צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 23

תוד"ה ושני ליה וכו' א"נ ר' יצחק אית ליה נמי דאסור לבטל כלי מהיכנו ולהכי וכו'. ואני תמה ע"ז דאם אית ליה לר' יצחק ביטול כלי אם כן מנ"ל כלל דאין כלי ניטל והרי אבוהון דכל איסור ביצה הוא משנתנו דדמי לשמן וכדפירש"י בריש סוגיא וכיון שיש לנו טעם משום ביטול כלי מנ"ל לחדש סברא דאין כלי ניטל: ואולי ר' יצחק למד סברה זו מברייתא דלקמן דף קנ"ד ע"ב היתה בהמתו טעונה טבל וסבר ר"י דאעפ"י שמשתברין קאי גם אטבל ודלא כמו"ש התוס' בשמעתין בד"ה טבל מוכן אליבא דר' יוסף וכיון דסבר ר"י דקאי גם אטבל וס"ל ג"כ דטבל מוכן הוא ולא שייך בו משום ביטול כלי אלא על כרחין משום אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל וטבל עצמו דבר שאינו ניטל הוא:

ובזה ניחא דהתוס' כתבו דר' הונא [צ"ל ר' יצחק] אית ליה ביטול כלי ומנ"ל הא ודלמא רב הונא [ר' יצחק] אית ליה הצלה שאינה מצויה כסברת רבה [ואולי משום דיותר ראוי לומר דאית לי' ביטול כלי דאשכחן בכמה מקומות דפריך הש"ס והא קמבטל כלי מהיכנו [כמוש"ל] ובשלמא לסברת הגהת אשר"י דלענין הצלה שאינה מצויה מועיל בצריך למקומו וא"כ אכתי היה קשה למה נקט האסור בשמן וההיתר בניצוצות והרי בצריך למקומו גם שמן מותר בין לטעם הצלה שא"מ ובין לטעמא דאין כלי ניטל וכו' ובאין צריך למקומו גם ניצוצות אסורים: ודע שגם מדברי רש"י משמע דגם לרבה מועיל בצריך למקומו שהרי רש"י פי' במשנתנו אין נותנין כלי משום בשמן מוקצה היא וקסבר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל א"נ קסבר אסור לבטל כלי מהיכנו. והנה אחז רש"י טעמי' דר' יצחק וטעמי' דרב יוסף ושבק טעמי' דרבה. ואי נימא דרש"י דחה טעמי' דרבה מהלכה וטעמא דר' יצחק ורב יוסף סובר להלכה מלבד שאין דרכו של רש"י בפירושו לפסוק הלכה אלא דקשה למה הקדים טעמי' דרב יצחק המאוחר בסידור הסוגיא לטעמי' דרב יוסף המוקדם אלא על כרחין דרש"י לא דילג טעמי' דרבה כלל. אלא [משום] דס"ל דגם רבה דוקא בדבר שאינו ניטל אוסר ומטעם אין כלי ניטל אלא דסובר דלהצלה מצויה התירו ליטול אף לצורך דבר שאינו ניטל וא"כ רש"י בטעם משום אין כלי ניטל אחז טעמא דרבה ג"כ והיא מוקדם בסוגיא וא"כ כיון שלרש"י רבה משום אין כלי ניטל וכו' מועיל גם לרבה צריך למקומו והא דלא משני לרבה בצריך למקומו הוא משום דדרך הש"ס למשבק רווחא לסוגיא להגדיל תור' ומשני דבר שיוכל אח"כ להרחיב הסוגיא גם לר' יצחק ואם היה משני תיכף לרבה בצריך למקומו לא היה שוב יכול להקשות לר' יצחק ותדע דהרי לרש"י עכ"פ אין איסור לרבה אלא לצורך דבר שאינו נוטל כמו"ש התוס' בשמו וא"כ היה יכול לשנויי בכלים תחת הדלף בדלף הראוי ולמה משני בבתי חדתי אלא למשבק רווחא להקשות אח"כ לרב יוסף: ועכ"פ גם לרבה מועיל בצריך למקומו וא"כ לא היו התוס' יכולים לשנויי דר' יצחק אית לי' דרבה אבל אי נימא דלא כהגהת אשר"י ונימא דלרבה אינו מועיל צריך למקומו א"כ מנ"ל להתוס' דר' יצחק אית ליה ביטול כלי ודלמא אית ליה הצלה שאינה מצויה כרבה ולהכי שמן אסור אפי' בצריך למקומו אמנם לפמש"ל [בריש סוגיין] דר' יצחק למד הא דאין כלי ניטל מברייתא דהיתה בהמתו טעונה טבל וכו' ואס"ד דסבר הצלה שא"מ לא התירו א"כ היא גופה מנ"ל דאין כלי ניטל ודלמא איסור נתינת כלים בטבל גופיה אסור משום הצלה שא"מ. אלא ודאי דר' יצחק לית ליה דרבה רק דרב יוסף ובטבל לא שייך ביטול כלי דטבל מוכן הוא לענין ביטול כלי:

ובכוונת התוס' דר' יצחק אית ליה ביטול כלי שהקשיתי א"כ מנ"ל לר' יצחק כלל שאין כלי ניטל נלע"ד עוד בזה ונדקדק כיון דאית ליה ביטול כלי א"כ איך קאמר כשם וכו' והא לא דמו דנתינת כלי תחת התרנגולת אסור אפי' בצריך למקומו וכפיית כלי מותר בצריך למקומו ונראה דר' יצחק סובר אין לחצי שבת וא"כ אין הכלי נאסר משום ביטול כלי מהיכנו שהרי בידו לנער וסברת הבעה"מ והר"ן שאין ברצונו לנער לית ליה לר' יצחק וא"כ אין איסור נתינת הכלי משום ביטול מהיכנו אלא בנותנו בין השמשות אבל בשבת עצמו אין בו איסור ביטול כלי ואין אסור אלא משום אין כלי ניטל. ובזה נלע"ד מה שפירש"י במשנה, נותנין בשבת לרבותא כתב כן דלא תימא דוקא בשבת הוא דאסור דאז שייך ביטול כלי אבל בשבת עצמו מותר קמ"ל רש"י אפי' בשבת ורש"י ס"ל סברת המפרשים משום שאין רצונו לנער או סברת הסוברים דגם למקצת השבת אסור לבטל מהיכנו ור' יצחק ס"ל דמשנתנו מיירי בכל גווני בין בה"מ ובין בשבת ולכך לא מצי למיתני היתר השמן בצריך למקומו דהרי בה"ש אסור אפי' בצריך למקומו ואמר ר' יצחק כשם שאין נותנין כלי תחת התרנגולת בשבת עצמו דנתינת הכלי תחת התרנגולת לא מיירי מן הסתם בין השמשות דלא שכיח שתלד בה"ש שתרנגולת אינה יולדת בלילה אלא בלית לה זכר עד ששים בתי כמבואר בביצה דף ז'] וא"כ בשבת איירי ואז באמת אינו אסור רק באין צריך למקומו ושפיר קאמר כך אין כופין וכו':

ובזה ג"כ ניחא דלא מצי למימר דאית ליה הצלה שא"מ כרבה דא"כ אף בשבת אסור אף בצריך למקומו למאן דלא ס"ל כהגהת אשרי ולא שייך כשם: [ולפי"ז שפיר הוכיח ר' יצחק סברת אין כלי ניטל משום דהמשנה סתמה ותני אין נותנין ומשמע אפילו בשבת עצמה ואז לא שייך ביטול כלל: ודע דלכאורה יש לתמוה מה נסתפקו התוס' אם ר' יצחק אית ליה ביטול כלי והרי ודאי ביטול כלי מוכח מברייתא דתני אבל כופין עלי' כלי וכו' והך ברייתא בצריך למקומו מוקי לה ר יצחק וא"כ קשה ניתני רבותא יותר אחד ביצה וכו' אין מטלטלין וכו' אבל נותנין כלי תחת התרנגולת שתטול ביצתה לתוכה שהוא ודאי רבותא יותר מכפיית כלי עליה אלא ודאי דזה באמת אסור משום ביטול כלי וכמו שכתב לעיל בד"ה אר"ח וכו' ואי משום שיש לדחות לעולם לאו משום ביטול כלי אלא משום הצלה שא"מ כדמוקי רבה קשה לו יהי' כן הלא עיקר כוונת התוס' לתרץ על מה ששנינו האיסור בשמן ולא בהיתר ג"כ בשמן הצריך למקומו ואם כן גם אי סבר כרבה נכון אבל אי נימא כדעת הגהת אשר"י א"כ גם אי סבר כרבה אכתי מצי למימר ההיתר בשמן בצריך למקומו [אלא דלפ"ז ע"כ ברייתא לאו משום טעמא דרבה אסרה נתינת כלי תחת התרנגולת שהרי ברייתא בצריך למקומו איירי]:

דף מ"ד ע"א מתני' מטלטלין נר חדש אבל לא ישן הנה העיקר חסר מהמשנה דהוה לי' למימר של חרס דהא של מתכות אפילו ישן מותר. ואמנם לפמ"ש הרשב"א בחידושיו מדהקדים מטלטלין נר חדש ואח"כ אמר אבל לא ישן ולא תני בהיפוך א"כ עיקר הדבר שריותא דחדש אתי לאשמעינן ש"ש דכל חדש מותר ואכי' המיוחד לכך. ומעתה לפי זה משנתנו מיירי גם במיוחד לכך. ובזה באמת גם ישן של מתכות אסור דהיינו יחדו והניח דאסר רב גם למסקנא ולשיטת התוס' בד"ה ה"נ מסתברא דרב כר' יהודה ס"ל א"כ ס"ל דאין חילוק בין מטה לנר והוא נמי שיטת התוס' בד"ה ומה נר שהקשו על פירש"י דתקשי ליה נמי מנר של מתכות א"כ ש"מ דס"ל שאין לחלק בין נר למטה ושלא כדברי התוס' בסוף ד"ה הא אין וכו' ולפי זה משנתנו בפה מלא דברה מטלטלין נר חדש בין יחדו ובין לא יחדו ואפי' של חרס דלהכי עבידא אפ"ה בכל גווני מותר אבל לא ישן ג"כ בין של חרס ובין של מתכות בשל חרס אפי' לא יחדו מוקצה מחמת מיאוס הוא ושל מתכות אם יחדו דהוה לי' יחדו והניח דאסר רב. אלא דלפ"ז דמתני' איירי גם בשל מתכות קשה דלמה במשנתנו אמר ר"ש חוץ מן הנר הדולק בשבת ולא סיים כבתה מותר לטלטלה ובברייתא סיים כבתה מותר לטלטלה ויבואר לקמן:

רש"א כל הנרות מטלטלים חוץ מן הנר הדולק בשבת. הנה בברייתא מהיום כבתה מותר לטלטלה משום דשם ר"ש על דברי ר"מ קאי ור"מ גם בשל מתכות איירי והוה אמינא דבשל מתכות הוא דמתיר ר"ש אחר שכבתה דמוקצה מחמת איסור לחוד לית ליה אבל בשל חרס אף אחר שכבתה כיון שיש כאן תרתי דהיינו מוקצה מחמת מיאוס ומוקצה. מחמת איסור מודה ר"ש ועיין בתוס' בד"ה לדברי המתיר אוסר שכתבו סברא זו לה"א אליבא דר"מ וא"כ י"ל באמת דר"מ סובר כן קמ"ל בברייתא מותר לטלטלה אפי' בשל חרס אבל במשנתנו דלא איירי רק בשל חרס דר"י במוקצה מחמת מיאוס איירי במשנתנו ועל זה קאמר ר"ש חוץ מן הנר הדולק בשבת דמוכח מיני' הא בשעה שאינו דולק דהיינו כבתה מותר אפי' בשל חרס א"כ לא הוצרך לסיים כבתה מותר דממילא משתמע. אבל לפי מ"ש למעלה דמשנתנו כוללת ג"כ כל הנרות בין של חרס ובין של מתכות הדרא קושיא לדוכתה שהרי גם במשנתנו יש לטעות דוקא בשל מתכות מתיר אחר שכבתה ויש ליישב דבמשנתנו קאמר ר"ש כל הנרות א"כ ממילא משתמע כל הנרות אפי' של חרס אבל בברייתא לא הוזכר בדברי ר"ש כל הנרות רק בדברי ר"מ ור"ש סתם קאמר חוץ מן הנר ושפיר יש לטעות דלא קמיירי רק בשל מתכות והוצרך לבבא יתירה דכבתה מותר אפי' של חרס: וע' לקמן:

גמ' רש"א כו' חוץ מן הנר הדולק בשבת כבתה מותר לטלטלה כבר כתבתי במתני' ליישב מאי דהוצרך לומר כאן כבתה מותר וכו' ובמתני' די לו באמרו הדולק בשבת ונדקדק עוד במשנתנו בדברי ר"ש דמסיים חוץ מן הנר הדולק בשבת למה הוצרך לומר בשבת פשיטא דבשבת קיימינן ואטו שנינן ברישא מטלטלין וכו' אבל לא ישן בשבת והרי סתם משנה שנה אבל לא ישן ופשיטא דלאו בחול עסקינן ונראה משום דלקמן (דף מ"ה ע"ב) רצה רב יוסף לפרש טעמא דר"ש דאסור בעודו דולק משום שמא יכבה אלא שרבא אותביה ומוקי טעמא משום בסיס לדבר האסור ובאמת לפי טעם זה היה מקום להתיר אם היה מונח על המנורה גם דבר היתר כמו לחם וכיוצא מבעוד יום דהוה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר והוא דעת היש מי שמתיר המבואר בשו"ע או"ח סי' רע"ט סעיף ג' והשו"ע דחה דבריו עיי"ש אבל אי הטעם משום שמא יכבה ודאי שאסור אפי' עי' דבר היתר המונח עלי' ולפי זה יש מקום לומר הא דאסור בשעה שהוא דולק היינו אפי' ע"י דבר המותר להטעם משום שמא יכבה הא כבתה מותר ע"י דבר היתר דהוה בסיס לדבר האסור ומותר אבל אי לאו דבר היתר אף אחר שכבתה אסור לפי שכבר איתקצאי לבה"ש משום בסיס לדבר האסור ובשעה שהוא דולק אסור אף שמונח עלי' דבר היתר וליכא משום בסיס מ"מ אסור משום שמא יכבה אבל משום דבר זה שמא יכבה לא שייך לומר מיגו דאיתקצאי בה"ש דאפי' יטלטלנו ויכבנו אין בו איסור תורה דדבר שאינו מתכוין הוא. והכי סלקא דעתי' דרב יוסף לקמן דף מ"ו למימר טעמי' דר"ש משום שמא יכבה ואסור מדרבנן ועוד דאיסור הטלטול הוא רק משום ספק שמא יכבה לכך לא אמרינן מיגו דאיתקצאי אי לאו דבר היתר המונח שאז אסור משום בסיס ולא משום ספק לכך אמרינן הואיל ואיתקצאי לכך צ"ל בבא יתירה כבתה מותר שמותר מצד עצמו אף בלא דבר היתר המונח דלית ליה לר"ש כלל הואיל ואיתקצאי לבה"ש וכל זה בברייתא דיש לפרש טעמא דר"ש בשעה שהוא דולק משום כיבוי ואף שלקמן אותביה רב יוסף ממתני' דמוכרי כסות מוכרין כדרכן היינו שאין לפרש טעמי' דר"ש משום כיבוי אבל עכ"פ ר"ש עצמו נזהר בדבריו כאן שלא ליתן מקום לטעות וא"כ היה הה"א לפרש טעמי' דר"ש משום כיבוי ולומר בהא הוא דמתיר בכבתה אבל באין שם דבר המותר שאסור משום בסיס גם אחר שכבתה אסור קמ"ל בבא יתירה כבתה מותר אפי' משום בסיס אינו אסור ולא אמרינן לר"ש כלל מיגו דאיתקצאי וכל זה בברייתא אבל במשנה דקאמר ר"ש הדולק בשבת וכבר דקדקתי לעיל הוא בשבת מיותר וצריך לפרש כונתו דאתי להורות דלא תטעה לפרש כדברי רב יוסף שהטעם משום כיבוי ולפי זה אף ביו"ט אסור דכיבוי אסור גם ביו"ט קמ"ל בשבת אבל ביו"ט שרי שאין כאן איסור כיבוי דהוה דבר שאינו מתכוין וא"כ האיסור משום בסיס ואפ"ה אינו אסור רק בשעה שדולק אבל בברייתא אף דגם שם קאמר בשבת אין זה ראיה דבדברי ר"מ דקאמר חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת הוצרך לומר בשבת שאם היה אומר סתם שהדליקו בו משמעותו אף שהדליקו בו בחול והיינו נר ישן ומה בין ר"מ לר"י והוצרך לומר שהדליקו בו בשבת שהטעם משום מוקצה מחמת איסור ולעולם דאיכא לפרש גם ביו"ט וחדא מינייהו נקט ואגב דקאמר ר"מ בשבת נקט גם ר"ש בשבת ואין ראיה להתיר בכבתה אף היכי דהוא בסיס לאיסור לבדו לכך הוצרך לומר כבתה אין וכו', ובזה ניחא מה דפירש"י בד"ה חוץ מן הנר הדולק וכו' אסור שמא יכבה הנר וכאן יש לדקדק תרתי חדא למה לא פירש"י במשנתנו בדברי ר"ש הטעם משום כיבוי ועוד למה נקט רש"י טעמי' דרב יוסף והוא נדחה לקמן ומסקי' הטעם הנח לנר שמן ופתילה שהם בסיס לדבר האסור ולפמ"ש ניחא דבמשנתנו מדוקדק מדאמר בשבת דהיינו למעוטי יום טוב א"כ אין הטעם משום כיבוי וכאן כונת רש"י לפרש היתור בסוף דברי ר"ש כבתה מותר וכו' והיינו משום דמריש דבריו שאמר חוץ מן הנר הדולק יש לטעות דהיינו במונח דבר היתר והטעם משום שמא יכבה לכך פירש"י בריש דבריו של ר"ש הטעם משום כיבוי ובדברי רש"י יבואר עוד בזה:

רש"י ד"ה חוץ מן הנר וכו' אסור שמא יכבה כבר כתבתי לעיל ליישב מה דנקט רש"י טעמא דרב יוסף דלקמן ולא כדממסקינן שם דמשום בסיס עוד נלע"ד ונתרץ ג"כ דברי הגמ' לקמן (דף מ"ו ע"ב) רמי לי' אביי לר"י וכו' כבתה אין לא כבתה לא והוא תמוה דלמה לו לדייק מסיפא והא קתני ברישא בהדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת והתוס' שם בד"ה כבתה אין וכו' כתבו דכן דרך הש"ס אע"ג דמצי לאתויי מרישא דקתני בהדיא חוץ מן הנר וכו' מייתי סיפא לדייק מינה ע"כ. והנה אם קבלה היא נקבל אבל הוא נגד השכל ולקמן כתב יישוב ע"ז]. אמנם לענ"ד נראה דבאמת קושיתו היא מדיוקא דהנה לקמן דף מ"ה אמרי דאין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר וכו' הואיל והוקצה למצותו וכו' וכתבו שם התוס' בד"ה אלא וכו' דלאו דוקא שבנר דזה אסור משום מכבה אלא שמן המטפטף קאמר וכו' אמנם ברש"י שם משמע דעל שמן שבנר ממש קאמר ולפ"ז קשה קושית התוס' דזה בלא"ה אסור משום מכבה. ונראה דהתוס' לשיטתייהו שכתבו בדף מ"ב ע"ב ד"ה ואין נאותין דהטלעול לא שייך לאסרו משום הוקצה למצותו שאין ביטול מצוה בטלטול וא"כ רש"י ס"ל דגם הטלטול אסור משום מוקצה למצותו והטלטול לא שייך לאסרו משום מכבה. אלא דלכאורה דברי התוס' נכונים שאין ביטול מצוה בטלטול. אבל לענד"נ דדעת רש"י שיש ביטול מצוה בטלטול דהרי בטלטול שייך שמא יכבה כמבואר בדברי ר' יוסף בדף מ"ו אלא שרבא השיב שאינו חייב משום מכבה דהוי ליה דבר שא"מ ולפי זה אומר אני אף דאין חייב משום מכבה מ"מ כיון שיכול לבוא לידי כיבוי והא ודאי שכשיכבה כלתה מצוה של הדלקת הנר בשבת וא"כ שפיר יש ביטול מצוה בטלטולו. ואמנם אומר אני שכל מצות הדלקת הנר בשבת הוא כל זמן שדולק כדרכו אבל כשכבה והולך ליכא מצוה שהרי בודאי באותה שעה מחשיך אורו יותר משמנים שאין מדליקין בהם ואיכא חשש שמא יטה או שמא יניחנו ויצא כמו בשמנים שאין מדליקים. אלא שע"כ מדליק כדי לקיים מצות הדלקת הנר בשבת וזה דוקא אם הוא דולק כדרכו אבל משעה שכבה והולך אף שלא כבתה לגמרי שוב אין כאן מצוה וא"כ משום הוקצה למצוה היה ראוי להתיר אז הטלטול אבל משום איסור כיבוי אסור דר"א בר"ש היא דסבר שמשכבה והולך ליכא איסור כיבוי ואביו דהיינו ר"ש עצמו פליג עלי' ולכך אסור אפילו בכבה והולך. וזה דדייק לקמן כבתה אין דהיינו כבתה לגמרי אבל לא כבתה לא דהיינו אפי' בשעה שכבה והולך ועל זה לא שייך הוקצה למצותו ועל כרחין משום חיוב הכיבוי עצמו ועל זה פריך הא דבר שאינו מתכוין הוא. ומשני משום בסיס לדבר האסור. וזה כוונת רש"י כאן דהוקשה לו למה הוצרך ר"ש לסיים כבתה מותר לטלטלה שהרי הטעם משום בסיס וזה שייך ג"כ בכבה והולך ולכן הוצרך ר"ש לומר דברישא יש לפרש הטעם משום הוקצה למצותו וגם בטלטול יש חשש ביטול מצוה דשמא יכבה וא"כ ה"א דבכבה והולך מותר קמ"ל כבתה אין וכו' והטעם משום בסיס [וע' לקמן דף מ"ו מ"ש עוד ביישוב דברי רש"י]:

גמ' אמר אביי וכו' ופליג עליה בחדא ופירש"י בד"ה כבה אין וכו' דלא שמעי' ליה לר"ש דקשרי במתני' אלא מותר שמן שבנר ע"כ. ולכאורה קשה דאיך קאמר אביי דפליג עליה בחדא והלא פליג עליה בתרתי דר"ש אוסר שמן המטפטף לדעת התוס' משום מוקצה למצותו ור"א בר' שמעון מתיר ולפמ"ש לעיל דמהכא מוכח דכבתה דקאמר ר"ש אי אפשר לפרש רק כבתה ממש ולא כבה והולך כדמפרשינן נר הכבה המוזכר בדברי ר"א בר"ש וכן מוכח דקדוק הלשון כבתה דלשון כבתה ובפרט הכבה שפיר יש לפרש לשון הווה שכבה והולך אבל כבתה לשון עבר הוא וא"כ מוכח מהך ברייתא עצמה דר"א בר"ש פליג עליה דאבוה בחדא. ומעתה נוכל לומר דהא דקאמר דר"א בר"ש פליג בחדא דהיינו בהך ברייתא פליג בחדא אבל מה שפלג בשמן המטפטף לא הוזכר מחלוקת זו בברייתא זו ואמנם לדברי רש"י שמביא ראיה דפליג על אבוה בחדא דאלו אבוה סבר כבתה אין וכו' מברייתא דמותר שמן וא"כ סבר רש"י דמברייתא זו אין ראיה דפליג רק מברייתא דמותר השמן וא"כ מביא כאן מה דפליג בברייתא אחרת לכאורה הדרא קושיא לדוכתה דהרי פליג גם בשמן המטפטף. אמנם לרש"י לא מצינו שיפרש דלר"ש יהיה שייך מוקצה למצותו בשמן המטפטף:

אלא דהא גופא קשיא למה הוצרך רש"י להביא ראיה מברייתא דלעיל שהרי בהך ברייתא מפורש דר"ש אומר כבתה מותר לטלטלה דמשמע כבתה כבר וכבר הוכחתי מדברי רש"י עצמו דכבתה אי אפשר לפרש כלל לשון כבה והולך ומ"ש מהרש"א בזה דמברייתא זו לא שמענו דאוסר ר"ש רק הטלטול לכך הוצרך להביא ראיה מברייתא דלעיל דאוסר הסיפוק אני תמה דאם הטלטול אסור ק"ו הסיפוק שלעולם חמיר מוקצה דאכילה ממוקצה דטלטול כמבואר בדף קכ"ח ע"א:

ונלע"ד משום די"ל דסבר ר"ש הנר הוא בסיס לשלהבת אבל לא השמן ועיין בדף מ"ז ע"א בתוד"ה הנח וכו' ומ"ש התוס' שם דא"כ הוה ליה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר. יש לומר דלפי מ"ש לעיל בעודו דולק ממש בלא"ה אסור משום מוקצה למצותו דיש חשש ביטול מצוה שיכבה ובעודו כבה והולך דליכא שוב מצוה מ"מ גם לר"ש ליכא משום כיבוי וא"כ יכול לשאוב השמן ממנו. וכיון שיכול לסלק הדבר ההיתר נשאר רק בסיס לדבר האסור ולכך אסור לטלטל הנר. אבל השמן מותר להסתפק אז ממנו וא"כ לא פליג ר"א על אביו. ולכך הוכרח להביא ראיה ממותר השמן. דאפי' השמן אינו מתיר רק אחר שכבה. ומה שהיה צריך לקמן לומר שגם השמן הוא בסיס הוא משום דמצינו דר"ש אינו מתיר כי אם מותר השמן אבל בכבה והולך אוסר גם השמן א"כ ממ"נ אי סובר שאין בו משום כיבוי א"כ למה אוסר השמן וצריך לומר שגם השמן בסיס. ואי סובר שיש בו משום כיבוי אם כן אי אפשר לנער והוה ליה בסיס גם לדבר המותר ולמה אוסר טלטול הנר. ולכך הוצרך לומר שגם השמן הוא בסיס אלא דלפ"ז דלרש"י אין איסור לר"ש בשמן המטפטף נסתר קושית הגמ' שהקשה והתניא מותר השמן שבנר ושבקערה וכו'. דהנה הרשב"א הקשה כיון דמודה ר"ש בכוס וקערה דנפישי א"כ אפילו בנר עכ"פ השמן שבו ליתסר דלענין השמן הרי הוא כגדול שאין דעתו עלי' שהרי דרכו דדולק והולך עד שיכלה השמן שבו י"ל כיון שנותן דעתו על הנר עצמו ומצפה אימתי תכבה נרו אף על המותר השמן נותן דעתו אבל בגדולי' לגמרי מסלק דעתו מהם עכ"ל הרשב"א ותירוצו דחוק ואני אומר שיש לתרץ בענין אחר דאף שדרך השמן שיהיה דולק והולך עד שיכלה השמן מ"מ דרכו להיות מטפטף ויהיב דעתו על השמן המטפטף וממילא יהיב דעתו שכל מה שלא יודלק דעתו עליו ומה לי מטפטף ומה לי אם נשאר בנר לאחר שכבה ולפי זה אי נימא דשמן המטפטף מותר גם בשעה שהנר דולק ושלא שייך בשמן המטפטף הוקצה למצותו א"כ גם בכוס ועששית מותר שמן המטפטף וכיון דיהיב דעתו על שמן המטפטף ממילא גם אם אירע שכבה מותר הניתר בכוס ולא אסר ר"ש בכוס וקערה ועששית כי אם טלטול הכוס והקערה והעששית וכל מותר מותר שהרי יהיב דעתו שיהיה מטפטף. ולפי זה מאי מקשה הגמרא ממותר שמן שבקערה שם לענין מותר שמן איירי וכאן לענין טלטול הקערה מיירי בשלמא לשיטת התוספות דשמן המטפטף ג"כ אסור משום מוקצה למצותו לר"ש כל זמן שהנר דולק א"כ בכוס וקערה גם על שמן המטפטף לא יהיב דעתו שהרי היה סבור שהכוס לא יכבה כלל. ויהיה גם המטפטף אסור. אבל לרש"י שהוכחתי שגם המטפטף מותר גם בעודו דולק קשה: