צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – פתיחה

ברכות פרק ראשון ועתה החידושים אתחיל. ולבי בקרבי יחיל. וחסדי ה' אוחיל:

דף ב' ע"א מאימתי וכו' התחיל רבינו הקדוש בק"ש ועיין מ"ש בפתיחה בשם הרמב"ם שרצה לשנות במס' זו כל דיני ברכות גם ברכת המצות ואין לך מצוה מתמדת פעמים בכל יום לכן התחיל בק"ש. ועדיין יש לדקדק דהי' לו להתחיל בתפלה שהיא ג"פ בכל יום ועקרה היא הברכות שמנה עשר ברכות ונראה לי כיון דק"ש היא קודם התפלה לכך הקדימה ואמנם יתכן זה לר' יוחנן דאמר שגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה אבל לריב"ל לקמן דף ד' ע"ב דתפלת באמצע תקנום וא"כ בערבית אדרבה היא קודמת לק"ש א"כ הדק"ל למה לא התחיל רבינו הקדוש בדין תפלה וצריך לומר דכיון דק"ש היא מדאורייתא ותפלה היא מדרבנן ולכך התחיל במצוה של תורה. ולפי זה קשה לרב יהודה לקמן דף ך"א ע"א דק"ש ג"כ היא דרבנן למה הקדימה התנא וצ"ל דרב יהודה כר' יוחנן ס"ל דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה:

עוד נ"ל שרבינו הקדוש רצה לעשות נחת רוח למשה רבינו והתחיל תורה שבע"פ במשנת ר' אליעזר דאיתא במדרש הובא בילקוט פ' חקת שמשה רבינו בשעה שעלה למרום שמע שהק"בה אמר אליעזר בכי אומר פרה בת שתים והתפלל משה רבינו יה"ר שיצא זה מחלצי ואמר לו הק"בה חייך שיצא זה מחלציך ולכן נתכוין רבינו הקדוש להתחיל תורה שבע"פ במשנת ר"א שיצא מי"ח של משה רבינו ואמנם למאן דקמתרץ לקמן דף ג' ע"א ואבע"א רישא לאו ר"א נסתר תירוץ זה. ועוד לפי תירוץ זה נסתר קושית הגמרא שהקשה נתני דשחרית ברישא ואמנם אעפ"כ הקשה שפיר דגם שם הוה יכול להתחיל בדברי ר"א מאימתי קונין שמע בשחרית משיכיר בין תכלת לכרתי דברי ר"א וחכמים אומרים בין תכלת ללבן. ועיין בפתיחה כתבתי עוד טעמים על שהתחיל במצות ק"ש שהיא מצות היחוד וקבלת עול מלכות שמים:

שם בערבין הא דהוצרך לומר בערבין נראה דלהך ואבע"א רישא לאו ר"א דלקמן ריש דף ג' ע"א הוצרך לומר בערבין שלא תטעה דעל שחרית קאי ושעה שהכהנים וכו' היינו כפי ההוה אמינא לקמן דהאי ובא השמש וטהר היינו ביאת אורו וטהר גברא ובעלות השחר קרב התמיד ומביא כפרתו ומשיכיר בין תכלת וכו' כבר רשאי בתרומה והוא זמן ק"ש לכך הוצרך לומר בערבין:

שם משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ואף שאסור לאכול משהגיע זמן ק"ש ועיין ע"ב בתוס' בד"ה משעה שהעני וכו' אולי הכהנים מותרים לאכול תרומתן אז אפילו בזמן ק"ש כיון שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת עבודה במקדש והרי ר' טרפון ביטל זמן בית המדרש בשביל אכילת תרומה כמבואר בפסחים דף ע"ג ע"א ולכך לא הקשו התוס' קושייתן על המשנה ואין אנו צריכין לדברי מהרש"א לקמן ע"ב בדברי התוס' ולקמן בדברי הגמרא יבואר עוד:

שם שהכהנים וכו' לכאורה יש לדקדק למה הוצרך לומר הכהנים ודי באמרו משעה שנכנסין לאכול בתרומה ופשיטא דכהנים נינהו דזר אסור בתרומה ואולם לפי מה שכתבתי שהכהנים מותרים באכילת תרומה אף שהגיע זמן ק"ש לפי שהיא מצוה חשובה כעבודה במקדש וא"כ לכך תני כהנים דאל"כ הוה מוקמינן שהכהנות נכנסים לאכול בתרומתן והם ודאי מותרים שהם פטורות מק"ש כמפורש במשנה דף ך' ע"א דנשים פטורות מק"ש קמ"ל משנתינו כהנים דאפילו כהנים זכרים מותרים. אי נמי לאידך גיסא דנשים ודאי אסורים שאף שפטורים מק"ש חייבים בתפלה והרי בהגיע הזמן גם משום תפלה אסור דלא גרע מתפלת מנחה ועיין במג"א סי' רל"ב ס"ק ט"ו. ועוד דעכ"פ חייבים בזכירת י"מ כמבואר במג"א סי' ע' ס"ק א' ולמ"ד מזכירין י"מ בלילות הוה מ"ע שאין הזמן גרמא ואסורים לאכול עד שיאמרו אמת ואמונה ודוקא כהנים זכרים מותרים דעבודת מתנה אתן את כהנתכם דמיני' ילפינן בפסחים דחשיב כעבודה בהכהנים כתיב ולא בנשים ולקמן יבואר עוד בזה:

שם לאכול בתרומתן הא דדקדק לומר בתרומתן ולא תני סתם לאכול בתרומה עיין בתיו"ט מ"ש בזה ולענ"ד נראה משום דיש מקום לחלק בין מח"כ דזב ומצורע ובין מח"כ דיולדות דכי היכי דעביד ביבמות דף ע"ה ע"א צריכותא לתנא דפליג על ר' ישמעאל ומוקי תרי קרא בקדשים דאסור עד שיביא כפרתו וצריכא דזב ומצורע לא ילפי' מיולדת משום דהותרה מכללה לבעלה וכו' ע"ש וא"כ לתרומה שא"צ כפרה דילפינן מקרא דובמלאת ימי טהרה כמבואר שם דף ע"ד ע"ב א"כ מנ"ל דזב ומצורע אינן אסורי' עד שיביאו כפרתן ושאני יולדת שהותרה מכללה ואמנם כבר הרגישו בזה התוס' שם בדף ע"ה בד"ה והכתיב ע"ש ועכ"פ הי' מקום למטעי דגם בתרומה לא ילפינן זב ומצורע לקולא מיולדת לכן נקט התנא בתרומתן של עצמן וביולדת לא משכחת תרומתה של עצמה דתרומה לכהנים יהבינן ויולדת משל בעלה זכיא אבל אין מחלקין לנשים בגורן ואפילו לבת כהן עיין משנה למלך פי"ב מתרומות הל' ך"ב ואף דמשכחת שנתנו לה בבית או שיש לה עצמה תבואות שלה דהתרומה שלה מ"מ הוא מלתא דלא שכיח וסתם תרומתן היינו כהנים עצמן אמנם לפמש"ל דבלא"ה מוכח דאיירי בכהנים זכרים מדתני הכהנים נסתר מ"ש ומחוורתא כמ"ש התוי"ט שכן הוא לשון התנאים:

שם בגמרא תנא היכי קאי ואף דקושיא זו שייכא ברוב המסכתות קבע אותה כאן שהיא תחלה לכל שאר המסכתות וכיון דמתרץ כאן אקרא קאי שוב ממילא מתורץ בכל שאר המסכתות ואמנם בדברינו שנבאר כאן בלא"ה לא קשיא:

שם דקתני מאימתי וכו' הנה או שהי' יכול לקצר ולהקשות רק תנא היכי קאי ופשיטא שעל מה דתני ומן ק"ש מקשה או שהי' לו לפרש יותר ולומר היכי קאי דקתני מאימתי קורין את שמע. ועוד יש לדקדק במה דקאמר ותו וכו' דמשמע דשייך לקושיא הראשונה ובאמת היא קושיא בפ"ע וע"ק במה דמשני תנא אקרא קאי וכו' וה"ק זמן ק"ש דשכיבה אימת האי וה"ק הוא מיותר ודי באמרו תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וגם מה דמשני ואבע"א יליף מברייתו של עולם מה הועיל באבע"א הזה הא ע"כ צריך הוא לתירוץ הראשון לתרץ קושיא קמייתא תנא היכי קאי. וגם אמרו א"ה סיפא דקתני וכו' לשון אי הכי אינו מדוקדק. ולתרץ כל זה כראה דגם המקשה הי' ידע דאקרא קאי אלא דקושייתו הי' דהתנא תלי דלא תניא בדלא תניא שזמן ק"ש עדיין לא שנינו אימת וגם זמן אכילת תרומה עדיין לא שנינו ואף ששנינו במס' נגעים העריב שמשו אוכל בתרומה וכן כתיב בקרא ובא השמש וטהר אכתי דבר זה גופה לא ידעינן אם תחלת ביאת השמש או סוף ביאה וכדמקשה באמת בתר הכי וממאי דהאי ובא השמש וכו' לפי פירוש התוס' בד"ה דלמא ואמנם בתרומה אין שום מקום לספק רק בין תחלת שקיעה לסוף שקיעה דממ"נ בא השמש הוא או תחלת שקיעה או סוף שקיעה אבל באמצע הזמן דבין תחלת שקיעה לסוף שקיעה אן שום ספק ובק"ש אי נימא דקפדינן אזמן שכיבה אין מקום לספק אתחלת שקיעה וכמו"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה א"ל ר"י וכו' וא"כ התנא שנותן זמן א' במשנתינו לק"ש ולתרומה שמעינן תרוייהו שהזמן הוא צ"ה דעל זמן אחר אין לכוין לשניהם זמן אחד אבל אם נימא דק"ש לא תליא בשכיבה ולא דרשינן בשכבך רק כאלו נאמר בקרא ערב ובקר ואז שפיר גם, בק"ש יש לומר דמתחלת שקיעה מתחיל ערב ואף שבאמת פלג המנחה הוא חלק עשרים משעה קודם תחלת שקיעה עיין במג"א סימן רס"א ס"ק י' מ"מ היא הנותנת שאם לר"י מתחיל ערב בפלג המנחה ק"ו שיש לומר שנקרא ערב מתחלת שקיעה וא"כ בשניהם יש לטעות בין בק"ש ובין בתרומה. ואמנם בק"ש חזינן דקפיד התנא אזמן שכיבה מסיפא דקאמר עד סוף האשמורה הראשונה והא ודאי דקפיד אשכיבה ושפיר יהיב סימנא משעה שהכהנים נכנסים דעכשיו דגלי דקפיד אשכיבה וכייל ק"ש ותרומה ברגע א' מכלל דהיינו צ"ה. אך לקמן דף ג' ע"א קאמר ואבע"א רישא לאו ר"א וא"כ הרישא הוא סתם משנה ולא נקט רק זמן ההתחלה ואכתי לא ידעינן דקפיד אשכיבה וקשיא דתלה דלא תניא בדלא תניא וההכרעה דרישא לאו ר"א היא מדקאמר מאימתי במ"ם השימוש משמע ששואל רק על ההתחלת הזמן שאם הי' שואל על כל משך הזמן ההתחלה והסוף הי' לו לומר אימתי קורין את שמע וזה שכיון המקשה בקושייתו תנא היכי קאי דיהיב סימנא לק"ש בתרומה והיכי קאי הרי אכתי לא שנינו הזמן לא בק"ש ולא בתרומה ואי קאי אקרא גם בקרא יש לטעות בשניהם כנ"ל ואין לומר בק"ש ליכא למיטעי דהרי מסיים עד סוף האשמורה לזה קאמר תבא היכי קאי דקתני מאימתי משמע דאיירי רק בההתחלה ורישא לאו ר"א וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דתלי לא תניא בדלא תניא. ותו מ"ש וכו' רצונו בזה ותו אפילו לא נדקדק שימוש המ"ם של מאימתי אכתי מוכח דרישא לאו ר"א דהרי קשה מ"ש דתני ערבית ברישא וצריך לומר שלא רצה להתחיל בדבר דאית בי' פלוגתא ובשל שחרית אית בי' פלוגתא באותו משנה דת"ק סבר בין תכלת ללבן ור"א סובר בין תכלת לכרתי לכן התחיל בשל ערבין ואף דאיכא כמה פלוגתא בברייתא לקמן מ"מ במשנה סתם הדין בלי מחלוקת וכל זה אם רישא היא בבא בפ"ע והוא סתם אבל אם דברי ר"א קאי גם על הרישא א"כ גם בכאן איכא פלוגתא ואדרבה מדמסיים דברי ר"א משמע דפליגי רבנן א"כ נתני דשחרית ברישא א"ו דרישא הוא בבא בפ"ע א"כ לא נזכר ברישא דקפדינן אזמן שכיבה וא"כ קשה דתלי לא תניא בדלא תניא. ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וא"כ מתורץ הכל דבקרא נזכר זמן שכיבה וגם התנא קאמר זמן שכיבה ובערבין לאו דוקא אלא זמן ק"ש דשכיבה שהרי מסיים עד אשמור' וכו' וגם מאימתי לאו דוקא אלא זמן ק"ש דשכיבה אימת ולכן סיים אמתי בלא שימוש מ"ם. ואבע"א השתא דאמרי' מאימתי לאו דוקא ממילא לא קשיא אפילו בלי קרא דבשכבך שהרי מן המשנה גופי' מוכח זמן שכיבה מדמסיים עד אשמורה וכו' דברי ר"א והא דפתח בערבית לאו משום דלית בי' פלוגתא אלא משום דיליף מברייתו של עולם. אי הכי סיפא דקתני שחר מברך וכו' פירוש בשלמא אי אמרינן שהטעם שהתחיל בשל ערבין הוא משום דלי' בי' פלוגתא א"כ בברכות דגם בשל שחרית ליכא פלוגתא התחיל בשל שחרית אבל אם הטעם משום דקאי אקרא א"כ גם בברכות הי' לו להתחיל בשל ערבין:

שם אדקאי בשחרית פריש מילי דשחרית ולקמן במשנה דף יו"ד ע"ב בש"א בערב יטו ויקראו אע"ג דעדיין קאי במילי דשחרית לא התחיל בשל שחר משום דלא שייך כאן לגמור מילי דשחר שהרי עכ"פ צריך לשנות כאן גם של ערב דבשניהם פליגי ב"ש וביה וכיון שהוצרך לשנות ערב ובוחר הקדים לערב אי מקרא דבשכבך אי משום דיליף מברייתו של עולם משא"כ במשנה דבשחר מברך וכו' כבר גמר מילי דשחרית לגמרי:

שם מכדי כהנים וכו' לתני משעת צ"ה. ויש להקשות לפמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה משעה שהעני וכו' דמשעה שהעני נכנס היינו פורתא קודם שבעוד שמכינים לו הוא קורא ק"ש א"כ גם במשנתינו ששנינו משעה שהכהנים נכנסין היינו בשעה שמכינים לו והוא מעט קודם צ"ה ואין לומר שזה הי' פשיט לו שקודם צ"ה לאו זמן שכיבה שהרי לקמן ע"ב בברייתא איכא פלוגתא דכמה תנאי בזמן שכיבה ומהיכן פשוט לו דלתנא דמשנתינו הוא ממש בצ"ה ונראה דבמשנתינו לא שייך כלל לפרש על ההכנה דבשלמא בעני שזמן סעודתו הוא אז וקובע עצמו לאכול אכילת קבע שייך לומר שמכינים לו קודם לזה זמן מה אבל הכהנים אשו זמן אכילתן הוא אז שהרי אין זה זמן סעודתו אלא שעד עתה לא הי' יכול לאכול תרומה מפני הטומאה ועתה הוא אוכל שכבר הוא טהור אבל לא שייך לזה הכנה ובודאי פירש המשנה על האכילה עצמה והוא ממש בצ"ה:

שם ולתני משעת ויש לדקדק לפמ"ש לעיל במשנתינו דכהנים מותרים לאכול תרומה אפילו הגיע זמן ק"ש משים שהיא אכילת מצוה א"כ דלמא היא גופה קמ"ל משנתינו שמותרים לאכול אז אך לפמש"ל דלהכי תני כהנים ולא תני סתם משעה שנכנסים לאכול בתרומה להורות שאיירי בזכרים דלא תוקמי בכהנות שפטורות מק"ש א"כ יש לפרש קושית הגמ' כאן דאכתי לתני סתמא משעה שנכנסין ואעפ"כ ידעינן דאיירי בזכרים דאי בנשים שפטורות מק"ש א"כ לתני משעת צ"ה דהרי לא קמ"ל מידי:

שם והא קמ"ל דכפרה לא מיעכבא. ואין לדקדק ודלמא משנתינו בהני דלאו בני כפרה נינהו מיירי דא"כ מאי קמ"ל במה שאמר משעה שהכהנים וה"ל למימר משעת צ"ה. ואמנם לדעת התוס' דהערב שמש גופי' יש לספק אם תחלת שקיעה או סוף שקיעה כמבואר בדבריהם בד"ה דלמא. והא ודאי אי רישא ג"כ ר"א א"כ חזינן דבעינן זמן שכיבה והא ודאי דתחלת שקיעה לאו זמן שכיבה הוא א"כ קשה מנ"ל למידק משנתינו דכפרה לא מעכבא ודלמא מיירי בהני דלאו ב"כ נינהו וקמ"ל דבא השמש היינו סוף שקיעה ונראה מדתני שהכהנים נכבסים לאכול תרומתן ניתני משעה שנכנסים לאכול בקדשים ושייך בין בכהנים ובין בישראל בשלמים ותודה אלא ודאי דאיירי מהני דבני כפרה ואסירו בקדשים עד למחר שיביאו כפרתן ולכן נקט כהנים ותרומה ומוכח דאין כפרתן מעכבת אכילת תרומה:

שם כדתניא ובא השמש וכו' ואין כפרתן וכו'. קשה למה הביא ברייתא ולא הביא משנה פי"ד דנגעים וכך ה"ל למימר כדתנן הערב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. ונראה דהא ודאי פשיטא לי' דהעריב שמשו מותר תכף בלילה בתרומה אף שאי אפשר להביא כפרתו עד למחר וזו משנה שלימה פי"ד דנגעים ואמנם כיון דחזינן דיולדת שטובלת תכף לאחר ימי טומאה ואעפ"כ אסורה בתרומה עד שיעריב שמשה לסוף מ"ם לזכר ופ' לנקיבה ורש"י פירש הטעם במס' יבמות ק ע"ד ע"ב בד"ה כיון שמלאו ימי' וכו' דמשעת טבילה לסוף ז' לזכר וי"ד לנקיבה עד אור הבאת קרבנותיה ליום מחר היא נקראת טבולת יום ארוך דומיא דכל מחוסרי כפרה הנקראים טבולי יום ארוך משעת טבילתו עד הערב שמש דליל הבאת קרבנותיהן למחרת וכו' וא"כ יש מקום לומר שבעינן דוקא שתוכל להביא למחר כפרתה ולא בזמן לחוד הדבר תלוי כ"א שיביאו באמת למחר כפרתה וא"כ אי ליל מ"א לזכר או פ"א לנקיבה הוא ליל שבת תהי' אסורה עדיין בתרומה עד ליל מ"ש וכן אם אין בהמ"ק כמו בזמן הזה לא תטהר לעולם לתרומה שהרי אין כאן הערב שמש של ליל שלמחרתו תביא כפרתה וממשנתינו שמעינן דשפיר אוכלת ולא בראוי להביא כפרתן הדבר תלוי רק בזמן לחוד דהרי כבר כתבתי דבמשנתינו יש לדקדק למה תני כהנים בתרומתן ולא תני ישראל בקדשים ובהני דלאו ב"כ ואי משום להשמיענו דכפרה לא מעכבא זה כבר שנינו במשנה בנגעים כקושית התוס' בד"ה והא קמ"ל אלא ודאי דמשנתינו בזה"ז מיירי דליכא קדשי' וקמ"ל תרומה ואי מהני דלאו בני כפרה א"כ מאי קמ"ל אלא מהני דב"כ ואף דבזמן הזה אי אפשר להביא כפרתן למחר אפ"ה כיון שכבר הוא הזמן הערב שמש שלהם מתיר ולהכי הביא ברייתא ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו כלל וכלל שאין שום עיכוב אחר רק הערב שמשו. ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה והא קמ"ל ע"ש בדבריהם. ולפי מ"ש שמעינן ממשנתינו מה שלא שמענו ממשנה דנגעים:

רש"י ד"ה עד סוף וכו' ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה וכו'. הנה זה הי' לרש"י לפרש על רישא משעה שהכהנים וכו' דמקמי הכי לאו זמן שכיבה אלא לפי שלא הוזכר ברישא רמז לשכיבה ואולי לא קפיד תכא רק על ערב וכמו שהוא לר' יהודה לדעת התוס' כמבואר בדבר הם לקמן ע"ב בד"ה א"ל ר"י יע"ש. וא"כ אולי גם תנא דידן לא קפיד רק על ערב וקפיד על צ"ה דסובר כרבנן לקמן דריש תפלת השחר תפלת המנחה עד ערב ולפי זה לא הי' רש"י יכול להכריע דמקמי הכי לא יצא י"ח שהרי בפלוגתא דר"י ורבנן מסקינן דעביד כמר עביד וכמו שרוצה ר"ת לפסוק בתוס' בד"ה מאימתי ולכן הוצרך רש"י להקדים סיפא דמלתא עד האשמורה הראשונה וא"כ חזינן דבק"ש לא איכפת לן במדת לילה רק בזמן שכיבה א"כ מקמי הכי לא יצא י"ח:

אלא דאכתי קשי' מנ"ל לרש"י דכ"ע מודו דק"ש תלי' בזמן שכיבה וחכמים ור"ג דסברי כל הלילה אלא שנחלקו בהרחקה אבל לתרוויהו זמנה מן התורה כל הלילה הוא משום דס"ל כל זמן שב"א שוכבין ודלמא טעמא דידהו דלא תלי' בשכיבה כלל אלא בערב ובקר וס"ל כרבנן דלקמן בפרק ת"ה דמנחה עד הערב ולכן ס"ל כל הלילה ולפי"ז ממילא לדידן דקיי"ל דעביד כמר עביד יוצא ג"כ בק"ש דבה"כ ונראה דס"ל לרש"י כיון דמצינן לכמה תנאי דס"ל בודאי דתליא בזמן שכיבה דהיינו ר"א דמתני' וכן כולהו תנאי דברייתא דלקמן ע"ב ולא מצינו חולק בפי' לא משוינן פלוגתא חדשה וסובר רש"י דגם ר' יהודה בעי זמן שכיבה לק"ש ודלא כתוספת לקמן ע"ב בד"ה אמר לי' ור"י שהקשה לר"מ היינו משום דלדידי' אף דרשאי להתפלל ערבית אחר פלג המנחה אבל ק"ש אינו רשאי לקרות דק"ש לא תליא בתפלה:

בד"ה מצותן וכו' דכתיב לא ילין לבוקר. הנה אחז רש"י קרא דכי תשא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח ושביק קרא דמשפטים דלא ילין חלב חגי עד בוקר ומלבד דהוה לי' להביא קרא המוקדם בתורה אלא דשביק קרא דיליף מיני' התלמוד בפסחים דף ע"א ע"א מנין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה שנאמר לא ילין חלב חגי וכתבו שם התוס' בד"ה מכין וכו' דמהכא נפקא לן בכל האימורין. ועוד דהרי האי קרח דלא ילין לבקר בבשר מיירי ואף דכתבו התוס' בפסחים דף נ"ט ע"ב בד"ה בי"ד שחל וכו' דמיירי גם בחלב מ"מ חזינן שהתלמוד שם דף ע"א ע"א אפ"ה יליף מקרא דלא ילין חלב חגי שהוא מוקדם ומפורש בו חלב ולא עוד אלא דמהאי קרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח אף דמיירי בחלב מ"מ ליכא למילף מיני' שאר אימורים דשאני פסח שגם הבשר אינו נאכל למחרתו לכך גם החלב נפסל בלינה משא"כ שאר קדשים קלים ועיין ברש"י בפסחים דף ע"א ע"א בד"ה מנין לאימורי חגיגת ט"ו וכו' אע"פ שזמן אכילת בשרה כל יום המחרת עכ"ל וא"כ ליכא למילף אימורי קדשים קלים מחלבי הפסח. ונראה דחדא מתורצת בחברתה ורש"י דייק מאד בפירושו דשם בפסחים עקר הילפותא דנפסלים בלינה שלא נימא שכשרים גם למחרתו כמו הבשר וזה באמת ליכא למילף מפסח וכו' לכן יליף מלא ילין חלב חגי אבל כאן במשנתינו עקר הראי' שהוצרך רש"י הוא שכשרים כל הלילה ותנא כאן כללא כייל כל החלבים וגם חלב פסח בכלל ובזה ליכא למילף פסח מחגיגה דבפסח הסברה הוא כמו שהבשר נפסל בחצות מן התורה דהרי משנתינו מוקי לה לקמן דף ט' ע"א כראב"ע וא"כ ראוי לומר שגם החלבים נפסלו בחצות וכמו שרצו שם בפסחים לומר מי איכא מידי דהבשר נפסל מאורתא ואימורין עד צפרא ואף שאביי שם השיב אלמא לא והרי פסח לראב"ע דבשר איפסל מחצות ואימורין עד צפרא מ"מ היא גופי' דבפסח אימורין עד צפרא מלא ילין לבקר זבח חג הפסח צריכין אנו ללמוד דמשאר אימורין אין ראי' וכנ"ל ולכן הוכרח רש"י במשנתינו כאן להביא קרא דלא ילין לבקר. ובזה ניחא מה דתמי' טובא שלמה הביא רש"י כלל קרא דלא ילין והי' להביא קרא דעל מוקדה כל הלילה וכן מביאו בגמרא במגילה דף ך א ע"א ורש"י עצמו בפסחים דף ס"ח ע"ב מביא קרא דעל מוקדה ולפמ"ש ניחא דמשנתינו אתי' כראב"ע וחלבים דפסח לראב"ע ליכא למילף מעולה: