צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 33

ולפי זה גם ההוכחה שהוכחתי לעיל באוקימתא דרבה מדאמר רבה במשא דכ"ע ל"פ דמטמא ולא קאמר רבותא במגע לטמא אדם וכו' כ""ע לא פליגי ג"כ יש לדחות. לפי [שמשא שהזכיר] ר"ע יש לפרש שני פירושים אם משא ממש אם מסמא. ואם נפרש [משא ממש] א"כ ע'"כ רבנן גם במשא מטהרין. ובא רבה לומר שמשא שהזכיר ר"ע אינו משא ממש שבזה כ"ע מודו: ואמנם נלע"ד להוכיח דע"כ לרבה אינו מטמא אדם ובגדים. דהנה כבר הוכחתי לעיל דע"כ הוצרך רחמנא למכתב תזרם גבי נדה לדרוש אינך קראי להקל. ואי לא כתב כלל תזרם הוה דרשינן כולהו לחומרא ובהכי תירצתי לעיל הא דהוצרך להקיש לשק ולא לנבילה דדמי לי' דהנה השתא דע"כ הוצרך לכתוב תזרם וגבי נבילה לא שייך לדרוש תזרם להחמיר מה שאין בנדה ומת וכמוש"ל. והי' צריך למיכתבי' גבי נדה והיינו מוכרחים לומר דהחומר הוא אבן מסמא. דאי משא גם בנבילה וגבי מת הוא וכנ"ל. ומעתה אי ס"ד דלרבה מטמא במגע לטמא אדם לטמא בגדים א"כ שפיר [קשה] אדמקיש לשרץ נקיש לנבילה דדמי יותר. ואעפ"כ נכתוב תזרם גבי נדה ונדרוש לחומרא שמטמא במגע אדם לטמא בגדים ומשא ממילא נדע מנבילה. אלא ודאי דבאמת לרבה אינו מטמא אדם לטמא בגדים אליבא דרבנן: ומעתה נדון לר"א אליבא דר"ע מה דין מגעו לטמא אדם לטמא בגדים. ואומר אני. אי לא גרסינן בדברי ר"א ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה. אלא גרסינן בריש אוקימתא דר"א באבן מסמא דכ"ע ל"פ דאינו מטמא. דהא איתקש לשרץ וכדברי רבינו שמואל בתוס' בד"ה ור"א. אז ממילא מוכח דאינו מטמא במגע החמור הנ"ל. דהרי אז גם לר"א אליבא דר"ע קשה אדאקשי' לשרץ נקיש לנבילה וצריך לומר כמו שתירצתי לרבה אליבא דרבנן כנ"ל. והיינו הך ואי גרסינן לי' בדברי ר"א ור"ע למאי הלכתא וכו' למשמשי' ואז בלא"ה לא קשה ונקיש לנבילה דהרי איצטריך לאקושי למשמשיה לשרץ דלטמאי רק במגע ולא במשא: ואמנם ע"כ מוכח דאינו מטמא. דא"כ קשה בדברי ר"ע גופי' דקאמר מנין לעכו"ם שמטמא במשא הוה לי' למימר רבותא יותר שמטמא במגע לטמא אדם לטמא בגדים וממילא נדע שמטמא במשא שאין לך דבר שמטמא מגע החמור הנ"ל שלא יטמא במשא וכאן אין דנקט לרבותא דרבנן. שהרי במשנתינו לא הוזכרו רבנן כלל רק ר"ע לחודי' אלא ודאי דרק בנושא , מטמא אבל לא מגע החמור:

תוס' ד"ה אבניו ועציו וכו' בירושלמי מוקי לה כגון שהשתחוה לכל אבן וכו'. הנה בגמ' דילן לא נזכר כלום מזה. ובאמת טעמא בעי הא עכו"ם שנשתברה מאלי' היא. ונראה דהא לכאורה קושית הירושלמי מעיקרא ליתא לדברי הרמב"ם בפ"ו מאה"ט ה"ו דמשמשי עכו"ם ישנו לאיברים וכמו שיבואר לקמן טעמו והרי כותל זה משמשין הוא. ובאמת רש"י במס' ע"ז פירש דמיירי שהכותל עצמו הי' נעבד. ולקמן יתבאר טעמו. אמנם פשטא דמתני' משמע שהכותל הי' דופן לבית עכו"ם וא"כ אינו אלא משמשין. ובפרט הירושלמי שלא נחית להקשות מטעם איברים אלא מטעם עכו"ם שנשתברה מאליה. וזה שייך בעכו"ם עצמה. אבל משמשיה שנשתברו לכ"ע לא בטלי אמנם הירושלמי שהוכיח לעצמו שע"כ מיירי שהכותל עצמו נעבד והיא עבודת גילולים עצמו. דאל"כ איך אמר ר"ע מטמא במשא כנדה. והרי במשמשיה מודה ר"ע והיינו טעמא דרש"י דפירש דמיירי שהכותל עצמו נעבד. ואמנם נוכל לומר שהכותל הזה תרווייהו איתנהו בי'. שבודאי הוא משמשי עכו"ם כפשטא דמתני' שהי' ביתו סמוך לעכו"ם ומיירי ג"כ שהכותל הי' נעבד מצד עצמו ג"כ וכשנפל א"כ מצד שהי' נעבד אינו מטמא לאיברים. ונשאר מצד שהי' ג"כ משמש לעכו"ם ומשמשי עכו"ם ישנם לאיברים. ולכך לרבנן מטמא כשרץ מצד משמשי'. ולר"ע אם נימא בעיא דרב חמא לחומרא א"כ לר"ע ישנה לאיברים ומטמא מצד עבודת גלולים עצמה לכך מטמא כנדה: והנה כל זה לרבה אבל לר"א עכו"ם לכ"ע אינה לאיברים א"כ אי אפשר לתרץ משום משמשיה דא"כ למה לר"ע מטמא במשא דלר"א ליכא למימר דלר"ע ישנה לאיברים וכמבואר בסוגיא וא"כ גם לר"ע אינו מטמא רק משום משמשיה ולמה יטמא במשא. ולכך על כרחך צריך לומר לר' אליעזר שהשתחוה לכל אבן. וא"כ יש מקום לומר שהירושלמי אזי בשיטת ר"א ולכך מוקי בהשתחוה לכל אבן. ותלמודא דידן במס' עכו"ם אזיל בשיטת רבה. ולכך לא הוזכר דבר זה בתלמודא דידן:

תוס' ד"ה משמשיה וכו' דמנלן דמשמשיה לא מטמו במשא ולפמש"ל בשיטת רש"י דרישי' דקרא במשמשין איירי וסיפי' בעכו"ם גופי' לק"מ דמוכח דמדכתיב תזרם פסיק טעמי' בהך קרא לחלק סיפי' מרישי' מכלל שיש חילוק בין עכו"ם למשמשיה. וממילא נדחו דברי התוס' שכתבו דלא הוה ידעינן במשמשין שום טומאה שהרי בהדיא כתיב וטמאתם את ציפויי וגו' והיינו משמשין:

ואם תאמר א"כ אמאי איצטריך לר"ע שרץ למשמשין והרי מוכח מחתזרם שמשמשין לא חמור מעכו"ם עצמה. ונראה דבשלמא לרבנן דעכו"ם עצמה אינה מטמאה רק במשא א"כ כיון דכתיב תזרם לחלק להקל במשמשיה על כרחין משמשיה רק כשרץ. אבל לר"ע דעכו"ם מטמא במסמא א"כ די מתזרם למימר במשמשין נחות דרגא ולא ליטמא במסמא. ואכתי יטמאו במשא ואיצטריך שרץ לומר דמטמאי רק במגע כשרץ:

דף פ"ג ע"א תוס' ד"ה מיתיבי וכו' מברייתא אלים לי' למיפרך ולפמש"ל בתוס' ד"ה אבניו וכו' ניחא דמשנתינו ליכא קושיא לרבה. ויכול רבה לשנויי אנא בעיא דרב חמא לחומרא פשטינא לה ולר"ע ישנה לאיברים א"כ אין לנו הכרח לאוקימתא דירושלמי דמוקי לה שהשתחוה לכל אבן אלא מיירי שהי' ג"כ משמשי עכו"ם ולרבנן עכו"ם אינה לאיברים ונשאר רק משמשיה ולכך מטמא כשרץ [דמשמשי עכו"ם ישנה לאיברים כמו"ש לעיל] אבל לעולם דעכו"ם עצמה מטמא לרבנן במשא ולכך הוצרך להקשות מברייתא:

ע"ב גמ' אימא לחומרא למאי הלכתא אקיש לשרץ לכעדשה: הנה סוגיא זו לר"א דאמר לרבנן אינו מטמא במשא, ולכאורה הי' מקום לפניו להקשות גם לרבה דהרי עכ"פ אינו מטמא במסמא לרבנן וכן אינה לאיברים והוה לי' להקשות לרבנן אימא אקיש לנדה למטמא וכו' וכן קשה אמאי מקשי לרבנן והלא גם לד"ע הי' יכול להקשות לא מיבעי' לר"א הרי חזינן דר"ע לא דריש להחמיר שהרי מודה שאינה מטמא במסמא ומודה דאינה לאיברים אלא אפילו לשיטת רבה והרי מודה ר"ע דאינה מטמאה בכעדשה וכמו"ש התוספות בד"ה רבה אמר [צ"ל אמר רבה]. אמנם במ"ש לעיל בריש סוגיין דלשיטת התוספות דלמאן דאית ליה דרשה דתזרם דלחומרא דרשינן אמרי' דגלי קרא דאינך קראי דרשינן לקולא ולהכי לר"ע אליבא דרבה היקשא דשרץ אתי למשמשיה ולקולא וכן לרבנן אבל אי לא כתיבי תזרם כלל וכן למאן דלית ליה דרשה דתזרם אז אמרי' דגם אינך קראי דרשינן לחומרא. ומעתה אפשר לומר דקושית הגמ' הוא דוקא לרבנן ואליבא דרבין דדרשינן לקולא משום דלרבה וכן לר"א אליבא דר"ע דדרשי תזרם אין כאן קושיא כלל [דמדכתב] בקרא תזרם דנדע לדרוש קרא זה לחומרא מכלל דאינך שאר קראי לקולא דרשינן: הנה הרמב"ם בפ"ו מאה"ט ה' ו' פסק דעבודת גלולים אינו מטמא אלא במגע והיינו כשיטת ר"א והנה לכאורה כיון דבעיא דרחב"ג אליבא דרבה אזיל אם כן הי' לו לפסוק כרבה דהוה ר"א חד לגבי רבה ור' חמא ב"ג. והנה רציתי לומר כיון שסתם גמ' בסוף הסוגיא בהא דמקשה ורבנן אחז קושיתו בשיטת ר"א לכך קיי"ל כר"א אמנם זה הי' ניחא אם הי' הברירה ביד המקשה להקשות בין לרבה ובין לר"א ושביק לרבה ונקט לשיטת ר"א הי' זה ראי' ששיטת ר"א עיקר. אבל לפי מ"ש לשיטת רבה אין כאן קושיא כלל והוכרח להקשות בשיטת ר"א אם כן נסתר ראי' זו והדרא הקושיא לדוכתא: וראיתי עוד לרבינו שפסק דבר חדש מה שלא נזכר בגמ' שהוא ז"ל פסק (בפ"ו מאה"ט ה' ה') דעכו"ם אינה לאיברים ומשמשי' ישנה לאיברים וכתב זה חומר במשמשי' יותר מעכו"ם עצמה ע"ש והדבר צריך ביאור דמנ"ל זה:

והנה כבר כתבתי לעיל דלשיטת רש"י תשמישי עכו"ם דאית להו טומאה מהך קרא גופי' יליף לה. דרישי' דקרא בתשמישין איירי כדכתיב וטמאתם את ציפויי וכו' וממילא ידעינן לחלק בין עכו"ם גופי' לתשמישין דתשמישין אינו מטמא במשא כעכו"ם לרבנן ולר"ע באבן מסמא מדפסיק קרא הך דתזרם בין תשמישי' לעכו"ם גופי' לחלק. ומעתה לרבה איצטריך תזרם להקל במשמשין שאינם מטמאים במשא אבל לעולם דעכ"פ לא חמירי מעכו"ם עצמה ואינם לאיברים דמנ"ל להחמיר במשמשי' יותר מעכו"ם כיון דתזרם לרבה בלא"ה איצטריך: וכל זה לרבה איצטריך תזרם להקל במשמשי' אבל לר"א אליבא דרבנן עכו"ם עצמה אינה מטמא רק כשרץ ומשמשי' על כרחך מטמאי דהרי בהדיא כתיב וטמאתם את ציפויי וכו' וא"כ תזרם למאי אתי וצריך לומר לדידי' דכל היקש לנדה לקולא אתי שאינו לאיברים ועל זה גלי קרא תזרם להורות דבעכו"ם עצמה הוא דאמר כמו דוה שאינה לאיברים. אבל משמשי' דרישי' דקרא ישנו לאיברים:

ומעתה יש לנו לומר דלר"א אף דרבנן לקולא ור"ע לחומרא לענין משא מ"מ יוצא ממחלקותם דבר חדש (שרבנן) לחומרא ור"ע לקולא דלרבנן תזרם לא איצטריך להקל במשמשי' שהרי לדידהו היא גופא אינו מטמא רק במגע ואיזה קולא תוכל להקל יותר מזה. ועל כרחך תזרם להחמיר לענין איברים שמשמשי' מטמאים איברים ולר"ע תזרם איצטריך להקל במשמשי' שלא יטמאו במשא וממילא גם משמשי' אינם מטמאים לאיברים: והנה מה שהוכחתי דלר"א אליבא דר"ע איכא למימר דגם משמשי' אינה לאיברים ואומר אני דהא ליתא דבשלמא לרבה שפיר כתבתי דכיון דתזרם איצטריך לחלק בין משמשי' לענין משא שוב ממילא אין הכרח להחמיר במשמשי' לענין איברים ואין להקשות א"כ למה לי היקשא דשרץ הרי מתזרם ילפינן קולא דמשמשין. הנה זה אינו קושיא לא לרבנן ולא לר"ע דלרבנן איצטריך שרץ להורות שאינו מטמא במסמא ולר"ע איצטריך דאי מתזרם הוה נחתינן ממסמא למשא ואיצטריך שרץ לאחותי למגע ואין להקשות כיון דכתיב שרץ למה לי תזרם. זה אינו קושיא דתזרם לא אפשר דלא ניכתבי' דאיך שייך לומר וטמאתם ציפויי וגו' ואפודת וגו' כמו דוה. שהרי משמשי' אינם מטמאין כדוה. ואי אפשר לקרא לומר דבר שאינו אבל לר"א אליבא דר"ע מסמא אינו צריך מיעוט. דמצד הסברה אינו מטמא במסמא כמו"ש התוס' בד"ה ור"א וא"כ קשה שקץ תשקצנו דמשמשי' למה לי. מתזרם נפקא. אלא על כרחיך דתזרם להחמיר במשמשי' אתי לענין איברים ואיצטריך שקץ לומר דמשמשי' אינו מטמא במשא:

העולה מדברינו פלוגתא חדשה בין רבה ור"א לענין משמשי' דלרבה בין לר"ע ובין לרבנן לענין איברים אין חילוק בין משמשי' לעכו"ם עצמה. ולרבנן תרווייהו אינם לאיברים. ולר"ע בתרווייהו מיבעי' לר' חמא ב"ג אם ישנם לאיברים. ולר"א בין לרבנן ובין לר"ע עכו"ם אינה לאיברים ומשמשי' ישנם לאיברים: ומעתה נעמוד על דעת רבינו הרמב"ם ז"ל שכתבתי לעיל דמשמשי' ישנם לאיברים ועכו"ם גופי' אינו לאיברים דכר"א אתי. ואמנם עדיין צריכין אנו להבין דלמה פסק כר"א ולא כרבה ובפרט לפמש"ל בריש סוגיין דסוגיא דגמ' דידן במס' ע"ז כרבה אזיל ולהכי לא הוזכר בש"ס דילן דלמה יהא מטמא אבניו ועציו הא עכו"ם שנשברה הוי וכמו שהי' קשה להירושלמי. דאפשר לומר דגם הכותל הי' נעבד ולר"ע מטמא משום עכו"ם גופי' דישנה לאיברים ולרבנן מטמאי מיהו משום משמשין דמטמאי אף כשנשברה וכנ"ל. וא"כ דסוגיא דגמ' דילן כרבה ס"ל הקושיא יותר חזקה על הרמב"ם איך פסק כר"א ולא כרבה ואולם ראיתי לרבינו בפירוש המשנה במס' עכו"ם שכתב ואין הלכה כר"ע בעכו"ם וק"ו במשמשי' עכ"ל. והוא תמוה דאיך שייך דאין הלכה כר"ע במשמשין והרי במשמשיה לא פליגי והנלע"ד דהרמב"ם אזיל בגירסת רבינו שמואל שהביאו התוס' בד"ה ור"א דלא גריס באוקימתא דר"א ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשי' עיין שם. וס"ל לרבינו דלר"א אליבא דר"ע אינו חילוק בין עכו"ם למשמשי' וכולהו מטמאי במשא ולא במסמא. ואיצטריך היקשא דשרץ לאפוקי ממסמא אלא דלפי זה קשה מה דקאמר בגמ' לעיל מיתיבי עבודת גלולים כשרץ ומשמשיה כשרץ ר"ע אומר עכו"ם כנדה ומשמשיה כשרץ בשלמא לר"א ניחא ולשיטת הרמב"ם איך ניחא לר"א והלא לר"ע אליבא דר"א גם משמשי' מטמאין במשא: ונראה דהא יש לדקדק בדברי הת"ק דאמר עבודת גלולים כשרץ ומשמשיה כשרץ למה פלגינהו ולא כללינהו יחד עכו"ם ומשמשי' וכו' והנה לאוקימתא דרבה להמתרץ ניחא דעכו"ם כשרץ רק למעוטי ממסמא אבל אכתי מטמא במשא ומשמשיה כשרץ ממש ואינו מטמא רק במגע אבל לא במשא. אבל לדעת המקשה שהי' סבור עכו"ם כשרץ ממש א"כ נכללינהו וצריך לומר דהכי קאמר עכו"ם כשרץ והיינו לקולא שאינו מטמא רק במגע אבל לא לחומרא שיטמא לאיברים ומשמשי' כשרץ ממש בין לקולא שאינו מטמא רק במגע ובין לחומרא שמטמא לאיברים והוא ממש אוקימתא דר"א ור"ע אומר עכו"ם כנדה בין לקולא שאינה לאיברי' ובין לחומרא שמטמא במשא ומשמשיה כשרץ שמטמא לאיברים:

ומעתה לר"א לר"ע אין חילוק בטומאת משא בין משמשי' לעכו"ם עצמה א"כ ממילא אין מקום לקושית הירושלמי דליהוי כעכו"ם שנשתברה דהרי איכא לאוקמי שהכותל לא הי' עצמו עכו"ם רק משמשי עכו"ם ואפ"ה ר"ע מטמא במשא ולכך שתק גמ' דילן במס' עכו"ם ולא הקשה קושית הירושלמי מעכו"ם שנשתברה משום דסתם כר' אליעזר והירושלמי קאי בשיטת רבה ולדידי' מודה ר"ע במשמשי' והוצרך לאוקמי בעכו"ם עצמה ובהשתחוה לכל אבן לכך פסק הרמב"ם כר"א וגם פסק דמשמשין ישנה לאיברים:

עוד נלע"ד דלפי מ"ש דתזרם מוכרח לכתוב בקרא להפסיק בענין בין רישא דקרא דאיירי במשמשין וכו' א"כ אין ראיה מתזרם דשאר קראי מדרשי להקל א"כ גם לרבה תסוב קושית הגמרא במסקנא לרבנן מנ"ל לדרוש לקולא נדרוש לחומרא וצריך ג"כ לתרץ טומאת עכו"ם דרבנן ולכך דרשינן להקל. ולפי זה שפיר מוכח מסוף הסוגיא מדאחז הש"ס אליבא דר"א. ושבקי' לשיטת רבה מכלל דהלכה כר"א ושפיר פסק הרמב"ם כר"א:

אלא דלפי מ"ש דלא מתזרם דרשינן דשאר קראי לקולא אלא מסברא. א"כ קשיא משנתינו שסידר רבינו הקדוש אמר ר"ע קשה והלא לא למסתם סתמא כר"ע כיון שהתחיל בלשון אמר ר"ע ועיקר כונתו לספר בהדדי הנך מנין דדמי אהדדי. והתחיל בזו לפי שסמוך לקרא דלעיל לא ימצא במכיתתו חרס וגו' כמו"ש התוס במשנתינו והי' לו להתחיל בסתם מנין לעכו"ם שמטמא במשא כנדה. בשלמא לר"א דלרבנן מטמא רק במגע וזה נפיק משרץ א"כ הוכרח להתחיל בשיטת ר"ע דנפיק מקרא דתזרם אבל לרבה קשיא. והנה רציתי לומר ע"פ מ"ש לעיל דלרבה מצד הסברא דרשינן כולהו קראי להחמיר אלא מדכתב תזרם דרשינן שאר קראי להקל וא"כ לרבנן משא לא ידענו והוכרחנו למילף מקרא דתזרם כמו דוה דמטמא במשא ואי לאו האי קרא כלל פשיטא דהוה מטמא דהוה דרשינן שרץ לכעדשה ומת לאוהל ומשא והוה מטמא אפי' באוהל ואתי תזרם לגלות דדרשינן לקולא ואימעוט אוהל ולכך לא היה יכול להתחכם ולומר מנין שמטמא במשא תזרם וכו' אבל לפי מ"ש גם לרבה דרשינן מצד הסברא להקל וא"כ מודה הוא דילפינן משא ומדכתיב תזרם לחלק בין עכו"ם למשמשיה [ע"כ מצאתי]:

דף פ"ו ע"ב גמ' וליטבלו ביני שמשי וכו'. דעת רש"י שקושיתו יו הוא רק לר"ע אבל התוס' כתבו בשם ר"י דלר"י ולראב"ע נמי פריך דמהכא נילף דאעונות קפיד קרא. ומהרש"א הקשה דמאי קושיא אימא דקושטא דר"ע לית לי' נמי בהשכמה עלה אלא מכח הך קושיא דלקבלו תורה ביני שמשי קאמר ר"ע דהקפידה התורה גם על הלילה כדי שיהי' ה' עונות. עוד כתב מהרש"א בד"ה וליסבלו בצפרא דשבתא וליכא למימר דלכך הוצרך לירד בהשכמה לאשמועינן דאעונות קפיד קרא אבל אי לא ירד בהשכמה לא הוה. ידעינן בעלמא וכו' וכה"ג צריך לומר לעיל דפריך והאמר רב הונא ישראל קדושים הם וכו' דליכא למימר דאיצטריך למימר להו לאשמועינן בעלמא דאעונות קפיד דמ"מ במתן תורה לא הי' צריך לירד בהשכמה עכ"ל מהרש"א והדברים דחוקים: ונראה מתחלה להכריע כדברי רש"י שקושית הגמ' הוא רק לר"ע והנה דעת הרז"ה וכן דעת הרמב"ם בפ"ח ממס' מקואות בפירוש המשנה דראב"ע סובר ג' עונות שלמות. והתי"ט פירש דבריו דגם ראב"ע סובר בהשכמה ירד: והנה בר' ישמעאל אין מקום לומר כן דבהדיא קאמר פעמים ארבע וכו' ודברי הרמב"ם שם בפירוש המשנה בדברי ר' ישמעאל דחוקים ובאמת בעל המאור לא הלך בעקבותיו רק בדברי ראב"ע והנה לפי זה אין מקום להקשות בדברי ראב"ע וליטבלו ביני שמשי דאיכא למימר אין הכי נמי מהכא יליף ראב"ע עונה שלישית ולא ס"ל בהשכמה ירד וכעין קושית מהרש"א בשיטת ר' עקיבא ואף דרש"י פי' בהדיא בדברי ראב"ע דאפילו ליכא אלא ב' עונות היינו לפי המסקנא דלא מראש בסתר דברתי וכו' אבל המקשה לא יכול להקשות בדברי ראב""ע: ולשיטת ר' ישמעאל ג"כ לא קשה. דהרי ר"י כר' יוסי ס"ל דמשה הוסיף יום א' מדעתו דדריש מה מחר לילו עמו וכו'. ואמרינן לקמן (דף פ"ז ע"א) ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא. ודקדקתי שפת יתר דקאמר צפרא דשבתא ומה היה חסר באמרו דלא שריא שכינה עד שבתא. ונראה שאם לא כיון משה רבינו בדברי הקב"ה אלא שהיתה כונתו היום ממש דהיינו יום ד' ומשה רבינו היה סבור לילו עמו והיום היינו מחר שהוא כל מעל"ע של יום ה' ומחר היינו מחר דמחר כל יום מעל"ע של יום ו' דהיינו ד' עונות שלימות אבל יום ד' בעצמו לפי הבנת משה א"צ פרישה עד רגע קודם הלילה. ואם לא הי' כן כונת הקב"ה אם כן משה רבינו גרע והוסיף דהיינו כל יום ד' גרע וכל יום ו' הוסיף ומעתה מנ"ל דהסכים הקב"ה על ידו דלמא לעולם לא הסכים אלא שאם הי' משה רבינו עושה כפי צווי הקב"ה והי' מפרישם ברביעי בשחרית שפיר הי' הקב"ה נותן התורה ביום ו' אבל לפי שפיחת עונה שלימה לא היו יכולים לטהר בליל השייך ליום ו' ולכך הוצרך לאחר הנתינה אלא דתינח שהי' לו לאחר עונה אחת שגרע משה ולא הי' יכול ליתן ביום ו' אבל עדיין הי' לו ליתן התורה בליל שבת ומדלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא ש"מ שהסכים הקב"ה והיו ימי הפרישה כל מעל"ע של יום ה' וכל יום מעל"ע של יום ו' דהיינו ד' עונות שלימות ובליל שבת טבלו ונתן להם התורה ביום שבת: ולפי זה אם באמת הי' נותן התורה בליל שבת לא הי' שום הוכחה דהסכים על ידו ואיך נוכל מעתה להוכיח עונה חמישית מדלא יהיב התורה ביני שמשי שהרי לא הי' יכול ליתן אז עד צפרא כדי להודיע שהסכים על ידו וכל זה לר' ישמעאל דסובר שלא פירשו ביום ד' עד סמוך לחשיכה אבל לר"ע דבהשכמה ירד אם כן אף שהסוף משה רבינו על דברי הקב"ה עם כל זה לא פיחת ולא הניח מפשטא דלישני' דקב"ה וקדשתם היום ופירשם גם ביום ד' ואם כן אף אי יהיב אורייתא ביני שמשי ג"כ הי' מוכח שהסכים הקב"ה על ידו מדלא יהיב בע"ש שהרי לא פיחת שום עונה. ואם, כן לדידי' שפיר מקשה לקבלו ביני שמשי להוכיח עונה ששית מכאן ואם כן יפה פירש"י דלר' עקיבא פריך: ומעתה גם קושית מהרש"א ליתא דאימת הוא הוכחה מדלא יהיב ביני שמשי היינו אם בהשכמה ירד ואז מוכח אפילו עונה ששית. אבל אי לא ירד בהשכמה אם כן אפילו עונה חמשית אין להוכיח שהרי הוצרך להמתין עד הבוקר להודיע שהסכים על ידו ודו"ק: ומעתה נבין גם קושית הגמ' למה לי' למימר והאמר ר"ה ישראל וכו' עיקר קושיא זו בין לר' ישמעאל ובין לר"ע והיא עצמה הקושיא שמפרש אח"כ ולקבלו תורה ביני שמשי אלא שלמסקנא קנא הוא רק לר"ע ועתה הוא גם לר"ש וכך היא קושיתו בין לר' עקיבא למה לי' למימר וכן לר' ישמעאל נילף עונה חמשית מדלא יהיב תורה בלילי שבת ואי משום דנדע שהסכים זה אינו דאף שפיחת משה ולא הזהירם בבוקר מ"מ לא נתמעטה עונה דלמה לי' למימר בלא"ה לא שימשו דישראל קדושים הם וכו' וא"כ למה לא ניתנה בששי. אלא ודאי שהסכים ומדלא יהיב ביני שמשי ש"מ עונה חמשית: ועל זה משני אם הי' בבית אפל. וא"כ לר' ישמעאל כיון דלא הזהירם נתמעטה עונה והוצרך להמתין עד צפרא דשבתא להראות שמסכים ולר"ע הוצרך לירד בהשכמה ושוב מקשה רק לר"ע וליטבלו וכו' להוכיח עונה ששית וכנ"ל ומשני לא מראש בסתר דברתי וכו'. ולפי זה שוב גם על עונה חמשית ליכא הוכחה דדלמא משום הכי הוצרך לירד בהשכמה דאי לאו דירד בהשכמה לא הי' יודע לבסוף אם הסכים הקב"ה דהא דלא יהיב בששי היינו משום דנתמעטה עונה א' והא דלא יהיב בליל שבת היינו משום דלא מראש בסתר וכו' ולכך הוצרך להשכים שלא לפחות עונה ואז ידע אח"כ שהסכים הקב"ה אבל לא משום דבעינן חמש עונות. וא"כ מנ"ל לר"ע עונה חמשית וצריך לומר משום דבאמת לאו משום הוכחה אומר כן אלא כיון דאשכחן חמש עונות מיום הפרישה אי אפשר לנו להקל מספק א"כ לפי זה אשכחן שש עונות דליטבלו בצפרא דשבתא ונראה שש עונות: שם וליטבלו בצפרא דשבתא וכו'. עיין תוס' ד"ה וליטבלו דפירשו דמנ"ל דמשום לא מראש בסתר וכו' ודלמא משום דבעינן עוד עונה. וכן פירש"י. אלא דרש"י פי' הקושיא אליבא דר"ע והקשה למה הוצרך להפרישן בהשכמה. והתוס פירשו דהקושיא לכ"ע דלמא משום עונות ומתחלה דחו התוס' פירושם והחזיקו בפירוש רש"י משום דאין להקשות דלמא אעונות קפיד שהרי הוא ג'"כ קולא אי קפיד אעונות. ואח"כ חיזקו פירושם שהקושיא דניבעי תרווייהו ימים ועונות. והנה יש לחזק פירוש רש"י דעל כרחן דוקא לר"ע פריך דאי גם לר' י ולת"ק אם כן מאי מתרץ שלא יהיו הללו הולכים לקבל תורה וכו' דההינח לר"ע דאי בעינן שש עונות אם כן על כרחין ביום היו טובלים שבלילה עדיין לא שלמו שש עונות שאף שפירשם בהשכמה מ"מ קודם עלות השחר לא פירשם ולא נשלמו שש עונות עד יום ממש והתורה ניתנה בהשכמה בהיות הבוקר ויהיו הללו הולכים לקבל תורה והללו לטבילה אלא ודאי שטבלו בלילה וא"כ שוב ודאי אין חילוק בין טבלו בתחילת הלילה או בסופה שאפי' בסופה ליכא שש עונות שלימות. ומקצת עונה אינה מעלה ואינה מוריד וא"כ סגי בחמש עונות. אבל לר"י ולראב"ע שלא ירד בהשכמה אם כן מכ"מ ביום אמר לו מצות פרישה אלא שיש שלא פירשו אלא עם חשיכה אבל ע"כ קודם חשיכה מעט פירשו ואם כן יש כאן מקצת עונה ראשונה ורשאים לטבול קודם אור היום רגע א' בשבת ושלמו חמש עונות שמקצת עונה זו משלמת מקצת עונה אחרונה. וכמו שאמר ר"ע אם יצאה מקצת עונה ראשונה וכו' ה"ה נמי להיפך. שאם יש כאן מקצת עונה ראשונה רשאים לטבול מעט קודם השלמת העונה בסופה וא"כ קשיא להו מנ"ל הא דלא ניתנה תורה בליל שבת משום דלא מראש בסתר דלמא משום שלא שלמו חמש עונות ולדידהו לא שייך למימר שלא יהיו הללו הולכין לקבל תורה שהרי הטבילה היתה בסוף הלילה וקבלת התורה הי' בבוקר אחר שכבר האיר היום: אמנם אי נימא כיון דאיכא קולא תו לא אמרי' דלמא קפיד אעונות ולתרוויהו ודאי לא חיישינן לתרי חומרי עונות וימים א"כ בלא"ה לדידהו לא קשיא. אמנם לראב"ע בלא"ה לא ולא מידי שהרי איהו סבר כרבנן בה' עביד פרישה ולא הוסיף משה מדעתו כלום וא"כ אי נימא דלכך לא נתנה התורה עד צפרא דשבתא משום דבעינן ג' עונות אבל אי לאו הכי היה נותן בלילה א"כ היא גופא קשיא למה איחר הקב"ה להפרישם עד עם חשיכה ומתוך כך ביטלו כל ליל שבת מתלמוד תורה ומפ"ו היה לו להפרישם יום ה' בבוקר והיו טובלים בליל שבת תחלת הלילה והיו מרויחים ת"ת כל הלילה וגם פ"ו. ומה שהיו מפסידים מפיו כל יום ה' אין ההפסד גדול כ"כ דבלא"ה לא שכיח לשמש כי אם בבית אפל או במאפיל בכסותו אלא ודאי דבלא"ה לא הי' אפשר ליתן התורה בלילה משום לא מראש בסתר. אבל לר' ישמעאל דס"ל משה הוסיף מדעתו ולבסוף הסכים הקב"ה על ידו אבל מתחלה לא הזהיר הקב"ה רק היום ומחר. דדרש היום כמחר הוא רק אסמכתא כמו"ש התוס' לקמן (דף פ"ז ע"ב). ומשה לא הי' אפשר להזהירם קודם שהזהירו הקב"ה והקב"ה לא אמר לו מצות פרישה רק עם חשיכה והטעם שלא הזהיר רק היום ומחר משום דגלוי לפניו שלא יפלטו ש"ז אח"כ כלל רק משה הוסיף להורות דין לדורות והסכים הקב"ה על ידו וכיון שאח"כ הסכים להורות ההלכה שוב מטעם זה לא נתן התורה עד צפרא משום דבעינן חמש עונות. וצריכין אנו לר' ישמעאל לתרץ משום דלפעמים הוא קולא ובזה ניחא נמי מה דקאמר ר' ישמעאל פעמים שהן ארבע וכו' והתוס' כתבו דגם בדראב"ע הוה מצי לשנות בענין זה פעמים וכו'. אמנם לפמ"ש בא לתרץ ר' ישמעאל הא דלא טבלו בצפרא דשבתא דהא פעמים שהן שש ואי אמרת דקפיד אעונות וסגי בחמש עונות הוא קולא שהרי פעמים שהן שש. אבל ת"ק לא היה צריך לומר פעמים שהן וכו' דלדידי' בלא"ה לא קשיא. וא"כ מוכח כדברי רש"י דדוקא לר"ע פריך שהרי ר"י בעצמו תירץ קושיא זו בדבריו וממילא דמתורץ גם לת"ק. אלא שלא הוצרך לזה דלדידי' בלא"ה לא קשיא כנ"ל והתוס' לשיטתם שכתבו טעם אחר למה אמר ר"י פעמים שהן ארבע וכו' ולכך אינהו לשיטתייהו כתבו שהקושיא היא ג"כ לדידהו דלמא קפיד גם אעונות לחומרא: