צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 32

יה"ה שיש במה שממועט במלאכת מחשבת ליתא במה דמפיק מבה. והוא דבה לא שייך רק בשוגג דבה גבי חטאות כתיבי. אלא ודאי דאם נתכוין להיתר ועשה איסור זה לא שייך במזיד שאין זה מזיד אבל גם בנתכוין לאיסור ועשה איסור אחר מיקרי מתעסק כגון לקצור מחובר זה וחתך מחובר אחר. ואם היינו ממעטין מדכתיב אשר חטא בה לא הי' מועיל לפטור רק בשוגג מקרבן במזיד ובהתראה הי' חייב סקילה אבל כיון שממועט מדבעינן מלאכת מחשבת והנה שמואל אמרה מלאכת מחשבת אסרה תורה וא"כ אין חילוק בין זדון לענין סקילה בין שגגה לענין קרבן ומעתה הרווחנו לתרץ קושית התוס' בסנהדרין (דף ס"ב ע"ב) בד"ה להגביה שהקשו דלמה לי' לשמואל בשבת דפטור מתעסק משום מחשבת אסרה תורה תיפוק לי' מבה פרט למתעסק ולדידי לא קשה ולא מידי דאיצטריך טעם דמלאכת מחשבת לפוטרו גם במזיד מסקילה וכן אין להקשות להיפוך כיון דבעינן מלאכת מחשבת למה לי בה פרט למתעסק דהרי איצטריך לכל התורה כולה דהיינו כל שאר חייבי חטאות חוץ משבת: ועפ"י הקדמה זו דמלאכת מחשבת אתיא גם למזיד נמצא אי הוה קאי מלאכת מחשבת לכל התורה הוה בכל התורה כולה במזיד פטור אם הי' מתכוין לזה ועשה זה אעפ"כ בעריות ובמאכלות אסורות הי' חייב שכן נהנה ובזה עמדתי על כונת דברי רבינו הרמב"ם בפ"א מא"ב הלכה י"א הבא על הערוה מהעריות כמתעסק אעפ"י שאין כונתו לכך חייב וכן בחייבי לאוין ובשניות. ותמה הראב"ד חייבי לאוין למה קרבן אין כאן. והרב המגיד הסכים שהוא טעות סופר ברמב"ם והכ"מ נדחק. ואני תמה מה הרעש הזה והרמב"ם כונתו לענין מזיד. שכונתו לבוא על ממזרת לבנה ונזדמנה לו שחורה שהוא לא גרע מנתכוין בשבת לקצור לו תאנים לבנים, וקצר שחורים שפטור בשבת כמבואר בדברי רבינו פ"א משבת הלכה ט'. ואם תאנים שחורות ולבנות מיחשב שני מינים והוה לא נתקיימה מחשבתו ופטור ק"ו בנשים שיש קפידא בין אשה יפה ולבנה לשחורה וכעורה ואעפ"כ חייב שהרי נהנה אי נמי משום דלא שייך מלאכת מחשבת אלא בשבת:

תוס' ד"ה הניחא לאביי וכו' אבל מ"מ גם לאביי לא מתוקמא שפיר וכו' הקשה מוהר"ם דהרי אביי ס"ל מיראת מיתה יהרג ואל יעבור ואם עבר חייב מיתה במזיד וממילא חייב קרבן בשוגג ובשוגג אינו חייב למסור למיתה וא"כ מתוקם שפיר ברייתא מיראת מיתה עיין בדבריו והוא ז"ל תירץ דלא שייך משא"כ בשבת דהרי משכחת גם בשבת שגג בלא מתכוין דחייב וכגון מיראת עונשין דגם זה מיקרי בלא מיתכוין ע'"כ דבריו. ולדידי קשיא. דאם כן גם לפי אוקימתא דגמ' קשיא דהא בתוס' בסנהדרין (דף ע"ב) בד"ה להגביה הקשו למה לי' לשמואל טעמא דמלאכת מחשבת תיפוק לי' מדרשה דבר ותירצו דהכי קאמר דבשבת פטור אעפ"י שנהנה מטעם מלאכת מחשבת. והנה לפי דבריהם דמשכחת גם בשבת תהנה ולמסקנת דבריהם שם תרי מתעסק נינהו וכמו"ש התוס' גם בשמעתין. והיכא שאותו תלוש עצמו נמצא מחובר פטור מטעם בה ולא מטעם מלאכת מחשבת דהרי נעשית מחשבתו. וא'"כ בכיוצא בזה היכא דנהנה ראוי לחייבו גם בשבת כיון שאין פטורו אלא מטעם בה מ"ש שבת ומ"ש חלבים ועריות שהרי בה בחטאת כתיב על כל חייבי חטאות ואפי"ה חייב בחלבים מטעם נהנה וה"ה בשבת. דבשלמא מה שפטור מטעם מלאכת מחשבת זהו רק חידוש בשבת לחוד יש לפוטרו בכל ענין אפי' נהנה וזה פשוט [וכמו שמבואר לעיל) וא"כ היכי מתוקם ברייתא שגג בלא מתכוין לשיטת התוס' באותו חתיכה ובשבת פטור. ובחלבים חייב. והרי משכחת גם בשבת שחייב וכגון שנהנה וצריך לומר דהנהו תרי תירוצי בתוס' בסנהדרין שם פליגי. דהתירוץ הראשון דסובר דמשכחת גם בשבת נהנה סובר דגם באותו חתיכה שייך למיפטרי' משום מלאכת מחשבת ונמצא בשבת בכל ענין פטור. והתירוץ השני דמתרצי שם דבאותו חתיכה לא שייך מלאכת מחשבת ס"ל דלא שייך בשבת למימר נהנה. ונמצא ג"כ בשבת בכל גווני פטור ושפיר קאמר משא"כ בשבת:

וכל זה לתרץ שיטת מוהר"ם מלובלין אבל לפי מ"ש בלא"ה לא קשה קושית מוהר"ם מלובלין דאיך אפשר לפרש ברייתא שגג בלא נתכוין מיראת מיתה. דאם כן איך שייך לקנותו שגג בשבת כיון שהוא מותר לכתחלה. וזה פשוט:

סליק פרק כלל גדול: פרק

אמר ר' עקיבא

דף פ"ב ע"ב מתני' אמר ר"ע מנין לע"ג שמטמאה במשא כנדה. הנה לקמן במשנה השניה דקאמר מנין לספינה שהיא טהורה לא קאמר שהיא טהורה כים דמים יליף רק בסוף קאמר מה ים טהור וכו' א"כ גם כאן לא הוה ליה למימר בתחילת דבריו כנדה רק הוה ליה למימר מנין לעכו"ם שמטמא במשא שנאמר תזרם וכו' מה נדה וכו':

ונראה לרבה דמשא הוה אבן מסמא ואבן מסמא הוא לשון הגמ' ולא לשון המשנה ובלשון המשנה יש ב' מיני משא ועיין בעה"ע ולכן קאמר מנין שמטמא כמשא וכנדה דהיינו אותו משא, שנדה מטמא ולומר דאפי' עכו"ם שהסיטה אחרים נמי מטמא:

ולר"א דגם לר"ע אינו מטמא רק במשא החמור שמטמא גם במת ונבילה אבל לא במשא הקל שאינו נוהג רק בנדה וזב. הא דקאמר שמטמא במשא כנדה ולא קאמר סתם במשא. הוא לפי שלר"א גם לר"ע עכו"ם אינה לאיברים כדמוכח בסוגיא. דלהכי אתקש לנדה ולא לנבילה וא"כ רצה התנא לתרץ על שאמר שמטמא במשא ולא באבן מסמא. והרי איתקש לנדה. לכן הקדים שגם במשא מטמא כנדה דהיינו כשהיא שלמה ולא לאיברים ולכן איתקש לנדה אי נמי נקט במשא כנדה לדיוקא דבמשא מטמא כנדה אבל במגע אינו מטמא. דיש הפרש באבות הטומאות עצמן לענין טומאת מגע דכל אבות הטומאות דמטמא במשא מטמאין במגע אדם לטמא בגדים שעליו בשעת מגע חוץ מנבילה ומרכב הזב שאף שמטמאין במשא אפ"ה במגע אינם מטמאים אדם לטמא בגדים שעליהם. כמבואר ברמב"ם בפ"ו מה' שאה"ט ה' י"ב והנה לקמן בגמ' יבואר בדברינו דלרבה אף דמטמא באבן מסמא אבל לטמא אדם שיטמא בגדים אינו מטמא. וכן לר"א לר"ע דמטמא במשא ג"כ לא מטמא במגע וכמו שאוכיח שם. ולהכי קמדייק משנתינו שמטמא במשא כנדה לומר דהא דמטמאה כנדה הוא דוקא במשא אבל במגע אינו מטמא כנדה: רש"י ד"ה תזרם כמו דוה בעו"ג משתעי. והדבר יפלא. דמה חידש רש"י בזה ועוד דבמס' עכו"ם ששם פליגי במשנה רבנן ור"ע ורבנן מייתי קרא דשקץ תשקצנו ור"ע מייתי קרא דתזרם. והנה בקרא דשקץ לא פי' רש"י דבעכו"ם משתעי ובקרא דתזרם כמו דוה פי' רש"י גם שם במשנה תזרם וכו' בעכו"ם משתעי והנלע"ד בזה. דבקרא דשקץ לא הוצרך לפרש דפשיטא דהאי קרא בעו"ג משתעי אמנם בקרא דתזרם כמו דוה רישי' דקרא הוא וטמאתם את ציפויי פסילי כספיכם ואת אפודת מסכת זהביכם תזרם כמו דוה וכו' והנה ציפויי פסילי וכו' וכן אפודת מסכת לאו היינו עכו"ם עצמה אלא תשמישי ונויי עכו"ם וכן פירש"י בפירושו לישעי' שם. ואם כן תחילת הקרא במשמשיה והרי במשמשי' מודה ר"ע שאינם כעכו"ם. ולכן פירש רש"י תזרם כמו דוה בעכו"ם משתעי. לומר אף דרישי' דקרא וטמאתם במשמשי' איירי. אמנם תזרם לאו אמשמשיה מהדר. והדבר מוכח דאי ס"ד דאמשמשיה מהדר וקאמר כמו דוה קשה תזרם למה לי ודי באמרו וטמאתם את ציפויי וגו' ואת אפודת מסכת זהביכם כמו דוה ומהדר כמו דוה אוטמאתם דלעיל שיטמאם כמו דוה ומדקאמר תזרם משמע שעל עכו"ם קאמר כמו דוה ולא על ציפויי ואפודי הנזכרים למעלה (ומה שיש לדקדק ע"ז בגמ' יבואר לקמן בסוף הסוגיא בדברי הרמב"ם]:

ע"כ גמ' ר"ע אומר וכו' מה נדה מטמאה במשא אף וכו'. הנה בדברי רבנן לא סיימו מה שרץ מטמא במגע וכו' שלא הוצרכו לזה דממילא ידעינן דינו דשרץ א"כ גם בדברי ר"ע לא הוה לי' לסיים מה נדה מטמא במשא דהא ג"כ נדע ממילא דינה של נדה. ובשלמא לר"א דאמר דמודה ר"ע דלא מטמא במסמא לכך לא היה יכול לסתום ולומר כנדה דא"כ הוה אמינא כנדה בכל דיניה וגם במסמא יטמא לכך הוצרך לפרש מה נדה במשא דדוקא למשא אקשי' לנדה משא"כ רבנן סתמי ואמרי כשרץ דלדידהו הוא ממש כשרץ. אבל לרבה דלר"ע הוא באמת ממש כנדה קשה דהוה לי' למימר סתם כנדה ונלע"ד משום דלכאורה הי' לומר דפלוגתא דר"ע ורבנן הוא. דהנה באמת קשה למה יטמא אבניו וכו' הא הוה עכו"ם שנשתברה וכמו שהקשו התוס' בשם הירושלמי. אלא שהם הקשו למ"ד עכו"ם שנשתברה מאלי' מותרת ואני אומר אפילו למ"ד אסורה היינו לענין איסור הנאה אבל לענין טומאה וכי עדיף אבניו ועציו מאיברים והרי עכו"ם אינה לאיברים ואם כן הי' אפשר לומר דרבנן ור"ע פליגי בזה. דרבנן אמרי אבניו ועציו מטמאים כשרץ מה שרץ ישנו לאיברים שאפי' כעדשה שרץ מטמא אף עכו"ם ישנה לאיברים ולכך מטמאי ור"ע אמר כנדה להקל בא לפי שאין אבניו וכו' מטמאים לפי שע"ז מטמא רק כנדה שאינה לאיברים אף עכו"ם אינה לאיברים לכך הוצרך לסיים בדברי ר"ע מה נדה מטמא במשא לומר שלהחמיר בא:

שם במשא דכ"ע לא פליגי וכו' כי פליגי באבן מסמא. ויש לנו לדון מה דינו של עכו"ם לרבה לענין מגע לטמא אדם לטמא בגדים. וכמו שהבאתי לעיל במתני' דיש אבות הטומאות שאינן מטמאין במגע. והנה הא ודאי לר"ע שמטמא אפילו באבן מסמא כ"ש שמטמא במגע אדם ובגדים ק"ו משאה"ט שאינם מטמאים במסמא ואיפשוט. ואמנם הספק הוא לרבנן. אי דוקא באבן מסמא פליגי או גם במגע לטמא אדם ובגדים פליגי דלדידהו להכי איתקש לשרץ למעט כל החומרות. ודי שאנו נותנין חומר א' מחמת תזרם כמו דוה לטמא במשא. או דלמא די מהיקשא דשרץ למעוטי מאבן מסמא אבל לענין מגע חומר נדה עליו לאדם ובגדים. ואמנם על כרחין לרבה ולרבנן אינו מטמא אדם ובגדים דאל"כ אלא דמטמא אדם ובגדים. א"כ איך הקשה הגמ' וליקשי' לנבילה הרי צריך להקיש לנדה לטמא אדם ובגדים. ואולם על הגמ' עצמה יסוב הקושיא מנ"ל להמקשה להקשות וליקוש לנבילה עד שמכח זה מוכרח לדחות בעיא דרב חמא אליבא דר"ע שלא אליבא דהילכתא ודלמא לרבנן מטמא במגע החמור לטמא אדם ובגדים ולכך לא אקשי' לנבילה ואז ממילא אין לנו הכרח שהוקש לנדה לאיברים. ואתיא בעיא דרב חמא גם לרבנן. ואמנם זה אינו דא"כ למה אמר רבה במשא דכ"ע לא] פליגי. הוה ליה למימר רבותא יותר במגע לטמא אדם לטמא בגדים דכ"ע לא פליגי] ואז המשא הוא ק"ו שאין לך אב הטומאה שמטמא בגדים שלא יטמא במשא. אבל להיפוך יש אבות המטמאין במשא ולא מטמאין במגע אדם לטמא בגדים כגון נבילה ומרכב הזב. אלא ודאי באמת לרבנן אינו מטמא במגע אדם לטמא בגדים. וא"ת א"כ אדמסיים כי פליגי באבן מסמא הוה לי' למימר כי פליגי במגע אדם לטמא בגדים וכו' לרבותא דאפילו בזה מטהרי רבנן וק"ו באבן מסמא יש לומר דקמ"ל רבותא לאידך גיסא דר"ע מטמא אפילו במסמא. ועוד דהרי בהדיא מפורש במתני' פלוגתתן במשא. ובשלמא אבן מסמא נקרא בלשון המשנה משא. אבל מגע לא שייך לקרותו משא וע' עוד לקמן: ודע שאמרו במשנה פרק ה' דזבים משנה ג'. כל הנושא ונישא ע"ג נבילה טהור חוץ מן המסיט הנה נחלקו בפירוש משנה זו הרמב"ם והר"ש לדעת הרמב"ם אדם הנושא הנבילה טמא אפילו אינו זז ממקומו ואין הפרש בטומאת משא בין נבילה לשאר אבות ואמנם אדם הנישא ע"ג הנבילה צריך שיסיט. וא"כ לדעת הרמב"ם בטומאת משא. היכא שהטהור נושא הטמא. אין הפרש בין נבילה לנדה ואמנם לדעת הר"ש הנבילה לא תטמא אדם הנושאה אלא אם כן הסיט. אבל אם עמד במקומו. ולא זז ממקומו הוא בכלל אבן מסמא שהוא פירש שם מ"ש בנדה אטו כל מת מי לא מטמא במשא. ומשני מאי במשא באבן מסמא היינו משא שלא זז ממקומו וא"כ לשני הפירושים אין לנו עסק בזה בשמעתין: שם וליקוש רחמנא לנבילה אה"נ אלא מה וכו'. ויש לדקדק דסוף סוף קשה ליקוש רחמנא דדמי לי' יותר דדמי לי' לענין משא ולא בעי לאקושי לשרץ. ונראה משום דתזרם ע"כ להורות חומר אתי לשיטת התוספות וכמבואר בתוס' ד"ה אמר רבה ואי לא הוקש לשרץ רק לנבילה א"כ תזרם דנדה על כרחיך למסמא אתי דאל"כ מה חומר בא להחמיר שהרי גם בלא היקשא דנדה כבר הוקש למת ולנבילה ושניהם עכ"פ במשא מטמאי ושוב מה חומר בא לחדש בקרא דתזרם על כרחיך לאבן מסמא:

ואין לומר דהוה לי' למיכתב תזרם גבי נבילה ולא גבי נדה דהרי לא שייך גבי נבילה תזרם לומר שנדרוש להחמיר. שאיזה מקום הי' לנו לומר למדרש מנבילה להחמיר. מה שאינו בנדה ומת. אם לא למדרש שישנו לאיברים כמו נבילה והרי לרבנן אינה לאיברים ואין לומר דלא נכתוב תזרם כלל. דעכשיו שהוקש לשרץ ויש מקום לומר שאינו מטמא במשא הוצרך תזרם לומר דדרשינן חומר שיטמא במשא. משא"כ אי לא איתקש לשרץ רק לנדה ונבילה ומת. ממילא דרשינן מנבילה משא ומנדה שאינה לאיברים ומת בלא"ה איצטריך למה דדרשינן בפרק נגמר הדין [דף מ"ז] וכמו"ש התוס' בד"ה ונקשי' לנבילה ולא שייך למיכתב תזרם [ואם נימא דבאמת לא נכתוב תזרם ונקשיה לנבילה ונדרוש מנדה שאינה לאיברים. ומנבילה משא. וממת כזית ואף דלא צריך לימוד אז לכזית דמהי תיתי שאינו בכזית. דבשלמא אי כתב שרץ איצטריך למעוטי מכעדשה. יש לומר דמן הסתם עכו"ם מטמא כשהיא שלימה בלי שיעור כלל]: אומר אני. דאי לא תזרם כלל הוה דרשינן כולהו קראי לחומרא נדה למסמא. ומת לאוהל. ונבילה אין לנו ברירה כי אם למידרש לכזית דבשלמא עכשיו דכתיב בנדה תזרם למימר דנדה יש חומר מכלל דהיכא דלא גלי דרשינן להקל אבל אי לא הוה כתיב כלל תזרם הוה אמינא דכולהו קראי דרשינן לחומרא: ובזה יש ליישב נמי מה דקשה לי דלרבה אליבא דר"ע שמטמא עכו"ם באבן מסמא מדרשה דתזרם. ומשמשיה טהורין משום דאיתקש לשרץ והיא גופא טעמא בעי. דמנ"ל להגמ' דבאמת לא דריש ר"ע הכל להחמיר עד שהוצרך לומר דלהכי איתקש לשרץ למשמשיה. ודלמא להכי איתקש לשרץ לכעדשה. בשלמא לשיטת רש"י דאי לאו שהוקשו משמשיו כשרץ היו מטמאים אפי' במסמא כעכו"ם עצמה. א"כ כיון דר"ע אמר בברייתא לקמן בהדיא עבודת גלולים כנדה ומשמשי כשרץ. ואי ס"ד דאיהו דריש היקשא דשרץ לכעדשה א"כ לא אייתר היקש הזה למשמשיה ומנ"ל דמשמשיה כשרץ אלא על כרחין דלא דריש שרץ לכעדשה. אלא לשיטת התוס' דאדרבה משמשי' מן הסתם לא מטמאי כלל. אי לאו דגלי קרא כי חרם הוא גבי שקץ תשקצנו דמשמע כל דבר שהוא חרם. וא"כ אף דדרשינן שקץ לכעדשה מכל מקום אי אפשר לנו לטמא משמשיה יותר משרץ. שהרי לא גלי בהו קרא שום טומאה כלל רק גבי שקץ תשקצנו. ומאי דגלי קרא גלי ומאי דלא גלי לא גלי א"כ מנ"ל דלא דריש לר"ע שקץ תשקצנו גם לעבודת גלולים עצמה לענין כעדשה אמנם לפמ"ש דהשתא דגלי לן קרא דתזרם גבי נדה לדרוש להחמיר אמרי' דגלי לן קרא דאינך נדרוש לקולא ממילא מוכח דר"ע לא דריש קרא דשרץ לחומרא. ולהכי מוקי רבה אליבא דר"ע למשמשיה. ואם תאמר הרי דבר זה עצמו מנ"ל דר"ע דריש קרא תזרם אליבא דרבה הלא לא הוכרחנו לזה אלא מכח קושיא זו דלמה הוכרח לאוקמי שרץ למשמשיה. והיא גופה קשיא מי דחקם להגמ' למימר דר"ע אית לי' תזרם ומוקי שרץ למשמשיה לימא דר"ע מוקי לכעדשה ולית לי' תזרם. כי היכי דלר"א פליגי רבנן ור"ע בזה. דרבנן לית להו תזרם ור"ע אית לי' [וע' בתוס' ד"ה אמר רבה]. הכי נמי נימא לרבה דפליגי בהכי ולהיפוך דרבנן אית להו ור"ע לית ליה. אומר אני שרבה הקדים תזרם דאמר רחמנא וכו' משמע שזה פשוט אצלו למדרש כן. ועוד אי ס"ד דלרבה אפשר לומר דאיכא מאן דלית לי' דרשה דתזרם א"כ מי דחקו לרבה לרבנן להוציא דבריהם מפשטן. שהם אמרו מטמאין כשרץ ופירש הוא דלאו לגמרי כשרץ אלא למעוטי ממסמא. ודלמא רבנן כשרץ ממש אמרי ולא דרשי תזרם ודרשי מצד הסברא כולהו קראי להקל כיון שהוא רק טומאה דרבנן וכדמסיק בסוף שמעתין לרבנן אליבא דר"א, ור"ע דריש לחומרא שהרי גם עתה צריך לומר דר"ע דריש לחומרא. אם נימא דלית לי' תזרם. ונימא דרבנן ור"ע פליגי אם יש לדרוש הני קראי לקולא או לחומרא. שזה ודאי הוא נגד השכל לומר דס"ל לרבה שאין שום סברא למימר כן דמצד הסברא נדרוש לקולא בדבר שהוא רק מדרבנן:

בשלמא ר"א דסבירא לי' דר"ע ורבנן פליגי במשא. הנה אף דכתבתי דלר"א פליגי ר"ע ורבנן בקרא דתזרם שם הוא להיפוך ולר"א מצד הסברא ליכא מסמא בעכו"ם כמו"ש התוס' בד"ה ור"א. וא"כ ע"כ לא דרשי תזרם ומטהרי אפי' משא דאל"כ רבנן היינו ר' עקיבא וליכא למימר דלמא גם ר"ע לית לי' תזרם ודריש כולהו קרא לחומרא. וא"כ מי הכריחו להגמ' אליבא דר"א למימר ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה [אפי' להגירסא דגריס כן בגמ'] יש לומר דאי ר"ע דריש שרץ לכעדשה א"כ מת למה. וצריך לומר דמטמא באוהל א"כ למה אמר ר"ע במשא כנדה הוה לי' למימר באוהל כמת. ואז משא בק"ו מנבילה שאינה מטמאה באוהל ומטמא במשא וכמו שיליף הרמב"ם במת גופי' משא ק"ו מאוהל עיין בפ"א מה' טומאת מת וא"כ אי הוה נקיט ר"ע אוהל אתי משא בק"ו. משא"כ עתה דנקט משא לא ידעינן אוהל. אלא ודאי דבאמת גם לר"ע אינו מטמא באוהל ולא דריש לחומרא. וכל זה אליבא דר"א. אבל לרבה דלר"ע מטמא באבן מסמא שפיר נוכל לומר דר"ע לית לי' תזרם ודרש לחומרא ומטמא גם באוהל ונקט מסמא משום דאף אי הוה נקט אוהל לא הוה ידעינן מסמא דהרי מת מטמא באוהל ואפ"ה אינו מטמא באבן מסמא,. והוכרחתי להוכיח מדאית לי' לרבה לרבנן דרשה דתזרם וכנ"ל:

כי פליגי במשא ר"ע סבר וכו' גם כאן יש לנו לדון אם ר"א מטמא אליבא דר"ע גם במגע אדם לטמא בגדים והא דהוקש לשרץ לענין משמשיה אבל לענין מגע אדם חומר נדה עליו לטמא אדם ובגדים או אפשר דלהכי הוקש לשרץ למעט כל החומרות ודי שאנו נותנין עליו חומר א' מחמת תזרם כמו דוה לטמא במשא. וכמו שכתבתי לעיל בדברי רבה ואמנם מדאקשי הגמ' ור' עקיבא למאי הלכתא איתקש לנדה למשא ולוקשי' לנבילה. ואי ס"ד דמטמא אדם ובגדים. א"כ הוכרח להקיש לנדה. ואמנם בכאן יסוב הקושיא על הגמ' עצמה מנ"ל להקשות ודלמא לר"א מטמא ר"ע גם במגע לטמא אדם לטמא בגדים. וכאן אין לומר כמו שהוכחתי לעיל בדברי אביי דא"כ למה אמר כי פליגי במשא. הוה לי' למימר כי פליגי במגע אדם לטמא בגדים. יש לומר דקאמר דפליגי במשא לרבותא דרבנן דאפילו במשא לא מטמא. וק"ו דלא מטמא במגע אדם לטמא בגדים: והנה יש מקום להוכיח להיפוך. דעל כרחין לאוקימתא דר"א מטמא ר"ע במגע לטמא אדם לטמא בגדים. דאל"כ למה אמר באבן מסמא דכ"ע ל"פ. הוה לי' למימר רבותא יותר. במגע לטמא בגדים כ"ע ל"פ דלא מטמא ואמנם יש לדמות לפי שבא לפרש לשון משא שהזכיר ר"ע וכבר כתבתי שאבן מסמא אינו לשון משנה ובלשון משנה דרכה לכנות אבן מסמא בלשון משא. ובא לומר שלא תטעה בלשון משא שהזכיר ר"ע הוא אבן מסמא ולכן אמר באבן מסמא מודה ר"ע כי פליגי במשא ולומר דמשא שזכר ר"ע היינו משא ממש ולא אבן מסמא: