צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 22

תוד"ה ואין ניאותין וכו' הלשון דחוק וכו' הנה באמת זה קושיא גדולה על משנתנו דנקט לשון דיעבד על המותר לכתחילה והתוס' לא עשו מזה אפילו לשון קצת קשה וכתבו הלשון דחוק. ובדבור שאחריו ואין ניאותין וכו' איכא לאוקמי כר"ש וכו'. כבר הבאתי לעיל דברי הרש"א דפי' בכונת התוס' דרצו לאוקמי כר"ש משום דתנן במשנתנו אין ניאותין משמע הא טלטול שרי ולכך מוקי לה כר"ש ולדידיה אפי' בשעה שדולק מותר לטלטל שמן הנוטף דלענין טלטול לא שייך הוקצה למצותו:

ואני אומר לפי זה דמשנתנו קתני אין ניאותין ולהתיר טלטול א"כ איך כתבו התוס' לאוקמי כר"ש הא ליכא לאוקמי רק כר"ש דלר"י גם הטלטול אסור ועוד קשיא שהרי התוס' בד"ה ושני ליה בצריך למקומו נסתפקו אם לרב יוסף מתני' אתי' כר"ש ולסברת מהרש"א ע"כ כר"ש אתי דאי כר"י למה לא נקט איסור טלטול: ועוד עיקר הדבר שכתב מהרש"א דלר"ש שמן הנוטף מותר בטלטול אפילו בשעה שהנר דולק. ולדעתי זה ליתא דהרי עד כאן לא נסתפקו התוס' בד"ה ושני ליה וכו' אם לרב יוסף משנתנו כר"ש אלא משום שאחר שכבה מותר אבל אי גם לשעה מיקרי מבטל כלי מהיכנו גם לרב יוסף אתי כר"ש ולפי דברי מהרש"א איך אתי כר"ש והרי לא נתבטל כלל אפי' לרגע שהרי אינו נאסר בטלטול כלל וכבר ראיתי למוהרש"א שהרגיש בזה בד"ה בעודן עליו עיין שם בתוס' בסוף הדבור וכ' מוהרש"א אף שמותר בטלטול מ"מ כיון שהשמן אסור בהנאה מיקרי ביטול שאם יריקו בכלי אחר הרי מבטל כלי שני מהיכנו וזה דוחק גדול ועוד דתינח אם ביטול כלי מהיכנו היינו משום דדמי לסותר וכמו שפירש"י בדף קנ"ד יש מקום לומר כיון שהשמן אסור בהנאה ונשאר בכלי א"כ אי אפשר לעשות בו דבר אחר ומיקרי סותר אבל לפי מה שפירש"י כאן דדמי למחברו בטיט א"כ כיון שמותר בטלטול לא דמי למחברו כלל וע' בתוס' ד"ה דמבטל: אבל לענ"ד נראה דכשם לר"ש שמן הנוטף אסור באכילה כל זמן שהנר דולק אף שעתה שכבר נטף כבר ביטל ממצותו מ"מ מתחלה הקצהו והרי הוא לאחר שנטף כאלו היה בנר כן הוא לענין טלטול הרי הוא אחר שנטף כאלו היה בנר וכשהיה בנר היה אסור בטלטול משום שמא יכבה [אולי צ"ל בסיס לדבר האסור] כן גם עתה אסור בטלטול ומ"ש בתוס' וטלטול דנר עצמו אינו אסור משום דהוקצה למצותו לכונה אחרת כוונו משום שכתבו מתחלה דלא שמן שבנר עצמו וכו' משום דאסור משום מכבה אלא כלומר שמן המטפטף מהנר ועל זה היה קשה להם ודלמא לעולם שמן שבנר עצמו ולענין טלטול אמר שהוקצה למצותו שלא יטלטל הנר עם השמן משום שהוקצה למצותו ועל זה אמרו דהטלטול לא משום מוקצה למצותו נאסר רק משום בסיס לדבר אסור. אלא דאכתי אין אני מחליט דבר זה לחלוטין שיהיה השמן אסור בטלטול דהרי אי השמן אסור בטלטול גם אחרי שנטף משום שכבר היה אסור בעודו בנר משום בסיס נשאר באיסורו גם אחרי שנטף אף דלא שייך בטלטול הוקצה למצותו א"כ גם לענין אכילה שהוקצה למצותו תיפוק ליה שבעודו בנר כבר היה אסור משום מכבה ולכך גם אחר שנטף נשאר באיסורו כל משך הדלקת הנר. ודוחק לומר דהואיל לענין איסור אכילה אסור אחר שנטף משום הוקצה למצותו ואין חילוק בין עודו בנר לנוטף א"כ גם לענין טלטול לא רצו לחלק והדבר צריך תלמוד: ונחזור למש"ל דמאחר דדחיתי דברי הרש"א מעתה דברי התוס' מחוסרין הבנה דמה בעו בזה ואם כונתן לאוקמי גם כר"ש כי היכי דתיתי אליבא דכ"ע הוה להו למימר דאתיא גם כר"ש דהרי כר"י ודאי פשיטא דאתי. והנה המגיני שלמה כ' על דברי התוס' שהלשון דחקום והוה לי' למימר אבל מבע"י נותנין שמזה נראה לו ראיה לדברי הרמב"ן והרשב"א הביאן הר"ן דתנאי מהני למוקצה מחמת איסור ובזה מיושב קושיא זו דאי תני מבע"י נותנין א"כ ע"כ ר"ל שנותנים הכלי תחת הנר לקבל בו את השמן וא"כ תו לא הוה מצי למיתני ואין ניאותין ממנו דכיון דנתנו מבע"י לקבל בו הוה תנאי ואפשר דעדיף מתנאי דעשה מעשה אבל השתא דתני ואם נתנוהו מבעוד יום מותר ר"ל שאם כלי מונח שם מבע"י א"צ ליטלו משם ועיקר הרבותא דרשאי להניחו שם אבל הנתינה ליכא רבותא דלא אדעתא דהכי נתנו וע"ז תני אין ניאותין וכו': והנה

דבריו נכונים בסברא זו שאם נתנו תחלה בעוד יום על דעת לקבל השמן הוה כתנאי. אמנם בגוף דין זה אם תנאי מהני למוקצה מחמת איסור לדעת התוס' לא מהני וע' לקמן בדבריהם דף מ"ד ע"א בד"ה שבנר ושבקערה מסקי דלא מהני תנאי לשמן שבנר לר"י אחר שכבה ולר"ש לשמן המטפטף אלא שבדברי התוס' שם קשה לי שכתבו וא"ת ומ"ש נר שכבה דאסור לטלטל לר"י מסוכה רעועה דעלמא דמהני בה תנאי כדאמר לקמן בשמעתין ואם התנה הכל לפי תנאו ומוקי לה במס' ביצה בסוכה דעלמא ורעועה דמאתמול דעתי' עליה מר נמי דעתי' עלי' שיכבה ואמאי אין מועיל תנאי להסתפק ממותר השמן ולר"ש נמי יועיל תנאי להסתפק מן השמן המטפטף בשעה שהנר דולק וי"ל דהתם סוכה דעלמא היתה עשויה מזמן גדול ועתה בה"ש אינו בידו מהם ויושב ומצפה מתי תפול אבל נר עיקר הקצאתו הוא בה"ש ודחי' בידים לצורך שבת וחמיר טפי ולא מהני בי' תנאי. והנה עיקר לשונם בהקושיא הוא תמוה דהיכן מצא ומפורש דלא מהני בנר תנאי עד שהקשו למה לא יועיל תנאי והרי לא מצינו פלוגתא דר"י ור"ש אלא בסתם דר"ש מתיר אפי' בסתם משום דסתמא מצפה ור"י אוסר והרי גם בסוכה רעועה דעלמא אוסר ר"י בלא תנאי ואפ"ה ע"י תנאי מהני. ואם באו התוס' לפסוק דלא מהני תנאי בנר משום הטעם דמסקי בסוף דבריהם משום דנר עיקר הקצאתו בה"ש הי' להם לכתוב זה דרך פסק ולומר ונראה דבנר אינו מועיל תנאי אבל להקשות דרך קושיא הוא תמוה דהיא גופה מנ"ל דאינו מועיל תנאי ולהקשות: ונראה דס"ל להתוס' דאי אמרי' דמועיל תנאי הי' להזכיר שאם התנה הכל לפי תנאי כדרך שהזכיר בסוכה ומדסתם בכל מקום לאסור נר שהדליק בו באותו שבת מכלל דלא מועיל תנאי וכל זה מוכח לר"י אבל לר"ש לא מיירי רק מן נר הדולק ובעוד שהוא דולק בודאי לא מהני תנאי ולשמן המטפטף אינו מפורש בדברי ר"ש לאסור רק מדברי ר' יוחנן דאמר הטעם משום דהוקצה למצותו משם ילפי התוס' דאסר גם שמן המטפטף כמפורש בדברי התוס' דף מ"ה ע"א ד"ה אלא שמן וכו' וא"כ מדברי ר"ש אין לנו הכרח אם מועיל תנאי אם לא רק הואיל וכבר מכח דברי ר' יהודה אנו מוכרחים לחלק בין סוכה לנר שוב אמרינן גם לר"ש דאינו מועיל תנאי לשמן המטפטף והא דלא הזכיר ר"ש בכוס וקערה ועששית שאם התנה הכל לפי תנאו זה לא קשה לשיטת התוספות דגם בסוכה אינו מועיל תנאי כי אם בסוכה רעועה וא"כ כוס וקערה ועששית אינו דומה רק לסוכה בריאה וממילא אם היה לנו איזה הכרח כדי לתרץ איזה משנה ולומר דלר"ש אינו מועיל תנאי יש בידינו לומר כן כיון שאין לנו מפורש ולא שום הוכחה בדברי ר"ש שיהי' סותר לזה: ומעתה אני חוזר לדברי התוס' שכתבו בד"ה אין ניאותין וכו' הלשון דחוק וכו' ובאמת זה קושיא גדולה היא ועל זה באו בדבור הסמוך ועיקר כוונתן לתרץ דלמה דעיקר טעם המשנה לומר ואין ניאותין ובנתנו מתחלה אדעתא דהכי שפיר מהני תנאי ולכך אין כאן קושיא רק הלשון דחוק דבשביל הסיפא לא היה לו להניח כחא דהתירא דרישא אבל קושיא אין כאן כיון שיש בידינו תירוץ של המגיני שלמה. אלא דהי' קשה להתוס' היאך אפשר דבמשנתנו יהי' הכוונה להתיר ע"י תנאי והלא משנתנו כר' יהודה אתי מדקתני ואין ניאותין ולר"י ודאי לא מהני תנאי לשיטת התוס' ולכן באו התוס' בדבור הסמוך בד"ה ואין ניאותין וכו' דאיכא לאוקמי כר"ש וכו' ונימא דאף דלר"י לא מהני תנאי אבל לר"ש מהני תנאי. ומה שיש לדקדק עוד בזה ע' לקמן:

בתוס' בד"ה הצלה שא"מ וכו' דלא גרסינן בהך ברייתא טבל וכו' ונראה לו לפרש דלא התירו לטרוח בכל דבר אפי' בדבר הניטל הנה התוס' הוכיחו דבריהם מקושית אביי לפי הוכחתם דל"ג בהך ברייתא טבל אבל הקושיא תסוב לאביי עצמו מנ"ל לאביי לפרש כפי' התוס' דאפי' לדבר הניטל אסור ודלמא כוונת רבה כפירש"י לדבר שאינו ניטל הוא דלא התירו וא"כ ליכא קושיא מהך ברייתא טבל כלל: ואם נימא כונת אביי דהא רב חסדא אמתניתין קאי מה דאמר אעפ"י שאמרו וכמ"ש התוס' בד"ה אעפ"י ומסתמא מוקי מתני' כר"ש דהלכתא כותי' ולר"ש שמן הנוטף מותר בטלטול לסברת מהרש"א הנ"ל וא"כ אפילו לדבר הניטל לא התירו הצלה שא"מ א"כ קשה קיצור דהיינו קושיית מהרש"א דאמאי לא היה קשה לאביי בלא דברי ר' חסדא על גוף משנתנו שאסרה ליתן כלי תחת הנר מברייתא דנשברה לו חבית וכו' וליכא למימר כתירוץ מהרש"א דאביי רצה לפרש טעם משנתנו משום דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל דהרי אם היה רוצה לפרש משנתנו כר"ש ליכא לאוקמי כר' יצחק דהא שמן הנוטף דבר הניטל הוא לסברת מוהרש"א. וגם בלא"ה לר"ש דלית ליה מוקצה לא שייך כלל למימר אין כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל. וכדמוכח מדברי מוהרש"א במה שכתב בתוס' בד"ה ושני ליה וכו' ודוק שם בדבריו ותמצא דאפילו במוקצה דבע"ח דאסור בטלטול לר"ש אפ"ה לא שייך למימר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל וא"כ קשה ממ"נ אי אביי רוצה לומר משנתנו כר"ש קשה קיצור לירמי מתני' אברייתא ואי ניחא ליה לאוקמי מתני' כר"י קשה סתירה מה מקשה לרבה ודלמא כונת רבה כפי' רש"י:

אמנם לפמ"ש לעיל ניחא. דמשנתנו הוה ניחא לי' למימר הטעם משום דלמא אתי להסתפק ממנו וזה דוקא בשמן שבנר שהוא על שולחנו וגם לא היה בדיל משמן זה קודם השבת אבל ביצה שנולדה לא שייך דלמא אתי להסתפק דאטו כל מוקצה צריך ביעור בשבת מן הבית. ולכן לא הקשה אביי על משנתנו אבל רב חסדא דאמר אעפ"י שאמרו אין נותנין א"כ על כרחין שהוא מפרש טעם משנתנו משום הצלה שאינה מצויה דאל"כ היכן אמרו בכל המשניות שאין נותנין כלי תחת התרנגולת כמו"ש התוס' בד"ה אעפ"י וכו': אלא דאכתי לא ניחא דעתי בהא דמנא ליה לאביי לפרושי דברי רבה בשיטת התוס' עד שהוא מקשה מברייתא דנשברה חבית ודלמא פירוש דברי רבה הוא כשיטת רש"י. ואי משום דמסתמא מתני' כר"ש דהילכתא כותי' כמו"ש לעיל זה אינו דהא לרב חסדא קיימינן ואיהו כר"י ס"ל מדאמר כופין עליה כלי ואי ס"ד דס"ל כר"ש יקח הביצה בידיו ואם כן דר"ח כר"י ס"ל מהי תיתי נימא דמסתמא מפרש משנתנו כר"ש. ועוד במוקצה מחמת איסור אין הלכה כר"ש אלא כר"י וכדלקמן בדף קנ"ז ע"א והיינו בדחאו בידים עיין שם בתוס'. ולתרץ דברי אביי ע"פ דברי מוהרש"א שכתב בתוס' בד"ה ואין ניאותין דמשנתנו כר"ש מדלא אסרה הטלטול כבר כתבתי לעיל לדחות דברי מוהרש"א: אמנם לפי מה שבארתי לעיל בד"ה ואין ניאותין דע"כ משנתנו כר"ש אתי מדלא קתני נותנין לכתחילה א"ו דע"כ מהני תנאי ולהכי לא מצי למיתני נותנין לכתחילה ולא יהנה ממנה דהא הוי כתנאי וע"כ אתי' כר"ש דלר"י באמת לא מהני תנאי. אלא דכל זה אנו מוכרחים לאוקימתא דרבה או לרב יצחק אבל לרב יוסף שהטעם הוא משום ביטול כלי מהיכנו א"כ איכא למימר דמבעו"י נותנין אפי' לכתחלה והא דנקט אם נתנוהו מותר לשון דיעבד לדיוקא דאפי' דיעבד דוקא אם נתנוהו מבעו"י מותר אבל אם נתנו משחשיכה אפי' אסור להניחו שם ומחוייב ליטלו משם קודם שינטף לתוכו. אלא שכבר כתבתי דלרב יוסף הוא דאיכא למימר דאפי' דיעבד מחוייב ליטלו לפי שאם נוטלו קודם שימיף לא עשה איסור ולא ביטל מהיכנו אבל אם יניחנו עד שיטיף ממילא עשה איסור למפרע שביטל כלי מהיכנו ולכך לרב יוסף שפיר נסתפקו התוספות בד"ה ושני ליה אם משנתנו כר"ש דלרב יוסף אין הכרח לאוקמי דוקא כר"ש אבל לרבה ולרב יצחק צריך לאוקמי כר"ש ולמימר באמת דלר"ש מועיל תנאי והא דכתבו התוס' בדף מ"ד בד"ה שבנר דגם לר"ש אינו מועיל תנאי היינו משום דנקטו בכל שיטה זו עיקר האיסור לבטל כלי מהיכנו וא"כ משנתנו בלא"ה ניחא ואז ממילא כיון דלר"י אינו מועיל תנאי למה יעשה בחנם פלוגתא בין ר"ש ובין ר"י במה שלא נחלקו בפירוש: וא"כ לפי זה דלאוקימתא דרבה ודאי משנתנו כר"ש א"כ על כרחין דאפילו לצורך דבר הניטל לא התירו הצלה שאינה מצויה ושפיר הקשה אביי מברייתא דנשברה חבית בראש גגו אף דלא מיירי שם בשל טבל ודו"ק:

דף מ"ג ע"א גמ' בבתי חדתי וכו' הנה לדעת רש"י דדוקא לדבר שאינו ניטל הוא דאמר רבה דהתירו הצלה שאינה מצויה הוה מצי לשנויי בדלף הראוי כדמשני לרב יוסף ודע דלהגהת אשר"י דגם לרבה דאמר הצלה שאינה מצויה לצורך מקומו היה מותר [וכמוש"ל[ א"כ בכל הנך קושיות דמקשה לרבה היה יכול לשנויי בצריך למקומו: שם אמר ר"י כשם וכו' הנה ר"י לחלק יצא שהרי הגמ' הביא דר"י לאפלוגי עלי' דר"פ. והוה ליה למימר ר' יצחק אמר ואף אי נימא דר' יצחק ס"ל גם טעמא דרבה ורב יוסף אלא שבא לחדש דגם לכפות כלי אסור ע"מ חולק הוא על ר"ח וגם יש לפנינו לומר אשי דפליגי בפלוגתא רחוקה דר' יצחק לית ליה ביטול כלי כלל וכמו כן לית ליה הצלה שא"מ כלל רק ס"ל כל עיקר טעם האיסור הוא רק משום אין כלי ניטל ור"ח לית ליה אין כלי ניטל ורק טעם האיסור משום ביטול כלי או משום הצלה שאין מצויה עוד יש לומר דגם רבה ור' יצחק אית להו דאין כלי ניטל כר' יצחק אלא שהם באו לחדש דאפילו בצריך למקומו אסור לרבה משום הצלה שא"מ ולר"י משום ביטול כלי והם בצריך למקומו ור"י מיירי באינו צריך ולא [פליגי א"נ נוכל לומר דר' יצחק לית ליה דרב חסדא כלל ובצריך למקומו הכל מותר אבל ר"ח אית ליה דרב יצחק ומה דאמר אבל כופין מיירי למקומו ואפ"ה נתינה אסור משום ביטול כלי ור' יצחק להקל בא ולומר כשם שאסור ליתן כך אין כופין ששניהם שוים: והנה ר' יצחק דאמר כשם וכו' דמשמע ששוים באיסור א"כ על כרחין לא ס"ל לא כרבה ולא כר"י דאל"כ איך אמר כשם והרי תחת התרנגולת אין נותנים אפילו בצריך למקומו ולכוף כלי אין איסור אלא באין צריך למקומו ולפי זה איך נסתפקו התוס' בד"ה ושני ליה אם ר' יצחק אית ליה טעמא דר' יוסף ועיין לקמן בדברי התוס': ונראה דיש להוכיח גם לאידך גיסא דעל כרחין ר' יצחק אית ליה עכ"פ חד מהנך טעמי דלעיל או טעמא דרבה משום הצלה שאינה מצויה או דרב יוסף משום ביטול כלי. דהא יש לדקדק בדברי ר' יצחק למה לא תלי דבריו במשנתנו כמו שאמר ר"ח אעפ"י שאמרו והיינו משנתנו כמבואר בתוס' בד"ה אעפ"י וכו' הכי נמי הוה ליה לרב יצחק לומר כשם שאמרו אין נותנין כלי תחת וכו' כך אין כופין וכו' ודאי דגם ר' יצחק ס"ל מדאסרה המשנה בשמן והתירה בניצוצות מכלל דבשמן הטעם מוחלט לאיסור אפי' בצריך למקומו מטעמי' דרבה או מטעמיה דר' יוסף ולכן אין ללמוד איסור כפיית כלי ממשנתנו שטעמא אחרינא איכא בשמן. ואז ממילא יותר אמרינן דס"ל טעמא דר' יוסף מטעמא דרבה ולפי שטעם ביטול כלי מוסכם יותר בכמה מקומות בגמ'. ולכן כיון דאיכא הוכחה לכל צד נסתפקו התוס' אי ס"ל לרב יצחק טעמיה דר' יוסף או לא: וגם בכוונת דבריו שאמר כשם יש להסתפק אי כונתו להשוותן לגמרי והוא הדרך הראשון שכתבתי ולהכי לא אמר סתם אין כופין כלי ואז היה ק"ו שאין נותנין כלי תחת התרנגולת אלא שרצה להשותן לגמרי ולאפוקי מרבה ור"י] או להיפוך דלהכי אמר כשם כדי שנידוק למה אמר כשם שאין נותנין ולא אמר כשם שאמרו אין נותנין אלא להורות שבמשנה יש טעם אחר דהיינו ביטול כלי מהיכנו: והנה הבעה"מ בשלהי שבת דוחה דר' יצחק מהלכה דרבים פליגי עליה עולא במס' ביצה ור' חסדא בשמעתין ורבה ור' יוסף מפרשי מלתא דר' חסדא וא"כ סבירא להו כוותיה ואמנם לדרך האחרון שכתבנו לעיל דר' חסדא אית ליה דרי"צ נסתר ראי' זו: אלא דע"כ ר' חסדא לא מיירי בצריך למקומו דאי בצריך למקומו א"כ קשה מאי קמ"ל באמרו אבל כופין וכו' פשיטא מהי תיתי לאיסור דהרי רש"י בד"ה אבל כופה עלי' כלי כ' ולא תימא אין כלי ניטל וכו' ואי בצריך למקומו פשיטא דשרי ואי היא גופה קמ"ל דבצריך למקומו לא שייך אין כלי ניטל קשה פשיטא תנינא אבל כופה עלי' כלי ואפי' נימא ברייתא לא שמיע ליה מ"מ אכתי קשה מתני' היא נותנין כלי לקבל ניצוצות ולכל הפחות בצריך למקומו שרי וכן מתני' דכופין עליו קערה: אלא דלפמ"ש לעיל שיש מקום לומר דגם בכפיית כלי יש בו ביטול כלי א"כ שפיר שמעינן חידוש ולעולם דבצריך למקומו מיירי ור' חסדא אית ליה דר' יצחק ור' יצחק לית ליה דרב חסדא וא"כ מנ"ל להבעה"מ לדחות דברי ר' יצחק מהלכה:

אמנם מדחזינן דפריך בדף קנ"ד על רב הונא והא קמבטל כלי אף דלא שמעינן מרב הונא בהדיא דאית ליה כן מכלל דכ"ע ס"ל ביטול כלי וכמו שנזכר גם בשמעתין בתוס' ד"ה בעודן עליו וא"כ ליכא למימר דר' יצחק לית ליה דרב חסדא ועל כרחין צריך לומר איפכא דר' חסדא לית ליה דר"י ושפיר דחה בעה"מ דברי רב יצחק מהלכה:

שם כשם שאין נותנים וכו' כבר דקדקתי לעיל אמאי לא קאמר כשם שאמרו ונקט פסק לעצמו ולא תלה דבריו בדברי התנאים כמו ר"ת ונראה לפי מה שהוכחתי לעיל דר"ח ע"כ לאו אמשנתנו קאי ומשנתנו נוכל באמת לפרש משום שמא יסתפק אבל ר"ח אברייתא קאי ששנינו אבל כופה עליה כלי מכלל דנתינה תחתי' אסור משום הצלה שא"מ וקמ"ל כפיית כלי מותר אפי' באין צריך למקומו. וא"כ איך יוכל ר' יצחק למימר כשם שאמרו על הך ברייתא והרי בברייתא היתר הכפיי' מפורש. ואי בצריך למקומו מיירי ברייתא אם כן גם הנתינה מותר אי רב יצחק לית ליה דרב יוסף:

שם איתיבי' כל הני תיובתא ושני' בצריך למקומו. הנה במסכת ביצה דף ל"ו איתא מימרא דרב יצחק ולא אותיב שם הני תיובתא רק מדלף ושני בדלף הראוי וטעמא בעי למה לא אותיב שם כל הני תיובתא. ונראה משום דודאי המקשה דמותיב לא נעלם ממנו דאיכא לאוקמי בצריך למקומו אלא שהיה קשה לו קושית התוס' בסוף ד"ה ושני ליה שהקשו למה צריך בכל הני משניות לאשמועינן דצריך למקומו שרי. ובזה ניחא מה דאמר איתיבי' כל הני תיובתא ולמה על רב יוסף הקשה מכל הני משנה בפ"ע אף שכבר אותיב לרבה מכל א' והיה לו לומר על דברי רב יוסף בקיצור איתיביה כל הני תיובתא ואף שבאמת אין זה קושיא מתרי טעמי חדא שעל רבה הקשה ממשנה דכופין קערה וזה אינו קושיא כלל לרב יוסף ואיך יהיה יכול לומר כל הני תיובתא. ועוד בשלמא בדברי ר' יוסף שאינו יכול לכלול על כל הני תיובתא בחד שינוייא וצריך לתרץ כל א' לפי שהוא לכך הוצרך להביא כל תיובתא באפי נפשיה ולשנויי משא"כ לרב יצחק שכולל הקושיא בחד וגם התירוץ לכולם בצריך למקומו ולכך כללינהו יחד אך לפמ"ש ג"כ ניחא שלא היה יכול להקשות משום משנה לחוד שהיה יודע דיכול לאוקמי בצריך למקומו ולכך הקשה מכולם יחד וכקושית התוס' ושני ליה בצריך למקומו וכתי' התוס' שיש רבותא בכל חד: והנה קושית התוס' הוא רק אם ר' יצחק לית לי' דרב יוסף אבל אם ר' יצחק אית ליה דרב יוסף אין כאן קושיא כמבואר בדברי מהרש"א דהשתא בלא"ה צריכי כולהו להורות דלא שייך בהו ביטול כלי מהיכנו. אלא דאעפ"כ צריך לאוקמינהו גם בצריך למקומו משום דר' יצחק וא"כ לא היה מקום להמקשה להקשות. אלא שכאן במס' שבת מדאמר ר' יצחק כשם שאין נותנין וכו' והיינו לומר ששוים הם בדינם נתינת כלי תחת התרנגולת כמו כפיית כלי וא"כ מכלל דלית ליה דרב יוסף וכמו שכתבתי לעיל בדרך הראשון ומשו"ה אותבי' כל הני תיובתא משא"כ בביצה דשם אמר סתם אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ולא הזכיר כלל מנתינת כלי תחת התרנגולת וא"כ איכא למימר דשפיר סבר כרב יוסף ולכן לא אותבי' כל הני תיובתא לפי שידע תשובתם בצדם בצריך למקומו וגם התרצן לא היה מקום לחדש תירוץ אחר רק בצריך למקומו וזה כבר ידע המקשה ולכן לא אותיב שם רק הנך דמשני תירוץ אחר וכמו שכתבו התוס' כאן בד"ה כופה עליה וכו': אלא דאכתי קשיא הך ת"ש אחת ביצה שנולדה בשבת וכו' דפריך מיני' כאן ולא במס' ביצה ושרי בכאן גם התרצן לא חידש לו דבר רק בצריך למקומו ועל ברייתא לא שייך צריכותא שכמה דברים השנויים במשניות נשנו בברייתות וא"כ אם ידע מסברא דצריך למקומו מה קושיא מתחלה ואם לא ידע למה לא הקשו גם במס' ביצה: והנה במאי דמשני ה"נ בצריך למקומו יש לדקדק א"כ למה חילקה הברייתא בין טלטול הביצה לכפיית הכלי הוה ליה ליפלוג בדידי' בכפיית כלי עצמו שאם צריך למקומו של הכלי מותר ואם לאו אסור וממילא ידעינן שאין מטלטלין הביצה שאם הביצה מותר בטלטול א"כ למה יהא אסור בכפיית הכלי עליה. ואפשר לומר דאכתי הוה אמינא דמותר לטלטל הביצה כר"ש דלית ליה מוקצה והא דאסור כפיית הכלי היינו אומרים דגם להטיל ביצה במקום מדרון לא שכיחא והוי הצלה שאינה מצויה שאסור לדעת התוס' אפילו לדבר המטלטל וכמו"ש התוס' בריש סוגיין בדברי רבה ואם תקשה מה מועיל א"כ מה שצריך למקומו של הכלי יש לומר כדעת הגהת אשר"י שגם לענין הצלה שאינה מצויה מהני צריך למקומו וא"ת איך אפשר לטעות כך והרי ר' יצחק לית ליה סברא דרבה כלל כשם שהוכחתי דאמר כשם שאין נותנים משמע דשוים בדינם ממש וכנ"ל בתחילת הסוגיא. י"ל אף שאליבא דאמת לית ליה מ"מ הברייתא לא סגי לה למימר רק איסור כפיית כלי משום דעכ"פ יש לטעות ולומר הטעם משום הצלה שאינה מצויה וזה הוא החילוק שבין המקשן להתרצן המקשה סבר מדלית לי' דרב יצחק סברה דרבה א"כ ליכא למיטעי כלל משום הצלה שא"מ. והקשה שפיר מהך ברייתא. וליכא לאוקמי בצריך למקומו דא"כ ליפלוג בדידה וממילא ידעינן איסור טלטול הביצה. והתרצן השיב לו בצריך למקומו. ואעפ"כ איכא למיטעי משום הצלה שאינה מצויה כנ"ל. וכל זה כאן בסוגיא דשבת דמוכח דלית ליה לר"י סברה דרבה מדאמר כשם וכו'. אבל בביצה שאין שום הוכחה דר' יצחק לית ליה דרבה לכן לא הקשה כלל מהך ברייתא דאיכא למידחי בצריך למקומו ודו"ק: