צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 21

אבל אין לומר דלהכי אי אפשר לפרש טעם משנתנו משום גזירה שמא יסתפק משום דמשנתנו כר"י מדקתני ואין ניאותין ואף שהתוס' בד"ה ואין ניאותין כתבו דשפיר איכא לאוקמי כר"ש דגם לר"ש שמן הנוטף אסור בשעה שהנר דולק והוכיחו זה מדאמר לקמן אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק. וע"כ שמן הנוטף קאמר דאי שבנר עצמו למה לי טעם מוקצה והא בלא"ה אסור משום כיבוי אומר אני זהו התוס' לשיטתם בדף ק"ג שחולקים על הערוך וס"ל דפסיק רישיה אף דלא ניחא ליה איסורא מיהו איכא לר"ש אבל לשיטת הערוך אי משום כיבוי היה מותר לר"ש להסתפק אפי' שמן שבנר בעודו דולק דאינו מכוין לכיבוי וגם לא ניחא ליה בכיבוי והוה פסיק רישיה דלא ניחא ליה לכך הוצרך לטעם מוקצה דמצותו אבל שמן הנוטף שכבר בטל ממצותו ליכא ביה איסורא לר"ש ומשנתנו כר"י ולר"י ליכא לפרש משום שמא יסתפק דהרי ר"י מתיר לעיל ליתן עפ"י הנר ולא חייש לשמא יסתפק: זה אינו דהרי אמרינן לעיל טעמא דר' יהודה משום חומרא דשבת בדיל מיניה וא"כ בשלמא לר"י שודאי חייב משום מכבה דלר"י אפילו בפסיק רישיה דלא ניחא לי' אפילו חיוב חטאת איכא וכמו שהוכיחו התוס' לעיל (דף מ"א ע"ב) בד"ה מיחם שפינה מהך דמתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות ע"ש וא"כ שפיר לא חייש לר"י שיסתפק דמשום חומר חיוב סקילה בדיל מיניה אבל שמן זה הנוטף שאין בו רק איסור מוקצה שהוא קל גם ר"י מודה דגזרינן שמא יסתפק אמנם אומר אני דשפיר יש לתרץ דלהכי לא מפרש הטעם משום שמא יסתפק משום דלר"י לא גזרינן ואין לומר דהיכא דליכא איסור כיבוי רק איסור מוקצה גם ר"י מודה דגזרינן דא"כ היא גופא קשיא איך מתיר לעיל בשפופרת של ביצה ובקערה אף דליכא למימר לדידיה שמא יסתפק בעודו דולק מ"מ ניחוש שמא יסתפק לאחר שכבה ואסור רק משום מוקצה. אלא ודאי דבשום איסור שבת לא גזרינן שמא יסתפק ממנו לר' יהודה]: ולשיטת התוס' דמשנתנו כר"ש הא דלא מפרשינן הטעם משום שמא יסתפק אולי ס"ל כיון דהסיפוק עצמו לר"ש לית ביה משום מכבה דדבר שאינו מתכוין אף שהוא פ"ר מ"מ גם לשיטת התוס' החולקים על הערוך וס"ל דאסור מ"מ מודו דחיובא ליכא רק איסור דרבנן כדמוכח שם בדף ק"ג בגמ' דמוקי בארעא דחבריה וא"כ כיון שנגזור שמא יסתפק הוה גזירה לגזירה ולעיל דגזרינן בשפופרת של ביצה אולי לאו ר"ש הוא ת"ק דר"י רק ר"מ: אלא דקשיא אכתי גם לשיטת הערוך נוקי משנתנו שמא יסתפק ממנו ונוקי כר"מ דאית ליה מוקצה מחמת איסור לקמן דף מ"ד בשלמא לשיטת התוספות דמוקי משנתנו כר"ש והסביר הרש"א טעמא דידהו דדחקי לאוקמי כר"ש משום דמסיים ואין ניאותין הימנו דמשמע הא טלטול שרי וא"כ ממילא ליכא לאוקמי כר"מ דר"מ אוסר במוקצה מחמת איסור גם הטלטול אבל מאן דלא מוקי משנתנו כר"ש שפיר קשה לוקי כר"מ ומשום שמא יסתפק. ונראה משום דמשנתנו ודאי בשבת מיירי ואף שלדברי רש"י במשנתנו משמע שגם מבעו"י אסור ועיין בתוי"ט מ"מ נראה עיקר האיסור הוא בשבת דוקא דכל הני ג' טעמי שבגמ' אי משום הצלה שאינה מצויה או משום ביטול כלי מהיכנו או משום אין כלי ניטל כל הני טעמי לא שייכי רק בשבת ומה שאסרום מבעו"י הוא משום חשד שיראה בלילה הכלי תחת הנר יחשוד שנתנו בלילה ומסידור המשניות מוכח דמשנתנו מיירי בשבת שתחלת הפרק מיירי בדינים הנוהגים בע"ש ואח"כ ממשנה דמוליאר הגרוף שוב כל המשניות בשבת עצמו מיירי ואי ס"ד דמשנתנו בע"ש מיירי הוה ליה לסדר משנה זו אחר משנת כופח וא"כ דמשנתנו בשבת מיירי ואיסור ע"ש הוא רק משום חשד על כרחין אין הטעם משום שמא יסתפק דא"כ עפ"י הדין אסור בע"ש כמו בשבת ומזה הוכיחו בגמ' שאין הטעם משום שמא יסתפק ונחלקו בו אמוראי בטעם המשנה כל חד כדאית לי' וזה כוונת רש"י בתחילת המשנ' אין נותנין כלי בשבת:

שם ואם נתנוהו מבעוד יום מותר. בדין נתינת כלי תחת הנר לקבל שמן מבעו"י אם מותר לכתחילה או לא מלשון רש"י שפירש במשנתנו מותר להניחה שם משמע מיהו דלכתחילה אסור ליתנו אפי' מבעוד יום ובתוס' כאן משמע בהדיא דמבעו"י מותר לכתחילה ועיין תוי"ט. והנה לכל הני תלתא טעמי דמתפרשי בגמ' לטעם משנתנו דלרבה הטעם משום הצלה שאינה מצויה ולרב יוסף משום ביטול כלי מהיכנו ולר"י משום אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל לכל הני טעמי אין טעם לאסור מבעו"י:

אמנם לכאורה הוה אמינא בה טעם משום כשם שאמרו בפרק שני לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וכו' שהטעם שמא יסתפק ממנו א"כ גם במשנתנו יש לאסור אפי' מבעו"י שמא יסתפק בשבת והשמן הנוטף מוקצה הוא ואסור להסתפק ממנו ואני תמה באמת לדעת התוס' למה יהיה מותר לכתחילה ולמה נתינת שפופרת אסור ואין לומר דשם בשפופרת יש איסור תורה משום מכבה ולהכי חששו שמא יסתפק וכן כ' הרמב"ם בפי' המשנה בהך דלא יקוב שפופרת שאם יסתפק הרי זה מכבה אבל כאן בשמן הנוטף שאין בו איסור מכבה לכך לא גזרו שמא יסתפק שהרי אפי' יסתפק אין כאן אלא איסור מוקצה שהוא דרבנן אמנם הרמב"ם בחיבורו פרק ה' מה' שבת ה' י"ב כתב הטעם בשפופרת שאם יסתפק מן השמן מסתפק מאיסור מוקצה. ובאמצע כתבי עיינתי בפני יהושע שהרגיש בכל זה : כל מה שאני תמה אם אפילו מבעו"י אסור ליתנו א"כ למה נקטה האיסור בשבת שהרי תחילת המשנה בשבת מיירי מדקאמר אח"כ ואם נתנוהו מבעוד יום מכלל דעד עתה בשבת איירי וא"כ מאי איריא בשבת אפי' מבעוד יום אסור ליתנו. ואם נימא דהך רישא להכי קתני שבת לאסור אפי' דיעבד ונימא דאין נותנין כלי לאו דוקא אלא אין מניחין אותו שם אפי' כבר עבר ונתנו תינח לרב יוסף שהטעם משום ביטול כלי מהיכנו א"כ אפי' כבר נתנו ועדיין לא נטף לתוכו השמן צריך ליתנו משם שלא יבוטל הכלי מהיכנו. אבל לרבה משום הצלה שא"מ ולרב יצחק משום אין כלי ניטל וכו' והרי כבר נתנו והטריח עצמו להצלה וכבר נטל כלי שלא לצורך ומה בצע בלקיחתו משם:

והתוי"ט רצה לפרש האיסור לכתחילה משום גזירה שמא יטלטל הכלי וגם עליו קשה כנ"ל: אמנם הנלע"ד האיסור לכתחילה משום הרואה שיחשוד שנתן בלילה. ולפי זה נקטה המשנה עיקר האיסור בשבת גופי' שמזה נצמח האיסור לכתחילה בע"ש. ואי אפשר לומר האיסור בע"ש כל זמן שלא נאמר האיסור בשבת:

והנה ברש"י הדבר מבואר שגם מבעו"י אסור ליתן לכתחלה כדמשמע מפירושו במתני' להדיא ובתוס' לכאורה מפורש הדבר להיתר ואמנם נוכל לומר שגם התוס' מודים לדינא לרש"י שאסור מבעוד יום לכתחלה. וטעם האיסור הוא משום דלמא יסתפק ממנו וע"ד שכתבתי לעיל. אמנם אי משנתנו שאמרה אין ניאותין ממנו הוא דוקא לר"י דאית ליה מוקצה א"כ לדידיה איך אפשר לאסור שמא יסתפק והרי ר"י מתיר לעיל במשנה דלא יקוב שפופרת שמותר ואיך יאסור כאן נתינת כלי שמא יסתפק. ולמימר דתנא דמתני' סבר כוותי' בחדא במוקצה ופליג עלי' בחדא בהך דלא חייש שמא יסתפק זהו דוחק. והא חזינן לקמן בשמעתין בברייתא דפורסין מחצלת דמקשה אי ר"ש לית לי' מוקצה אי ר"י כי לא מכוין מאי הוי ולא ניחא ליה למימר דסבר כוותי' במוקצה ופליג עליה באינו מתכוין הרי שלא אמרו כן לפעמים בש"ס אלא מדוחק וא"כ נוכל לומר דהני תרי דבורי תוס' דהיינו ד"ה ואם נתנוהו וד"ה ואין ניאותין בדבור א' נאמרו וזה כוונת התוס' ואם נתנוהו וכו' הלשון דחוק וכו' ועל זה באו כמתרץ בדבור שלאחריו ואין ניאותין איכא למימר כר"ש וא"כ דאתי' כר"ש שפיר קאמר לשון דיעבד דלכך אסור שמא יסתפק ממנו: אלא דלפי זה קשה מאי חסר לאוקמי משנתנו כר"מ דאית ליה מוקצה מחמת איסור לקמן (דף מ"ד ע"א). והנה כבר הבאתי לעיל מ"ש הרש"א בכוונת התוס' דרצו לאוקמי כר"ש משום דתנן במשנתנו אין ניאותין ממנו הא טלטול שרי ולכך מוקי לה כר"ש, ולדידיה אפי' בשעה שדולק מותר לטלטל שמן הנוטף דלענין טלטול לא שייך הוקצה למצותו וע' לקמן בדברי התוס' מה שיש להקשות בדברי': רש"י ד"ה כלי תחת הנר וכו' א"נ וכו' ע' מ"ש לקמן בדף מ"ב בגמ':

גמ' אמר ר"ח אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת וכו' ויש לדקדק כיון דהא לא שמעינן לי' אלא מדיוקא דמתני' כמ"ש רש"י למה שביק שמן דתנן במשנה ונקט ביצה וכאשר דקדקו התוס'. ואי משום דבעי למימר אבל כופה וכו' וכתי' התוס' קשה גם בשמן הוה מצי למימר כן אעפ"י שאמרו אין נותנין כלי תחת הנר לקבל השמן אבל כופה על הנר קערה שלא תאחוז בקורה. ואי משום דבזה לא קמ"ל מידי דמשנתנו היא כופין קערה על הנר קשה גם ביצה תנינן בבריית' אבל כופה עליה כלי. אלא ודאי דאי מברייתא הוה מוקמינן בצריך למקומו כדמוקי רב יצחק וקמ"ל רב חסדא אפי' בא"צ למקומו א"כ גם בכופין קערה ע"ג הנר נמי ישמיענו רבותא דאי ממשנתנו הוה אמינא בצריך למקומו וקמ"ל רב חסדא גם בא"צ למקומו: בשלמא לשיטת התוס' דגם לדבר הניטל קמ"ל רב חסדא דאסור הצלה שאינה מצייה אם כן יש לומר דלכך אחז ביצה ובכל מיני תרנגולת מיירי בין תרנגולת העומדת לאכילה ובין העומדת לגדל ביצים ותרנגולת העומדת לאכילה הביצה אינה מוקצה ביום טוב למאן דס"ל בביצה [דף ג'] טעם ביצה משום מוקצה ואפי' בשבת לדעת הרבה פוסקים דס"ל דחלב בהמה העומדת לאכילה אפי' בשבת לא מיקרי מוקצה וקמ"ל דאפ"ה אין נותנין כלי תחת התרנגולת אבל כופה עלי' אפי' עומדת לגדל ביצים דהצלה מצוי' מותרת אפי' לדבר שאינו ניטל: אבל לשיטת רש"י דלרבה ג"כ רב חסדא אינו אוסר כי אם בדבר שאינו ניטל קשה למה שביק שמן ואחז ביצה: ובזה תירצתי מה שיש לדקדק לדברי התוספות בברייתא דחבית שנשברה בראש גגו. לא גרסינן טבל הן אמת דמזה מוכח שיטתייהו של התוס' דאף לדבר הניטל אוסר הצלה שא"מ א"כ הוא מוכרח מקושיתו של אביי דאל"כ לא הקשה אביי כלום כיון דלא שנינו טבל. אבל לאביי גופי' קשה מנ"ל לפרש דברי רבה כפי' התוס' ודלמא כפירוש רש"י ואין כאן קושיא. ולפי מ"ש הוכיח אביי מדברי רב חסדא מדשביק שמן ונקיט ביצה: אבל לשיטת רב יוסף משום ביטול כלי קשה למה שביק שמן ונקט ביצה:

ולכן נלע"ד דרב חסדא לאו אמשנתנו קאי ומשנתנו נוכל באמת לפרש משום שמא יסתפק אבל רב חסדא אברייתא ששנינו אבל כופה עליה מכלל דנתינה תחתיה אסור משום הצלה שא"מ וקמ"ל כפיית כלי מותר אפילו באין צריך למקומו וכיון דקאי אברייתא לכך נקט ביצה:

ועפ"י מ"ש נראה ליישב מה שהקשה הרב מו"ה ליב קרוי"ש במה שכתבו התוס' לקמן דף מ"ג ד"ה ושני ליה ליישב אליבא דרב יצחק למה תני האיסור בשמן וההיתר בנצוצות משום דר' יצחק אית ליה ביטול כלי נשאר א"כ קושיית מהרש"א [לקמן] אביי שהקשה בין לרבה בין לרב יוסף א"כ איך היה הוא מפרש טעם משנתנו. ותקשה לו משנתנו. ומה שתי' הרש"א שהי' מפרש הטעם משום אין כלי ניטל והי' ניחא ליה לאוקמי האיסור באין צריך למקומו וההיתר בצריך למקומו קשה דאכתי יקשה קושית התוס' לפי ההוה אמינא של אביי למה תלי ההיתר בשמן והאיסור בניצוצות ע"כ קושית הרב הנ"ל. ואני אומר דקושיא זו היא רק על תירוץ השני של התוס' שיישבו דר' יצחק אית ליה דרב יוסף אבל לתי' הראשון לא קשה כמובן. וא"כ י"ל דרש"א סבר כתי' הראשון של התוס'. ועל התוס' לא קשה די"ל דאביי היה סבור טעם המשנה משום הצלה, שא"מ כדברי רבה אלא שהיה סובר כסברת רש"י דוקא לדבר שאינו ניטל ולכך לא היה יכול להקשות מחבית שנשברה דלא גרסינן טבל לגי' התוס' וא"ת אכתי היה לו להקשות מברייתא שני' שהקשה לרב יוסף דשם הגי' טבל י"ל דהי' סבור דטבל מיקרי מוכן לשבת להקרא דבר הניטל וכמו שסליק אדעתא דהתוס' בביצה דף ל"ו. ומה שהקשה אח"ז לרב יוסף היינו משום שהיה סובר כשם שטבל מוכן הואיל ואם עבר ותיקנו כן ביצה שבכלי לא מיקרי ביטול כלי הואיל ואם עבר והשליכו מותר וכמו שהקשו התוס' באמת בד"ה טבל מוכן וכו' והתרצן השיב לו כתי' התוס' טבל מוכן הוא כמות שהוא כמו שחילקו התוס' וניצוצות איכא למימר שזה אינו הצלה לדבר שאינו ניטל שאין כונתו להציל הנצוצות אדרבא כונתו שלא ישרפו הנצוצות את השולחן והרי זה הצלה לדבר הניטל אבל רב חסדא דשביק שמן ונקיט ביצה אלא ודאי כונתו משום דאיירי אף בביצה שאינה מוקצה וכנ"ל הקשה שפיר:

ואף שהתוס' כתבו יישוב אחר למה ששביק שמן ונקיט ביצה יש ליישב כוונת התוס'. שהרי כבר שדיתי נרגא ביישוב של התוס' דגם בשמן יכול לומר דבר והפוכו. ונראה דלרב יוסף צריך לסיים אבל כופין על הביצה שהוא רבותא יותר מכופין על הנר דהא יש בידינו סברא לומר כשם שתירצו בעה"מ וסייעתיה על מה שנקרא נתינת כלי תחת השמן ביטול כלי אף שבידו לנער משום שאין רצונו לנער שלא יפסיד השמן הכי נמי יש לומר שכפיית כלי על הביצה מיקרי ביטול כלי אף שיכול ליטלו משם כיון שאין רצונו ליטלו כדי שלא תשבר הביצה. אלא שאנחנו רואים שרב יוסף מתיר וס"ל כיון שאינו מונח תוך הכלי לא מיקרי ביטול כלי ועכ"פ רבותא גדולה היא משא"כ כפיית כלי על הנר לא מיקרי ביטול כלי שהרי אינו עושה רק שלא תאחוז בקורה ולאחר שתכבה יקחנו משם ואין כאן ביטול כלל. זה כונת התוס' שכתבו משום דבעי למימר כופין עליה כלי נקט ביצה והיינו לרבותא כנ"ל וכל זה לרב יוסף שהטעם משום ביטול כלי אבל לרבה משום הצלה שא"מ מה לי כפיית כלי על הביצה ומה לי כפיית כלי על הנר זה שכיח ביצה באשפה וזה שכיח דליקה בבתי גחיני ולכך לרבה לא שייך תי' התוס' וצריך לחי שני' להורות שאף לדבר הניטל אוסר הצלה שא"מ ושפיר הקשה אביי:

ועל פי סברא הנ"ל שכתבתי שגם בכפיית כלי יש מקום לומר שמיקרי מבטל כלי מהיכנו נלע"ד ליישב מה שיש לתמוה שאביי הקשה מתחלה מברייתא דהיינו חבית שנשברה ואח"כ מקשה ממשניות דניצוצות וכופין קערה והוא תמוה שמתחלה היה לו להקשות ממשנתנו. ונראה משום שיש בידינו לומר דמה דאמר רבה הצלה שא"מ לא התירו ג"כ כוונתו על איסור ביטול כלי מהיכנו אלא דבביטול כלי גופי' חילק דלהצלה מצויה מותר לבטל כלי מהיכנו ולהצלה שאינה מצויה אסור אלא דקשיא דא"כ למה הוצרך לומר דתרנגולת עשויה להטיל ביצתה באשפה אפילו אינה עשויה הלא אין איסור הצלה שאינה מצויה אלא בצירוף ביטול כלי והרי בכפיית כלי ליכא ביטול כלי ובלא"ה מותר אמנם לפמ"ש דיש מקום גם בכפיית כלי לומר ביטול כלי א"כ שפיר יש לפרש כנ"ל. והנה לקמן בדברי רב יוסף לא הקשה אביי מנצוצות רק סתם גמ' וא"כ אביי ידע דנצוצות אין בהם ממש וליכא בהו ביטול כלי וא"כ קושית אביי לרבה מברייתא דטבל הקשה בפה מלא דאפי' אם נדחק לומר דגם בכפיית כלי שייך ביטול וא"כ יש לפרש דברי רבה שאינו אסור כ"א בצירוף שניהם יחדו שיהיה הצלה שא"מ וגם יהיה ביטול כלי קשה שפיר מטבל שישנם ג"כ שניהם יחד. אבל מניצוצות וכופין קערה ואינך שלא הקשה מהם אביי לרב יוסף משום דידע שלא שייך בהם ביטול כלי לא היה בידו להקשות גם לרבה דאולי גם רבה כונתו בצירוף ביטול כלי ולכן הקדים קושית חבית של טבל ואח"כ הקשה ממשניות הללו דרך את"ל שרבה לא כיון לביטול כלי:

רש"י ד"ה אעפ"י שאמרו וכו' ומדיוקא דמתני' שמעינן לה דדמי לנותן כלי תחת הנר לקבל בו השמן עכ"ל רש"י ולשונו תמוה דין איסור נתינת שמן [צ"ל כלי] מדיוקא שמעינן הלא מפרש הוא במשנה והוה ליה לרש"י למימר ממשנתנו שמעינן לה דדמי לנתינת כלי וכו'. אמנם לפמ"ש לעיל דע"כ לא אסור ותינת כלי משום סיפוק דא"כ גם בע"ש אסור ניחא. דהא ודאי אי נימא איסור נתינת כלי הוא משום שמא יסתפק א"כ לא דמי ביצה לזה דביצה זאת התרנגולת מטילתה בחוץ ואפי' אם מטילתה בחדרו מ"מ לאו על שלחנו הוא משא"כ שמן המטפטף נוטף על שולחנו ופוק חזי דאטו אסור להחזיק מוקצה בביתו ואם כן לא דמי לשמן כלל אבל מדיוקא שפיר שמעינן מדלא אסר מבע"י מצד הדין ואסר רק בשבת מכלל שאין הטעם משום סיפוק אלא מטעם גוף הצלה אם כן גם ביצה דומה לה: ועלה בדעתי לפרש עוד כונה אחת ברש"י שכתב דמדיוקא שמעינן לה והוא עפ"י מ"ש המג"א בסי' רס"ה ס"ק ב' בשם מוהרי"ל דמותר ליתן כלי מבעו"י תחת השלחן ובלילה לסלק השולחן משום דגרם ביטול כלי מהיכנו מותר וכו' ע"ש שהאריך. והנה לטעם שמא יסתפק ממנו גם זה אסור ופשוט הוא וכוונת רש"י מדיוקא דמתני' דתנן אין נותנין כלי תחת הנר משמע דוקא נתינה ממש אסור הא לסלק השולחן מותר מכלל שאין הטעם משום שמא יסתפק אלא טעם אחר וא"כ גם ביצה דומה לו. אבל הדרנא בי דהרי לטעם הצלה שא"מ גם סילוק השולחן אסור דעכ"פ טורח בסילוק השולחן בשביל הצלה שא"מ. ודע דעל גוף דינו של מוהרי"ל שהחליט המג"א להתיר אני מסתפק. דלדעת ר' יצחק שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל אם כן גם אין השולחן ניטל לצורך השמן שהוא דבר שאינו ניטל ואין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. ואם נימא דהשולחן נוטל לצורך הצלת עצמו שלא יטיף מן השמן וכנזכר שם במג"א א"כ לר' יצחק גם נתינת כלי תחת השמן יהיה מותר לצורך הצלת שולחן ונימא דלר' יצחק אין איסור נתינת כלי אלא אם אין הנר למעלה מן השולחן אבל אם הוא על השולחן מותר ואי נימא דר' יצחק ס"ל גם ביטול כלי מהיכנו א"כ ניחא דעל השולחן ודאי אסור משום ביטול כלי מהיכנו אבל סילוק השולחן הוא רק גרם ביטול כלי וטלטול השולחן אינו לצורך דבר שאינו ניטל רק לצורך עצמו. וכבר נזכר סברא זו דר' יצחק אית ליה גם ביטול כלי מהיכנו לקמן דף מ"ג ד"ה ושני ליה וע"ש מ"ש בזה:

ועכ"פ דלטעם הצלה שא"מ גם סילוק השולחן ממקומו אסור וא"כ איך נימא דכונת רש"י מה שכתב מדיוקא דמתני' הא ממה דתנן אין נותנין מכלל דסילוק השולחן שרי מזה הוכרח רב חסדא שאין הטעם משום שמא יספק א"כ איך מפרש משום הצלה שא"מ הרי גם בזה אסור סילוק השולחן: