צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 24

שם ב"ע אומר וכו'. וצ"ע כיון דב"ע אינו חושש בספינה לעכברים למה לא פליג ברישא המשמר את המת וכו' הי' לו לב"ע לומר אם הי' בספינה מניחו בזוית ומתפלל בזוית אחר. ונראה דאז הי' ה"א דוקא היכי שיתבטל מק"ש לגמרי הוא דסובר ב"ע דבספינה אינו חושש לעכברי' משא"כ בשנים שאז אינו מתבטל מק"ש ותפלה לגמרי שהרי זה משמר וזה קורא ומתפלל ואח"כ משמר זה וזה קורא ומתפלל גם ב"ע חושש לעכברי' בספינה קמ"ל דב"ע אינו חושש כלל בספינה לעכברי' אפילו בהיו שנים. והפוסקים לא הזכירו דין ספינה כלל וצ"ל דסתמא כפירושו שאין שום חילוק בין ספינה ליבשה וכת"ק:

שם עליו הכתוב אומר מלוה וגו' ומכבדו חונן אביון הך סיומא ומכבדו אינו סוף פסוק של מלוה ה' וגו' ואדרבה הוא כתיב הרבה קודם לפסוק מלוה ה' שזה כתיב משלי י"ט וזה כתיב שם בקפיטל י"ד ורישי' דהך קרא הוא עושק דל חרף עשהו ומכבדו חונן אביון וא"כ הי' להקדים הך דמכבדו וגם הוא שייך לדלעיל שאם אינו מלוהו חרף עשהו. אמנם כיון דכאן כתיב עושק דל ובמה שאינו מלוה אף שהוא בזיון למת מ"מ אינו כקרא עושק לכן הביא לעיל באינו מלוהו קרא דלועג שבמה שאינו מלוהו הוא מלעיג עליו וכאן הקדים להביא מלוה ה' לפי שהוא לשון לוי' כמו"ש רש"י בד"ה מלוה וכו':

רש"י ד"ה מואב ע"ש שבנאו דוד וכו'. התוס' כ' בד"ה שני אריאל מואב ע"ש דוד ושלמה שבנו את הבית ובאו מרות המואבי'. התוס' לשטתם שהם לא פירשו שני אריאל ע"ש שני מקדשים אבל פירשו על שני אנשים שבנאו את אריאל דהיינו דוד ושלמה. אבל רש"י פירש שני אריאל שני מקדשים שנקראו אריאל ולכן פירש מואב על דוד. אבל אכתי צריך טעם למה פירש על דוד שהרי דוד לא בנאו רק הכין המקום וקנה הגורן וקידש המקום ואמר זהו בית אלקים וגו' אבל שלמה בנאו והי' לרש"י לומר שבנאו שלמה דאתי מרות המואבי'. ואולי כיון דרש"י פירש על שני מקדשים ראשון ושני והרי שלמה לא בנה רק בית ראשון אבל דוד שקידש המקום זה הי' גם במקדש שני שלא שינו המקום כי הכל בכתב מיד ה' ולכן פירש"י על דוד:

ע"ב ידע אבון בהאי צערא וכו'. רצונו לומר אם כעת תיכף הוא יודע מעצמו דלאחר זמן לא הוה אידך משיב ומנא ידע דהרי מסיק לקמן אינש אחרינא שכיב ואמר להו וא"כ גם לר' חייא כשימות אינש אחרינא יודיע לו צער בניו ומה שאמר ידע אבון היינו אם יודע מעצמו וכן מה דכתיב יכבדו בניו ולא ידע היינו שמעצמו לא ידע:

שם הלך ולן בבה"ק עיין בכותב בע"י ומהרש"א בח"א. ולענ"ד דעוה"ז הוא כפרוזדר בפני עוה"ב והיינו דרך משל ואמנם הקבר הוא הפרוזדר ממש כי דרך שם מוכרח לעבור לעוה"ב והחסיד הזה תמיד כלן מחשבתו וכל בקשותיו הי' בעסקי עוה"ב ולא בלבל מחשבתו בעסקי עוה"ז ואמנם עכשיו שהציקתהו אשתו וגם מצורף לזה גודל עניו ודוחק מזונותיו ואולי לא הי' לו רק דינר זה שנתן לעני נכנס במחשבתו דאגת פרנסתו שהוא עסקי עוה"ז שהוא בקרא דרך משל פרוזדר וזהו נקרא הלך ולן בבה"ק שהוא פרוזדר וע"י הרהורי דלבו בדאגה זו הראו לו מן השמים בחלומו סיפור דשתי רוחות:

שם שאני קבורה במחצלת של קנים וכו'. הגם שכל דברי רז"ל באגדות יש בהם ענין נסתר וברמז ובחידה דיברו מ"מ גם פשטן של הדברים צריך שלא יהיו דברים זרים ויוצאים מהיקש הטבע. ולכאורה תשובה זו שקבורה במחצלת של קנים ומתוך כך אינה יכולה לשוט בעולם הוא דבר זר מאד וכי הגוף עולה מקברו הרי הגוף מוטל כאבן דומם בקברו אבל הרוח הוא העולה רוח הצדיק עולה למעלה בגבהי מרומים ורוח הרשעים נתונה בכף הקלע אבל הגוף בין של הצדיקים ובין של הרשעים נשאר בקבר אך הגוף של הצדיק מושכב במנוחה עד יגיע עת קץ אז יעמוד לגורלו לקץ הימין וגוף של הרשע בשרו עליו יכאב וקשה רמה למת כמחט והנפש נידונית בכף הקלע ומה ענין המחצלת להרוח שאינו דבר גשמי שיתעטף במחצלת ש"ק. ועוד ששוב לשנה אחרת חזרה ואמרה לו בואי ונשוט והלא השיבה לה אשתקד שאינה יכולה וכאשר השיבה לה באמת לא כך אמרתי לך וכו'. ונראה ע"פי שאמרו במס' שבת דף קנ"ב ע"ב כל מה שאומרים בפני המת וכו' וחד אמר עד שיתעכל הבשר דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל הרי שכל זמן שבשר הגוף קיים אין הנפש יכולה להפרד ממנו עד שיכלה בשר הגוף לגמרי ואז עולה הרוח למעלה ולכך המצוה לקבור בקרקע כמבואר בסנהדרין דף מ"ו כדי שירקב הגוף מהרה ולכך התכריכין הם של פשתן הכלים ונרקבים מהרה שלא יעכבו רקיבת הגוף וזו שנקברה במחצלת ש"ק שהיתה אמה עני' ולא הי' סיפוק בידה להלבישה תכריכין של בגדי פשתן וקברה אותה בעיטוף מחצלת של קנים וזהו אינו מתרקב כל כך בנקל נשאר גם הגוף קיים בבשרו ולא היתה יכולה להפרד ולעלות למעלה ואמנם בשנה השני' היתה השני' סבורה שכבר במשך שנה שעברה נרקב המחצלת עם הבשר ותהא יכולה לעלות לכן אמרה לה בואי ונשוט וזהו השיבה לה שעדיין לא נרקב המחצלת ולכן גם הבשר לא נרקב ואינה יכולה לעלות:

דף י"ט ע"א דק ואשכח תלת המזלזל בנט"י וכו' לכאורה יפלא למה שינה סדרן דהרי במשנה בעדיות דברי ת"ק נשנו תחלה דסובר שנידו לעקבי' והיינו מספר אחר מטתן וכו' ואח"כ במשנה הם דברי ר"י שסובל שנידו לאלעזר בן חנך שפקפק בנט"י וא"כ למה הקדים כאן המזלזל וכו' למספר אחר מטתן ויותר מזה שהמגיס דעתו כלפי מעלה הוא מעשה דשמעון בן שטח עם חוני המעגל והוא במס' תענית בסדר מועד והני תרי דלעיל הם במס' עדיות בסדר נזיקין ולמה זה איחר הך דהמגיס באחרונה וגם בזמן הוא קדים דשמעון ב"ש הוא מתנאים הראשונים ושמעי' ואבטליון קבלו ממנו כמבואר בפ"ק דאבות. והנלע"ד משום דחוני המעגל לא נתנדה כלל רק ששלח לו שמעון שאלמלא חוני אתה הי' ראוי שיגזור עליו נידוי ולכן סידרו באחרונה והני תרי דהמזלזל ומספר אף שבמשנה בעדיות דברי ת"ק נשנו תחלה מ"מ נלע"ד דת"ק לא פליג על מעשה דאלעזר ב"ח אלא דלא איירי בי' ואמנם על מעשה דעקבי' פליג ר"י ולכן הקדים המוסכם לכ"ע. ובזה ניחא דחשיב כאן תלת והרי ממ"נ חסר חדא מתלת דלר"י דל עקבי' ולת"ק דל אלעזר ולפ"מ שפירשתי ניחא דלת"ק איכא תלת שהוא מודה שנידו לאלעזר אלא שסובר שגם לעקבי' עשו כן ויותר מזה נלע"ד דגם לר"י איכא תלת ורש"י בלשונו הצח רימז לזה דרש"י בד"ה ר"י פליג אדלעיל דקתני שנידו את עקבי' וכל הרואה ישתומם מה חידש לנו רש"י בזה ופשיטא שפליג על ת"ק. ואמנם כוונת רש"י לפי שיש לנו שני פירושים בדברי ר"י אם היא חולק על ת"ק בכוונת עקבי' באמרו דוגמא השאוה אם הכוונה דוגמא על שמעי' ואבטליון וכפירש"י כאן וא"כ זלזל בכבודן של שמעי' ואבטליון ונתחייב נידוי והוא דעת ת"ק ולכן סבר שנידוהו ור"י פליג וסובר שלא היתה כוונת עקבי' לדוגמתן של שמעי' ואבטליון אבל היתה כוונתו דוגמת המים המאררים שלא השקוה מים המאררים ממש שנמחק השם עליהם אבל השקוה מים אחדים דוגמת מים המאררים וכפירוש הערוך שהביאו התוס' כאן וא"כ לא זלזל בכבודן של שמעי' ואבטליון כלל ולא נתחייב נידוי כלל ועיין בפ"ה מעדיות שם ולפ"ז חסר לר"י חד מהני תלת. ועוד יש לפרש שר"י לא נחלק בכוונת עקבי' על ת"ק כלל וגם ר"י מודה שדוגמא דקאמר עקבי' היינו דוגמת שמעי' ואבטליון שהיו ג"כ גרים והי' ראוי לגזור עליו נידוי אלא שלפי כבוד גדלו וחשיבותו לא נידו אותו וכעין מעשה דשמעון ב"ש עם חוני המעגל ששלח אליו אלמלא חוני אתה וכו' ובזה גם לר"י ראוי למנות זה במספר השלשה שהרי גם חוני המעגל נחשב במספר השלשה. וזה כוונת רש"י ר"י פליג אדלעיל דקתני שנידו את עקבי' כלומר שלא פליג על הכוונה בדברי עקבי' ומודה היא שהי' ראוי ליגזור עליו אבל מפני שהי' גדול מאד בחכמה וביראת חטא לא נידוהו ולכך נחשב הוא עכ"פ במספר השלשה אפי' לר"י:

רש"י ד"ה אין המת וכו' וי"מ וכו'. ונלענ"ד דהני תרי פירושי תרוייהו איתנוה ונכונים הם ותליין בתרי שינויי דתרי אמוראי לעיל דף י"ח ע"א דלרב פפא דקאמר לעיל תרגמא אמחזיר פניו ליכא לפרש שהמת בבית אחר דא"כ קשה למה האבל יושב ודומם הרי כשאין המת מוטל לפניו אף הוא חייב בק"ש אבל לרב אשי דמשני לעיל דמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי שפיר יש לפרש שהמת בבית אחר ואעפי"כ האבל פטור מק"ש ותפלה:

ע"ב ורוב ארונות וכו'. הוצרך לזה דאל"כ ספק דאורייתא הוא ואיך התירו משום כבוד הבריות ולכן הוצרך להקדים דרוב ארונות יש בהם חלל טפח והוצרך לומר ג"כ שגזרו וכו' משום דאל"כ קשה מאי ארי' לקראת מלכים הא בלא"ה מותר דהרי בכל מקום אזלינן בתר רובא לכן הוצרך להקדים דעכ"פ מדרבנן אסור והתירו כאן משום כבוד מלכי'. אלא דאכתי חשה למה הוצרך להקדים שרוב ארונות וכו' הרי אפי' הי' מחצה על מחצה כיון שהי' זה לקראת מלכים מסתמא רבים היו שם וספק טומאה ברה"ר טהור. אך לפמ"ש התוס' בד"ה מדלגין היינו שכיסוי זה עכ"פ גולל הוא וא"כ לענין טומאה וטהרה אין כאן שום נפקותא דבודאי נטמא זה הדולג והספק הוא רק לענין טומאת כהן אם הכהן מוזהר עליו או לא ואין זה נקרא ספק טומאה אלא הוא ככל שאר ספיקות באיסורין שספק תורה לחומרא. אבל לשטת הרמב"ם שכלל זה שספק דאורייתא לחומרא אינו רוצה לומר שהתורה אסרה את הספק אלא חכמים אסרו שיהי' ספק דאורייתא לחומרא הדק"ל דלמה הוצרך להקדים דרוב יש להם חלל טפח. והי' מקום אתי לתרץ ע"פי דברי התוס' רוב ארונות שאם אין ראש הארון פתוח לא מהני חלל טפח דאדרבה גרע טפי וא"כ מצינו למימר דודאי יש ג"כ קצת ארונות שהם סתומים לגמרי וא"כ אי לאו דאמר רוב וכו' ה"א שפלגא יש להם חלל טפח ופלגא אין להם א"כ סמוך מיעוט הסתומים לגמרי לפלגא שאין להם חלל טפח וה"ל רובא לחומרא ואסור מן התורה לכך הוצרך להקדים דרוב יש להם חלל טפח אך הרמב"ם מדויל ידו משתלים שהרמב"ם בפ' י"ב מטומאת מת הלכה ו' לית לי' סברת התוס' כאן וס"ל דחילוק זה בין פתוח לסתום הוא דוקא בקבר אבל בארון של עץ אפי' אין לו פתח בצדו כל שיש שם חלל טפח חוצץ בפני הטומאה קשה למה הוצרך להקדים רוב ארונות וכו' וצריך לומר שאף של הרמב"ם ספק תורה הוא רק מדרבנן לחומרא מ"מ חכמים עשאוהו כשל תורה ולא התירו בו משום כבוד הבריות:

שם איסורא מממונא לא ילפינן. ונלע"ד דהה"ד להיפוך דממונא מאיסורא לא ילפי' דאולי ממון חבירו לא ויתרה התורה משום כבודו של זה ולהכי אף דכתיב ולאחותו אכתי איצטרך והתעלמת דבזה אין אנו צריכין למה שנדחקו התוס' במסכת ב"מ דף ל' ע"ב בד"ה אלא לזקן וכו' יע"ש. והא דאמרינן איסורא מממונא לא ילפינן כראה דהיינו ממונא כה"ג שאין כאן הוצאת ממון מהמוחזק אבל להוציא ממון מהמוחזק אז אדרבה ממונא חמיר מאיסורא שהרי באיסורא הולכין אחר הרוב ובממונא אין הולכין אחר הרוב. ובזה א"ש במס' ב"מ דף ך"ז דאיבעי להו סימנין דאורייתא וכו' למנ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין הרי דילפינן איסור א"א מממונא ולפמ"ש ניחא דשם מוציאין האבידה מהמוצאה שהוא מוחזק בו. ואף שכתבו התוס' בכתובת דף ט"ז ע"ב בד"ה להחזיר וכו' דלענין החזרת אבידה מודה שמואל דאזלינן בתר רובה ע"ש וא"כ צריך לומר דהמוציא אבידה לא מקרי כל כך מוחזק כמו שאר חזקת ממון. נראה דהיינו דלא חמיר מאיסורא אבל עכ"פ נקרא מוחזק לענין זה שיהי' שוה כמו איסורא ועוד שמבואר אצלי בנודע ביהודה מהדורא תנינא אשר עדיין לא הבאתיו בדפוס שאם אמרינן סימנין דאורייתא היינו טעמא דאי לאו שסמכה התורה על סימנין אז הי המוציא אבידה קנאה תיכף בייאוש ולא הי' צרך להחזיר כלל אפי' בעדים וא"כ שפיר מהני סימנין להוציא מיד המוחזק ממש ותרצתי שם בזה מה שהקשה אותי חתני גאון ישראל ופארו דאיך נילף החזרת גט אשה דאיתחזק איסור אשת איש מחזרת אבידה שאינו בא לאפוקי מחזקה והרחבתי שם הדבור בזה וכאן אין מקום להאריך בסוגי' אחרת. ובזה אין מקום לקושיות הפני יהושע כאן:

רש"י ד"ה אמרת לא יטמא וכו' ואית דאמרי בע"פ וכו' דמילת זכריו מעכב הפסח. וצ"ל דמיירי בפסח הבא בטומאה שמשום פסח עצמו אינו מפסיד בטומאתו רק מפני מילת זכריו שמעכבו:

דף כ' ע"א שאני התם דכתיב ולאחותו וכו'. וכ' רש"י וטומאה גופי' שהותרה לכהן ולנזיר לטמא למ"מ דמעקר בידים וכו' מעיקרא לא על מת מצוה וכתב וכו'. והתוס' בד"ה שב וא"ת וכו' כתבו דשאני נזיר דישנו בשאלה וכהן הוא לאו שאינו שוה בכך. והנה יש נ"מ בין רש"י לתוס' לדינא דלרש"י אפילו לאו דכהונה לא ניתן לדחות מפני כבוד הבריות ולהתוס' לאו דכהונה עכ"פ ניתן לדחות ומה שפסק הרמ"א בי"ד סי' שע"ב דכהן ערום אסור להמתין עד שילבש עצמו היינו כדעת רש"י אבל לדעת התוס' עכ"פ לאוי דכהונה נדחים מפני כבוד הבריות. והנה נתתי לבי לראות אבה נוטה דעת הרמב"ם ולכאורה דעתו כרש"י שהרי פסק בסוף פ"ג מאבל שכהן מטמא בטומאה דדבריהם לכבוד הבריות וכו' ומדכתב דוקא טומאה שלדבריהם א"כ היינו כרש"י דלהתוס' אפי' טומאה של תורה נדחית בלאוי כהונה מפני כה"ב. אלא אחר העיון הא ליתא שהרי כתבו התוס' במס' ב"מ דף ל' ע"א בד"ה חלא דממת מצוה אין ללמוד שאר כבוד הבריות דשאני מ"מ שהוא בזיון גדול יע"ש ולכן התנה הרמב"ם באבל שהלך בדרך טומאה דוקא בית הפרס אבל בכהן ערום שהוא בזיון גדול מאד שרי אפי' בטומאה דאורייתא ללבוש הכתונת. ואמנם הי' עולה על דעתי ראי' דהרמב"ם סובר כתוס' ממ"ש בהל' כלאים פרק יו"ד הל' ט' הרואה כלאים של תורה וכו' שאין כב"ה דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה ולמה נדחה בהשב' אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מת מפני שפרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למ"מ עכ"ל הרמב"ם: ומדהקשה למה נדחה טומאת מת ודאי שאחז שטת התוספת דלרש"י קושיא מעיקרא ליתא דהרי לרש"י לאו מפני כבוד הבריות הוא ולא דיחוי הוא אלא שמעיקרא לא ניתן לאו זה במת מצוה. אבל אחר העיון הא ליתא דאם הרמב"ם קאי בשטת תוס' לא הועיל כלום במ"ש מפני שפרט הכתוב ולאחותו דאכתי קשה ונגמר מיני' והתוס' באמת הוצרכו לתרץ דשאני לאו זה שאינו שוה בכל אבל הרמב"ם שכתב רק מפני שפרט ולאחותו אכתי קשה ונגמר מינ' ובשם שבהשבת אבידה לא כתב הרמב"ם דשאני התם שפרט הכתוב והתעלמת משום דאכתי הוה קשה ונגמר מיני' והוצרך הרמב"ם לפרש מפני שהוא לאו של ממון א"כ גם במ"מ הי' לו לפרש שהוא לאו שאינו שוה בכל אצל כהן וישנו בשאלה אצל נזיר. א"ו שהרמב"ם בשטת רש"י קאי ומ"ש הרמב"ם מפני שפרט הכתוב ולאחותו היינו כמו שפירש"י דמתחלה לא ניתן לאו זה במת מצוה שהרי פרט הכתוב ולאחותו. אלא דאכתי קשיא לי דלמה לא כתב הרמב"ם ג"כ והא דנדחה עשיית הפסח משום שהוא שב ואל תעשה שזה טעם המבואר בגמ' ובזה לא מהני תירוץ הרמב"ם דשאני התם דכתי' ולאחותו דבזה ודאי קשה ונגמר מיני' וכמבואר בסוגיא בגמ' וברש"י. וגם בגוף קושית הגמרא ונגמר מיני' אני תמה דאיך נגמר מפסח ומילה דיש להם תשלומין דפסח יכול לעשות פסח שני ומילה אף שחביבה בשעתה מ"מ אינה נדחית לגמרי ויכול למול אח"כ וכמו שפירש"י במס' זבחים דף ק' ע"א בד"ה דלמא דלהכי דחה עשה דלא יטמא עשה דפסח אפי' אחר חצות אף שיש בו כרת משום דיש לו תשלומין בשני. ולכן עלה על דעתי דהך סוגיא אזלה כמ"ד בפסחים דף צ"ג ע"א דפסח שני תקוני לראשון לא מתקן לי' ופירש"י שם שאם הזיד בראשון אפי' עשה את השני חייב כרת א"כ לא שייך כאן לומר לפי שיש לו תשלומין בשני שהרי אינו מועיל תשלומין אלא לענין מאן דלא חזי בראשון תו לא עביד בשני אבל אינו מועיל בשום ענין לפטור כרת של הראשון ושפיר הקשה ונילף מיני' דכבוד הבריות דוחה. אבל הרמב"ם שפסק בפ"ה מק"פ הל' ב' שאם הזיד בראשון והקריב בשני פטור מכרת לכך לא הוצרך לתרץ כלל שב וא"ת שאני דבלא"ה ליכא למילף מפסח דאית לי' תקנתא בשני. אלא דחזינן שהרמב"ם פסק שם כרבי דשני רגל בפ"ע ואפ"ה אם הקריב בשני פטור מכרת והרמב"ם לא סבר כלל כפירש"י הנ"ל וס"ל להרמב"ם דבהקריב בשני לכ"ע פטור מכרת והרמב"ם פסק כרבי דשני רגל בפ"ע וא"כ ליכא לתרץ לדידי' כנ"ל דסוגי' דכאן בברכות היא תיובתא דהרמב"ם כמאן תרמיי' והרי רבי הוא היותר מפליג השני מהראשון דסובר שאינו תשלומין כלל. והנה כאשר שמתי עיני לחפש בדברי הרמב"ם ראיתי שלא נזכר דין זה כלל בכל ספר היד שלו שההולך לשחוט פסחו מטמא למת מצוה ולא הזכירו לא בהל' אבל ולא בהל' פסח. גם לא הזכיר כלל שכבוד הבריות דחה איסור תורה אפ' בשב וא"ת. גם השקפתי ע"מ שכתב הרמב"ם בפ"י מכלאים מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ וכבר הוכחתי דקאי על טומאת כהן ונזיר למת מצוה וא"כ יפלא הלא זה מלאחיו ילפי' ולאחותו אתי להולך לשחוט פסחו ואף אם נדחק דכוונתו במה שאמר ולמה נדחה במת היינו שפסח נדחה ודלא כמו שפירשתי לעיל א"כ נפלאו דבריו דמה הועיל במ"ש הואיל ופרט לאחותו דהרי אכתי קשה ונגמר מיני' וכמו"ש לעיל. ולעמוד על שורש כוונת רבינו הגדול עיינתי בגוף הסוגיא במס' נזיר דף מ"ח ודף מ"ט והנה הסוגיא עמוקה ורחבה מאד ואם אמרתי להעתיק כל פרטים לא יכילם הגליון ואמנם אכתוב בקיצור שורש דבר היוצא מסוגיא הנ"ל איך פרשה זו דלאביו ולאמו ולאחיו ולאחותו נדרשת בפרטים והנה שם בחלקו ר' ישמעאל ור"ע וע"ש היטב בכל הסוגיא ואני אוחז שטת התוס' שם בכל הדברים וע"ש היטב ואמנם מ"ש התוס' בדף מ"ח בד"ה האי מיבעי' לי' ובד"ה ולאחותו כדתניא דר"י לשטתו דאית לי' בפ' המפלת דמופנה מצד א' למדין ומשיבין הוא פליאה רבה שהביאו ראי' לסתור ושם בפ' המפלת דף ד"ב ע"א איכא תרי לישני ובתרוייהו לישני ר' ישמעאל סובר מופנה מצ"א למדין ואין משיבין ולכך לא נמשכתי בזה אחר דבריהם. ואמנם לא ידעתי מי הכריחם לזה והרי כמה מהדוחק סבלו שם בדף מיט ע"א בד"ה ומשני דצריכי וכו' במה שביארו שם דהא דלר"ע איצטרך אמו דלא נימא אביו למעוטי אתי דדוקא לאביו לא יטמא אבל לאמו יטמא ולר"י אייתר אמו לגז"ש וכתבו משום דלר"ע דדרשינן נפש אלו הרחוקים מת אלו הקרובים א"כ יש כאן כלל כל הקרובים ואם הי' כתב אח"כ אביו לחוד אז מיתורא ה"א דאתי למעוטי אמו או משום דהוי כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט אבל לר' ישמעאל דלא דריש נפש מת ולא משמע לי' מנפש רק רחוקים דומיא דכהן הדיוט וממילא איצטרך אביו לגופי' וממילא אמו אתי' בק"ו דלא ממעטינן לה מאביו שהרי אינו מיותר וגם ליכא למימר לדידי' כלל ופרט שהרי לדידי' אין הכלל על הקרובים.. והנה היקשה להם אח"כ תינח בנזיר אבל בכה"ג דודאי הכלל קאי על הקרובים וא"כ אי הוה כתיב אח"כ אביו לחוד הוה ממעטי' אמו אי מטעם ייתורא אי מטעם כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כמו לר' ע וא"כ איך דריש ר"י אמו אמו לגז"ש והרי אמו דכה"ג אינו מופנה ונדחקו מאד ביישוב דבר זה וכ"ז גרם להם מה שמבואר בדבריהם בדבורם הקודם שסברו דר"י סבר מופנה מצ"א משיבין ובאמת נזדמן להם נוסחא מועטת במס' נדה שם שהפכו דברי ר' ישמעאל לרבנן ודברי רבנן לר"י אבל לגירסא דידן שם בנדה דר"י סובר מופנה מצ"א ב"כ אין משיבין א"כ האמת כן הוא דאמו דכה"ג גם לר"י אצטרך לגופי' דלא נימא אביו למעוטי אמו אתי ואף על פי כן דרש ר"י אמו אמו לגז"ש כיון דמופנה בנזיר ולדידי' די במופנה מצד א'. ומעתה בירור הסוגיא שם בנזיר העולה ע"פי דברינו הוא זה דבין ר"י ובין ר"ע תרוייהו ס"ל מופנה מצד א' די ומדרשי הפסוקים לר"י היא כך דר"י דריש לאביו ולאמו דכתיב בכה"ג למת מצוה ותרוייהו מיותרים דגם אי היה כתיב על כל נפשות מת לא יבוא קאי על הקרובים דלרחוקים לא ברע מכהן הדיוט וכמו"ש התוס' שם דף מ"ז ע"ב בד"ה אי ברחוקים יעו"ש ואייתרי תרוייהו למת מצוה ולא סגי בחד משום דאי הוה כתיב חד ה"א למעוטי אידך אתיא אי מיותרא ואין משום דאין בכלל אלא מה שבפרט. ובנזיר דכתיבי ארבעה פרטי אביו אמו אחיו אחותו. אביו איצטרך לגופי' לקרובים דר"י לא דריש נפש אלו רחוקים מת אלו קרובים וכיון דאיצטרך אביו לגופי' לקרובים ממילא אמו וכל שאר קרובים מק"ו מאביו וכמו"ש התוס' דכיון דקרא דנפש מת לא איירי בקרובים ליכא כלל ופרט וא"כ אייתר אמו לג"ש למילף על כה"ג דכשם שבנזיר כתיב במותם למדרש אבל מטמא לנגעם ולזיבתם הה"ד כה"ג מטמא לנגעם וזיבתם ומופנה מצ"א די דלמדין וא"מ ולאחיו אייתר דנזיר מטמא למ"מ ותו לא צריך קרא לכה"ג ונזיר דר"י סבר מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוי וכיון דכבר ידעינן בכה"ג לחוד דמטמא למ"מ וידעינן בנזיר לחוד דמטמא למ"מ וממילא הה"ד כה"ג ונזיר מטמא ואייתר לאחותו להולך לשחוט פסחו דמטמא למ"מ. ור"ע דריש נפש מת בנזיר לקרובים ודריש לאביו למ"מ וגם לאמו שוב צריך דלדידי' דיש כלל בנזיר לקרובים אי הוה כתיב לאביו לחוד הוה דרשי' כלל ופרט למעוטי אמו וצריך גם אמו וממילא ליכא למימר אביו ואמו למעוטי שאר קרובים דמטמא להם דשאר קרובים ודאי אפי' מכלל ופרט אין למעטם דהני ק"ו גמור נינהו מאב ואם וליכא בהו שום סברה להעדיפם וכמו שהאריכו התוס' שם ואייתר לאחיו לכה"ג ונזיר שאף שיש בו תרי לאיי מטמא למ"מ וממילא ידעינן דפשיטא דכה"ג לחוד שמטמא למ"מ וכמו שמבואר שם בגמ' ולאחותו להולך לשחוט פסחו ואייתר לאביו ולאמו דכה"ג שניהם לגז"ש שיטמא לזיבם ונגעם דאי אפשר למיכתב חד בלא חברי' דלא נדרש אין בכלל אלא מה שבפרט ושניהם צריכי לג"ש דלמ"מ לא צריכי דכבר ידעינן מלאחיו דנזיר דאפ' כה"ג ונזיר מטמא למ"מ ואף שהוא רק מופנה מצ"א דהיינו בכה"ג לחוד ולא בנזיר די דגם ר"ע בהא סובר כר"י דמופנה מצ"א למדין וא"מ ולכן בין לר"י ובין לר"ע ע"פי הביאור הנ"ל אייתר ולאחותו להולך לשחוט פסחו וע"ז סובבת הסוגי' דנזיר וגם כאן הסוגי' בברכות בגדול כבוד הבריות ולכן פריך על רב יהודה דאמר פושט אפי' בשוק מהולך לשחוט פסחו דנדחה מפני כב"ת במ"מ והוצרך לתרץ שב וא"ת שאני אבל לדידן דחזינן בסוגיא בהמפלת דפליגי ר"י וחכמים דר"י סבר מופנה מצ"א למדין וא"מ וחכמים פליגי וסברי למדין ומשיבין אף שכבר מוכח מסוגי' דנזיר דגם ר"ע בהא סבר כר"י מ"מ הלכה כחכמים השנויים בלשון רבים אכן בזה שנחלקו ר"י ור"ע ודאי דהלכה כר"ע ולפ"ז לדידן דבעינן מופנה משני צדדים וכיון דבהא דבנזיר נפש מת ודאי כר"ע קיי"ל דנפש אלו רחוקי' ומת אפי' קרובים א"כ גם בנזיר אי כתיב לאביו צריך לכתוב גם לאמו וכן להיפך דאי הוה כתיב חד הוה אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט ולמעוטי אידך וכיון דבעינן גז"ש מופנה משני צדדים למילף כה"ג מנזיר לענין שיטמא לזיבם ולנגעם א"כ לאביו ולאביו בין בכה"ג ובין בנזיר איצטרכו תרוייהו לגז"ש ולית לן בכה"ג שום יתור למת מצוה ובנזיר דרשי' לאחיו למ"מ וידעינן שנזיר מטמא למ"מ ואכתי לא ידעינן כה"ג כלל במ"מ ואיצטרך לאחותו בנזיר לכה"ג ונזיר שיטמא למ"מ וכיון דכה"ג ונזיר מטמא למת מצוה פשיטא דכה"ג לחוד מטמא כדאי' שם בסוגיא ולא אייתר לן שוב שום קרא וא"כ לפי מה דקיי"ל דבעינן מופנה משני צדדים אין לנו לימוד על ההולך לשחוט פסחו שיטמא למ"מ ולכן לא הביא הרמב"ם בשום מקום שההולך לשחוט פסחו יטמא למ"מ וגם לא הביא כלל שמצוה של תורה אפי' בשב וא"ת יודחה מחמת כב"ה וגם ניחא מ"ש בפ"י מכלאים דמפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למ"מ וכתבתי לעיל שיש לתמוה עליו דהרי מלאחיו ילפינן ולפי מ"ש ניחא דמלאחיו ילפינן נזיר אבל כה"ג ילפי' מאחותו. אלא דקשה לי דמה בכך דפליגי חכמי' ור"י במופנה מצ"א דאף דקיי"ל דהלכה כרבים מ"מ אין אחר הכרעת האמורא כלום והרי רבא אמר במגילה דף ג' ע"ב פשיטא לי וכו' עבודה ומ"מ מת מצוה עדיף מולאחותו וכו' וא"כ איך יפסוק הרמב"ם דלא כרבא: