמא ובלכתך בדרך דילפינן מינה לפטור עוסק במצוה לא אתי למיפטר חתן רק לעוסק במצוה השוה בכל הוא דפטור מק"ש שא"ש בכל. נראה דהרי דרשינן כי דרך מה דרך רשות ואם כן העוסק במצוה אף על פי שא"ש בכל מ"מ אינה כי דרך שהוא רשות לגמרי וממילא דרשינן לפטור חתן ואמנם שהעוסק במצוה שא"ש בכל יהי' פטור ממצוה השוה ככל ע"ז אין לנו שום לימוד. ובזה אין אנו צריכין לומר דשילא שם בסוכה לא ס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה דלעולם דס"ל אבל הוא סובר דשפיר פטור ממצוה כיוצא בה אבל מצות חתן שא"ש בכל אינו פוטרת משאר מצות השוים בכל אבל מסוכה פטור דגם סוכה א"ש בכל. ובזה מתורץ קושיות התוס' במס' סוכה דף ך"ו ע"א בד"ה חתן וכו' שהקשו דא"כ יתחייב חתן בסוכה ע"ש. ולפמ"ש ניחא. וע"פי הקדמות האלה נוכל לקיים כאן הגירסא שלפנינו דמסיים במשנתינו ומכל מצות האמורות בתורה ולעיל גבי חתן לא מסיים מכל מצות וכו' ולא כמו שרציתי לומר לעיל שסמך על מה ששנה כאן רק דחתן שהוא מצוה שאינה שוה בכל חייב במצות אבל קבורת מת הוא שוה בכל שאינו מ"ע שהז"ג וגם נשים חייבות בקבורת מתים לכך פטור מכל המצות: