צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 20

שם מ"מ קשיא לרב. פירוש מה שהקשה קריאה לעשי' מי שמעת לי'. ומה שפירש המהרש"א מ"מ קשי' לרב אחר מחילת כבודו אינו נלע"ד דאיך שייך שיאמר מ"מ קשיא על קושי' שלא הזכיר בתחל' גם מ"ש מהרש"א דעל תפילין לא שייך דלא מטי זמן ג"כ אינו נלע"ד דודאי זמן תפילין קדים לזמן ק"ש וכמ"ש לעיל ופשיטא לפמ"ש דמתפילין ליכא קושיא כלל ולכן נלע"ד כמו"ש:

רש"י ד"ה וזה ללמד ואם לא למד תחלה איך ילמד את בניו. נלע"ד דרש"י לא כתב זה אלא לפי הס"ד של המקשה שהי' סובר הפירוש בדברי רשב"י שפ' שמע אין בה דק ללמוד וא"כ מה יתרון יש בללמוד יותר מללמד והוצרך רש"י לפרש שהי' מפרש שאם עדיין לא למד איך ילמד ובשביל זה מקדים גם הפסוק ללמוד קודם ללמד אבל למסקנא צ"ל שאין בזה קפידא והכתוב מקדים ללמד קודם שהרי בפ' שמע כתיבי תרוייהו והקדים הפסוק ושננתם לבנך דהיינו ללמד ואח"כ כתיב ודברת בם דהיינו ללמוד:

תוס' ד"ה למה קדמה וכו' וא"ת תיפוק לי' וכו'. הא דלא רשמו על המשנה אמרתי בלימוד התלמידים שבמשנה איכא למימר דריב"ק חדא ועוד קאמר חדא דקדמה בתורה ועוד כדי שיקבל עול מ"ש תחלה אבל המקשה כאן דמקשה על רשב"י ותיפוק לי' א"כ לא סליק אדעתי' למימר חדא ועוד קאמר א"כ למה לא קשיא על ריב"ק דתיפוק לי' שקדמה בתורה. ואמנם לקושטא דמלתא יפה כתב הגאון מוהררנ"ך שבנוסחת התוספת הי' כאן מסודר משנה בפני עצמה מתחלת אלו הן בין הפרקים וכן הוא ברי"ף וברא"ש ובח"ר וגם אומר שכנגדו יוכיח שגם הדבור שאח"כ שהוא ד"ה ויאמר ג"כ על המשנה קאי ואמנם אפשר לומר דגם הדבור ההוא לא רשמו על המשנה דבמשנתינו אין הכרע דריב"ק סובר דלילה לאו זמן ציצית ומה שאמר ויאמר א"נ אלא ביום היינו זכירת י"מ שבה א"נ אלא ביום וס"ל כחכמים דמתניתין דס"פ קמא ועיין מ"ש בריש פרקין במשנתינו אבל כאן בגמרא דאמר עלה הך דבמערבא ערבית וכו' מוכח שאין מזכירין ציצית בלילה וכן במס' קידושין דף ל"ד ע"א בתוס' בד"ה תפילין וציצית הוכיחו מסוגיא דכאן במערבא וכו' דהלכה כר"ש דלילה לאו זמן ציצית:

ד"ה ומנא תפילין ומצלי ומהתם משמע שמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה. הא דמשמע להו שהי' מניח אותן בין גאולה לתפלה ודלמא באמצע הפרק של אמת ויציב הפסיק בהנחתם דבאמצע הפרק קיל מבין גאולה לתפלה כדמוכח מדברי התוס' לעיל דף י"ג ע"ב בד"ה שואל מפני וכו' נראה דמשמע להו מדקאמר ומנח תפילין ומצלי משמע שתיכף להנחתם הי' מצלי ומה שבאמת לא הקדים רב להניחם קודם צור ישראל למסקנא דשלוחי עיות ניחא שהשליח נתאחר עד שכבר סיים גאל ישראל אבל לפ"מ דמשני בתחלה דרב כריב"ק ס"ל קשה תינח שהקדים שמע לתפילין אבל אכתי למה לא הניחם בין פרק לפרק ואפילו באמצע הפרק עכ"פ קיל טפי מבין גאולה לתפל'. ושמתי עיני וראיתי בירושלמי בפרקין וז"ל הירושלמי רב אמר קורא את שמע ולובש תפליו ומתפלל מתניתא פליג על רב בריש ה' עוסק עם המת בקבר והגיע עונות ק"ש וכו' ולובש תפילין וקורא את שמע וכו' מתניתין מסייע לרב אלא שאדם יקבל עליו מ"ש תחלה ואח"כ עול מצות אמר ר' ינאי תפילין צריכין גוף נקי וכו' ולכאורה הך דר' ינאי לא שייך אדלעיל. ואמנם נלע"ד שכוונת הירושלמי לתרץ קושיא הנ"ל דלמה הפסיק בין גאולה לתפלה שגם בירושלמי ולובש תפליו ומתפלל דמשמע שתיכף להנחתן התפלל וע"ז הביא שתפילין צריכין גוף נקי ומיירי רב שאין לו גוף נקי שיכול להחזיקן רק כדי תפלת י"ח. ואע"פי שכתבתי לעיל בדברי הגמרא שלפי הס"ד של המקשה לית לי' לרב להני מימרות דר"י שהקורא ק"ש בלא תפילין וכו' היינו שאין להתפילין שייכות לק"ש ותפלה יותר מציצית אבל עכ"פ קצת שייכות יש להם דתדע דאטו לרבינו יצחק שמתיר להתעטף בטלית ולברך עליו בין גאולה לתפלה יהי' מתיר לברך על אתרוג ולולב בין גאולה לתפלה בחג או כדומה לזה הא ודאי ליתא אלא דוקא עלית דעכ"פ מצוה להתפלל מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין ואמנם דודאי יש לתפילין יותר שייכות לק"ש מלתפלה דהרי בק"ש עכ"פ נאמר וקשרתם וכתבתם ומי שהוא חולה מעים ואינו יכול להשהות התפילין מתחלת ק"ש עד אחר תפלת ש"ע ואם יניחם קודם ק"ש יצטרך לחלצם קודם ש"ע ואם יניחם סמוך לש"ע ממש יוכל להתפלל בהם עדיף טפי שיניחם קודם ק"ש והיינו אם לא שייך בזה דברי ריב"ק דאלו לפי הס"ד דגם בזה שייך דריב"ק אז כיון דמטי זמן ק"ש מחויב הוא לקרוא תיכף קודם הנחת תפילין שיקבל עול מ"ש תחלה ואח"כ עול מצות ואז עדיף שוב שיתאחר בהנחתם עד סמוך לש"ע ממש בין גאולה לתפלה שאם יקדים להניחם יצטרך לחלצם קידם ש"ע אז עדיף שיהיו עליו בשעת תפלה שגם התפלה היא קצת עול מ"ש שהרי אומר תחלת ש"ע שם ומלכות דאלקי אברהם היינו מלכות וכמו"ש התוס' לקמן דף מ"ם ע"ב ועדיף אפילו לוהי' אם שמוע ולכן כיון דרב ס"ל כריב"ק מוכרח הוא להניחם בין גאולה לתפלה זהו פירוש הירושלמי. וכן לפי הס"ד דתלמוד שלנו אבל למסקנא דתלמוד שלנו דשלוחא הוא דעיות אז הדברים כפשטן שהשליח לא בא רק אחר שגמר כל ברכת אמת ויציב וכבר סיים גאל ישראל אבל אם הביאם קודם לזה עדיף להפסיק בין פרק לפרק או אפילו באמצע הפרק מלהפסיק בין גאולה לתפלה: בא"ד

וכן בטלית וכו'. והא דלא נזכר בעובדא דרב שנתעטף גם בטלית ולמסקנא דשלוחי הוא דעיות ניחא דאפשר לא הביא הטלית כלל אבל לפי שנוייא קמא דרב כריב"ק ס"ל וא"כ אם ק"ש קודם לתפילין ק"ו לטלית יש לומר שהטלית לבש קודם עלות השחר שעדיין לא הגיע זמן ק"ש ואף דרב סבר לילה לאו זמן ציצית כמבואר לעיל בשמעתין דאמר ר"כ אמר רב לא יתחיל אפ"ה נתעטף בו קודם ע"ה שטלית המיוחד ליום הוה שלדעת הרא"ש אפילו בלילה מברך עליו ואפילו לדעת הרמב"ם שבלילה אינו מברך עליו כמבואר בש"ע סימן י"ח סעיף א' מ"מ רשאי להתעטף בו בלילה וביום ימשמש בו ויברך משא"כ תפילין אינו רשאי להניחם בלילה אפי' אם לא יברך עליהם אם אינו יוצא לדרך כמבואר בסי' למ"ד סעיף ג':

ד"ה עולה וכו' הה"ד דמצי למימר בלא נסכים וכו' אלא לישנא דקרא נקיט. לכאורה דבריהם תמוהים דלא מבעיא שלא חידשו כלום בדבריהם מדברי רש"י בפירוש אלא שאפי' פיחתו שרש"י דקדק שהי' יכול לומר בלא מנחה ונסכים אבל התוס' שכתבו שהי' יכול לומר בלא נסכים מה יתרון יש אם יאמר בלא נסכים הי' קשה לן למה אמר בלא נסכים ולא אמר בלא מנחה. ונראה שרש"י ותוס' מחולקים בפירוש של נסכים המוזכרי' בהרבה מקומות סתם מה הכוונה בזה וכבר יש הפרש בפירושן ברמב"ם בין פירוש המשניות שלו ובין חבורו שבפי' המשניות בזבחים פרק ב"ש במשנה דאלו שאין חייבים עליהם וכו' כתב שמנחת נסכים הוא הסולת והנסכים הם היין ועיין בתוי"ט שם ובחבורו פ"ב ממעה"ק הל' א' כתב שהסולת עם היין נקראים נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים והנה רש"י כאן כתב בפירוש שנסכים הוא היין המתנסך ע"ג המזבח (ואני תמה שסותר פירושו בזבחים דף מ"ג ע"א בד"ה ומנחת נסכים ועיין בתוי"ט שם) ולכן נתחכם רש"י וכ' דהה"ד דמצי למימר עולה בלא מנחה ונסכים אבל התוס' ס"ל כפירוש הרמב"ם בחבורו דנסכים כולל המנחה והנסכים ולכן כתבו דהה"ד דמ"ל בלא נסכים שאז הי' כולל המנחה והנסכים משא"כ באמרו בלא מנחה שזה ודאי פירושו רק הסולת:

דף ט"ו ע"א הקורא את שמע וכו'. הא דהאריך בלשונו את שמע והלא כל הפרק הזה בק"ש איירי ובריש פרקין אמר והגיע זמן המקרא ולא האריך לומר והגיע זמן ק"ש משום שסתמו כפירושו וכאן האריך משום דהא דלא יצא לר' יוסי הוא מדכתיב שמע כדמפרש בגמרא:

שםהקורא למפרע לא יצא לעיל בר"פ ילפינן לה מדכתיב והיו בהוייתן שלא יקרא למפרע או מדברים הדברים לרבי ולרבנן לכל מר כדאי' לי' ויש לדקדק למה יהי' דבר זה מעכב בכל ק"ש ולא נימא מדכתיב והיו הדברים האלה דוקא עד האלה קפדינן ולא יותר כי היכי דלענין כוונה דפליגי לעיל ריא ור"ע אי עד והיו הדברים וגו' או כל פרשה ראשונה לכל מר כדאית לי' אבל לכ"ע ממעטינן פרשה שני' מדכתיב האלה וכמו"ש התוס' לעיל דף י"ג ע"ב בד"ה אשר וכו' ה"כ נימא לענין למפרע והרי לא מצינו לא בגמ' ולא בדברי הפוסקים שום חילוק בזה וצ"ל דחכמים לא רצו לחלק בזה ומדרבנן הושוו כל הפרשות בזה לפרשת שמע ואף שלענין כוונה חילקו היינו משום שהוא דבר קשה לכון בכל ק"ש מתחלתה ועד סופה לא רצו לגזור בזה והניחו על דין תורה:

שם ור"י תרתי ש"מ. נלע"ד דכאן שיך למימר תרתי ש"מ דהיינו אפילו דרשת שמע בכל לשון שאתה שומע סובר ר' יוסי דממילא שמעינן שישמיע לאזניו שהרי עכ"פ אמרינן שאתה שומע אבל ודאי דאם דרשינן שמע השמע לאזניך לא שמעינן מיני' ממילא דיוצא בכל לשון ולכן אין אנו מוכרחין לומר דר' יוסי פליג על רבי דסובר בריש פרקין דק"ש ככתבה ור"י כאן לבר פלוגתי' משיב כן דאף אם יהיבנא לך למדרש שמע בכל לשון שאתה שומע מ"מ ממילא שמעינן מיני' דצריך להשמיע לאזניו ולכן לעיל בר"פ בפלוגתא דרבי ורבנן דמוקי רבנן דרבי כמאן דסבר אם לא השמיע לאזנו יצא לא קאמר דרבנן סבר תרתי ש"מ דמנ"ל הא ודלמא לא דרשינן מיני' רק השמע לאזניך ולכן הוכרח לעיל לומר דרבנן סברי אם לא השמיע לאזנו יצא והתוספת במס' סוטה דף ל"ב ע"ב נשארו בזה בתימא ולפמ"ש אין כאן תימא וכן מ"ש הרא"ש בריש פרקין דר' יוסי כאן מוקמינן לי' דלא כרבי ג"כ לפי מ"ש אין זה מוכרח. ואמנם שזה דרכי תמיד ליתן לב לקיים דברי רבותינו הקדושים ואני שונא לטעון עליהם טענות וסתירות ואוהב אני לפרק ולתרץ דבריהם נתתי לבי לעמוד על כוונת התוס' כי לא דבר רק הוא שכאן במכילתין לא תמהו על השינוי שבין ריש פרקין שבם שם הוא הסוגיא ממש כמו במס' סוטה דמשני דרבנן סבר כמ"ד יצא ולא קשיא להו להתוס' מדוע לא משני דרבנן סברי תרתי ש"מ כמו דמוקי כאן לר' יוסי עד שהגיעו למס' סוטה הקשו כן. ונראה דמ"ש לעיל דתרתי ש"מ היינו דאפי' דרשת שמע בכל לשון שאתה שומע ממילא שמעינן שצריך להשמיע לאזנו היינו אם אנו מפרשים בכל לשון שאתה שומע על שמיעת האוזן אבל אם מפרשים בכל לשון שאתה שומע על כוונת הלב כדכתיב ונתתי לעבדיך לב שומע אז אין מכאן הוכחה דבעינן שמיעת האוזן כלל ואז על כרחך תרתי ש"מ לא מצד הוכחה אלא מצד שאנו דורשים כל מה שאנו יכולים להעמיד בפסוק זה וכמו שאר תרתי ש"מ בהרבה מקומות בש"ס. והנה בסוטה שם במשנה ואלו נאמרין בכל לשון כתבו התוס' דגרסינן בלשונם דהיינו כל אדם בלשונו שהוא שומע ויודע אותו לאפוקי שהמדי שאינו אומר בלשון פרסי וכן הוכיחו שם בד"ה ק"ש וכו' מדשייר שם במשנה הלל וקדושה של שבת וברכת הפירות והמצות היינו משום דהני נאמרי' בכל לשון אפילו אינו שומע הלשון ולפיכך לא דמי דהני דמתניתין דנאמרים דוקא בלשונם וע"ש בתוי"ט בד"ה ותפלה שההפרש בין היכי דקתני בכל לשון היינו בין מבין ובין אינו מבין אבל היכי דקתני בלשונם היינו לשונו שהיא מדבר בו ומבינו. והנה בק"ש בריש פרקין בפלוגתא דרבי ורבנן וחכמים אומרים בכל לשון א"כ משמעותו בכל לשון היינו אפילו אינו מבינו ולפי"ז הדרוש שמע בכל לשון שאתה שומע היינו שמיעת האוזן שעכ"פ האוזן שומע קול דברים אלא שאינו מבינו ובזה שוב ממילא מוכח דבעינן שהשמיע לאזנו שהרי אפילו אתה דורש בכל לשון שאתה שומע הרי היינו שומע באזנו ולכך שפיר קאמר כאן בסוגיא דידן ור"י תרתי ש"מ וכמו"ש לעיל דר' יוסי קאמר אפילו יהיבנא לך דשמע היינו בכל לשון שאתה שומע מ"מ ממילא כזכר שמיעת האוזן אבל להיפך אם דרשינן כר' יוסי דהשמע לאזניך אין כאן הכרח למדרש מיני' גם בכל לשון שאתה שומע לכך לא קאמר לעיל ורבנן תרתי ש"מ וכמו"ש לעיל ולכך לא הקשו התוס' שם תימא אבל שם במס' סוטה שמוכח מן המשנה מדמשייר כל הני הנזכרים ש"מ דמשנתינו לא חשבה רק הנאמרים בלשונם שמבינין בו ושם קמפרש ק"ש מנ"ל דכתיב שמע ישראל בכל לשון שאתה שומע וע"ז מביא שם ברייתא דפלוגתא דרבי ורבנן ומזה חזינן דגם חכמי' דרבי דאמרי בכל לשון היינו דוקא שמבין בו כמו לנשונם הנזכר שם במשנה. ולזה רמזו התוס' שם במשנה בסוף ד"ה אלו נאמרים וכו' ובגמרא לא משמע הכי ע"ש ולפי"ז אם דרשינן בכל לשון שאתה שומע היינו שמיעת הלב שמבין הלשון ההוא ואין לנו הכרח שנזכר שמיעת האוזן בקרא ואפ"ה קאמר ר' יוסי תרתי שמעת מינה שפיר הקשו תימא דלמה לא אמרינן גם ברבנן דפליגי על רבי דסברי תרתי שמע מינה:

שם דלמא ר' יהודה היא. במשנתינו לא נזכר ברישא דמתני' ר' יהודה וכמבואר בתוס' בד"ה דלמא וכו' והיינו משום דברישא הלכה כר"י כדמסיק בסוף הסוגיא לפיכך שנאו סתם למסתם כוותי' משא"כ בפלוגתייהו בלא דקדק באותיותי' דאף דהלכה כר' יוסי לא הוצרך למסתם כוותי' דאף שהזכירו בשמו בלא"ה ר' יהודה ור' יוסי הלכה כמותו. וצריך אני לומר לך דאף שאמרו בחולין דף פ"ה ע"א ראה רבי דברי ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים וכו' וכאן בפלוגתא דרישא דמשנתינו ודאי רבי עצמו לא ראה דברי ר' יהודה שהרי דבי עצמו על כרחך כר' יוסי ס"ל לעיל בריש פרקין דאיהו סבר ק"ש ככתבה וסובר דשמע השמע לאזניך אל תתמה שהרי בפלונתא זו עצמה דק"ש ככתבה סתם רבי בפ' אלו נאמרין כחכמים דסברי בכל לשון אני אומר ולך כלל גדול בזה דאף שרבינו הקדוש סידור המשניות מ"מ היו עמו קיבוץ חכמים ובכל פלוגתא דתנאי נמנו ורבו וכאשר נגמר במנין סתם רבי כוותי' אף שרבי עצמו לא סבירא לי' כן ולכן תמצא הרבה סתמי דמשניות שהם דלא כרבי ולא בשביל זה חזר בו רבי מדעתו אלא שסתם המשכה כדעת הרוב שבקיבוץ חכמים שהיו עמו ומה שאמרו בחולין ראה רבי היינו רבי וחביריו אלא שהוא הי' העקר נקט ראה רבי:

רש"י ד"ה וממאי וכו' קס"ד האי דמוקים וכו'. עיין מהרש"א שנתקשה על לשון קס"ד וכוונתו דהא ודאי כן הוא דמש"ה מוקים לה כר' יוסי. ואני אומר שהרי יש בידינו לומר דגם רב חסדא ס"ל דר' יהודה דוקא דיעבד מכשיר ואפ"ה מוקי מתני' דתרומות כר' יוסי ולומר דבברכות דרבנן גם ר' יוסי מודה דאף שיש בידינו לאוקמי כר' יהודה מ"מ כיון דר' יוסי נימוקו עמו והלכה כמותו ניחא לאוקמי סתם משנה דתיתי גם כר' יוסי ואף דמסקינן לקמן דהלכה כר' יהודה היינו למסקנא דגם ראב"ע ס"ל כר' יהודה והוה להו ר' יוסי יחיד לגבייהו ולכך אין הלכה כמותו אבל קודם שידענו מדברי ראב"ע ודאי דלפי הכלל שבש"ס הלכה כר' יוסי ולפי"ז אין מקום לקושית המקשן ולכן פירש רש"י דקס"ד דמקשה זה דלהכי מוקי לה כר' יוסי משום דכר' יהודה לא יכול לאוקמי דר' יהודה מכשיר אפילו לכתחלה. ובזה ניחא דלקמן במה דאמר הגמ' הא דידי' והא דרבי' ופירש"י דתרומה ר' יוסי היא וגם שם נתקשה מהרש"א למה לא מוקי גם הא דתרומה כראב"ע ולדידי ניחא דרש"י רצה לקיים גם למסקנא ההיא דברי רב חסדא דמוקי כר' יוסי והטעם של ר"ח דכיון דאפשר לאוקמי כר' יוסי מוקמינן כוותי' דהלכה כוותי' ואף דנגד ראב"ע לא שייך אפשר למימר הלכה כר' יוסי דראב"ע חבירו של ר"ע הי' שהי' רבו של ר' יוסי מ"מ כיון דלשיטה ההיא ר' יהודה ס"ל אפילו לכתחלה וצ"ל הא דתנן במשנתינו הקורא דיעבד הוא להודיעך כחו דר' יוסי וקשי קושית התוס' בד"ה להודיעך כחו וכו' דאדרבה כחא דהיתירא עדיף ותירוץ התוס' לא ניחא לי' לרש"י ולכן ס"ל לרש"י דאדרבה ניחא לי' להודיעך כחו דר' יוסי דהלכה כמותו וממילא מוכח דהלכה כר' יוסי לכך פירש"י מתניתין דתרומות כר' יוסי אבל למסקנא האחרונה דר"י כרבי' ס"ל וא"כ קיימי ר' יהודה וראב"ע בחד שיטה ומשנתינו שפיר נקטה דיעבד שר' יהודה דוקא דיעבד מכשיר ולכך מוקי רש"י משנה דתרומות כר' יהודה. וראיתי בחידושי רשב"א דאף רב חסדא דמוקי הך דתרומות כר' יוסי היינו מקמי דשמיע לי' הא דר"מ וממילא מוקי הא דר"י ברי' דר"ש ב"פ כר"מ אז גם ר"ח מוקי הא דתרומות כר' יהודה וכרבנן ולכך פסק ר"ח לקמן הלכה כר' יהודה עכ"ל הרשב"א והוא נוטה לסברתינו:

תוס' ד"ה להודיעך וכו' וי"ל כיון דר"י לא דריש השמיע וכו'. ודבריהם צ"ע דא"כ הדרא קושיא ניתני גבי ק"ש פלוגתייהו בלכתחלה וכיון דר"י יאסור לכתחלה ע"כ דריש השמע לאזניך וא"כ ממילא נדע שאוסר אף דיעבד דאי שרי דיעבד מהי תיתי לאסור לכתחלה כפי סברת התוס' וא"כ לא שייך כחא דר"י ונראה שהרי אפשר לקיים שניהם מקראי שהרי כתיב שמע דמשמע השמע לאזניך וכתיב על לבבך שאחר כוונת הלב הן הדברים וקשיין קראי אהדדי וי"ל הא לכתחלה והא דיעבד אלא דאם דרשינ' על לבבך אפי' לא הוציא בשפתיו כלל רק הרהר בלבו ג"כ יצא שאחר כוונת הלב הן הדברים ואמנם אם בכוונת הלב לא שייך דקדק אותיותי' ועיין בחידושי רשב"א שכתב דאם יוצא בכוונת הלב ממילא מוכח שיוצא בכל לשון דהכוונה עקר וא"כ הה"ד לענין לא דקדק באותיותי' וא"כ ר' יהודה ודאי א דריש על לבבך שהרי הוא סובר קרא ולא דקדק באותיותי' לא יצא ולדידי' סובר עתה שאין מקום לחלק בין לכתחלה ובין דיעבד שכיון שאינו דורש על לבבך א"כ ממ"נ אם דורש שמע אפי' דיעבד לא יצא ואם אינו דורש שמע אפילו לכתחלה נמי אבל לר' יוסי דסובר קרא ולא דקדק באותיותי' יצא שפיר יש לטעות דאף דדרש שמע דרש נמי על לבבך לכן הוצרך לומר דאף דיעבד אינו יוצא דאינו דורש על לבבך אמנם למסקנא דר' יהודה כרבי' ס"ל צ"ל דגם ר' יהודה מחלק בין תחלה לדיעבד ואף דלא דריש שמע מחמיר מדרבנן לכתחלה:

ע"ב וצריכא דאי אשמועי' הלכה כר"י ה"א אפי' לכתחלה. ואין לדקדק איך נימא דכוונתו אפילו לכתחלה א"כ למה אמר הלכה כר"י דאיכא למטעי דוקא דיעבד ה"ל למימר הלכה כר"מ איכא למימר דניחא לי' למימר הלכה כר"י שדבריו מפורשים במשנה והכל בקיאין במשניות משא"כ ר"מ לא נזכר רק בברייתא הא חדא. ועוד קאמינא דר"מ שאמר אחר כוונת הלב הן הן הדברים א"כ אף אם לא הוציא בשפתיו כלל רק הרהר בלבו ג"כ יוצא י"ח ק"ש ועיין ברשב"א כאן וברא"ש לקמן פ"ג סימן י"ד שהאמת אינו כן דהרהור לאו כדיבור דמי לכן אמר הלכה כר"י שדוקא לא השמיע לאזנו אבל עכ"פ הוציא בשפתיו ולעולם דבזה שוב אף לכתחלה שרי לכן הוצרך למימר ג"כ הלכה כר"י דאמר משמי' דראב"ע: