צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 34

דף פ"ז ע"א אמר חזקי' מ"ד ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה וכו'. ולמה יראה כדר"ל דאמר וכו' מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית וכו' ויש לדקדק דהא על השקיטה ליכא קושיא דלמה לא תשקוט ועיקר הקושיא על המורא לידע איזהו מורא עלה על הארץ א"כ לא הוה לי' להקשות אלא למה יראה. ואולי כשפירש לו המורא ידע שוב טעם השקיטה. ועוד דמשני כדר"ל וכו' והרי בקרא דמעשה בראשית כתיב יום הששי ויכולו השמים והארץ וא"כ כשם שהי' התנאי עם הארץ כך הי' התנאי עם השמים ושניהם נכללים במאמרו של רשב"ל שאמר שהתנה עם מע"ב ומעשה בראשית הם שמים וארץ וא"כ למה זה יראה הארץ ולא יראו השמים. ונראה בהקדם מה שאמרו לעיל (דף פ"ו ע"ב) והא טבולי יום נינהו אביי ב"א ור"ח ב"א דאמרי תרווייהו ניתנה תורה לט"י א"ל רבינא למרימר ניתנה קאמרת או ראוי' קאמרת א"ל ראויה קאמינא ויש לדקדק בשלמא מה שהקשה הא ט"י נינהו היא קושיא לדינא וכמו שפירש'"י ש"מ דבצרי להו חדא עונה אליבא דכולהו אבל מה ששאל שוב ניתנה או ראוי' היא שאלה שאינה לשום תועלת ומאי דהוה הוה ואין כאן נ"מ לדינא ולא למסבר קראי. ועוד קשה על התשובה שהשיבו ראויה קאמינא ופירש"י שלא הוצרכו לכך יעויין שם קשה וכי נביא הי' שידע שלא אירע בשום אחת שפלטה. לכן נראה דשאלה זו ששאל ניתנה קאמרת או ראויה הוא לידע אם הלכה כראב"ע דביום שלישי טהורה או כר' ישמעאל דביום השלישי טמאה וברביעי טהורה דהרי פלוגתא דר' ישמעאל וראב"ע תלי' בפלוגתא דר' יוסי ורבנן אם בששה בסיון ניתנה תורה אם בשבעה וכדלקמן מ"ד בששי בחדש וכדמפרש הכא דלרבנן בה' עבוד פרישה ולר' יוסי בד' עבוד פרישה ומשה הוסיף יום אחד מדעתו ומפרש דדרש היום ומחר היום כמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו ולילה דהאידנא נפקא ליה ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא. ומנ"ל דאסכים הקב"ה על ידו דלא שריא שכינתא עד צפרא דשבתא ובתוס' ד"ה היום כמחר כתבו דאין זה דרשה גמורה אלא משמש דהיום ממש דאי לאו הכי אין זה מדעתו ודבריהם דחוקים ועוד קשה כיון שלפי צווי הקב"ה ביום הג' טהורה לא שייך לומר שהסכים הקב"ה לדעתו של משה בדבר דנוגע לדינא. ונראה פירושו דבאמת גם מתחלה היה הדין כן דיום השלישי טמאה. אבל הקב"ה ידע שלא שימשו כלל מן סוף יום שלישי בשבת ולכן צוה הקב"ה וקדשתם היום דהיינו יום ד' ומחר דהיינו יום חמישי וג"כ היה כונתו היום כמחר כלומר גם היום הוא כמחר שלא שמשו מסוף יום אתמול ולא שמשו כלל רק בשלישי בשבת ויכולים לטבול אור ליום ששי בשבת שאז אף אם יפלטו כבר הוא יום רביעי לשימושם ששימשו בג' בשבת ויפלטו אור ליום ששי דהיינו ליום רביעי והיא טהורה והי' דעת הקב"ה ליתן תורה בע"ש דהיינו ששי בסיון וסגי ליה לקב"ה לצוות על מה מה שצריך עתה למתן תורה. ואף שהמה אינם יודעים איש במעשה רעהו אם לא שימשו כלל כל ליל שלפניו ולא ידעו דין פולטת ש"ז. הי' דעתו של הקב"ה בעת שיודיע להם כל דיני טומאה וטהרה בתורת כהנים שיאמר באהל מועד אז יודיע להם דין פולטת ש"ז אימת טמאה ואימת טהורה. ומשה דריש היום כמחר ואיהו לא ידע שלא שימשו כל ליל שלפניו ואמר דלילה דהאידנא כבר נפקא לי' לכן הוסיף יום א' מדעתו והקב"ה הסכים על ידו שיש בזה עכ"פ תועלת שידעו הדין לדורות ולא יצטרך לחזור ולפרש להם דין זה באוהל מועד ולפי זה כיון, שמשה הוסיף יום א' מדעתו והם באמת לא שימשו מסוף יום שלישי בשבת ואז כבר הי' בע"ש יום רביעי והפולטת אז טהורה והתורה שניתנה בשבת לא ניתנה כלל לטבולי יום שאפי' אותן שפלטו בע"ש כבר היו טהורות ולא הוצרכו לטבול בלילה מחדש ולעיל כשהקשה והא טבולי יום נינהו שפיר הקשה דבין לרבנן ובין לר' יוסי עכ"פ לפי דעתו של משה שלא ידע שלא שימשו אתמול א"כ אותן שיפלטו בסוף מעלי דשבתא. יצטרכו לטבול מחדש בליל שבת ויהיו למחר טבולי יום. והשיב לו ניתנה תורה לטבו"י ולרבנן יכול להיות שבאמת אירע שפלטה בסוף מעלי דשבתא וטבלו מחדש בלילי שבת וניתנה לטב"י. אבל לר' יוסי ודאי לא ניתנה לטבו"י רק לפי דעתו של משה ראויה היתה לע"י אבל באמת הרי לא שימשו מקודם ולא משכחת שיצטרכו לטבול מחדש בליל שבת. וכששאל לו ניתנה קאמרת או ראויה קאמרת דינא שאל אם סובר כרבנן או כר' יוסי והשיב לו ראויה קאמינא והכריע לו כר' יוסי. וגם אולי גם משה ידע כונת הקב"ה על בוריו דהיום כמחר היינו דלא שימשו גם כל ליל שלפניו אבל אמר עכ"פ הם אינם יודעים איש בחבירו אם שימשו או' ל ולא ידעו הדין ומשה רצה לקבוע הלכה לדורות ולכן הוסיף יום א' מדעתו: ובמס' חגיגה (דף ט"ו ע"ב) אשכחי' רבה ב"א לאליהו אמר לי' מאי קא עביד קוב"ה בהאי שעתא א"ל אמר שמעתא מפומי דכולי רבנן וכו' הרי כשמחדשין כאן איזה דין הקב"ה כב"י אומר הלכה בשם אומרו במתיבתא דרקיע ואם מפום כולהו רבנן אמר קוב"ה הלכה ק"ו מפומי' דמשה. וא"כ בשעה שהוסיף משה יום א' מדעתו להורות הלכה דפולטת בשלישי טמאה בודאי תיכף אמר קוב"ה למעלה במתיבתא דרקיע בשם משה שיפה כיון לדינא וא"כ תיכף באותה שעה ידעו בשמים דלא תשרה שכינתא למיהב אורייתא עד שבתא שהוא שבעה בסיון אבל בארץ לא ידעו עד שראו שעבר כל יום ששי ולא שרתה שכינה אז נודע בארץ שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו של משה אבל כל יום ששי עדיין היו מסופקים שעוד היום תנתן התורה:

והתוס' בד"ה כפה עליהן הר כגיגית אעפ"י שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו אש הגדולה וכו' וברש"י בחומש בפסוק יום הששי וכו' פירש ב' פירושים בהך תוספת ה' של הששי אם רומז על חמשה חומשי תורה או שהוא ה"א הידיעה הששי הידוע שהוא ששה בסיוון: ואומר אני מה שכתבו התוספות שמא יחזרו בהם זה תי' מספיק על שהוצרך לכפיית ההר אבל עכ"פ לענין קיום העולם כבר נתבסס העולם ולא ועיל חזרה. שעל הקבלה התנה וכיון שכבר קיבלו כבר נתקיים התנאי כמו שאם יעברו על התורה לא יוחזרו מע"ב לתוהו כמו"ש התוס' במס' עכו"ם (דף ג' ע"א) בד"ה נוגעין בעדותן עיין שם. כמו כן אם יחזרו מהקבלה לא מהני דכבר נתקיים העולם. ואמנם אי נימא כפי' ראשון של רש"י בחומש דה' יתרה רומז על חמשה חומשי תורה וששה היינו ששה ימי בראשית וכל מעשה בראשית מיום ראשון עד סוף יום ששי תלוים בתנאי קבלת חמשה חומשי תורה. נמצא דלא נתייחד זמן ידוע על קבלת התורה ובכל זמן שתהי' הקבלה יתקיים התנאי ויתבסס העולם. אבל אי נימא כפי' השני א"כ הוה התנאי דוקא על ששה בסיון ומה שקיבלו קודם לזה לא מהני ויכולים לחזור עוד בששה בסיון. והנה מה שאמרו נעשה ונשמע זה היה בחמשה בסיון כמבואר ברש"י בפ' משפטים. והתוס' שם במס' עכו"ם בד"ה הששי הקשו תימא למ"ד בשבעה בחודש ניתנה תורה מאי יום הששי עיי"ש שנדחקו בזה ואני אומר דשני הפירושים שברש"י הם להני תרי תנאי דלר' יוסי דבשבעה ניתנה תורה הוא כפי' השני דה' היתרה הם חמשה חומשי תורה. וששי היינו כל מעשה בראשית מיום ראשון עד יום ששי ולא נזכר זמן קבוע לקבלת התורה. ופירוש שני של רש"י בחומש היינו לרבנן דר' יוסי שבששה בסיון ניתנה תורה: ועכשיו נבוא למאמר הנצב פתח השער. דדרש חזקי' מ"ד וכו' ונדקדק עוד באמרו בתחלה יראה ולבסוף שקטה דלשון תחלה וסוף שייך על ענין ידוע כמו על זמן ידוע ששייך לומר תחלת היום או סוף היום או תחלת החודש וסוף החודש וכדומה לזה שאר ענינים שייך תחילת הענין וסוף הענין אבל כאן שהיראה היתה קודם קבלת התורה והשקיטה היתה אחר הקבלה הי' לו לומר קודם שקיבלו ישראל התורה יראה ואחר שקיבלו שקטה: ולכן נראה שכך הם דברי חזקי' שודאי ידע שהפירוש הוא שיראה ממורא חזרת העולם לתוהו כתנאי הראשון. ואמנם הי' קשה לו שהרי כבר אמרו נעשה ונשמע כקושית התוס' ואם כן למה יראה ואם שעדיין יראה שמא יחזרו בהם ומועיל החזרה שלהם מקבלת התורה להחזיר העולם לתוהו אם כן למה שקטה ע"י קבלת התורה הרי על נעשה ונשמע שאמרו ברצון טוב בלא שום אונס יכולים לחזור בהם ק"ו שיכולים לחזור בהם מקבלתם ע"י כפיית הר כגיגית וכאשר באמת אמר רבא דמכאן מודעה רבה לאורייתא ואם שקטה משום שהעולם עומד על קבלה לחוד אם כן למה יראה מתחלה הלא כבר הקדימו נעשה לנשמע. ועל זה השיב בתחלה יראה דהיינו בתחלת יום ששי בסיון שהיתה יראה שמא הפירוש הששי דהיינו הידוע ואם כן הכל תלוי בזמן ההוא. ומה שאמרו אתמול נעשה ונשמע אינו מועיל שעדיין לא הגיע הזמן שקבע לקבלת התורה ושמא יתן ביום הזה ויחזרו בהם ממה שאמרו אתמול נעשה ונשמע ויחזור העולם לתוהו. ולבסוף היינו ביום ששה בסיון ראתה שלא ניתנה התורה באותו יום רק בשבעה בסיון תנתן כדבר משה ואם כן אי אפשר לפרש יום הששי וכו' ששי הידוע שהרי לא ניתנה בששי וכקושית התוס' וצ"ל כפי' שני של רש"י דהיינו חמשה חומשי תורה ולא קבע זמן להקבלה והרי כבר אמרו נעשה ונשמע לכן שקטה תיכף בסוף היום אף קודם שהגיע יום המחרת שקיבלו התורה. וכל זה הארץ אבל השמים שהסכים הקב"ה על ידו של משה וכבר שמעו במתיבתא דרקיע שמעתתא מפומיה דמשה לקבוע הלכה לדורות לדינא שפולטת ביום השלישי טמאה וידעו השמים שכבר הסכים הקב"ה ע"י וידעו שבשבעה בחודש תנתן התורה שוב לא נתייראו. וזה שאמר הכתוב משמים השמעת דין שאמרת בשמים הדין שחידש משה ולכן ארץ יראה אבל השמים לא נתייראו:

שם גמ' אמר ר"ח ב"ח מאי דכתיב כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה וכו' ופירש"י בד"ה כפריו וכו' כך דרכו וחלוק משאר אילנות חנטת פירותיו קודם לעליו. ובתוס' ד"ה פריו הקשה ר"ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות ומפרש דתפוח היינו אתרוג וריח אפך כתפוחים מתרגמין כריחא דאתרוגא וכו' אך תימא שמביא קרא דתפוח דבהאי קרא לא נמשלו וכו' וקרא דריח אפך וכו' ה"ל לאתויי טפי עכ"ל התוס': ולשון אך תימא קשה דמשמע דלפי מה שתירצו דקאי אאתרוג נתחדש להם תמיה זו והדבר יפלא דיהי' תפוח פירושו תפוח ממש או יהי' פירושו אתרוג תמיד יש לתמוה דהוה לי' להביא קרא דריח אפך דקאי על ישראל: והנה הרש"א בחידושי אגדות כתב דקרא כתפוח משמש למעלה ולמטה גם למעלה כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות כתפוח וכו' ואכתי אין דבריו מספיקים לדחות תמיהת התוספות לו יהיה כדבריו ראה לשון התוס' שסיימו דקרא דריח אפך הוה ני' לאתויי טפי, וכונתן דשם עיקרן בכנסת ישראל מדבר ואם כן יותר הוה לי' להביאו ונראה קישור דבריהם דהא ודאי התרגום שהיה לפני התוספות לא תרגם קרא כתפוח בעצי וכו' על אתרוג שאם היה מתרגם הך קראי גופי' על אתרוג למה להו להתוס' להביא ראיה ממרחק דתרגום של ריח אפך וגו' הוא אתרוג ותיפוק להו דתרגומי' דהך קרא עצמו הוא אתרוג. וכן דקדק בספר בינה לעתים. וכיון שיצא לנו דתרגומי דהך קרא הוא תפוח ממש ותרגומו דריח אפך הוא אתרוג צריך לפרש שהי' לבעל התרגום איזה ראי' מהמקרא לפרש זה על תפוח וזה על אתרוג. ואם כן אי הוה האמת כפי' רש"י דתפוח חלוק משאר אילנות היינו אומרים דתפוח ממש הוא דחלוק ולא אתרוג. ולכך הוכרח הגמ' להביא קרא דתפוח בעצי וכו' דמיירי בתפוח משא"כ קרא דריח דמיירי באתרוג אבל עתה שחידשו שהגמ' מפרש גם קרא דכתפוח באתרוג והיינו הך אם כן שפיר הקשו דהוה לי' להביא האי קרא דריח אפך וגו':

עוד נלע"ד דאי כפי' רש"י חנטת פירותיו אם כן מעלה זו שייך בעץ ולא בפרי עצמו שהפרי לעולם אינו קודם שבשעת חנטה עדיין לא נקרא פרי ובשעת שנקרא פרי כבר יש העלים. אבל העץ חונט פירותיו קודם לעלים. והך קרא דתפוח בעצי היער מיירי בעץ כדכתיב בעצי היער אבל קרא דריח אפך כתפוחים מיירי בפרי עצמו. ולכן מביא קרא דכתפוח. אבל לפי' ר"ת שדר משנה וכו' אם כן אדרבא עיקר דבר זה עצמו בפרי עצמו שפיר הקשו שהיה לי' להביא קרא דריח אפך וכו' עוד נלע"ד דקרא דריח אפך ודאי מיירי בפרי ולא בעץ שהעץ אין לו ריח וכבר כתבתי דבפרי לא שייך קודם לעליו לפירוש רש"י. אבל השתא שמביא מהתרגום דריח אפך היינו אתרוג ואתרוג כשם שטעם עצו ופריו שוה מדכתיב פרי עץ הדר מסתמא גם הריח שוה שפרי עץ משמע ששוה פרי לעץ ואם כן גם קרא דריח אפך יכול להיות דמיירי בעץ ושפיר הקשו דהוה לי' להביא קרא דריח אפך ואמנם לתרץ קושית התוס' נדקדק עוד בגמ' דקאמר מאי דכתיב ושוב קאמר למה נמשלו ישראל לתפוח והוא כפל לשון שהרי באמרו מאי דכתיב כתפוח היינו דוקא כתפוח והוא עצמו ממש מה שאמר אח"כ למה נמשלו לתפוח וא"כ כפל הקושיא במלות כפולות ושונות ובחד סגי והכי הוה ליה למימר מ"ד כתפוח בעצי היער וגו' מה תפוח פריו קודם לעליו וגו':

ולכן נראה דכונה אחרת יש במאי דאמר מאי דכתיב כתפוח וגו' עפ"י מה דאיתא במדרש שה"ש כתפוח בעצי היער וגו' רב אחא ורב הונא בשם ר' יוסי בן זמרא התפוח הזה הכל בורחים ממנו בשעת השרב כך ברחו כל העכו"מ מן הקב"ה ביום מ"ת יכול אף ישראל כן ת"ל בצלו חמדתי וישבתי הרי אף דהאי קרא דכתפוח קאי על הקב"ה מ"מ הכונה ליתן שבח לישראל שקבלו תורתו משא"כ אוה"ע הקדמונים שלא רצו לקבל. ולכאורה יש לתמוה מאי זה שבח לישראל הרי האומות שלא רצו לקבל אמרו כל א' טעם וכמפורש במדרש. [וזאת הברכה פ' ויאמר ד' מסיני בא כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד נגלה אלא על כל האומות בתחלה הלך לבני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה א"ל לא תרצח. אמרו לו כל עצמן של אותן האנשים אביהם רוצח הוא שנא' והידים ידי עשו ועל כך הבטיחו אביו ועל חרבך תחיה הלך לו אצל בני עמון ומואב א"ל מקבלין אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה אמרו לו לא תנאף אמרו לו כל עצמה של ערוה שלהם היא שנא' ותהרין בנות לוט מאביהן. הלך ומצא את בני ישמעאל אמר להם מקבלין אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה לא תגנוב אמרו לו כל עצמן אביהם ליסטים הוא שנא' והוא יהיה פרא אדם וכו' ע"כ וכן הוא בילקוט במקומו אבל לישראל אין בתורה דבר המנגד להם ודרכיה דרכי טעם וכל נתיבותיה שלום לישראל א"כ מה"ת לא יקבלו. אלא שכל זה אם היו שומעים תחלה מה כתיב בה ואח"כ היו מקבלים לא הי' שבח אבל כיון שהקדימו נעשה לנשמע א"כ מנא ידעי ודלמא יש בתורה דבר המנגד להם אלא ודאי שהיו מקבלים עליהם יהי' מה שיהי' הם יקבלו התורה ושפיר שבחם הכתוב בצלו חמדתי וזה כונת הגמ' מאי דכתיב כתפוח בעצי היער וגו' ואין כונת הקושיא על רישא דקרא למה נמשלו לתפוח אלא כונתו על סיפי' דקרא ולכן אמר וגו' והכונה דמסיים בצלו חמדתי גנאי לאוה"ע שלא קבלו ושבח לישראל שקיבלו על זה שאל מה זה שבח הלא לאומות הי' ראוי שיברחו מהתורה שהוא דבר המנגד להם ולישראל היה ראוי שיקבלו שהוא נתיבת שלום. ועל זה בא המשיב ותסברא למה נמשלו ישראל לתפוח ובזה באמת כיון על קרא דריח אפך כתפוחים דקאי על ישראל וצריך לומר מה תפוח וגו' אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע א"כ שפיר יש שבח נגד האומות ששאלו תחלה מאי כתיב בה והא דלא הביא קרא מפורש בתורה נעשה ונשמע משום דשם יש לפרש כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע היינו מה שדבר כבר נעשה ומה שעתיד לדבר נשמע. ולכן הביא מה שנמשלו לתפוח דנעשה קאי על נשמע: ועפ"ז נלע"ד כונת המתרגם שקרא דכתפוח בעצי היער לא תרגם על אתרוג רק על תפוח ממש וקרא דריח אפך תרגם על אתרוג. וכמו שהוכחתי לעיל מדברי התוס' ועכשיו נתברר לי טעם ממש ע"ד הגמ' דקרא כתפוח מיירי בתפוח שאין לו צל. ולכן פירשו על תפוח ממש דאולי אתרוג יש לו צל וקרא דריח אפך שנמשלו ישראל לתפוח שפריו קודם לעליו הוצרך לפרש על אתרוג שאתרוג הוא דפריו קודם שדר משנה לשנה כמפורש בתוס' ודו"ק: (שייך לעיל)

תוס' ד"ה אמר רבא וכו' תימא לר"י דבמגילה גבי אסתר ברוה"ק נאמרה וכו' לבר מדשמואל דלית ליה פירכא והשתא דשמואל נמי אית לי' פירכא וכו' עכ"ל: ונלענ"ד לתרץ דממ"נ אי דרשינן קיימו מה שקיבלו כבר כדדריש כאן ממילא מוכח בלא"ה דאסתר ברוה"ק נאמרה. והוא עפ"י מה שכבר נתבאר בדברינו במקום אחר בהך פלוגתא דאמוראי במס' גיטין [ס'] אם תורה מגילה או חתומה ניתנה. ואמרתי דלכאורה כיון דבדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרה בע"פ ולמ"ד חתומה ניתנה היו מוכרחים כל אותן ארבעים שנה שבמדבר ללמוד בע"פ גם תורה שבכתב והיא גופא קשיא למה לא נכתבה כל פרשה בעת צותה ולמה המתין הקב"ה ליתן רשות לכתבה עד סוף ארבעים שנה. ונתתי טעם לפי שיש מודעא רבה לאורייתא ע"י כפיית ההר כגיגית ולמה זה יתן להם בכתב ואולי יחזרו מלקבלם ע"י טענות מודעא ולמה זה ישאר חמדה גנוזה בידם על מגן. והמתין הקב"ה עד שקיבלו שנית בערבות מואב שכרת משה ברית עם ישראל שם על התורה בלי שום כפיית הר. ונשאר קבלת התורה שריר וקיים אז הרשה לכתבה וניתנה אז חתומה. אבל אם נימא דגם על הברית שבערבות מואב יש טענות מודעא. ואם כן נסתר טעם זה ובודאי מגילה ניתנה וכל זה נתבאר אצלי במ"א: ודבר זה שגם נגד קבלת ערבות מואב. יש מודעא. מבואר כאן בתוס' ד"ה מודעא וכו' והא דאמרי' שכרת משה ברית עם ישראל וכו' והשביעם על כך וכו' אור"ת דעל פי הדבור הוה וחשיב אונס וכו' והנה מדברי התוס' הללו יש מן הפוסקים שרצו ללמוד שמי שאנס את חבירו על איזה דבר ושוב התירו מאותו אונס. כל זמן שביד האונס לחזור ולאנסו עדיין אונס הראשון קיים וכל הנעשה בהמשך זמן הזה מיקרי נעשה באונס כמו כאן שהקב"ה כפה עליהן ההר בשעת קבלת התורה והרי גם בערבות מואב עדיין בידו לכפות כמה הרים חשיב אונס ויש טענת מודעא ע' בפרשת דרכים דרך הערבה דף מ"ט ע"ג ונלע"ד שאין מכאן ראי' דשאני כאן שתיכף בשעה שכפה ההר רמז להם שגם לעתיד אם יסרבו יכפול עליהם דהרי קשה למה הוצרך לכפות ההר כגיגית והלא התנה הקב"ה בשעת הבריאה אם יקבלו התורה מוטב ואם לאו יחזיר העולם לתוהו. ואמרתי שתי תשובות בדבר. חדא שמה שהתנה בשעת הבריאה אינו נקרא עקירת טבע הבריאה שהרי התנה כן מתחילה והטביע זה בטבע מעשה בראשית שיחזרו לתוהו בששה בסיון ההוא אם לא יקבלו התורה אבל כיון שאז ביום ההוא נתבסס העולם אף שביד הקב"ה לשנות הטבע לגמרי מ"מ אין זה רצונו כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד על מכונו עד עת קץ. ואם כן אף שאז היה עת רצון לפניו להחזיר העולם לתוהו דכן התנה מ"מ אח"כ לא יהי' זה לרצון ויסרבו שוב לקבל בערבות מואב לכן עשה הקב"ה במעמד הר סיני דבר חדש לגמרי לכפות ההר כגיגית כדי שגם לעתיד יהי' מורא זה על ראשם וממילא אין מזה ראיה למה שרצו הפוסקים ללמוד דין חדש הנ"ל מדברי התוס' ממודעא בערבות מואב דאין הנידון דומה דשאני כפיית ההר שגם מתחלה רומז על העתיד ואמנם נתתי עוד טעם על צורך כפיית ההר דלא סגי בתנאי של יום הששי וכו' משום שהתוס' הקשו בד"ה כפה עליהן וכו' אעפ"י שכבר אמרו נעשה ונשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו אש הגדולה וכו' והנה נעשה ונשמע אמרו בחמישי בסיון כמו שפירש"י בפ' משפטים וכשהגיע ששה בסיון ולא חזרו בהם כבר נתבסס העולם. וכשנתן להם התורה בשבעה בחודש כבר נתקיים התנאי של מעשה בראשית שהרי לא חזרו בהם בששה בחודש ועתה כשיראו אש הגדולה יחזרו בהם לכן כפה ההר כגיגית ולעולם שלא רימז להם על העתיד ולפי זה שוב בערבות מואב אין כאן מודעא ולא הוצרכו לחזור ולקבלו בימי אחשורוש. וכל זה לר' יוסי דאמר בשבעה בחודש ניתנה. אבל לרבנן שבששה ניתנה התורה על כרחך כתירוץ הראשון שרימז להם שגם לעתיד יש בידו כפיית הרים ואז גם ערבות מואב היה באונס. והוצרכו לקבל בימי אחשורוש ונמצא הך צורך לקבלה בימי אחשורוש במחלוקת דר' יוסי ורבנן היא תלויה ובמס' מגילה (דף ז' ע"א) שלחה אסתר כתבוני לדורות. שלחו לה הלא כתבתי לך שלשים ולא רבעים עד שמצאו מקרא וכו' כתנאי. כתיב זאת מה שכתוב כאן זכרון מ"ש במשנה תורה. בספר מ"ש בנביאים. דברי ר"י ר' אליעזר המודעי אומר כתוב זאת מ"ש כאן ובמ"ת זכרון מ"ש בנביאים בספר מ"ש במגלה א"ש אסתר אינה מטמאה את הידים למימרא דסבר לאו ברוה"ק נאמרה והאמ"ש אסתר ברוה"ק נאמרה. נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב. ואומר אני דאם מצינו שניתנה לכתוב שוב אין אנו צריכין ראיה שנאמרה ברוה"ק שאם ניתנה לכתוב ק"ו לקרות. ושוב שם בגמ' מביא כמה תנאי שהביאו ראיה מקרא דמגילה שאסתר ברוה"ק נאמרה ומסקנא שם א"ש אמינא דעדיפא מכולהו קיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקיבלו למטה. א"ר לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל והנה למאן דדריש בסתר מ"ש במגילה א"כ כבר רמזה משה באורייתא אפי' לכתוב שוב א"צ ראיה שנאמרה ברוה"ק לקרות אבל כל אלו הראיות הם צריכים לדברי ר' יהושע דאמר זאת מ"ש כאן זכרון מ"ש במ"ת בספר מ"ש בנביאים. א"כ לא ניתנה לכתוב צריך ראיה שעכ"פ נאמרה לקרות: והנה ר"י דאמר כתוב זאת מה שכתוב כאן קשה וכי על כל פרשה ופרשה הוצרך הקב"ה לומר למשה כתוב זאת. ומהי תיתי לא לכתוב כמו שכותב שאר כל דברות וציווים. בשלמא לר"א המודעי דאמר זאת מ"ש כאן ובמשנה תורה ודאי הוצרך לומר לו שיכתוב זה ב' פעמים בתורה שהרי הרבה פרשיות שלא החזירם נאמרה במשנה תורה אבל לר' יהושע קשה. ואמנם למ"ד תורה חתומה ניתנה. הוצרך לומר לו כתוב זאת שיכתוב זה תיכף. נמצא פלוגתא דר"י ור"א המודעי תליא בפלוגתא דאמוראי במס' גיטין. אי תורה מגילה ניתנה או חתומה ניתנה. ופלוגתא דהני אמוראי תליא בפלוגתא דרבנן ור' יוסי אם תורה ניתנה בששי בסיון. או בשבעה ניתנה דהרי מבואר לעיל דמאן דאמר חתומה ניתנה על כרחן סבר דבערבות מואב ליכא מודעא וא"כ סבר דבשבעה ניתנה. דאי בששה כבר כתבתי שרימז להם בכפיית ההר גם על העתיד. ומעתה דשמואל ודאי לית לי' פירכא. דאי דרשת קיימו וקיבלו קיימו למעלה מה שקיבלו למטה הרי כדשמואל ואי דרשת קיימו מה שקיבלו כבר מכלל דעל ערבות מואב ג"כ יש טענות מודעא וממילא מוכח דתורה מגילה ניתנה וא"כ מה דכתיב זאת על כרחין מ"ש כאן ובמשנה תורה דעל מ"ש כאן לא היה צריך לומר כתוב זאת. דמהי תיתי לא לכתוב כמו כל התורה שנכתבה כל אחת בשעתה אלא ודאי דקאמר כתוב זאת גם על עתיד לזכרון מ"ש בנביאים ובספר היינו במגילה וממילא ניתנה ברוה"ק אפי' לכתוב וק"ו לקרות וממ"נ מוכח דברוה"ק נאמרה: