צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 14

אלא דלפ"ז לאביי לאידך תנא דבי ר"י לא מרבה שאר בגדים אלא לשלשה אבל שלש על שלש לית ליה. אם כן הדרא קושית התוס' בסוף ד"ה רשב"א לדוכתיה דמאי דוחקו' דאביי לשלש לאו דוקא ונימא שלש דוקא והכי קאמר אין בהו משום שלש לא בנגעים ולא בשרצים אבל שלשה אף דליתא בנגעים איתיה בשרצים חוץ מפשתן שיש בו משום שלש עכ"פ בנגעים והוה ר' שמעון בן אלעזר ממש כאידך תנא דבי ר"י:

ונראה דאביי לשיטתו דאיהו דייק בסוף הסוגיא רשב"א וסומכוס אמרו דבר אחד והיינו דאפילו דבר שאינו טמא רק בנגעים ג"כ אין מסככין ודייק מדקתני חוץ מפשתן ולא תני חוץ מב"פ שעיקרו בבגד איירי ולפי זה מוכח דע"כ הרשב"א לא כאידך תנא דבי ר"י דאי ס"ל כאידך א"כ אפילו בצו"פ פי' שלש על שלש בנגעים הוא דטמא ולא בשרצים א"כ היא גופה קשיא נמי חוץ מב"פ ואפ"ה נדע דס"ל כסומכוס דהרי שלש על שלש בנגעים לחוד הוא דטמא:

שם ד"ה תרי מיעוטי וכו' וי"ל דאי לאו ריבוי כו' דאין מיעוט אחר מיעוט וכו' והרש"א הקשה לשיטת הר"פ לא יתיישב דא"כ לא לכתוב שום מיעוט ואנן ידעינן ג' על ג' וכו' דכתיב בקרא עכ"ל פי' לדבריו אף דבכל מקום דאמרי' דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות לא קשה לן לישתוק קרא מיני' וממילא ידעינן דלרבות י"ל דאי לא הוה כתיב שום מיעוט לא הוי ידעינן מסברא חיצונה אם רוצה הכתוב לרבות או למעט ואי לא הוה כתיב רק חד מיעוט ידעינן דמסברא הוה אמרינן לרבות אבל אי לא כתיבי כלל לא ידעינן מיני' כלום. להכי הוצרך לכתוב תרי מיעוטי להודיענו דודאי לרבות הוא דאתי אבל הכא לשיטת הר"פ לא נוכל לטעות כלל דלמעט כולהו אף שלשה על שלשה אי לא הוה כתב שום מיעוט כדמוכח מתירוצם דאי לא דזה כתיב והבגד ה"א דתרי מיעוט מרבי שלשה ולמה לא קאמרי דהוה אתי לרבות בגד שלם אע"פ דבלא"ה ידעינן בגד שלם דסתם בגד בגד שלם משמע ולא צריכין ריבוי א"כ מוכח דהסברא חיצונה היא ג"כ לרבות ולא הוה ממעטינן כולהו וא"כ קשה דלא נכתוב כלל

ואין להקשות דאי לא הוה כתוב שום מיעוט לא הוה ידעינן הבנין אב למעט שאר בגדים דהא לפום סברא דהשתא באמת אמרינן דצו"פ ושא"ב שוים הם. אלא דעדיין קשה לרבא למה לי או בגד לרבות שלשה בשאר בגדים הא מדאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ידעינן דשלשה על שלשה בשאר בגדים אתי לרבות ול"ל או בגד. ונראה עפ"י מה שהקשו התוס' דלא לכתוב אלא חד מיעוט ובגד ואנא ידענ' דשאר בגדים דלא יטמאו בנגעים כו' ולכאורה קשה דא"כ לא הוה ידעינן הבנין אב דבכ"מ צו"פ דוקא וי"ל דהוה ילפינן מבנין אב דכלאים כמש"ל וא"כ איצטריך או בגד לשלשה על שלשה ולפ"ז יקשה על הרש"א מאי מקשה לשיטת הר"פ למה לי שום מיעוט דהא איצטריך דלא ניליף מבנין אב דכלאים וגם על התוס' יקשה כן מאי משני דה"א דהני תרי מיעוטי לרבות אתיין לשלשה על שלשה מנא להו דלמא אתי לרבות בגד שלם ואין לדחות דזה הוה ידעינן מסברא מסתם בגד כנ"ל דהא הוה ילפינן מבנין אב דכלאים והוה ממעטינן אפי' בגד שלם רק דזה ל"ק ק כ"א לרבא דמרבה מאו בגד לשלשה על שלשה בשאר בגדים אבל לאביי דמרבה מאו בגד שלש על שלש בצו ליכא למימר הכי וסוגיא דהכא הוא אליבא דאביי:

אבל קשה דהא בתוס' לקמן ד"ה שכן מטמא וכו' הקשה הר"י מקורבל ונימא ק"ו הכי מה ש"ו וכו' וי"ל דכלים יוכיחו וכ"ת מה לכלים שכן וכו' ואין נעשין אהל וכו' אי נמי שק יוכיח ע"כ ולתי' הראשון קשה למה לי' לרבא תרי מיעוטי לרבות שלשה ע"ש הא שמעי' מאו בגד דשרצים לשלשה ונוכל למילף שע"ש בצו"פ מק"ו כקושיתם. וא"ל כלים יוכיח דהא א"ל מה לכלים שכן אין מטמאין ואין נעשין אהל אבל שלשה ע"ש מטמא בפותח טפח. וצ"ל כתי' שני דשק יוכיח א"כ ק' מאי מקשה הרש"א לשיטת הר"פ דלא נכתוב שום מיעוט דא"כ הדק"ל דהוה ממעטינן אפי' בגד שלם מאי אמרת דא"כ לתירוצם של התוס' נמי יקשה מנ"ל דמרבי' שלשה ע"ש בשאר בגדים דלמא לא אתי לרבות אלא בג"ש דהא לרבא אית לי' דיליף שרצים מנגעים מדגלי קרא כו' כמ"ש תוס':

ונראה דלרבא איצטריך הני תרי מיעוטי ואו בגד דאי מדמיעט לן קרא ה"א דממעטינן אפי' בג"ש לכך איצטריך תרי מיעוטי לרבות ואו בגד איצטריך לרבות בג"ש ושלשה ע"ש ושפיר מק' הרש"א דלהר"פ לא צריך שום מיעוט ואי דלא הוה ידעינן אפי' בג"ש הא כתיב או בגד וליכא למימר דאו בגד אתי לרבות בג"ש דהא להר"פ שע"ש נמי בכלל בג"ש:

דף כ"ח גמ' אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא ובתוס' ד"ה למאי הלכתא לא בעי למימר לאשמועי' בחווז טהור הוא דמשמע דאתא לשום הוראה. ולכאורה הא נ"מ שהוא איכא דאי קיי לן דתחש טהור הי' א"כ פשוטי כל"ע בנגעים טהור ואי תחש טמא אז פשוטיהן של הני מר טמא בנגעים דהא התוס' לעיל בד"ה אתי בק"ו כו' דהשתא ליכא למימר ש"ו יוכיח כו' כיון דתחש טמא הוא וי"ל כו' דאיכא למיפרך פשוטי כ"ע וכו' והשתא אי אמרינן דתחש טמא ואפ"ה מדכתב לן קרא בשרצים ולא יליף מנגעים ע"כ מדאיכא למיפרך דפשוטי כלי עור יוכיח ואי אמרי' דתחש טהור הוי לא ידעינן על פשוטיהן דנגעים:

והנה לעיל בסוגיין אמר רבא עור בהמה טמאה דמטמא באהל המת מהכא ויש לדקדק דמשמע דכבר ידעינן דעור בהמה טמאה מטמא וקאמר איהו דמהכא שמעי' לה הא אכתי לא שמענו שום לימוד דעור בהמה טמאה מטמא. והכי הל"ל עור בהמה טמאה מטמא ומהכא. ונראה דרבא לא בא לתרץ אלא דברי ר"א מאי דמקשה עליו רב יוסף מאי קמיבעי ליה וקאמר רבא דשפיר קמיבעי לי'. והנה התוס' בד"ה מה לשרצים הקשו דנילף מת משרצים מג"ש דבגד ועור ותי' ר"י דג"ש דאהל אהל ממשכן סתר לה להך ג"ש. ולכאורה עדיין קשה דהא אפשר לומר דהא גופא קמיבעי' לי' לר"א אי אמרי' דבגד ועור לרבות עור בה"ט וג"ש דאהל אתי למעוטי שא"ב או נימא דאהל אהל אתי למעט גם עור בה"ט. ונראה דלעיל אמר רבא דשרצים מטמא בש"ב מאו בגד, ובמתני' אמרי' דכל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן ומג"ש דאהל אהל גמר להר"א והשתא א"ש דאי לאו דידעינן מק"ו דנגעים ושרצים לילף מינייהו לאהל המת לא הוה ילפינן מג"ש בגד ועור דשרצים לטמא עור בה"ט דמאי חזית למילף מהך ג"ש לטמא עור בה"ט. דלמא ג"ש דבו"ע אתי להורות דטמא במת גם שא"ב ומאהל אהל גמרינן דעור בה"ט אינו טמא להכי איצטריך ק"ו מנגעים ומשרצים דיטמא באהל המת גם עור בה"ט דמשרצים לחוד ליכא למילף כדבעינן למימר לקמן. וגם לישנא דאיכא למיפרך דקאמר רבא משמע דמשניהם יליף. וזה כוונת התוס' דכיון דג"ש דאהל אהל סתר לה להך ג"ש דבגד ועור וק"ו דשרצים ליתא כדפריך בש"ס מה לשרצים וכו' א"כ מאי חזית דעור בה"ט וכו' כנ"ל. והשתא מדוקדק לישנא דרבא דקאמר עור בה"ט דמטמא באהל המת. כלומר דשפיר קמיבעי' לי' לר"א אי אמרי' ק"ו מנגעים דעור בה"ט מטמא ושפיר נוכל לומר מג"ש דבגד ועור כנ"ל. והג"ש דאהל אהל אתי לשאר בגדים או דנימא כיון דסתר לה להך ג"ש לא אמרי' הכי:

ועדיין יש לדקדק דמאי מקשה הש"ס והא דאר"י וכו' למאי הלכתא וכו' הא אי אמרי' דתחש טהור לא ידעינן אם עור בה"ט טמא דהא נוכל למילף משרצים דטמא מה שאין כן אי נימא דתחש טמא הוי אז פשיט לן דעור בה"ט טמא במת ולא מספקא לן כלל:

וי"ל דה"פ למאי הלכתא ואי להורות לנו דתחש טהור הוי הא ממילא שמעי' לה דאל"כ קשה קושית תוס' דלמה לי קרא בשרצים לילף מנגעים דליכא למימר ש"ו יוכיח דמה לש"ו שכן אינו מטמא באהל המת תאמר בעור בה"ט שמטמא באהל המת דהא תחש טמא א"ו דטהור הויא אלא דאיכא לדחות כתירוץ התוספות דפשוטיהן יוכיחו:

והנה הרמב"ם בפי"ג מה' טו"צ ה' ד' פסק דפשוטי כ"ע מטמא בנגעים. והק' המ"ל דא"כ לעיל דמקשה אביי מה לנגעים שכן ש"ו טמא בהם נימא נמי שכן ש"ו ופשוטי כ"ע טמא בהם. ולכאורה מסוגיא דידן מוכח נמי דלא כהרמב"ם דאי נאמר דפשוטיהן טמאין עדיין קשה דנ"מ אי תחש טהור או לא דאי נימא דטמא הוה לא לכתוב בשרצים וכנ"ל אע"כ דפשוטיהן בנגעים טהור. וכסברת תוס' בשם רש"י:

ונראה ליישב ויתורץ נמי מאי פריך מאי הוי עלה דע"כ מוכח דתחש טהור הוי דאל"כ לא נכתוב בשרצים ונילף מיניה דלכאורה למה צריך למילף מנגעים דעור בהמ"ט דטמא והדר יליף משרצים נילף משרצים לחוד מה פשוטי כ"ע דאינו מטמא בשרצים מטמא באהל המת עור בה"ט דמטמא בשרצים א"ד שיטמא באהל המת ואין לומר דאי יליף משרצים לחוד הוה מצי למימר כלים יוכיחו דג"כ טמאים בשרצים ואינם טמאים באהל המת וא"כ ממילא הוצרכו לילף מנגעים ולהכי יליף תיכף מנגעים הא איכא למידחי דאי ילפי' משרצים לא מצי להקשות כלים יוכיחו אלא אליבא דרבא אבל אי ילפי' מנגעים א"ל שתי וערב יוכיח אליבא דכ"ע וי"ל דמשרצים לחוד לא מצי למילף דה"א דיו כשרצים דאין עור בה"ט מטמא באהל המת אלא דוקא כשיש לו בית קיבול. אבל מנגעים שפיר ילפי' ק"ו אפי' לפשוטיהן אלא דעדיין קשה הא גם מנגעים ליכא למילף דהא פרכינן מה לנגעים שכן ש"ו טמא וצ"ל מה לש"ו שכן אינו מטמא בשרצים תאמר בעור בה"ט שמטמא בשרצים וא"כ שוב נימא דיו אסוף דינא וג"כ אינו מטמא פשוטי כ"ע:

אמנם נלע"ד דהך גופי' אם פשוטי כ"ע טמאים או לא תליא בפלוגתא דאביי ורבא דהא לא נוכל לומר דיו דהא מיפרך ק"ו דגם בלא ק"ו יש למילף משרצים מג"ש דבגד ועור אלא דמג"ש הוה אמרי' דון מינה ומינה ודוקא בית קיבול והשתא ילפי' ק"ו אפילו פשוטי כ"ע א"כ ליכא למימר דיו דהא מיפרך ק"ו אלא די"ל דליכא למילף מג"ש דמאי חזית דבגד ועור לרבות בה"ט ואהל אהל דמשכן למעוטי שא"ב דלמא להיפך בגד ועור לרבות שא"ב ואהל אהל למעוטי עור בהמ"ט ולהכי צריך ק"ו לעור בהמ"ט מנגעים וליכא למימר מה חזית דק"ו מרבה עור בהמ"פ וג"ש דאהל אהל ממעט שא"ב דלמא להיפך זה אי אפשר דשאר בגדים לא אתי' כלל בק"ו מנגעים:

ומנגעים לחוד ליכא למילף משום דש"ו יוכיח אלא דיש לדחות מה לש"ו שכן טהור בשרצים תאמר בה"ט שמטמא בשרצים א"כ אמרינן דיו אסוף דינא ואין נויר בה"ט מטמא באהל המת אא"כ יש לה בית קיבול ולהכי לא יליף תחלת דינא משרצים בק"ו. משום דשרצים גם שאר בגדים אתיין בק"ו לרבא שהרי לרבא שלשה על שלשה מטמא בשרצים וא"כ ילפי' ק"ו מה פשוטי כ"ע בה"ט טהור בשרצים טמא באהל המת דעור בהמה טהורה מפורש במשכן אילים מאדמים שאר בגדים שמטמאים בשרצים א"ד שיטמא באהל המת ואז שוב אמרי' מאי חזית דק"ו לרבות עור בה"ט ואהל ממשכן למעוטי שאר בגדים דלמא להיפוך להכי יליף קל וחומר מנגעים תחילה דשוב ליכא למילף שאר בגדים כנ"ל:

אבל לאביי דסבר דבשרצים שאר בגדים לא מטמא ולדידיה ילפי' מג"ש דבגד ועור לטמא עור בהמה טמאה באהל המת וליכא למימר להיפוך דבגד ועור לרבות שאר בגדים ואהל אהל ממשכן למעוטי בהמה טמאה. שהרי שאר בגדים ליכא למילף כלל משרצים. וממילא לאביי שפיר ילפי' מג"ש ושוב ילפינן בק"ו משרצים לחוד לטמא אפי' פשוטי כלי עור וליכא למימר דיו דא"כ מיפרך קל וחומר:

העולה מזה דלרבא אמרי' דיו אסוף דינא ולא מיפרך ק"ו וא"כ אין פשוטי כ"ע בה"ט טמא באהל המת. ולאביי אפי' פשוטיהן טמאים דהא ליכא למימר דיו דמיפרך ק"ו. ואפי' אם נימא דתחש טמא הוה ג"כ מטמא עור בה"ט באהל המת אפי' פשוטי כ"ע וליכא נפקותא לדידי' אי תחש טהור הוי אי טמא הוי אבל לרבא אם תחש טהור הוי א"כ לא ידעינן עור בהמה טמאה כי אם מק"ו א"כ אמרי' דיו ופשוטי כלי עור בה"ט טהור באהל המת אבל אם תחש טמא ע"כ דגם עור בה"ט טמא מג"ש דאהל אהל ממשכן וא"כ פשוטי כ"ע בה"ט ג"כ טמא ומעתה הא דמקשה אלא הא דתני רב יוסף למאי הלכתא היינו לאביי דגם הוא בודאי צריך לתרץ הברייתא דרב יוסף ומאי דמסיק בסוף שמעתין מאי הוי עלה דתחש היינו לרבא דלדידיה יש נ"מ לדינא לענין פשוטי כלי עור מכתבי תלמידיו מצאתי]:

דף ל"א גמ' אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין וכו' נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה וכו' ובסנהדרין [דף ז'] אמרי' דאין תחלת דינו ש"א אלא על דברי תורה ע"ש בתוס' ד"ה אלא מה שתי' ונראה דהנה דרך העולם שני שותפין שיש להם עסק בשותפות אין א' רשאי לסחור בעצמו כ"א לצורך השותפות. כדאמרי' בעלמא השותפין שומרי שכר זה לזה ומה שעסק בטובתו שלא לטובת השותפות הרי זה אינו נאמן בשותפותו מיקרי וכן הנשמה והגוף יש להם שותפות. ואין הגוף רשאי לעסוק לעצמו יותר מעסק הנשמה. וזה כוונת הגמ' אומרים לו נשאת ונתת בתמונה פי' אם קבעת עתים לתורה שלא עסקת לתאוות גופך יותר מהנשמה:

דף ל"ד ע"א גמ' הא גופה קשיא. הא דלא ניחא ליה לחלק בין תחילה לדיעבד היינו משום דרישא קתני עשרתם ערבתם הדליקו וכו' ועשרתם היינו אפי' דיעבד ספק חשיכה לא כמו ששנינו בסיפא אין מעשרין את הודאי וכמו כן הדלקת נרות. ומדחק עידבתם באמצע ש"מ דומיא דהני שאם לא עירב עם חשיכה וכבר הגיע ספק חשיכה שוב אינו מערב ושפיר הקשה מסיפא מדתנן ומערבין:

ואף שבאמת לרש"י יש חילוק בין תחילה לדיעבד כדרבה דבאמר שניהן קנו עירוב ולרש"י קאי על ע"ת וע' בתוס' בד"ה שניהן נלע"ד דשני מיני דיעבד נינהו חדא שכבר עבר עם חשיכה ועדיין לא עירב והגיע ספק חשיכה דיעבד כזה אסור לערב כמו שאין מעשרין. אבל אם עבר ועירב בספק חשיכה מהני ובזה לא שייך דומיא דאין מעשרין דהרי אפי' בשב' גופי' אם תיקנו מתוקן:

ולכתחלה ממש אפי' עירובי חצירות אסור להמתין עד ספק חשיכה וצריך עכ"פ לערב לכתחילה עם חשיכה ובזה ניחא מה דפי' רש"י במשנה עירבתם עירובי חצירות:

ואמנם הא גופה קשיא כיון שלכתחלה אסור לערב בספק חשיכה ומהני רק דיעבד. תינח בעירב הוא בעצמו אבל באמר לשלוחו כיון שעכ"פ איסורא איכא נימא אין שליח לדבר עבירה ואמנם כבר ביארתי בנו"י ח"ב סי' פ' אות כ"ב דעבירה זו אין לה שייכות לשליחות כיון שלא שלח לערב בה"ש דוקא. והבאתי ראי' מטובח בשבת על ידי אחר:

ואולי דלכך נקט רבה דינו בשליחות ולא נקט סתם שנים שעירבו זה עירב מבעו"י וכו' ושייך ואמר רבה קשור לדלעיל אף שמוכח דאפי' כבר הגיע בה"ש ועדיין לא עירב אפ"ה אסור לערב ואפ"ה אמרו לו שנים וכו':

תוס' ד"ה נאכל כו' לאו דוקא וה"ה לא נאכל. ונלע"ד קמ"ל בזה דוקא נאכל משתחשך לאפוקי נאכל בה"ש לא עירוב וכמו שכתב הרא"ש בשם הר' יונה דכולי האי לא מקלינן לגבי בה"ש לארויי לגבי האי עירוב עצמו מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה דדוקא לחומרא אמרינן בבה"ש דמקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה ולא לקולא:

והנה אכתי מה דאמר נאכל משחשיכה מיותר דבלא זה ידעינן דינו של רבינו יונה דאי ס"ד דגם לגבי חד עירוב נמי מקלינן למשוי' לבה"ש מקצתו יום ומקצתו לילה א"כ לימא רבה דין שלו בחד גברא וק"ו בתרי גברי. אמנם נוכל לומר דקמ"ל רבותא בתרי גברי אפילו סתרי אהדדי שזה שהניח מבעו"י נאכל בה"ש קודם שהניח בשביל השני ואחר שנאכל הניח בשביל השני ועדיין היה בה"ש ואפ"ה כל א' קנה עירוב ואפי' באו לשאול בבת אחת. דמסתמא רבה מיירי בבא לשאול על שניהן כיון דנקט למילתי' בעירבו ע"י שליח וסתמא דמלתא השליח שואל על שתיהם כא' ועיין פ"י. [ע' נו"ב קמא חי"ד סי' ס"ה] ולפ"ז יש רבותא יותר בתרי גברי מבחד גברא שהניח בה"ש ונאכל בה"ש. אלא דבאמת הא ליתא דאם סתרי אהדדי אפילו בדרבנן אם באו שניהם כאחת מורינן להו לחומרא וכן פירש"י בפסחים דף יו"ד ע"א בד"ה ר"י מדמי להו וכו' אם לא נימא דבדיקת חמץ אף שעכשיו שביטל הוא מדרבנן מ"מ יש לו עיקר מן התורה אם לא ביטל. משא"כ עירוב לא משכחת להו איסור תורה כלל מקלינן אפי' באו בבת אחת. והדבר צריך תלמוד דאיכא למימר דמיירי שזה שהניח עליו בה"ש היה קודם שנאכל עירוב של זה שהניח מבעו"י וא"כ לא סתרי אהדדי. דאנו אומרים בעוד שהניח זה השני אכתי היה יום ובשעה שנאכל עירובו של הראשון כבר היה לילה ואמרינן מקצתו היום ומקצתו מן הלילה ואפ"ה דינו של רבינו יונה אמת דלגבי חד גברא לא מקלינן לומר דמקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה. והטעם נלע"ד משום דאיכא ס"ס לחומרא וס"ס כודאי הוא. שהרי אפילו באיסור דאורייתא מקלינן בס"ס אף שספק תורה לחומרא מכלל דס"ס לא מיחשב ספק רק כודאי והנה דה"ה בדרבנן בס"ס שהוא לחומרא אף בדרבנן הוא אסור דלא מיחשב ספק רק כודאי איסור. והס"ס בנידן דידן בחד גברא הוא. שמא בשעה שהניח כבר היה לילה ואת"ל שהיה יו"ט שמא בשעה שנאכל ג"כ עדיין היה יום וס"ס זה מתהפך להחמיר שמא בשעה שנאכל עדיין היה יום ואת"ל שכבר היה לילה שמא גם בשעה שהניח כבר היה לילה משא"כ בתרי גברי ליכא ס"ס להחמיר באופן שהדבר אינו ברור אם בתרי גברי וזה שנאכל בה"ש היה קודם שהניח עירוב של השני אם באו לשאול בב"א אם יש להקל או להחמיר:

ונראה דאפילו בכה"ג מיקל רבה דאי ס"ד דלא מיקל אלא בנאכל עירובו של הראשון אחר שהניח כבר עירובו של השני א"כ אין כאן תרתי דסתרי אהדדי. שהרי יש לומר רגע זו יום ואת שלאחריו לילה ואף דלקולא לא אמרינן מקצתו מן היום וכו' וכמו"ש רבינו יונה היינו בחד גברא וכנ"ל אבל בפני גברי אמרינן וא"כ מאי מקשה בעירובין (דף ע"ו ע"א) גבי ב' חצירות וב' בתים ביניהן וכו' ומ"ש מדרבה וכו' ומאי קושיא והרי שנא ושנא דשם בודאי סתרי אהדדי. אלא ודאי דגם כאן אפי' היכא דודאי סתרי אהדדי שניהם קנו עירוב אלא דהיא גופא קשיא מנ"ל להמקשן להקשות] ודלמא רבה מיירי בנאכל עירוב הראשון אחר שהניח עירוב השני ולא סתרי ודאי אהדדי [ואפשר לומר] דבאמת תירץ הגמ' שם הכי השתא התם ספק יממא ספק לילה לא מנכרא מילתא הכוונה דלא מינכרא אימתי מסיים היום ואימתי מתחיל הלילה. ואיכא למימר בשעה שהניח השני עדיין היה יום ובשעה שנאכל הראשון כבר היה לילה ולא סתרי אהדדי אבל בבית שער סתרי אהדדי: