צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 19

שםר"א ור"א טעמי עד שיעור רביעתא. נלע"ד דהיינו עד ולא עד בכלל ולא שאני אומר שבודאי הוא כן אלא שאני אומר כיון שלשון עד יש לפרשו להכי ולהכי לכן אין לנו להקל כי אם עד רביעית ולא עד בכלל וכדאמרי' בנדה דף נ"ח ע"ב דהכא והכא לחומרה ואף דספק ברכות להקל מ"מ אין להכניס עצמו בספק והדבר מפורש לדעתי בדברי הפוסקים וז"ל הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות סוף הלכה ב' ומטעמת א"צ ברכה עד רביעית וכתב הכ"מ ומטעמת וכו' ברייתא פרק הי' קורא וכו' וכיון דתענית וברכה שוים ממילא דרביעית בעי ברכה עכ"ל הכ"מ ובהל' תענית פרק א' הל' י"ד כתב ומותר לו לטעום את התבשיל ואפילו בכדי רביעית וכו' והנה אמרו בכדי הוא מגומגם ואין זה דומה למה ששנינו במשנה פרק ח' דשבת לענין שיעורי שבת דשם לא שייך למימר מזיגת הכוס וכן גמיעה ושאר דברים הנזכרים שם דשם לא שייך למתני המוציא יין מזיגת הכוס חלב גמיעה שאז הי' משמע מזיגת הכוס וגמיעה וכן יתר השנויים שם וכן כל כיוצא בזה בש"ס אבל רביעית מדתו מפורסם וה"ל להרמב"ם למימר ומותר לו לטעום התבשיל ואפי' רביעית וכמו שאמר בהל' ברכות פ"א שם ומד"ס לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה והוא שישתה רביעית וכו' הרי שלא אמר כדי רביעית ובמטעמת אמר עד רביעית ולא אמר רביעית וכן בהל' תענית אמר בכדי רביעית ולא אמר סתם רביעית א"ו באמרו עד היינו ולא עד בכלל ובהל' תענית שאמר ואפילו בכדי רביעית רצונו כדי רביעית ולא רביעית ממש ולא כמעדני מלך שהי' סבור שהרמב"ם מתיר רביעית ממש. והאוהל מועד הביאו הב"י בסימן ר"י וז"ל מטעמת א"צ ברכה אפי' לפני' אא"כ הי' שם כשיעור רביעית אבל בזה השיעור מברכת וכו' הרי מבואר שבזה השיעור דהיינו רביעית מברכת ובדברי הרי"ף אין הכרע שהרי"ף כ' בפ"ק דתענית עד רביעית ויש לפרש דבריו להכי ולהכי כדברי הגמ' וכן בדברי הטור אין הכרע לא בסימן ר"י ולא בסי' תקס"ז רק בדברי הרא"ש בסוגיא שלפנינו כתב פירש ר"ח דוקא שחוזר ופולט וכו' ומיהו דוקא רביעית אבל טפי מרביעית חשיבה הנאה וכו' הרי מבואר בדבריו שרביעית ממש מותר. ובאמת תמה עליו המע"מ שהוא נגד סוגיא דנדה דכל שיפורי חכמי' להחמיר. ואמנם אחר הישוב הנכון נלע"ד שדברי הרא"ש נכונים להלכה ואומר אבי שאף שהכלל שנתנו במס' נדה דכל שיעורי חכמי' להחמיר לא מטעם ספיק' הוא שנסתפקו אם עד ועד בכלל או לא ולכך הלכו בו להחמיר דא"כ בדרבנן הי' להם להקל דספק דרבנן לקולא והרי הם לא הוציאו שם במס' נדה מכלל הזה רק גריס של כתמים שהוא להקל מכלל דבשאר מילי אף בדרבנן שיעורי חכמים להחמיר וכך הי' מקובל בידם שלהחמיר אמרו ואמנם הרי המע"מ בעצמו שם הביא דברי התוס' בחולין דף מ"ו דכלל זה שניתנו במס' נדה דכל שיעורי חכמים להחמיר הוא רק במשנה או ברייתא אבל לא במימרא דאמוראי וכאן דרב אמי ורב אסי טעמי עד רביעתא מימרא הוא ולא ברייתא אלא שאעפ"כ שדא בי' המע"מ נרגא בפסקו של הרא"ש שהרי אף בדברי האמוראים עכ"פ ספיקא הוא אי עד ועד בכלל או לא כמבואר שם במס' חולין והי' להרא"ש להחמיר ואני מוסיף על דבריו לחזק קושייתו דלענין תענית הוא ספק תורה שהרי מיירי בתענית שקיבל על עצמו והוא נדר ומוזהר בלא יחל דברו. אנן אעפי"כ לא ק"מ לפמ"ש לעיל דרב אמי שהשיב טועם וא"ב כלום הוסיף קולא יתר על ספיקו של אשיאן שהרי אשיאן לא נסתפק רק אם אכילה ושתי' קיבל והנאה לא קיבל אבל זה הי' פשוט לו שהטעימה עכ"פ מחשב הנאה ור"א שהשיב לו טועם וא"ב כלום חידוש לו שמטעמת לא חשיבה הנאה כלל והנה לשון הרא"ש הוא אבל טפי מרביעית חשיבה הנאה יעו"ש בדברי הרא"ש ואם כן אף שחשיבה הנאה אכתי מידי ספיקא של אשיאן לא נפיק ששמא אכילה ושתי' קיבל אבל הנאה לא קיבל אלא שכיון שספיקא הוא מחמרינן מטעם ספיקא דאורייתא לחומרה אבל רביעית ממש יש בו ספק ספיקא דשמא עד ועד בכלל ולא חשיבה הנאה כלל ואת"ל דחשיבה הכאה אכתי שמא הנאה לא קיבל על עצמו כלל ולכך התיר הרא"ש אפילו רביעית ממש:

שם מתיב רב ששת בפרקים וכו'. יש להקשות והרי רב כל הנותן שלום לחבירו קאמר וא"כ מאי קושי' ממשנתינו דהרי גם משנתינו בין לר"י ובין לר"מ לא התירה לשאול אלא מפני הכבוד או מפני היראה וחבירו אינו לא בכלל יראה ולא בכלל כבוד לא מבעי' לדעת הרמב"ם דמפני הכבוד היינו אביו או רבו או גדול ממנו. אלא אפי' להרא"ש והרשב"א דאביו ורבו הם בכלל מפני היראה מ"מ אף לדידהו מפני הכבוד היינו מי שגדול ממנו בחכמה וכמבואר ברשב"א ועיין במג"א סי' ס"ו ס"ק ב' וא"כ מאי מקשה לרב דאיירי בחבירו ואי משום דלר"י משיב בין הפרקים לכל אדם מקשה גם הא ליתא דרב איירי ליתן שלום אבל להשיב גם רב מתיר ומכאן הי' ראי' לדעת המחבר בסי' ס"ו סעיף א' דגם מי שגדול ממנו בחכמה היא בכלל מפני היראה וא"כ מפני הכבוד היינו בשוים בחכמה דהיינו חבירו וצ"ל דגם להמג"א דמי שגדול ממנו היינו מפני הכבוד מ"מ גם מי ששוה עמו בחכמה הוא בכלל מפני הכבוד וכאשר מסיים שם באמת המ"א דאם הקורא גדול ממנו אינו פוסק דמשמע דבשוים פוסק כי גם הוא בכלל מפני הכבוד. אבל לדעת הרמב"ם דמפני הכבוד היינו דוקא אביו ורבו ומי שגדול ממנו צ"ע:

שם דאמר רב אידי ב"א אר"י ב"א אסור לו לאדם לעשות חפציו וכו'. הרי"ף והרא"ש גרסי אסור לו לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל ולפי גרסתם צריך לומר שגם בדברי ר' יונה אר"ז הי' גרסי כל היוצא לדרך קודם שיתפלל שהרי ע"ז מסיק וכדרב אידי וכו' ולפי גרסתם לא הוזכר איסור עשיית חפציו קודם התפלה כלל ולכן לא הזכירו איסור זה כלל וכן הרמב"ם פ"ו מהל' תפלה הל' ד' כשהזכיר איסור הטעימה קודם התפלה הזכיר השכמה לפתחו לשאול שלום והיציאה לדרך אבל עשיית חפצים לא הזכיר כלל ואמנם הזכיר עשיית מלאכה אבל לא למד זה מדברי אשיאן רק מדברי אבא בנימין לעיל בפ"ק דף ה' ע"ב שתהא תפלתו סמוך למטתו וגם הרא"ש כתב שם פירוש שלא יעשה מלאכה ולכן לדעת הכ"מ שם שרשם שם וז"ל או שיעשה מלאכה בפ' הי' קורא אסור לעשות חפציו וכו' לא דק ולא שם על לב שגירסא זו נדחית להרי"ף ולהרמב"ם ולהרא"ש ועיין במע"מ שם ולכן איסור עשיית חפציו אף שהוזכר בטור ובש"ע סי' פ"ט בלי חולק לדעתי שלשה חמורי עולם ועמודי הפוסקים לא הסכימו לזה דלדידהו איכא למימר דדוקא על מלאכה קפיד אבא בנימין שהוא דבר של טרחה ואיכא לאימשוכי אבל שאר חפצים ליכא קפידא ואעפי"כ לדינא יש להחמיר כפי פסק הש"ע כיון שלגירסא שלפנינו הדבר מפורש בגמרא לאיסור ולגירסת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם אף שאינו מפורש לאיסור מ"מ גם להתר לא נתפרש וגם דברי אבא בנימין שתהא תפלתו סמוך למטתו משמע שלא יפסיק בשום דבר לכן אין לזו מפסק הש"ע:

שם אר"א אר"י הלכה כר"י שאמר בין אלקיכם לאמת ויציב לא יפסיק. הא דלא אמר סתם הלכה כר"י. ונראה ע"פי מ"ש במשנתינו לפרש טעמי' דר"י מדסדרו אנשי כה"ג ויאמר באחרונה אף שהיא קדומה בתורה ש"מ דבין ויאמר לאמת לא יפסיק ולא ס"ל טעמי' דריב"ק א"כ אפשר דס"ל דגם ויאמר נוהגת בלילה שסובר שזכירת י"מ נוהגת בלילה כב"ז דסוף פ"ק דלעיל ואם הי' ר' יוחנן אומר סתם הלכה כר"י ה"א שגם בזה שזכירת י"מ נוהג בלילה ג"כ הכריע כמותו ולכן פי' ר"י ואמר הלכה כר"י דאמר בין אלקיכם לאמת לא יפסיק לומר דדוקא בזה הלכה כמותו אבל בזכירת י"מ אין הלכה כמותו אלא כחכמים דס"ל דכל ימי חייך הוא לימות המשיח. ובזה ניחא מה דסמיך לי' אר"א אר"י מ"ט דר"י ולכאורה ה"ל לפרושי תכף על המשנה מ"ט דר"י קודם שהכריע ההלכה ולפמ"ש ניחא דעל המשנה לא הי' צריך למיהב טעם לדברי ר' יהודה שטעמו פשוט מדסדרו אנשי כה"ג סמוך לאמת ש"מ שאין להפסיק ביניהם והטעם משום דויאמר וברכת אמת שניהם יש בהם י"מ ושייכי אהדדי והוה כמו פרק אחד וא"כ בין אלקי לאמת הוה כמו אמצע הפרק לכן לא יפסיק אבל מדאמר ר"י הלכה כר"י דאמר בין וכו' ולומר דדוקא בזה הוא הלכה כמותו אבל בזכירת י"מ בלילות אין הלכה כמותו וא"כ שפיר קאמר ריב"ק שוהי' קודמת משום שנוהגת בין ביום ובין בלילה וא"כ צריך ר"י למיהב טעם אחר למה לא יפסיק בין אלקיכם לאמת לכן הוצרך ר' יוחנן לפרש הטעם משום דכתיב וה' אלקים אמת ויש נ"מ לדינא בין טעמא דידי שפירשתי טעמי' דר"י משום דויאמר עם אמת מישך שייכי אהדדי והם כמו פרק אחד א"כ הא דאמר ר"י בין אלקיכם לאמת ויציב לא יפסיק היינו שלא יפסיק כמו בין הפרקים אבל במה שפוסק באמצע הפרק גם בין אלקיכם לאמת מפסיק וכן פסק באמת הרמב"ם פ"ב מק"ש אבל לטעמי' דר' יוחנן מקרא דכתיב וה' אלקים אמת לא יפסיק כלל אפילו למה שרשאי להפסיק באמצע הפרק וכפ' רבינו יונה משום רבני צרפת ועיין שם בכ"מ והרמב"ם לשיטתו דפסק בפ"א הל' ב' דמזכירין י"מ בלילות ונסתר טעמי' דריב"ק וממילא קם טעמי' דר"י כמו שפרשתי שהוא מדסדרו ויאמר באחרונה ש"מ שהיא פרק אחד עם אמת ואין אנו אחראין לטעמי' דר"י ולכן פסק דרשאי להפסיק כמו באמצע הפרק ולפמ"ש כאן א"כ ר' יוחנן גופי' סובר שא"מ י"מ בלילות ונסתר מ"ש לעיל בסוף פרק ראשון לפרש טעם שפסק הרמב"ם דמזכירין י"מ בלילות ע"ש שפירשתי דר' יוחנן ס"ל כן אבל עתה שביארתי ההיפוך א"כ היא גופה טעמא בעי למה לא פסק הרמב"ם כר' יוחנן ולכן צ"ל דטעמי' דרמב"ם הוא מדמקשה סתם גמרא לקמן ע"ב והא בעי לאדכורי י"מ ש"מ שכן קיי"ל דמזכירין י"מ בלילות ומ"ש לעיל בסוף פרק הקדום דקושיית הגמרא והא בעי לאדכורי י"מ היינו שעכ"פ מדרבנן מחויב להזכיר י"מ בלילות יבואר בדברינו בסמוך עמוד ב':

תוס' ד"ה טועם וכו' אפילו בשאר תעניות וכו'. וראיתי להגאון בעל פ"י שסובר דשאר תעניות כוונתן על שאר תעניות הם הכתובים בקרא ושאר היינו אותן שאינם בכלל הבעיא ומתוך כך הכריח דתעניות הכתובים המה קילי מדכתבו התוס' לשון אפילו. ואני תמה דמי הכריחו לפרש כן ומדוע לא נפרש דשאר תעניות היינו הני דלא כתיבי ולפי שבדבור הקדום כתבו שבתעניות דכתיבי לא קמספקא לי' דודאי אפי' הטעימה אסורה כתבו כאן דבולע אסור אפי' בשאר תעניות דלא כתיבי ואמנם אפי' לפי הבנתו של הפ"י דשאר תעניות היינו הני דכתיבי ג"כ לא קשיא דכוונת האפילו לא על האיסור של הבליעה קאי אלא ההיתר של פולט קאי דאפי' בתעניות דכתיבי ב"כ מותר אם חוזר ופולט והפ"י לא רצה לפרש כן משום דהרי בדבור הקדום אסרו בתעניות דכתיבי אפי' הטעימה ואמנם לפ"מ שפרשתי בדברי הגמרא דר' אמי פשיט לי' לדחות סברת הבעיא לגמרי שלדעת בעל הבעיא הי' פשוט לו שעכ"פ הטעימה חשיבא הנאה והוא פשוט לי' שאין בכך כלום דלא חשיבא אפי' הנאה ובזה שוב שפיר כתבו התוס' כיון דאפילו הכאה ליכא לכן מותר אפילו בתעניות דכתיבי וכמו שביארתי בסוגיית הגמ':

ע"ב והא בעי לאדכורי י"מ. הא דלא הקשה הא בעינן בערב שנים לאחרי'. נראה דלפמ"ש התוס' בריש פרקין דברכות אינן מעכבות ביחיד כלל לכך לא הקשה מהברכות ואמנם לפי דעת המפרשים דהא דברכות אינן מעכבות היינו אפי' לא אמרינהו קודם ק"ש אבל עכ"פ צריך לומר הברכות ואין חילוק בין יחיד לציבור וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"א הל' ח' שלז הזכיר שם רק שאם לא אמרם על סדרם יצא שאין סדר ברכות מעכב ולא חילק כלל בין יחיד לציבור ומשמע דגוף הברכות עכ"פ חובה נינהו וא"כ קשה למה הקשה מיציאת מצרים ולא הקשה מגוף הברכה וצ"ל דאלימא לי' יותר להקשות מי"מ שהוא חיוב של תורה משא"כ הברכות שהם מדרבנן ומזה הוכיח הרמב"ם שסתם גמרא ס"ל שזכירת י"מ בלילה הוא מן התורה:

שם ותו מי סבר לה כריב"ק וכו'. הדבר תמוה למה לו להזכיר ריב"ק בקושי זו הלא קושייתו עצומה למרמי דרב אדרב בהך מלתא גופי' דכאן קרי ק"ש קודם הנחת תפילין והרי זימנין סגיאין דהוה קאים ר"ח ב"א קמי' רב חזיא דמנח תפילין והדר קרי ק"ש. ועבור זה נתחכם רש"י בד"ה ומתני פרקין שעקר הקושיא היא מדמתני פרקין קודם קש שהיא קבלת עול מלכות שמים דלא כריב"ק. ואמנם אף שרש"י יפה כיון לפרש דברי הגמ' כן ולא לפרש שהקושיא היא מהנחת תפילין קודם ק"ש דא"כ הי' קשה קושי' הנ"ל. ואמנם קושייתי תסוב על המקשן גופי' למה הקשה מדמתני פרקין ולא הקשה מתפילין וק"ש גופייהו למרמי דרב אדרב וכנ"ל. ונראה ע"פי דאמרינן לקמן דף ך"א ע"א דרב יהודה סובר ק"ש דרבנן ומבואר שם בתוס' בד"ה ה"ב ובד"ה ספק וכו' דכל זמן שלא אמר אמת ויציב אז ק"ש דאורייתא אפילו לרב יהודה משום זכירת י"מ ואז אפילו ק"ש עדיף מאמת ויציב דאית בה תרתי שיש בה עול מ"ש וגם היא דאורייתא ומש"ה אם הוא מסופק בשניהם שמסופק אם קרא ק"ש וגם אם אמר אמת ויציב יותר טוב שיחזור ויקרא ק"ש שמקיים עול מ"ש וגם י"מ ולא סבי אם ירצה לומר פרשת ויאמר לחוד וכיון שאומר ויאמר מחויב הוא לקרות כל השלש פרשיות כמו שתיקנו חכמי' מצוה זו ויותר מפורש כ"ז במג"א סימן ס"ז ולעיל דף י"ג ע"ב אמרו שרבי הי' לומד בכל יום שמעתתא דאית בה י"מ ובזה הי' יוצא ידי חובת זכירת י"מ. ואומר אני כיון שרב יהודה הוא תלמידו של רב וסובר ק"ש דרבנן מסתמא גם רב רבו ס"ל כן ורב תלמידו של רבי ה' נוהג כרבי להיות מהדר אשמעתתא שיש בה י"מ וכאן בבי רב משי ידי' וכו' פירש רש"י פעם אחת ראוהו כן וכאן לא נזכר ששנה פרקו ואדרבה מדאמר משי ידי' משמע שעתה קם ממטתו ותיכף קרא ק"ש וכו' וזה פשוט דהנחת תפילין היא מצוה עשה של תורה וע"ז לא כחלק אדם מעולם וא"כ למאן דס"ל ק"ש דרבנן ודאי שיש להקדים תפילין לק"ש דחיוב של תורה מקדמינן לחיובא דרבנן אף שיש בה עול מ"ש מ"מ של תורה עדיף אלא דכל זמן שלא יצא ידי חובת זכירת י"מ אז גם ק"ש היא של תורה משום י"מ שבה ואז ק"ש עדיף מתפילין דק"ש יש בה תרתי למעלייתא שהיא של תורה וגם היא קבלת עול מ"ש משא"כ תפילין שאף שהיא של תורה מ"מ אין בה קבלת עמ"ש וא"כ ל"ק דרב אדרב כלל דכאן דרב משי ידי' וקרי ק"ש לא תני פרקי' אז וכמו"ש ולא יצא עדיין חובת זכירת י"מ הקדים ק"ש לתפילין לפי שיש בה תרתי עמ"ש וי"מ משא"כ אסהדות' דר"ח שמתני לן פרקין וא"כ כבר יצא ידי חוב זכירת י"מ בשמעתתא שיש בה י"מ ואז אין בק"ש רק מעלת קבלת עול מ"ש אבל אין בה חיוב מדאורייתא הקדים תפילין שהיא של תורה לק"ש שהיא מדרבנן ואמנם הא תינח לאחר ששנה פרקו ואז נשאר ק"ש דרבנן אבל קודם ששנה פרקו הי' גם קריאת שמע דאורייתא והי"ל להקדים ק"ש ללימוד. וזה כיון רש"י שפירש אלמא שמקדים הוא לעסוק בתורה דהיינו עשי' קודם ק"ש שהיא עול מ"ש וזהו ג"כ כוונת המקשה שהקשה ומי סבר כריב"ק ומה דקאמר וכ"ת בדלא מטי זמן ק"ש היינו כשהתחיל ללמוד אבל באמצע הלימוד הגיע הזמן ואז הי' לו שמעתתא דאי' בי' י"מ ונשאר ק"ש דרבנן ולכך הקדים שוב תפילין לק"ש. אלא דלפי"ז קשה מאי הקשה א"כ מאי אסהדותי' וכו' ודלמא הא קמ"ל דהיכי דיצא ידי י"מ בלימוד שוב ק"ש דרבנן וקדים ומנח תפילין ואח"כ קרי ק"ש ולכן צריך לומר דכיון שאינו נזכר בדברי ר"ח דמתני שמעתתא שיש בה י"מ ליכא למימר דזמנין סגיאין אירע תמיד שמעתתא שיש בה י"מ ולתרץ למה לא הקשה דרב אדרב מתפילין וק"ש יבואר אח"ז בדברינו:

שם קמ"ל דאף למשנה צריך לברך. ויש להקשות אם זה הי' עקר סהדותי' דר"ח ב"א א"כ הי' די בתחלת דבריו דמקדים ומשי ידי' ומברך ומתני לן פרקין ולמה האריך לסיים ומנח תפילין וקרי ק"ש. ונראה משום דלדעת הי"א שהביא הש"ע בסי' מ"ז סעיף ז' שאם הפסיק בין ברכת התורה להלימוד אין בכך כלום א"כ אין מכאן ראי' דלמשנה צריך לברך דאולי ברכתו של רב לא היתה על פרקין דמתני עתה רק על מה שילמוד אח"כ באמצע היום מקרא ומדרש דברים הצריכין ברכת התורה אלא דלפי המבואר שם בסעיף ז' דברכת אהבה רבה פוטרת ברכת התורה א"כ ע"כ מה שבירך רב עתה ברכת התורה לא היתה צריכא על מה שילמוד אח"כ שהרי כיון שקרא עתה ק"ש מסתמא קרא אותה בברכותי' ואמר ברכת אהבה ונפטר בברכתה וע"כ ברכתו של רב עתה היא רק בשביל פרקין דמתני שזה הי' קודם ברכת א"ר ומוכח דגם למשנה צריך לברך וא"כ על דבר זה עצמו דלמשנה צריך לברך הוצרך לאסהודי כל אסהדותי' דילי' כל מעשה רב כסדרו:

ובני הרב הגדול המופלג מוהר"ר יעקבקא סג"ל הקשה על קושיית הגמ' שהקש' א"כ מאי אסהדותי' דר"ח ב"א דדלמ' אסהדותי' דר"ח היא גופי' קמ"ל שזמן תפילין הוא קודם לזמן ק"ש וכדאביי לעיל דף ט' ע"ב דאמר לתפילין כאחרים לק"ש כותיקין ואמרתי דברי בני הרווחנו שתים לתרץ שתי קושיות שהקשיתי לעיל דהיינו למה לא רמי בק"ש ותפילין גופייהו דרב אדרב ובם אי לאסהודי דלמשנה צריך לברך למה הוצרך לסיים דמכח תפילין וקרי ק"ש וע"פי קושי' בני הכל נכון דמתפילין ליכא קושיא דדלמא בדלא מטי זמן ק"ש כקושיות בני והיא גופי' קמ"ל דזמן תפילין קדים כדברי בני הרב ולכן עקר הקושיא מדהקדים למתני פרקין כפירש"י וכאן אין לתרץ בדלא מטי זמן ק"ש דא"כ מאי אסהדותי' דר"ח ב"א ולמה הוצרך לאסהודי דמתני לן פרקין וכאן אן לומר דהיא גופה קמ"ל דזמן לימוד הוא קודם לזמן ק"ש דאטו לימוד זמן יש לו והרי והגית בו יומם ולילה כתיב וא"כ עקר הקושיא מן הלימוד וע"ז שפיר משני דקמ"ל דלמשנה צריך לברך וסיום דבריו דאנח תפילין וקרי ק"ש ג"כ קמ"ל דזמן תפילין קדים לזמן ק"ש וכדאביי:

וע"פי הוצעות האלה נלע"ד לקיים פסק של רבינו יצחק בר יהודה שהביאו התוספת בד"ה ומנח תפילין וכו' שהתעטף בטליתו בין גאולה לתפלה מחמת שאיחר השליח להביא לו הטלית עד שגמר ק"ש וברכותי' ומביא ראי' מעובדא דרב שהניח תפילין בין גאולה לתפלה והתוס' דחו ראייתו שאין ללמוד טלית מתפילין דשאני תפילין דעקר ק"ש ותפלה שייכי בתפילין כדאמר בסמוך שהקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו ותפלה כמי כדאמר זו היא מלכות שמים שלימה אבל ציצית וכו' ודאי דהוה הפסקה עיין בדברי התוס'. ואומר אני דמוכח כדברי ר"י דהרי המקשה כאן לא ידע דשלוחי הוא דעיות וא"כ לפי סברתו בהך עובדא קמייתא דרב משי ידי' וקרי ק"ש ואנח תפילין וצלי והקדים לקרות ק"ש בלא תפילין ע"כ לא ס"ל לרב להני מימרא דר' יוחנן דהוה כאלו מעיד ע"ש בעצמו ולא מימרא דהרוצה שיקבל מלכות שמים שלימה ולפי זה לא שייך תפילין לק"ש יותר מטלית ואיך הפסיק רב בהנחת תפילין בין גאולה לתפלה א"ו דגם טלית רשאי להתעטף בו בין גאולה לתפלה ועקר ראייתו של רבינו יצחק הוא מן המקשן. ואמנם אכתי יש לדחות ודלמא המקשה באמת הי' סבר שאין מצוה לסמוך גאול' לתפלה ולכל דבר רשאי להפסיק בין גאולה לתפלה אבל למסקנא דשלוחי הוא דעיות וגם רב סבר שמצוה לסמוך גאולה לתפלה אז אפילו ע"פי אונס שלא נזדמן לו רק בין גאולה לתפלה אז דוקא לתפילין רשאי להפסיק דשייכי לק"ש ותפלה כהני מימרות דר"י אבל לא לציצית אכן ע"פי מ"ש לעיל ניחא דהא דבאמת זמן קיש מאוחר לזמן תפילין לאביי לעיל הוא משום דלק"ש עבדינן כותיקין שגומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ואם לדעת המקשה רב סובר שאין מצוה לסמוך גאולה לתפלה א"כ אין זמן תפילין קודם לזמן ק"ש וא"כ למה הקשה ומי סבר כריב"ק ולא הקשה אלימא מזה למרמי דרב אדרב בתפילין וק"ש גופייהו וגם איך קאמר וכ"ת בדלא מטי זמן ק"ש דתינח לתרץ על שהקדים למתני פרקין אבל למה הקדים תפילין לק"ש דבזה לא שייך לסברת המקשה דלא מטו זמן ק"ש דכיון דמטי זמן תפילין ממילא מטי גם זמן ק"ש א"ו דגם לדעת המקשה מצוה לסמוך גאולה לתפלה ושפיר זמן תפילין קדים ואפ"ה הניח רב תפילין בין גאולה לתפלה אף דלדידי' לא שייך תפילין לק"ש יותר מציצית א"כ הה"ד הטלית. ואכתי יש לדחות דלעולם לסברת המקשה הי' סבר רב שאין מצוה לסמוך גאולה לתפלה ובאמת זמן תפילין וק"ש שוים ואף על פי כן לא רמי ק"ש ותפילין גופייהו ע"פי התירוץ הראשון שכתבתי דתפילין אתפילין בלא"ה ליבא לדמויי דיש חילוק היכי שכבר מתני פרקין שיצא י"ח י"מ אז ק"ש דרבנן ותפילין קדמי ובין היכי דלא מתני פרקין שאז ק"ש קודם שגם ק"ש היא חיוב דאורייתא וגם יש בה עול מ"ש. ואמנם לפ"מ שדחיתי לעיל סברה זו ממילא קם דינו של רבינו יצחק: