צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 35

פרק המצניע

דף צ"ג ע"א תרי מעוטי כתיבי כו'. לפי גרסת התוס' בד"ה ה"ג הי' יכול לומר גם לר"י תרי מעוטי כתיבי ויחיד בהוראה ל"צ קרא ומדלא קאמר הכי נסתר תירוץ הל"מ וטוב יותר הי' להגמ' לומר כן שאז הי' נשאר דרש דבעשותה לענין שנים שעשאוהו כדנקט בברייתא אמנם בהוריות מפורש דר"י דריש תלתא מעוטי. והנה לפי גרסת רש"י ר"ש ור"מ ע"כ בסברות הפוכות פליגי דר"ש אפילו זה אינו יכול וזה אינו יכול יותר מסתבר לי' למפטר מלמפטר יחיד בהוראת ב"ד שהרי מוקי קרא לזה א"י כו' ולא מוקי לעושה בהוראת ב"ד ולר"מ מוקי להוראת ב"ד ולא מוקי אפילו לזה יכול וזה יכול מכלל דיותר מסתבר לי' למפטר בהוראת ב"ד מלמפטר אפי' זה יכול וכו' ור"י ס"ל סברה ממוצעת דזה יכול מסתבר לי' יותר למפטר מהוראת ב"ד ולכך דריש תחלה לזה יכול אבל עכ"פ הוראת ב"ד מסתבר לי' טפי למפטר מזה אינו יכול לכך דריש קרא בתרא להוראת ב"ד ומחייב בזה אינו יכול ולפי גרסת התוספות ר"ש ור"מ שוים בזה דיותר מסתבר למפטר הוראת ב"ד אפי' מזה יכול אלא דר"ש א"צ אפילו קרא להוראת ב"ד ור"מ מוקי הקרא להוראת ב"ד ולא מוקי אפילו לזה יכול' וא"כ קשה למה נקט אליבא דר"י סברה הפוכה ודריש מתחלה לזה יכול ואח"כ להוראת ב"ד:

ונראה משום דאף לפי גי' התוס' דר"ש פוטר בהוראת ב"ד מ"מ עכ"פ איכא תנאי דמחייבי בהוראת ב"ד ולדידהו ע"כ במאי מוקמי לקרא הא אפילו אי סברי תרי מעוטי כתיבי במאי מוקמי להו וע"כ חדא לזה אינו יכול וחדא לזה יכול וא"כ לדידהו ע"כ יותר מסתבר למפטר זה יכול מלמפטר הוראת ב"ד ומוקי בסברה זו לר"י כותייהו. ולומר דהני חכמים סברי תלתא מעוטי כתיבי ומוקי חד לזה עוקר וחד לזה יכול וחד לזה אינו יכול א"כ הוי פלוגתא רחוקה דלר"מ ור"ש אפי' זה יכול אית מסתבר יותר מהוראת ב"ד ולדידהו אפילו זה אינו יכול מסתבר יותר. ולכן ע"כ הני רבנן סברי תרי מעוטי כתיבי וא"כ מתורץ קושית הל"מ והרמב"ם פסק כחכמים הללו:

הזורק פרק אחד עשר דף צ"ו ע"ב גמ' מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא. אלא סברה היא מכדי מרשות לרשות קפיד וכו' והנה רבים מקשים למה ליה למימר דלמא בחול וכו'. הוה ליה להקשות סתם וממאי דמשום איסור דלמא משום דשלימא עבידתי' ואפי' אם קאי בשבת ג"כ אין כאן הוכחה לאיסור הוצאה. ואני הוספתי להקשות דאפי' תירוץ הגמ' נסתר בזה דמה בכך דהוי ביום האיסור אכתי מנ"ל שהעברה זו היה מטעם איסור דלמא מטעם דשלימא מלאכה. תדע דויעבירו שופר דיוה"כ אטו העברת איסור מדאורייתא ביוה"כ הא חכמה ואינה מלאכה. אלא שהוא יום האסור במלאכה אחרת. אף כאן יום האסור בשאר מלאכות ואכתי מנ"ל דהוצאה הוא משום איסור: ואומר אני שאם היתה הכרזה זו בשבת ודאי לא משום דשלימא עבידתא ומוכח שמשום איסור היתה. שהרי כתיב והם הביאו אליו נדבה בבוקר בבוקר. נמצא שעכ"פ לא היתה מלאכת ההבאה יותר משני בקרים ובאמת אמר ר' יוחנן על מקרא זה שלשני בקרים הביאו נדבת מלאכת המשכן. והנה יומא קמא שהקהילם משה ואמר להם מלאכת המשכן אינו נכלל בשני בקרים הללו שהרי באותו יום ירד מן ההר וקודם עלות השחר לא ירד רק בהשכמה ירד ואהלו של משה באמצע מחנה ישראל ומחנה ישראל י"ב מיל. ונמצא עד אהלו ששה מיל. ואז שלח שלוחיו לכל עברי המתנה להקהילם, והלך כל שליח עד קצה המחנה ג"כ ששה מיל ונאספו אליו כל ישראל ואם כן אותן שבקצה המחנה הלכו ג"כ ששה מיל וכבר כלה מן היום מהלך שמונה עשר מיל. שהוא קרוב לחצי היום ואנן קיי"ל כר"י דתמיד של שחר קרב עד ד' שעות ואם כן אחר ארבע שעי שוב אינו נקרא בוקר. ואפי' לרבנן דאמרי עד חצות צפרא הוא מ"מ הרי אז צוה אותן. וקודם שהלכו לביתם ולחזור אליו עם הנדבה כבר פנה עד עתותי ערב הרי שיומא קמא אינו נכלל בשני בקרים ועכשיו ניחזי אנן באיזה יום ירד משה מן ההר. וזה היה למוצאי יוה"כ דהיינו מחרת יוה"כ והנה משה רבינו הקדים להם שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת והנה הרי גם יו"ט אינו דוחה בה"מ. ואז היה סמוך ליו"ט ד' ימים והיה לו להקדים מלאכת יו"ט. ותיתי שבת בק"ו. אלא ודאי ששבת הי' חל קודם יו"ט ולכך הקדים שבת. ואם כן אי אפשר לומר שירד ביום שני בשבת דאם כן יו"ט קודם שיו"ט הוא ט"ו בחודש ושבת לא היה עד ט"ז בחודש אם ירד בשני בשבת ובשלישי בשבת ג"כ אי אפשר לומר שירד דאם כן הרי חל שבת ויו"ט בהדי הדדי. שהיה יום ראשון של סוכות בשבת ועדיין הי' לו להקדים אזהרת יו"ט ותיתי שבת בק"ו. אלא ודאי שירד או ביום רביעי בשבת או אחריו ואומר אני על כרחך ברביעי בשבת ירד. שחל ר"ה באותו פעם יום א'. והיה יוה"כ יום ג'. שהרי פסח הי' באותו שנה בחמישי בשבת. ואייר דאותה שנה הי' מלא, ולכך אירע ו' בסיון בשבת ועיין בתוס' לעיל (דף פ"ז ע"ב) ד"ה לרבנן וכו' ואם כן ממילא חל ר"ה באחד בשבת. ואין לומר שעיברו גם לתמוז או לאלול ואירע ר"ה בשני בשבת דא"כ כיון דלרבנן לפי דעת התוס' שם ז' חסרים עבוד. ואם עיברו גם לתמוז או לאלול נמצא לא עשו בכל הקיץ רק חסר אחד והיו צריכין לעשות בחורף ששה חסירים זה אחר זה. וזה אי אפשר שיוקדם החודש הרבה מיום המולד וכמו כן לפי הגי' בגמ' דלרבנן חל פסח ביום ו'. וא"כ ממילא חל ר"ה ביום א'. ואין לומר שעיברו אחד מחדשי הקיץ ואירע ר"ה בשבת כגון אייר או תמוז או אלול. שהרי לפי שיטת הגמ' לרבנן ח' חסירים עבוד ואם עיברו אחד מחדשי הקיץ א"כ לא הי' הקיץ רק שני חסירין ושוב היו צריכים לחסר בזה אחר זה כל חדשי החורף. וזה אי אפשר הכלל דודאי אירע ר"ה ביום א' אלא דזה יוכל להיות שחסרו אחד מחדשי הקיץ ואירע ר"ה בשבת וזה ג"כ כבר הוכחתי דאי אפשר דאם כן גם סוכות חל בשבת ולמה הקדים שבת הוה לי' להקדים יום טוב. ומעתה כיון שחל ר"ה באחד בשבת הי' מחרת יו"כ ברביעי וכיון שהכרוז היה ביום האיסור היה בשבת ואי משום דשלימא עבידתא הי' להכריזה אתמול בע"ש, שהרי בע"ש בבוקר שהוא בוקר השני כבר שלמה מלאכת ההבאה לפי צורך העבודה. אלא ודאי דלאו מטעם דשלימא עבידתא הכריזו אלא משום איסור מלאכה לכך מקשה ממאי דבשבת' קאי דלמא בחול וכו' וק"ל:

דף צ"ט ע"א מתני' הנוטל מהן והנותן על גבן. לפי דקדוק הלשון או שהי' לו לומר הנוטל מע"ג והנותן על גבן או דהוה לי' למימר הנוטל מהן והנותן עליהן: והנראה משום דמה דאמרינן איבעי' מנח עלי' מידי לשיטת התוס' דכשהחוליא בעצמה גבוה יו"ד ע' בתוס' ד"ה מסייע היינו להשוותו רה"י אבל לא בשביל זה יחשב כד"א לענין עקירה והנחה דבעינן מע"ג מקום ד' אבל באמת דעת רוב הפוסקים דברה"י לא בעינן הנחה ע"ג מקום ד' [עיין רש"י לעיל דף ד' ע"ב] במימרא דרב חסדא נעץ קנה וכו' ועיין שם בחידושי הרשב"א ועיין בכ"מ פי"ד משבת הלכה י"ז וכיון דמשנתינו מיירי שאין ברוחב החוליא לבד ד' אם כן לא מיחשב עקירה משם עקירה ולכך לא שנינו הנוטל מעל גבן אלא מהן ומיירי מתוך הבור והבור יש בו ד' אלא שהחוליא לבדה אין בה ד' וצריך צירוף הבור. וצירוף הבור מועיל שיוחשב רה"י אבל לא יועיל להחשיבו מקום ד' על ד'. אבל בנותן דהיינו הנחה ובזה לדעת רוב הפוסקים לא בעינן ברה"י מקום ד'. ולדעת קצת פוסקים הטעם דמחשבתו משוה לי' מקום ולא בעינן הנחה על גבי מקום ד'. דתנן והנותן על גבן ויבואר עוד לקמן בגמ':

תוס' ד"ה מסייע לי' וכו' דמצטרפין לארבעה ולהשתמש על גבן איירי וכו'. הנה לפי שיטתם דמשנתינו גם חוליא להשתמש על גבן מיירי. וא"כ קשה הא דנקט במתני' סלע וחוליא. דחוליא לגובה קתני אבל סלע למאי הלכתא ורש"י באמת פי' דסלע תני לגובה ובור לעומק. דרש"י לשיטתו דהחוליא אין בגובה עשרה וכמו שאפרש לקמן. א"כ החוליא צריכה להצטרף לבור אבל לשיטת התוס' קשה בשלמא איפכא דליתני סלע ולא ליתני חוליא לא קשיא דהרי אצטריך לאשמועינן דבור וחוליא מצטרף. אבל כיון דנקט חוליא למה נקט סלע: דאף אי הוה נקט רק חולית הבור היה מוכח דין צירוף דממ"נ אי מיירי להשתמש ע"ג חוליא למאי הלכתא נקט חוליית הבור ניתני סלע. ואי מיירי לענין תוכו ניתני בור. ומדנקט חוליית הבור ע"כ לצירוף מיירי וסלע למה לי היינו סלע היינו חוליא שניהם לענין גובה מיירי. ואמנם לפי מ"ש במתני' דמשנתינו מיירי שהבור רחב ד' וא"צ לצירוף החוליא אבל החוליא צריך לצירוף הבור א"ש. דהא כשהבור רחב ד' הוי הבור רה"י והוה אמינא לעולם דגידוד אפי' עשרה לא חשיב כמחיצה וסלע הגבוה יו"ד ורחב ד' לאו רה"י היא והא דמחשב החוליא רה"י היינו משום דחללו ודאי רה"י וממילא גם עובי החוליא למעלה הוא רה"י מק"ו דלאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש כמימרא דעולא לקמן אבל סלע לחוד דאינו עושה לאחרים מחיצה גם היא אינו נחשב מחיצה לכך אצטריך למיתני סלע וחוליא. סלע דגידוד היינו כמו מחיצה וחוליא לצירוף: עוד נלע"ד הא דנקט גם סלע לשיטת התוס' כיון שהחוליא עצמה גבוה עשרה דאי לאו סל לא הוה ידעינן כלל דין צירוף והא דנקט חוליא ולא נקט בור משום דקמ"ל דאף שהעבירו דרך למעלה מעשרה מ"מ חייב ולאפוקי מספיקו של רב מרדכי לקמן ע"ב] אבל השתא דנקט סלע וכבר מוכח דין זה מסלע א"כ למאי הלכתא נקט חוליא אלא לצרף:

ע"ב גמ' בעי ר' יוחנן כותל ברה"ר ומוקף לכרמלית וכו' הנה לפמ"ש התוס' לעיל דמשנתינו כשאין החוליא רחבה ד' ואעפ"כ הנותן ע"ג חייב משום דמנח מלי' מידי. והיינו בעיא דר' יוחנן א"כ קשה דמאי תיבעי לי' מתני' היא. ונראה עפ"י מ"ש התוס' בריש פ"ב דגיטין [דף ט"ז:] דבחצר הרחב הרבה לא שייך מנח עלייהו מידי וא"כ ר' יוחנן מיירי ברחב הרבה והטעם משום דמנח מידי אלא דלפי זה מוכח דאף דהיכא דלא שייך מנח מידי אעפ"כ חייב משום ק"ו לאחרים עושה מחיצה. א"כ מנ"ל להגמ' בעירובין (דף. ע"ח) להוכיח הסברא דמנח מידי מהא דבור וחוליא מצטרפין לענין ארבע עיין שם ברש"י ובתוס' ודלמא כאן הטעם משום ק"ו לאחרים עושה וכו' והיכא דאיכא ק"ו מיחשב רה"י אפי' היכא דלא שייך מנח עלייהו מידי: ואמנם לתרץ זה אמרתי ע"פ מ"ש התוס' שם בעירובין דמשנתינו מיירי שאין הבור רחב ד'. ואם כן גם הבור אינו נעשה רה"י ולמה תחשב החוליא רה"י והרי ליכא ק"ו אע"כ משום דמנח מידי: אבל לפי מ"ש במשנתינו דמתני' מיירי שהבור בעצמו רחב ד'. וגם במשנתינו איכא ק"ו. א"כ קשה מאי מספקא ליה לר' יוחנן. ואי משום דמיירי ברחב הרבה א"כ מוכח דהיכא דאיכא ק"ו לא בעינן סברה דמנח מידי וכיון דגם במשנתינו איכא ק"ו א"כ מנ"ל להגמ' שם בעירובין להוכיח סברא זו דאי בעי מנח עלי' מידי. ודלמא הטעם הוא משום ק"ו ונראה דלעולם גם ר' יוחנן מיירי בחזי למינח עלי' מידי והא דמספקא ליה ולא פשיטא ליה ממשנתינו משום דמשנתינו מיירי שהבור עומד ברה"ר ובזה פשיטא לי' דאלים הק"ו אבל מספקא לי' בכרמלית וכמ"ש התוס' בד"ה ומוקף לכרמלית. אלא דקשיא הרי הבור אפי' אינו עמוק י' מ"מ שוב אינו רה"ר ועכ"פ כרמלית הוא ואעפ"כ אמרינן ק"ו ומה מספקא לי' לר' יוחנן. ואין לומר דמיירי שאין הבור עמוק שלשה ואז הוא רה"ר. דהרי יש לדקדק עפ"י סברת התוס' [לעיל[ דמיירי שהחוליא בעצמה גבוה יו"ד. ולענין נוטל ולהשתמש גבה מיירי ולצירוף ארבעה קשה בור למה הוזכר ומה לי חוליית הבור ומה לי מחיצת החצר ונימא משנתינו מחיצות החצר והסלע שהן גבוהין וכו'. בשלמא אי מיירי לצירוף עשרה וקמ"ל דעומק הבור עם גובה החוליא מצטרף שפיר נקט בור אבל אי מיירי בגבוה עשרה ולענין הרוחב ניתני מחיצת החצר וג"כ הוה קשה למה נקט מחיצות ליתני החצר והסלע אלא ודאי דקמ"ל דחלל החצר ועובי המחיצות מצטרפין:

ואמנם לתרץ זה הוא משום דחצר כאשר יסולקו המחיצות הוא רה"ר וא"כ המחיצות גורמות לר"ה להיות רה"י ובזה אמרינן ודאי ק"ו. אבל בבור שהוא כרמלית הוה אמרינן דלא אמרינן ק"ו קמ"ל דגם בבור מצטרף דגם בכרמלית אמרי' ק"ו וא"כ מאי מספקא לי' לר' יוחנן ואמנם יש לומר. דכשם שכתבו התוס' דיש לחלק בין מוקף לר"ה ובין מוקף לכרמלית אף דגם לכרמלית עשאו רה"י ואפילו הכי בר"ה יש סברה יותר לחזק הק"ו הכי נמי יש סברא לומר דבמוקף לכרמלית ועשאו רה"י גמור אף לטלטול יותר חזק הק"ו. משא"כ בעשאו רה"י לזרוק שהזורק לתוכו חייב אבל לטלטול לא עשאו רה"י בזה אין סברת הק"ו אלים כל כך וא"כ י"ל דר' יוחנן מיירי שמוקף לכרמלית יותר מבית סאתים ולא הוקף לדירה שבזה אסור לטלטל רק בארבע אמות ולכך מספקא לי'. אבל משנתינו אף שהבור הוא כרמלית מ"מ עתה ע"י החוליא נעשה רה"י גמור אף לטלטל ולכך ודאי אמרינן ק"ו ולעולם דגם ר' יוחנן מיירי בחזי למינח. ואף דמיירי ביתר על בית סאתים יש לומר דמיירי בארוך וקצר דחזי למינח ברחבו מכותל זה לכותל שכנגדו.

ורש"י דפי' בבעיא דר' יוחנן במוקף לדירה או בבית סאתים משום דרש"י לשיטתו דמשנתינו מיירי לצירוף גובה עשר ולענין תוכו: ואמנם ההכרח שהכריחו לרש"י לפרש כן. דלכאורה אף שהיה יותר מבית סאתים ואינו מוקף לדירה מ"מ רה"י הוא מן התורה והזורק לתוכו חייב כמבואר לעיל (דף ז'). וא"כ עשאו רה"י ומה בכך שאסור לטלטל זה מדרבנן. ואם מן התורה נעשה רה"י ומתוך כך גם הכותל למעלה הוא רה"י והזורק מר"ה עליו חייב וכי בשביל שאסרו רבנן לטלטל בו יפקיעו דין תורה זה לכאורה תמוה ואמנם רש"י ראה זה בכוונת לשון ר' יוחנן שאמר כותל וכו' מוקף לכרמלית ועשאו רה"י. וקשה כיון שאמר מוקף לכרמלית פשיטא שע"י ההיקף נעשה רה"י ולמה לו לסיים ועשאו רה"י אלא ודאי שהכוונה שעשאו רה"י גמור אף לטלטל:

רש"י ד"ה דאית לה לסלע מורשה נמוך מי' וכו' הנה חוליא קדים במשנה ולמה השמיט רש"י חוליא ואחז סלע ואמנם רש"י פירש בד"ה מצטרפין שאם הוציא מתוך אוגן חוליא ואם כן לרש"י ע"ג לאו דוקא [מליקוטיו מצאתי] ובעירובין [דף ע"ח] מפי' רש"י משמעות ג"כ דגם משנתינו עיקר הדין דמצטרף לעשרה אלא דגם רחבה ד' ילפינן ג"כ. ולפ"ז ע"כ לרש"י אחת משתי אלה או דעל גבן לרש"י לאו דוקא אלא לתוך אוגני הבור או דרש"י לא סבר כסברת התוס' בסוד"ה מסייע אלא סבר דגם ע"ג החוליא חייב. ואם כן מעיקרא ליכא הוכחה מחוליא דהרי אכתי אף למעלה מחוליא אויר רה"ר הוא:ואם כן לרש"י מיירי שהחוליא לבד אינה גבוה יו"ד אלא בצירוף הבור. ואם כן למעלה מהחוליא אכתי לאו מקום פטור שהרי אינו למעלה מעשרה ברה"ר ועיקר הקושיא מסלע. ולכך קאי שנוייא דמורשה על סלע: ובמה שכתבתי דלרש"י על גבן לאו דוקא דבחוליא אינה גבוה יו"ד איירי. ולשיטת התוס' כבר כתבתי לעיל דלהכי נקט חוליא ולא נקט בור דקמ"ל דאף שהעבירו דרך עליו למעלה מעשרה מ"מ חייב ולאפוקי מספיקו של רב מרדכי אפשר לומר ג"כ דבהא פליגי רב מרדכי עם רבה ורב יוסף ואביי דרב מרדכי מוקי באית לי' מורשה אי נמי בחריצא ורב יוסף ורבה ואביי פשטו לי' ממשנתנו ולא ניחא להו לאוקמי במורשא וכו' דאינהו סברי כסברת התוס' שחלל הבור אינו רה"י כיון שאינו רחב ארבע ואין עובי המחיצה מצטרף להחלל רק המחיצה למעלה מחשב רה"י משום דאי בעי מנח עלי' מידי. ואם כן סלע מותר וצריך לומר דנקט לי' רק משום חידוש דין זה דהעבירו דרך למעלה מעשרה חייב ואם כן על כרחין לאו במורשה מיירי ור' מרדכי ס"ל כפי רש"י דחלל הבור רה"י ומיירי בנוטל מחללו ובור תני לעומקו וסלע לגובהו ולעולם דמיירי במורשה או בחריצא:

דף ק' ע"א גמ' לר"י דמיבעי לי' חוליא מחצלת פשיטא דלא מבטלא וכו'. הקשה הרשב"א כיון דמצטרפי לארבעה א"כ מאי מספקא לי' לאביי [צ"ל לר' יוחנן] בחילקה מחצלת. אי אמרי' ביטול מחיצה והנחת חפץ בהדדי והא גם עתה לא נתבטל הבור מרה"י שהרי בצירוף המחצלת הוא ד' טפחים בכל צד. אמנם לסברת התוס' עירובין (דף ע"ח) שבתבתי לעיל דתוכו דבור לאו רה"י שאינו רחב ד' מבפנים. ולסברתם אינו מועיל עובי המחיצה להצטרף לבור, אין כאן קושיא כלל שהרי תחתית הבור אינו רה"י עתה רק ע"ג המחצלת והרי המחצלת הנחתה לגבי עצמה הוא בתחתית הבור ולא עוד אלא דגם ע"ג המחצלת לא ידעתי אם מחשב רה"י שהרי לא שייך כאן עושה מחיצה שהרי לא על ידה נעשית מחיצה שהבור קודם לזה נעשית רה"י. ואמנם לסברת התוס' שכתבתי לעיל כשאינו רחב הרבה לא בעינן ק"ו אלא הטעם משום דמנח עלי' מידי א"כ במחצלת נמי אף דליכא ק"ו שפיר קמיבעי' משום דמנח עלי' מידי ומשתמש]:

עוד מצאתי מבין ליקוטיו מה ששייך כאן,

בור וחולייתו מצטרפי לעשרה. הא דנקט מצטרפי לעשרה והרי לדברי התוס' בד"ה מסייע אף לארבעה מצטרפי. וא"נ הוה לי' להברייתא ור' יוחנן למימר סתם בור וחולייתו מצטרפי ולמה דקדקו בלשונם לומר מצטרפי לעשרה. ואמנם עפ"י מ"ש התוס' בפ' חלון (דף ע"ח ע"א) בצירוף דתוכו לא הוי רה"י אלא גבו משום דמנח עלי' מידי וכמו"ש לעיל. וא"כ ברייתא וכן ר' יוחנן דקאי על משנה דעירובין (דף צ"ט ע"ב) לענין ממלאין מתוכו. ושם באמת לא מצטרפי לארבעה רק לעשרה. אבל משנתינו דקאי על גבו נהפוך הוא דלא מצטרפי רק לארבעה אבל לא לעשרה:

ג"כ ליקוט ע"ב גמ' בעי ר' יוחנן וכו' ומוקף לכרמלית ובתוס' ד"ה ומוקף וכו' פי' ר"י דוקא לכרמלית דכיון דמוקף לכרמלית וכו' דברי התוס' דחוקים אמנם אי נדקדק בדברי ר' יוחנן למה נקט גבוה עשרה הרי גם בלתי גבוה עשרה משכחת לה. וכגון שהי' כאן בור עמוק ד' או ה' שהוא כרמלית והקיפו מחיצה עד שהשלימו לעשרה והרי המחיצה עצמה אינה גבוה עשרה ולא רחבה ד' אלא שאעפ"כ עשאה להבור רה"י ותיבעי לי' גם בנח על גביו חייב. אלא ודאי דבזה ודאי פטור וכמו"ש התוס' בסוד"ה מסייע וזה רצה ר' יוחנן להשמיענו וכל זה באחזו ספיקו במוקף לכרמלית אבל אם יאחוז בלשונו מוקף לר"ה על כרחך יאמר גבוה עשרה ולא נדע חידוש דין זה ואף דמשכחת גם בר"ה שלא יהי' גבוה עשרה ועשאו רה"י שהיה מתחלה עמוק פחות משלשה מ"מ עיקר הדקדוק שיאמר סתם ר"ה דבר הרגיל שהרי הכותל הוא ברה"ר אבל אם הי' כבר מוכרח להמציא באיזה אופן אם כן מה לי אם יאמר פחות משלשה או באמרו כרמלית: