צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 21

שם ה"א צריך ואין לו תקנה. כאן ודאי יל"ד איך אפשר דהיינו צריך וא"ל תקנה א"כ למה קבע הלכה כראב"ע שאינו נזכר, במשנה רק בברייתא וגם יש להסתפק בפירוש דבריו ה"ל למימר הלכה כר' יוסי שמוזכר במשנה ודבריו מפורשים שאפי' דיעבד אינו יוצא. ונראה משום דטעמו של ר"י אינו מפורש במשנתינו אלא שבגמרא מפרש טעמו מדכתיב שמע והיינו משום דמסקינן לקמן דהסכת ושמע בדברי תורה כתיב אבל לפ"מ דאמר רב יוסף מתחלה דבשאר מצות לכ"ע לא יצא דכתיב הסכת ושמע אלא דאיתותב במה דקאמר לכ"ע לא יצא שהרי תניא שאם בירך בה"מ בלבו יצא אבל טעמי' דר' יוסי ודאי דאיכא לפרש מהסכת ושמע וס"ל באמת דבכל המצות לא יצא אם לא השמיע לאזנו ולכן לא רצה לומר הלכה כר"י אבל ראב"ע דבריו מפורשים שטעמו מדכתיב שמע ישראל ושמעינן שלא החמיר אלא בק"ש אבל לא בשאר מצות ולעולם דצריך היינו ואין לו תקנה ולכן הוצרך לומר ג"כ הלכה כר' יהודה (יתר חידושים בסוגיא זו עיין בחידושינו במס' מגילה):

שם מצננין לו גיהנם. ויל"ד ממ"נ אם הוא צדיק גמור מה עבידתי' בגיהנם כלל שיצטרכו לצנן לו הגיהנם ואם הוא חייב לסבול עונש בגיהנם א"כ מה עונש הוא זה אם לא יסבול צער גיהנם ולמה הכניסוהו לגיהנם לבטלה. ונראה ע"פי מ"ש חכמי המוסר שגם הצדיקים בהכנסם לג"ע עוברים דרך הגיהנם לטובת קצת רשעים קרוביהם שכבר סבלו קרוב לערך עונש המגיע עליהם ואעפי"כ אין בכחם לעלות ואין חבוש מתיר עצמו והצדיק בעברו מעלה אותם עמו והצדיק סובל קצת צער לטובת רשעים ההם ואל תתמה שמצינו דוגמא לזה בעוה"ז לעיל דף ה' ע"ב יהב לי' ידי' ואוקמי' הרי שבצדיקים גופייהו החבוש עצמו אינו יכול להציל עצמו וחבירו מצילו וע"ז רמז ריב"ז לקמן דף ך"ח ע"ב שאמר ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים וכו' והכוונה שבוודאי ידע בנפשו שצדיק גמור הוא ויורש ג"ע ולא גיהנם אלא שלא ידע באיזה דרך מוליכין אותו וע"ז אמרו כאן שהקורא ק"ש ומדקדק באותיותי' אפילו אם ילך לג"ע דרך הגיהנם אז יצננו לו הגיהנם דרך הילוכו שם. ואולי לזה כיוונו בשלהי מס' חגיגה ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהם וכו' היינו אפי' בעברם דרך שם אין האור שולטת בהם כי ציננו לו האור:

דף ט"ז ע"א יחזור לפרק ראשון. נחלקו רש"י והרמב"ם מהו פרק ראשון שרש"י פירש והי' אם שמוע והרמב"ם פירש ואהבת. ונתתי לבי לאיזה פירוש נכריע וראיתי להלח"מ בפ"ב מהלכות ק"ש הלכה י"ג שהקשה על מה שפסק הרמב"ם ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא וכו' תינח פסוק ראשון או לרבינו יונה שכל פרשה ראשונה היא מן התורה תינח פרשה ראשונה אבל למה יקרא פרשה שני' שהיא מדרבנן ותירץ כיון דחוזר וקורא מקצת צריך לקרות כולה כתיקנה. ואומר אני שזה תינח אם נסתפק בכל ק"ש כולה שמא לא קראה שאן עכ"פ צריך לקרות פרשה ראשונה וממילא צריך לקרות כולה מדרבנן אבל אם יודע בודאי שקרא פרשה ראשונה ומסופק רק על שאר ק"ש א"כ ספק דרבנן לקולא וזה דומה ממש לספק קרא ק"ש שצריך לקרותה עם ברכותי' אבל אם נסתפק רק על ברכותי' אינו חוזר. ומעתה מוכח כדעת הרמב"ם שגם ואהבת נקרא תחלת פרק וכשנסתפק בין פרק לפרק ממילא גם ואהבת הוא בכלל הספק וכיון שצריך להתחיל ואהבת מחויב לגמור את כולה כתקנה אלא דלפי"ז אם התחיל והי' אם שמוע ושוב נולד לו ספק באותו פרק עצמו שוב הוה ספק דרבנן ולקולא וא"כ למה אמר ר' יוחנן ל"ש אלא שלא פתח בלמען ירבו ומטעם סרכי' נקיט ואתי תיפוק לי' שאפי' אם התחיל רק והי' שוב א"צ לחזור מטעם ספק דרבנן לקולא ונראה דעכ"פ בויאמר עצמו אי לאו דסרכי' נקט ואתי הי' צריך לחזור דהרי זכירת י"מ ביום ודאי הוא דאורייתא ואין לומר שיסמיך על אמת ויציב דכיון שכבר מחויב בזכירת י"מ מן התורה צריך שיאמר כתיקנה מן ויאמר ואילך ולכן קמ"ל ר' יוחנן דמשם ואילך סרכי' נקט. אי כמי לפי מ"ש תר"י לתרץ כאן אליבא דשמואל דסבר ספק קרא ק"ש א"צ לחזור ולקרות דק"ש דרבנן א"כ למה כאן אמרינן לחומרא שיחזור לראש הפרק היינו משום שכיון שהתחיל עתה לקרות שוב שוי' עלי' חובה ולכך מחמרינן בספיקו א"כ הה"ד לענין והי' אם שמוע לדידן שמשם ואילך הוא דרבנן מ"מ אם כבר התחיל בו ספיקו לחומרא. ודעת רש"י בשמעתין אולי סובר שכל השלש פרשיות הם מן התורה:

שם חתן פטור מק"ש וכו' הטעם משום טרדה דמצוה והי' נראה דהיינו במי שלא קיים עדיין מצות פ"ו וכן הוא בפה"מ להרמב"ם וז"ל והוא שיהי' בענין ההוא מתעסק במצוה רוצה לומר מצות פ"ו עכ"ל רבינו. ותמהני שלא ראיתי בשום אחד מהפוסקים שיזכירו בחילוק זה. ורבינו עצמו בחיבורו פ"ד מק"ש לא חילק בזה כלל. ואולי כיון שכבר נשא אותה בחופה חייב הוא לקיים מצות עונה ובבעילה ראשונה טרוד טרדה דמצוה זו של עונה ועדיין צריך תלמוד:

שם והתני' בה"א עוסקין במלאכתן וכו'. הא דלא הקשה בל"ז הך דהקורא וכו' צריך שיכוין אהך דב"ה. נלע"ד שיש יכולת לעשות מלאכתו ואעפ"כ לכוין את לבו אבל לעמוד בראש האילן ולעשות שם מלאכה בהא ודאי שיבולבל מחשבת לבו מחמת אימת הנפילה בצירוף טרדת המלאכה ולכן הוקשה לו במשנתינו דתנן האומנין קורין בראש האילן וסתם עמידת האומן שם הוא שעוסק שם במלאכתו הי' להמשנה לפרש ובלבד שיבטל ממלאכתו בשעת ק"ש ומדלא פירשה המשכה כן מכלל שאינו צריך לבטל אפילו בראש האילן ולכן הקשה מהקורא וכו' צריך שיכוון וכדמשני לי' והוא שבטלין ממלאכתן הי' קשה לו א"כ למה לא התנה התנא במשנה שיבטל ממלאכתו א"ו שלא הוצרך לומר זה בעומד בראש האילן שאפי' הוא בבית ג"כ צריך לבטל ממלאכה בשעת ק"ש שהמלאכה לחוד ג"כ מבטלת הכוונה ואין זה תלוי בעומד בראש האילן שוב הקשה מב"ה דאמרי עוסקין במלאכתן וקורין וא"כ חזינן שהמלאכה לחוד איכה מבטלת הכוונה והי' לו לתנא במשנתינו להתנות בעומד בראש האילן שיבטל ממלאכתו:

שם ל"ק הא בפרק ראשון וכו'. הא לא דמשני גם על משנתינו דאיירי בפרק שני הא משום דא"כ למה מסיימה משנתינו מה שאין וכו' בתפלה ה"ל לחלק בק"ש גופא ולומר מה שאין רשאין לעשות בפרק ראשון:

תוס' ד"ה מעשה בר"ג וכו' לאו מעשה לסתור הוא וכו' ואף דמסיק במשנה שאח"ז דרבנן סברי דרשות ביד חתן לקרות מ"מ קשיא להו דמסתמא מעשה דר"ג אינו סותר לדברי רשב"ג שהוא בנו ולזה כתבו שאין זה מעשה לסתור דברי רשב"ג לפי דר"ג גדול הדור הי' והי' בוטח בעצמו וכו' וזה מרומז בדברי רשב"ג בעצמו שאמר לא כל הרוצה וכו' דמשמע דליחידי הדור מותר. ובזה מסולק תלונת מהרש"א מקבלת תנחומין על עבדים לקמן וממעשה דריב"ז בסוכה שהקשה הפ"י:

ע"ב משום דלא ידעינן אי מראובן וכו'. ויל"ד א"כ כהנים ולוים דידעי יחוס שבטן יקראו אבות לארבעה. ואפשר דלפי הה"א זו ה"א שאמת כהנים ולוים קורין לארבע ושבע דהיינו הלוים לארבעה שהם אברהם יצחק יעקב לוי וכהנים איתוסף להו גם עד אהרן שכלם זרעא דאהרן הם וברייתא דתנינא אין קורין אלא לשלשה היינו רוב ישראל שהם י"א שבטים ולמסקנא דמסיק משום דלא חשיבי שוב באמת אין חילוק בין כהנים ולוים לישראלים:

שם אר"א מה דכתיב כן אברכך וגו'. נראה דר"א קשי' לי' לשון בן על מה קאי ורש"י בפירוש תהלים נדחק לפרש כן כמו אז יעו"ש. ואני אומר דר"א דריש לי' שקאי אדלעיל מיני' דכתיב שם כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך ושיבח דוד את המיתה כי הוא הטוב האמיתי וכמבואר במדרש במעשה בראשית וירא אלקים את כל אשר עשה והכה טוב זה המות כמבואר בסמוך בדברינו בדברי ר' יוחנן כי מסיים ספרא דאיוב שהמות הוא התכלית הטוב האמיתי ואז כיכר חסדו האמיתי של הק"בה וע"ז רמזו רז"ל שהחסד עם המתים הוא חסד של אמת כי כל טוב העוה"ז הבל הוא ובמה עושר שמור לבעליו לרעה וכיוצא בזה כל טובות של עוה"ז וע"פי רוב מרוב טובה בועט ולכן הטוב והחסד האמיתי הוא אחר המיתה ואז עקר התענוג הוא הדביקות בק"בה ונהנין מזיו השכינה ולכן אמר דוד כי טוב חסדך דהיינו השכר לאחר מיתה הנקרא טוב וחסד זהו טוב מחיים שפתי ישבחונך שהצדיקים שפתותיהם דובבות בקבר ואז נתנו שבח על שזכו לזה בלימוד התורה והנה מי שמדבק עצמו באהבת המקום בעוה"ז הוא טועם בעוה"ז מעין עוה"ב ולכן אמר דוד אחר פסוק הנ"ל כן אברכך וגו' כלומר כן כמו התענוג לעוה"ב שהוא דביקות הנפש בזיו השכינה כמו כן דוגמתו בעוה"ז אברכך בחיי זו ק"ש שעקרה למסור נפשו על יחוד שמו וחושק שתצא נפשו באחד וכמו שאמר ר' עקיבא בצאת נפשו שהי' מאריך באחד שכל ימיו הי' מצטער על פסוק זה מתי יבוא לידו ונמצא שהקורא ק"ש במחשבה זו ובפרט בואהבת וגו' בכל לבבך וגו' והאהבה הוא הדביקות הוא זוכה בעוה"ז מעין עוה"ב ושפיר אמר דוד כן אברכך בחיי. בשמך אשא כפי זו תפלה רצונו בזה שהרי אנו רואים שקבעו לנו אנשי כה"ג בתפלה כמה בקשות צרכי עוה"ז ואמנם מלבד שהם תיקנו להכלל ויחידי סגולה הם מיעוטא דמיעוטא אך באמת גם בתפלה בבקשות של עוה"ז כוונתם ליטע אהבתו ויראתו של הבורא בלב האדם למען יתן האדם אל לבו כי הכל מה' הוא לו וכל הטוב שיש לו לא עוצם ידו וכחו עשה לו החיל הזה רק כל טיב אדוניו בידו שכל הטוב הוא מאדון העולם וממנו הכל ומידו נתן לנו ולכן עלינו שלא להיות כפויי טובה מלהודות לו ולקיים בה' אהלל דבר. וזהו כוונת ד"ה בשמך הבי"ת שבראש המלה היא בי"ת הבעבור כלומר בעבור שמך שאתן לב להלל את שמך אשא כפי בתפלה למען לא אשכח כי ממך אני מקבל בהשגחה פרטית ובאהבה. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי כי החושק תאות עוה"ז לעולם לא תשבע נפשו וגם הנפש לא תמלא ואין אדם מת וחצי תאותו בידו אבל המקבל הכל באהבה וידע כי גם הרעה היא טובה וכמבואר בדברינו במס' פסחים בסוף פרק ג' דף כ' ע"א במאמר העוה"ז על בשורות טובות וכו' יעו"ש לאיש כזה תשבע נפשו ומסתפק במה שיש לו ואמר כמו חלב ודשן הנה בקרבנות יש חילוק כי העולה כולה כליל אבל שאר שאר קרבנות ק"ק הבשר נאכל לכהנים וקדשים קלים נאכל לבעלים אבל החלב שוה בכל הקרבנות שאין מהם שום חלק להדיוט רק הם כליל על המזבח ונעשים דשן שם וזה כוונתו כמו חלב ודשן דהיינו חלב של הקרבנות שנעשה דשנו של המזבח שעולה כולו למעלה ואין בהם חלק להדיוט כן תשבע נפשו בדביקותה למעלה בלי שום פני' לשום חלק בעוה"ז ולא עוד אלא שנוחל שני עולמים ועוה"ב הנה נחלה מורה על דבר הקיים להיות כחלה לדורי דורות וכדכתיב ונחלו לעולם וכל טובות העוה"ז אינם נחלה כי איכן מתקיימים והתעיף עיניך ואיננו אבל הדביקות בהק"בה הוא דבר המתקיים וזכותו שמורה אחריו לדורי דורות ולכן הוא זוכה שנוחל שני עולמים העוה"ז והעוה"ב:

שם ר"א בתר דמצלי וכו'. הנה כל הני תנאי ואמוראי שהיו רגילים להיות אומרים בקשות ותחנונים אחר התפלה הי' כוונתן למה שהזהירו שלא יעשה האדם תפלתו קבע אלא רחמים ותחנונים וכל תפלת י"ח כיון שכבר קבעו לנו אנשי כנה"ג הרי הם חוב עלינו ואין היכר בזה שאנחנו מתכוונים לרחמים ותחנונים אלא כמו פורע חובו ולכן קיימו דבר זה ברחמים ותחנונים שביקשו אחר סיום התפלה שסדרו לנו אנשי כנה"ג הוסיפו כל אחד משלהם. ואמנם מה שהוזכרו כאן בפרק הזה שעדיין בדיני ק"ש עסקינן והראוי להיות מקומן של דברים הללו בפרק אין עומדי'. נראה דשייך להא דלעיל בשמך אשא כפי לפ"מ שפירשתי שהכוונה שכל עקר בקשות שבתפלה לא יהי' הכוונה בשביל צרכי עוה"ז רק כדי ליתן הודאה לשמו הגדול וע"ז מביא כל בקשות הללו כאשר תעיין בהם כל עקרם לקיים תורה ומצות ולהסר כל הטרדות והמונעים המטרידים את האדם מעבודת הבורא דוק ותשכח. ועוד כיון שהזכיר את ר' אלעזר במימרא קמא דמה דכתי' כן אברכך וכו' הביא מה שבעל מימרא זו הי לגיל לומר בתר דסיים תפלתו ושוב הביא כל הני צלותא דהוה אמרי יתר תנאי ואמוראי בתר דסיימו תפלתן ושוב סמך להו מה דאמר ר"י בתר דסיים ספר איוב והגירסא בעין יעקב אר"י ר' מאיר כי הוה מסיים ספרא דאיוב והיא הגירסא הנכונה ולכך סמיך לי' מה דמרגלא בפומי' דר"מ וכיון שהביא מרגלא דר"מ שוב הביא כל הני מרגליתא דהוה מרגלא בפומייהו דרבנן ודשאר אמוראי וזה סידור כל הני אגדות זו אחר זו עד גדולה הבטחה וכו' ויבואר במקומו:

שם שתציץ בבשתינו וכו'. הנה העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו ולכן התפלל שמתחלה תציץ בבשתינו ואח"כ תביט ברעותינו כי אם תחלה תביט ברעותינו לא תתן לב להצילנו כי עוונותינו גורמים לסבול רעות וצרות אבל אם מתחלה תציץ בבשתינו ותמחול עוונותינו ושוב תביט ברעות וצרות אשר עלינו תצילנו ברחמיך:

שם ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעזך וכו'. והנה הק"בה מנהיג עולמו במדותיו והם חסד ודין והמה שני הפכים לגמרי כי החסד הוא חסד גמור והדין הוא דין גמור בלי שום ויתור ויש ג"כ דרך ממוצע והוא מדת הרחמים ובזה אין הדין מתבטל לגמרי אלא שהרחמים גוברים ויש עוד מדת וחנון שבי"ג מדות שהוא אף למי שאינו הגון וכדאי לרחם עליו הק"בה עושה חסד חנם כדכתיב וחנותי את אשר ארון וכדלעיל דף ז' ע"א ונקט כאן הבקשות כסדרן מתחלה בקש רחמים ומדת הרחמים אף שעדיין בלול בה בם מדה"ד מ"מ ההפרש שהרחמים גוברים ונראים והדין מתכסה בהם ואינו נראה וזה תתלבש ברחמיך שהלבוש נראה ונגלה ותתכסה בעזך הנה העוז מורה על הכח שהוא מדה"ד ביקש שתתכסה בעזך שיהי' העז מכוסה בלבוש הרחמים שגובר עליו ושוב ביקש יותר ותתעטף בחסידותיך שהוא החסד הגמור שאינו מעורב כלל במדה"ד. ושוב ביקש יותר ותתאזר בחנינותיך שהוא מדת וחנותי את אשר אחון אפי' למי שאינו הגון:

רש"י ד"ה נכוין בפושרין וכו' שראיתם אותי סר מעליכם לכנס לאנפיליון. ויליד מנ"ל לרש"י דפושרין דאמר ר"א כוונתו על האנפיליון ודלמא כוונתו על העלי'. ונראה דרש"י הוכיח זה מדלא אמר ר"א להם זה בהכנסו לאנפיליון ונכנסו אחריו הי' להם לומר סבור הייתי שאתם נכוים בפושרין בשסר מהם לעלי' א"ו שמה שסר לעלי' אינו קורא אפי' פושרין רק האנפיליון קורא פושרין והטרקלין קורא חמין. ואמנם על ר"א גופי' קשה למה לא הוכיח אותם על שלא הבינו תיכף כבשסר מהם לעלי'. ונראה משום דמה ששנה להם עבדים ושפחות וכו' יש לפרשו בתרי גווני אם שהכוונה שאין חוב לעמוד עליהם בשורה ולומר עליהם תנחומי אבלים אבל עכ"פ רשות יש. ויש לפרש שאין עומדי' היינו שיש בו איסור וכמו"ש התוס' ד"ה א"ע וכו' שיש בזה חשש דלמא אתי לאסוקי ליוחסין ולפי"ז ניחא דמה שסר מהם לעלי' ועלו אחריו לא חשד אותם שאינן מבינן רמיזתו אבל הי' סבור שהם סוברים שהסרתו מהם הי' להודיע להם שאין עליהם חוב לנחמו אבל רשות יש להם ולכך עלו אחריו וכשסר מהם לאנפיליון שוב הי' להם להבין שמרמז להם שיש איסור בזה דאלו לרמוז שאין חיוב כבר רמז להם כשסר לעלי' וע"ז אמר סבור הייתי שאתם נכוין בפושרין:

תוס' ד"ה א"ה וכו'. עיין בדברינו לעיל דף י"א ע"א שם כתבנו למה לא רשמו התוס' דבור זה לעיל:

ד"ה אין עומדין וכו' דלמא אתי לאסוקי ליוחסין והא דקיבל ר"ג תנחומין על טבי עבדו ולא חש ליוחסין ואולי טבי שאני שהוא הי' מפורסם בכשרותו וידעו הכל שמשום כשרותו קיבל עליו תנחומין. ואמנם היותר נלע"ד דדוקא בשפחה יש חשש יוחסין אבל בעבד לא שייך חשש יוחסין דמה הפסד יוכל לבוא בעבד דהרי לענין הוא עצמו שוב אין חשש שהרי הוא מת ולענין בניו ג"כ ליכא חשש דממ"נ אם ידעו שהוליד משפחה אפי' אם יטעו ששחררו רבו מ"מ אפילו ישראל כשר שהוליד משפחה זרעה כמותה ואם הוליד מישראלית הרי באמת זרעו כשר דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אבל בשפחה אם ע"י תנחומין יסברו שהיא בת חורין יש לחוש ליוחסין שיכשירו את זרעה שהולידה. ואמנם בעבד שאינו כשר לא רצו לחלק בין עבד לשפחה ולכן אמרו אין מקבלין תנחומין על העבדים ובעבד כשר לא חשו כיון שאין כאן חשש יוחסין. ובזה ניחא שהתוספת רשמו דבור זה על ברייתא שהובא בגמרא ולא על המשנה וראי' לזה שהרי הקדימו דבור אנינות לילה לדבור זה ועוד שהרי רשמו על אין עומדי' עליהם בשורה וזה לא נזכר במשנה והיא גופה קשיא למה לא רשמו על המשנה שא"מ תנחומין וכו' הי' להם לפרש טעם זה משום דאתי לאסוקי ליוחסין. ולפמ"ש ניחא דמשנתינו לא איירי משפחות רק מעבדים ובזה לא שייך חשש יוחסין:

דף י"ז ע"א שתעמידנו בקרן אורה רש"י פירש בזוית אורה ועיין מהרש"א בח"א. ול"נ דקרן לשון רוממות וממשלה הוא כמו וירם קרן לעמו והנראה שזה רבי אלכסנדרי הי' לו ממשלה והתנשאות והי' דיין ושופט והי' מתפלל שקרן זה יהי' לו קרן אורה כי באמת הגדולה והכבוד הוא דרך מפולש לאור ולחושך כי יש קונה עולמו מזה שהוא זריז לעשות משפט ולהציל עשוק מיד עושקו ולכוף כאגמון ראש הרשעים והרי זה זוכה ע"י ממשלתו להשיג ארחות חיים ולזכות לאור הצפון וגנוז לצדיקים והק"בה מאיר עיניו שלא ישגה בתורה ויכוין תמיד לאמיתה של תורה. ויש שע"י ממשלתו מאבד עולמו שמעות משפט ולוקח שוחד ומחשיך עיניו כי השוחד יעור ויסלף ושוכח תלמודו ומתוך כך הולך חשכים ואין נוגה לו באור התירה. ולכן התפלל ר"א שתעמידנו שההעמדה שלו שהועמד לנשיא ומושל יהי' קרן אורה ואל תעמידני בקרן חשכה ואל ידוה לבינו ואל יחשכו עינינו כי ע"ז הי' דוה לבינו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם והרי הדיין העושה משפט וצדקה היא נבחר לה' מזבח וכן לעיל בצלותא דר' חייא שהתפלל תורתך אומנתינו והנה הק"בה אמר לדוד טוב לי יום בחצריך וגו' שטוב לו יום א' שעוסק בתורה מאלף עולות שיעלה בנך שלמה ולכן סיים ג"כ ר"ח בתפלתו ואל ידוה לבינו וכו':