צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 33

רש"י ד"ה אלא על האפוי בחמישי בשבת רמז לנו רש"י בזה שדוקא בעי"ט עושין ע"ת אבל קודם ערב יו"ט לא ודלא כדעת הרא"ש דלרב אשי מותר לעשות העירוב אף קודם עיו"ט:

ד"ה התחילו וכו' וכ"ש עלינו ואף שהרי הוא עצמו דרש ולא פסק לסעוד סעודת יו"ט היו סבורים אף שהוא עושה כשטתו ששמחת יו"ט רשו' אין רצונו שאחרים יסמכו עליו וכדרך שאמר עקבי' לבנו סוף דעדיות אני שמעתי מפי המרובים וכו' אבל אתה שמעת מפי היחיד וכו':

ד"ה אכלו משמני' מקרא הוא בספ' עזרא עד כי חדות ה' הי' מעוזכ': לכאור' תמוה מה בישר לנו רש"י בזה שהוא מקרא וגם הגביל שעד חדו' וכו' הו' המקר' ונר' דהא דצו' לשלוח מנו' למי שלא הניח ע"ת יש לנו לדקדק כיון שזה הי' בי"ט ואם הי' אז חל יו"ט בע"ש קשה למה הצריכם לשלוח מנות משלהם די שיטרחו עבורם ואותן שלא עירבו יקנו קמחם לאותן שערבו וכן בשר שלהם והם יאפו ויבשלו עבורם כמבואר לקמן דף ע"א: וע"כ צריכין אנו לומר שעובד' דא הי' בשבת ששוב לא אפשר לבשל ור"ה הי' ויום הששי הי' יום שלשים של אלול והי' מצפים לעדים והיו צריכין הכל להניח ע"ת בחמישי אולי יתקדש מחר ויהי' יו"ט ויבשלו ע"י ע"ת ואותן שלא הניחו עירוב לא היו רשאים לבשל ביום הששי לצורך שבת כי אולי יתקדש היום ואין אופין ומבשלין מיו"ט לשבת בלא ע"ת ואירע שלא באו עדים ונתקדש יום המחרת וצוה לשלוח מנות לאין נכון דהיינו למי שלא הי' רשאי אתמול להכין לפי שלא הניח בחמישי ע"ת ועכ"פ זה המאמר ושלחו מנות הי' ביום שבת קודש והנה אם לא הי' דבר זה כתוב בקרא רק שהיו דברים אלו דברי ר' אליעזר שהוא אמר זה שישלחו מנות למי שלא הניח ע"ת א"כ ע"כ יום זה שדרש הי' יום שבת קידש א"כ הדרא קושיית הגמ' לדוכתא איך אמר שעוסקים בחיי שעה ואי משום שסובר שמחת יו"ט רשות הלא בפסחים דף ס"ח ע"ב אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם ולכן פירש"י שמקרא הוא בספר עזרא ועל עזרא קאמר כאן שאמ' ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ח אבל ר"א לא צוה על זה אלא דקש' א"כ למה אמר ר"א לתלמידיו הך ושלחו ודי שהי' אומר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ה' הוא מעזכם ולכן פירש"י מקרא הוא בעזר' עד כי חדו' ה' הוא מעוזכ' הי' יכול לדלג באותו פסו' לומ' הפסו' וסופו ולדלג אמצעי לכך אמר להם כל המקר' כמו שהוא בספ' עזרא:

דף ט"ז ע"א מאי משמע דהאי חק לישני דמזוני הוא ובמס' ר"ה ר"פ ראוהו ב"ד דריש האי חק על קידוש החודש שאפילו קיבלו עדות מבע"י אין מקדשין בלילה אף שבד"מ גומרין בלילה גלי רחמנ' חק שהוא גמר דין דהיינו מקודש שג"כ צריך להיות ביום וכבר הרגיש בזה הפ"י שם במס' ר"ה ואמר דרב תחליפא באמת על דרשה דשם פליג והא דאין מקדשין בלילה היינו משום דסובר דקידוש החודש דינו כד"נ שגם גמר דין הוא בלילה ואני אומר דהאי דרב תחליפא ודאי תליא באשלי רברבי דלמ"ד הכל נידון בר"ה א"כ מאי אריא מזונות ועיין במהרש"א בח"א כאן וא"כ הך דר"פ ראוהו ב"ד דדריש האי חק על קידוש החודש סבר כהאי תנא דהכל נידון בר"ה ור"ת באמת לא דריש האי חק על קידוש החודש והא דאין מקדשי' החודש בלילה אבע"א דס"ל כר"מ בסנהדרין דף ל"ד ע"ב דאף ד"מ אין גומרין בלילה דמקיש ריבים לנגעים או דבאמ' ס"ל דגם קידוש החודש גומרין בלילה ואם נתקבל העדות ביום מקדשין בלילה ועיין בחידושינו לקמן דף י"ז ע"א:

שם אלא מידי דמלפת וכו' כל הפוסקים פסקו כלשון שני וצריכין אנו לעיין אם ללשון זה בעינן תרוייהו שיהי' מידי דמלפת וגם לא שכיח או אם ללשון זה הכל תלוי במידי דמלפת ואם הוא מלפת אף דשכיח מערבין בו ואם נימא כן א"כ יש בכל אחד מהלשונות קולא וחומר' ולא שייך כאן לומר בדרבנן הלך אחר המיקל וצריכין אנו לחוש לחומרי שני הלשונות כמבואר בדף י"ד ע"א בתוס' ד"ה א"ב יע"ש וכאן הפוסקי' לא הזכירו רק מידי דמלפת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ואם נימא דלשון שני מחמיר ומוסיף על לישנא קמא ולא שכיח ודאי בעינן אלא דבעינן גם שיהי' מידי דמלפת א"כ הי' לנו למיזל בתר לישנא קמא דבש"ס הלך אחר המיקל ובפרט דלישנא בתרא הוא בלשון איכא דאמרי והרי ריב"א במס' ע"ג דף ז' ע"א בד"ה בשל תורה וכו' סובר דכל א"ד שבש"ס הוא לגבי ל' ראשון כספל לגבי עיקר וכאן פסקו כא"ד ונלע"ד דכיון דאמרינן בתר הכי שמנונית שע"ג הסכין גוררו וסומך עליו והרי זה דבר השכיח שסתם סכין אינו נקי ונשאר עליו שמנונית ש"מ דלא בעינן מידי דלא שכיח וסגי במה דמלפת כא"ד ועיין במג"א סי' תקכ"ז סס"ק ב' ועיין בדברינו בסמוך בדברי רש"י:

ודע דעל איכא דאמרי יל"ד כיון שאמר אביי שאין מערבי' בדייסא א"כ ק"ו שאין מערבין בפת ולמה הוצרך אביי למימ' אבל בפת לא וראיתי להרז"ה דאיהו סובר דבעינן פת ותבשיל שאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל שכתב ואביי דאמר ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא לומר שאינו יוצא בפת משום תבשיל דבעי מידי דמלפת דומי' דתבשיל ואצ"ל שאינו יוצא בתבשיל משום פת שהוא עיקר חיי הנפש עכ"ל הרז"ה ומעתה איצטרך אביי לומר אבל פת לא שלא תאמ' דפת עדיף מדייסא דפת אף דלא מלפת כיון שהוא עיק' חיי הנפש קמ"ל אביי דאפ"ה אין מערבין בו:

ודע שאני מסתפק אם אינו רוצה לבשל כלל רק לאפות אם יכול לצא' ידי עירוב בפת. והר"ן כאשר דחה דעת ר"ת דסובר כשטת הרז"ה דבעינן פת ותבשיל מכח דברי אביי דאמר ל"ש אלא תבשיל וכו' כתב ואע"פ שאפשר לדחוק דה"ק דאפי' מי שאינו צריך אלא לאפות פת לא מהני לי' פת משו' דליכא היכרא אינו במשמע עכ"ל הר"ן ולכן אני מסתפק לדעת רוב הפוסקים דסגי בתבשיל לחוד לכל דבר ואביי קאמר ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא אם כוונתו דפת לא היינו שאינו מהני לכל דבר כדרך שמהני תבשיל לכל דבר אבל עכ"פ לאפות פת לחוד מהני או דלמא מאמר מוחלט קאמר אבל פת לא שאינו מהני לשום דבר ונלע"ד להכריע כן אינו מועיל דאי ס"ד שלאפות לחוד מערבין בפת רק לבשל אמר אין מערבין בפת א"כ קשה דקאמר מ"ש פת דלא אילימא דמלפת בעינן והא דייסא וכו' ואמר ר"נ וכו' מערבין בדייסא וכו' ומאי קושיא הא דאמר מערבין בדייסא היינו אם אינו רוצה רק לאפו' שבזה מערבין בפת קאמר רב נחומי דה"הד בדייסא שהרי הוא כמו פת שגם פת אינו מלפת אבל אם רוצה לבשל בעינן מידי דמלפת ולכן אין מערבין לא בפת ולא בדייס' והיינו אפילו מרויחים בזה דלא הוי הני תרי לישני דרב נחומי משמי' סתרי אהדדי ותרוייהו איתנוהו דהא דאמר מערבין בדייסא היינו אם אינו רוצה לבשל רק לאפות פת והא דאמר אין מערבין בדייסא היינו אם רוצה גם לבשל: אלא ודאי דמה דקאמר אבל פת לא היינו אפילו אינו רוצה אלא לאפות לחוד:

רש"י ד"ה ופת לא מלפתא וכו' שהרי בכל יום יש להם דברי רש"י נאחזים בסבך ועיין מהרש"א. והנלע"ד דרש"י קאי בשטת ר"ת דלקמן דף י"ז ע"ב בתוס' בד"ה אמר רבא דתנא דמייתי מהכא שהובא בריש פרקן מוסכם הוא בלי חולק שצריך פת ותבשיל ולפ"ז מימרא דאביי דאמר אבל פת לא הוא מיותר שהרי כבר מבואר בבריית' ההיא שאין מבשלין אלא על המבושל ועיין בס' מלחמות להרמב"ן ולכן סובר רש"י דמה דקאמר אביי אבל פת לא אין כוונתו על פת לחוד אלא גם על הדומ' לפת אפי' הוא תבשיל לא מהני וע"ז הוא הספק בהני תרי לישני במה יהיה דומה לפת ולישנא קמא סובר שעיקר הדמיון הוא אם הוא שכיח וא"ד סובר שהדמיון הוא שאינו מלפת ואמנם עיקר הטעם שאין אופין על המבושל ואין מבשלין על האפוי סובר רש"י כסבר' התוס' שהבאתי שמה שאין אופין על המבושל הוא פשוט שפת הוא יותר עיקר מתבשיל שעל הלחם יחי' האדם ואמנם מה שאין מבשלין על האפוי צריך טעם ומדוע מבשלין וצולין ומחמין חמין וטומנין הכל על מין תבשיל אחד יהיה מבושל או צלוי או שלוק ולמה יגרע האפוי ונראה דאבוהון דכולהו הוא פת והוא דבר שישנו בכל יום ולכן ודאי אינו ניכר שהוא בשביל שבת לכן תיקנו שכל הדומה לפת לא יבשלו עליו ולל"ק אם הוא דומה לפת שהוא שכיח ואף שאינו שכיח כמו פת שפת בכל יום ישנו וזה אף ששכיח מ"מ אינו בכל יום ומצד עצמו היה ראוי לעירוב אבל כיון שדומה לפת שעכ"פ שכיח הוא לכן אין מערבין בו ולאיכ' דאמרי אם הוא דומה לפת שאינו מלפת ומ"מ אבוהון דכולהו הוא פת ופת גופי' הטעם לפי שישנו בכל יום ולכן פירש"י בד"ה ופת לא מלפתא הטעם שבכל יום יש להם לפי שזה עיקר הדבר ואף למ"ש דלא"ד אזלינן רק בתר דמלפת ולא משגחינן במה דשכיח מ"מ בעינן עכ"פ שלא יהיה דבר שישנו בכל יום וכמ"ש לעיל המג"א בסוף סק"ב:

ע''ב לא דאית בי' כזית ואין להקשות כיון דנשתייר ממנו כזית א"כ מאי קמ"ל דסומך עליו הרי גם בתחלה אין שעורו יותר מכזית דיש סבר' שאף שבתחל' די בכזית מ"מ כיון שהוא הניח יותר מכזית גלי אדעתי' שלא רצה לסמו' על כזית ולא מהני אם נשתיי' פחות מכזית קמ"ל דמהני

שם תבשיל זה צלי וכו'. ויש לתמוה איך שייך לומר על מבושל לשון אפי' והלא עיקר ע"ת השנוי במשנתינו הוא ועושה תבשיל וכן תנא: דמייתי מקרא ואשר תבשלו בשלו מכאן אמרו וכו' ואין מבשלין אלא על המבושל ואיפכא הוה ליה למימר תבשיל זה מבושל ואפילו צלי שלוק וכו': וראיתי לרבינו הגדו' הרמב"ם פ"ו הלכ' ד' תבשיל שאמרו לענין עירו' זה אפי' צלי אפי' שלוק אפי' כבוש או מעושן ואפילו דגים קטנים שהדיחם במים חמין הדחתן היא בשולם לאכלם הרי זה סומך עליהן הרי שלא הזכי' מבושל והוסיף מעושן והמ"מ כתב הוסיף רבינו המעושן שלא נזכר בבריית' וירושלמי הוא בנדרים פרק הנודר מן המבושל שיוצאין במעושן משום ע"ת: ואני תמה מאד שלענין ע"ת לא נזכר שם דבר במעושן אבל לענין נדרים ולענין בישולי שבת ולענין בישול שלא ע"י ישראל ולענין בשר בחלב הוא שם בעיא דלא איפשטא ואולי כוונת הרב המגיד כיון דע"ת הוא מדרבנן לכן ספיקו להקל ולפי הנראה לא היה גורס בברייתא מבושל והי' גורס מעושן וא"כ שנוי הכל כסדר ומבושל לא היה צריך למתני שזה הוא עיקר ע''ת השנוי במשנתינו והוסיף בברייתא צלי ואפי' כבוש שלוק ומעושן וכו' וכו' אבל לפי הגרסא שלפנינו וכן העתיק הרי"ף ברייתא זו הדבר תמוה והיה אפשר להביא מזה ראיה לדברי הגאון חכם צבי בתשובה סי' ק"ל שתמה שחושב בברייתא כבוש ולא חישב מלוח וגם למה יועיל כבוש וסתם בישול ע"י אש הוא ומתוך כך רצה לפרש דהך כבוש שלוק וכו' אין פירושו לשון או רק כך פירושו כבוש ששלקו או שבשלו דלא תימא שלא יועיל לו הבישול כיון שכבר היה נחשב כמבושל קמ"ל שאפ"ה מהני וסומך עליו אחר שבישלו או שלקו משום עירוב ואמנם פירוש זה הוא דוחק וגם החכם צבי לא החליטו אבל על כל פנים גזר אומר החכם צבי שאין לחלק בין מלוח לכבוש בזה ואם סומכין על הכבוש סומכין ג"כ על המלוח' ואמנם המג"א בסק"ג כתב דבכבוש מערבין אבל במליח אין מערבין משום דאמרינן בחולין כבוש ה"ה כמבושל ומליח ה"ה כרותח מכלל דמליח אינו כמבושל ולכאורה דבריו תמוהים דהרי מליח הוא כרותח דצלי והרי בצלי מערבין בו ואמנ' באמת דבריו נכונים שהרי לא אמרינן בחולין דמליח הוא כצלי רק אמרו מליח ה"ה כרותח ואנן מפרשינן כרותח דצלי וגם אפי' היה אמר שמואל שם בפירוש מליח ה"ה כרותח דצלי ג"כ מפרשינן דלענין פליטה ובליעה קאמר אבל בכבוש אמר התם כבוש ה"ה כמבוש' מדלא קאמ' כבוש ה"ה כרות' דמבושל מכלל דלכל הדברים כבוש הוא כמבושל זה הנלע"ד בכוונת המג"א ונחזי אנן לדינא אם מותר לסמוך על המליח משום ע"ת וגם אם סומכים על הכבוש ואומר אני שמה שהחמיר הח"צ שגם על הכבוש לא יסמכו כי אם בשעת הדחק שאין לו דבר אחר לסמוך עליו והיינו לפי שטתו שרצ' לפרש פירוש דחוק בהברייתא אבל כיון דחזינן שבדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם אי אפשר להעמים פירושו של הח"צ כלל יעויין בדבריהם וכן שאר כל הפוסקים הטור והש"ע והאחרונים בכלם אין פוצה פה להחמיר בכבוש לכן שרי אפי' לכתחלה לסמוך עליו משום ע"ת אם הוא ראוי לאכילה מחמת כבושו ומלפתין בו הפת אבל במליח צריכין כין אנו לעיין כיון שלא נזכר בבריית' ואומר אני כיון שכבר ביארנו בחבורינו נ"ב חי"ד סי' ך"ו שבכל חיבור הי"ד לרבינו הגדול לא נזכר כלל דין זה דכבוש כמבושל מכלל דלא ס"ל כשמואל דאמ' כבוש כמבוש' וס"ל כר' יוחנן דאמר כבוש אינו כמבושל ואמנ' ביארנו שם וגם לר' יוחנן כיון דעכ"פ מליח ה"ה כרותח דצלי לא גרע כבוש ממליח ור"י דאמר כבוש אינו כמבושל מ"מ מוד' דהרי הוא כרותח דצלי וא"כ לר"י אין שו' יתרון לכבוש יותר ממליח וכיון שמבוא' בבריית' שמערבין בכבוש ממילא הה"ד שמערבין במליח וא"כ להרמב"ם בודאי מערבין במליח ולית' הפוסקי' ביארתי שם לדינא דמספקא להו אם הלכה כשמואל דאמר כבוש כמבושל, או כרבי יוחנן דכבוש הוא רק כמליח וביארתי שם שבכל מילי דרבנן לא אמרינן כבוש כמבושל וא"כ לענין עירובי תבשילין שהוא מילי דרבנן ג"כ סמכינן על ר"י וכשם שהתירה הברייתא לסמוך על כבוש הה"ד על מליח גם יש לי להביא ראי' מגוף הבריית' דסומכין על מליח דבבריית' קתני תבשיל זה צלי ואפי' כבוש וכו' וקולייס האיספנין שנתן עליו חמין מעי"ט וכו' ובמסכ' שבת דף קמ"ה במשנ' שנינו כל שבא בחמין חוץ מן המליח הישן וכו' וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן ויש לדקדק כאן בברייתא דשבקה למליח הישן וכו' ונקטה קולייס האיספנין שהוא שנוי במשנה באחרונה ובפירושו של קולייס נחלקו רש"י והרמב"ם שרש"י פירש שהוא דג מלוח ואמנם מה שפירש"י כאן שנאכל כמו שהוא חי אלא שנותנין עליו חמין אין הכוונה שנאכל גם קודם שנתנו עליו חמין אבל הכוונה שע"י נתינת החמין נאכל כמו שהוא חי וא"צ שוב בישול וז"ל רש"י שם במס' שבת קולייס וכו' שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין והרמב"ם שם בפירוש המשנה דג דק הקליפה ולא פירש שהוא מלוח וכן בחבורו פ"ט מהל' שבת הלכ' ב' כתב המדיח בחמין דג מלוח הישן או קולייס האיספנין והוא דג דק ורך ביותר וכו' ומעתה בין לפירש"י ובין לפירוש הרמב"ם ניחא דהא ודאי אף אם נימא שמערבין במליח היינו אם הוא ראוי לאכילה כך כשהוא חי דודאי לא עדיף מכבוש ועיין מג"א סק"ג אבל אם ע"י מלחו אינו נאכל עד שיבשלנו ודאי אין מערבין בו עד שיבשלנו ומעתה איכא למימ' דדג מלוח ישן וכן דגים מלוחים קטנים נאכלי' מחמת מלחן גם קוד' נתינת החמין עליהם ומה שחייב חטאת בנתינת חמין עליהם היינו שעי"ז מתבשלים וחייב כמו המבשל פירות הנאכלים כשהם חיים שחייב על בישולם ולכך לא נקטה הברייתא אותם כאן לפי שהברייתא חשבה מה שע"י הנתינת חמין הוכשר לעירוב אבל אלו כבר היו ראוים לעירוב מחמת מלחן אף קודם שנתן חמין עליהם ונקטה הברייתא קולייס שזה ע"י נתינת החמין עליו הוכשר לעירוב וכן לרבינו הגדול דג מליח כבר הו' הוכשר לעירוב בלי חמין אבל קולייס לרבינו הגדול איננו מלוח כלל וזה ע"י חמין הוכשר לאכיל' ולעירו' ואותו נקטה הבריית' ומה דשבקה הברייתא באמת דין מליח שמערבין בו ג"כ נלע"ד דשפיר ניחא בין לשטת שמואל ובין לשטת רבי יוחנן דלר"י שאמר כבוש אינו כמבושל ורק כרותח דצלי כמו מליח ממש וא"כ מליח וכבוש שוים הם ברתיחתן ונקטה הברייתא חד מינייהו הו דהיינו כבוש וממיל' דהה"ד למליח ולשמואל דכבוש הוא כמבושל נקט הבריית' מה שהוא בכלל שם תבשיל שהרי כך הוא התחלת הברייתא תבשיל זה וכו' אבל מליח אף שמערבין בו כיון שהוא כרותח וחזי לאכילה ע"י רתיחתו ודומה לתבשיל ולכך מערבין בו אבל אינו נכלל בשם תבשיל ומה שאמר לעיל רב יוסף אם צלאן א"י סומך עליהם משום ע"ת ולא קאמר אם מלחן יוצא בהם משום ע"ת יש לומר דהיא גופא קמ"ל שלא נאסרו בצליית א''י ואף שכבר אמר רב דדגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישול היינו מפרשים כוונת רב שע"י המליחה שמלחן א"י לא נאסרו משום שלא ע"י ישראל דמלוח אף שהוא כרותח מ"מ אינו אוסר ומעתה קם דינא שבמליח הראוי לאכלו חי מחמת מלחו וגם מלפתין בו הפת סומך עליו משום ע"ת כמו שהוא חי כדברי החכם צבי וסרו כל השגות הקרבן נתנאל מעל הח"צ ואמנם לפי שהוא דבר שלא נזכר בפוסקי' הראשוני' והמג"א מחמיר אין להקל במקום שיכול לעשו' דבר אחר לע"ת אבל אם הוא שעת הדחק והגיע עי"ט סמוך לחשיכ' ואין לו שום דבר לסמוך עליו משו' ע"ת ויש לו דג מלוח שקורין הערינ"ג שהוא טוב למאכל וגם מלפתין בו הפת יכול לעשותו עירוב תבשילין ולענין שאל' דשאילנא איך שייך ולמימ' על מבושל לשון אפילו נלע"ד ליישב קצת בדוחק דהיא גופא קמ"ל שיכול לכתחלה לערב בכבוש ושלוק אפילו יש לו צלי ותבשיל אין יתרון לזה על זה ולפי שתמיד לשון אפילו משמעו' ומזה גרע מזה לכן אחז בסדרו צלי בתחל' ומבושל באחרונ' וכבוש ושלוק באמצע שלא תוכל לפרש לא בדרך לא זו אף זו ולא בדרך זו ואצ"ל זו אלא כולם שוים:

שם אין לו שיעור למעלה וכו' הדבר יפלא ואיזה סברא יהי' שלא יוסיף כמה שירצה וגם תמוה איך שייך סופו לענין זה ובזה הרגיש מהר"ם שיף ולא כתב שום יישוב ולענד"נ לפרש אין לו שיעור למעלה שיוכל לערב על מספר אנשים שירבה אפילו על אלפים ושמואל מערב על כלהו נהרדעי ולא תאמר שצריך להוסיף לפי מספר הנסמכים על עירוב זה שיגיע כזית על כל אחד קמ"ל שאין לו שיעור למעלה ועל הזית האחד יכול לערב על אנשים רבים מאד וכמו"ש ר' אבא לעיל כזית בין לאחד ובין למאה ובזה אתי שפיר תחלתו וסופו שיש מקום לומר בשלמא בתחלתו שמערב על כזית אחד על אנשים הרבה ודאי מהני אבל סופו כגון שלקח חתיכה גדולה דרך משל עשרה זתים ואמר בדין יהא שרי לי ולכל אשר יסמוך עלי וכו' ושוב נאכל או נאבד ונשתייר ממנו תעשה זתים יש מקום לומר כיון שלקח יותר מזית והרבה לקחת יו"ד זתים מסתמא הי' דעתו על עשרה אנשים שיגיע זית לכל אחד וכיון שלא נשתייר רק חמשה זתים לא יוכלו לסמוך עליו רק חמשה קמ"ל שגם סופו אין לו שיעור ויוכלו לסמוך עליו כל מי שירצה אם לא פשעו שוב ראיתי שגם הפני יושע פירש אין שיעור למעלה כמו"ש אבל לא נתן לב לפרש תחלתו וסופו: