צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 34

שם מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו וי"לד לדעת הרשב"א בבית מועד שער ג' אות ז' שגם בי"ט יש עירובי חצירות לדבר שאין בו צורך היום כלל ועיין בב"י סימן תקי"ח א"כ קשה אדמחלק רבי בין ע"ת לע"ח נפליג בע"ח גופי' שמערבין לצורך שבת לדבר שיש בו צורך היום קצת ואין מערבין לדבר שאין בו צורך כלל שהרי גם זה דבר האסור לו וצ"ל דעירובי תחומין אוסר רבי אפי' בספק דהיינו שחלו שני י"ט בחמישי ובששי ואוסר אפי' בחמישי בתנאי מטעם למקני שביתה בי"ט אסור כדלקמן דף י"ז ע"א אבל ע"ח אפי' שלא לצורך כלל מותר עכ"פ בחמישי בשבת דבע"ח לא שייך למקני שביתה וכמו"ש התוס' לקמן בד"ה מ"ט ואמנם רש"י לקמן בד"ה דלמקני שביתה וכו' ואם התירו בעירובי תבשילין התם משום כבוד שבת התירו א"כ מלשון רש"י משמע דגם בע"ת שייך איסור קנין שביתה וק"ו ששייך בעירובי חצירות אלא שבע"ת התירו משום כבוד שבת וא"כ בע"ח אסור אפי' בחמישי בתנאי א"כ הדק"ל ונפליג רבי בע"ח גופי' וכנ"ל ואמנם רש"י לשטתו לעיל דף י"ב ע"א בד"ה אלא מדלא וכו' שגם מתוך הואיל והותרה אין שום הוצא' אסורה בי"ט אפי' שלא לצורך כלל וליכא שום ע"ח בי"ט כלל ולדידי' בלא"ה לא קשה ולא מידי ושפיר קאמר רבי ואי אתה אוסרו בדבר המותר דכל עסקי הוצאה אפי' שלא לצורך הותרו בי"ט אפי' לר"הר וק"ו מחצר לחצר והתוס' שכתבו לעיל דף י"ב בד"ה ה"ג וכו' שגם ביו"ט אסורה הוצאה שלא לצורך כלל מ"מ אינהו לשיטתייהו לקמן דף י"ז ע"א דבע"ח לא שייך לאסור משום מקני שביתה וממילא גם תי' שלי דרבי רצה לאסור ע''ח אפי' בחמישי בשבת ובסמוך יבואר יותר:

שם אבעיא להו הלכה כר' לקולא וכו' הדבר תמוה דמדוע מספקא לי' כן בדברי שמואל ולא בדברי רב דאמר הלכה כת"ק אם היינו לקולא או לחומרא כיון דהספק הוא מחמת דשלח ר"א לגולה וכו' א"כ הספק הוא בדברי כמו שהוא בדברי רבי ובילדותי הייתי רגיל להסביר להתלמידים שניחא לי' למבעי אליבא דשמואל דבזה יכול להסתפק אפי' אם לא הי' מחלוקת בזה כלל בין רב לשמואל ושמואל לעצמו הי' אומר הלכה כרבי יש ספק זה אבל בדברי רב דאמר הלכה כת"ק לא הי' לספוקי בדבריו כי אם מתוך מחלוקת עם שמואל דהנה רב דאמר הלכה כת"ק הוא שפת יתר דפשיטא דיחיד ורבים הלכ' כרבי' ואמנם לפי שיש לנו ג"כ כלל הלכ' כדברי המקיל בעירובין ואם רבי לקולא הי' מקום לומר שהלכה כרבי כיון שהוא מקיל לכך הוצרך לומר הלכה כת"ק וכ"ז אם ת"ק לחומרא ורבי לקולא כמו ששנינו בברייתא אבל אם הוא כמו ששלח ר"א לא כמו וכו' אלא רבי אוסר וחכמי' מתירי' וא"כ הרבים מתירים והם רבים ולהקל פשיטא דהלכה כרבים לקולא ולמה הוצרך רב לומר הלכה כת"ק אע"כ רב שונה כמו ששונין בגולה דת"ק לחומרא ורבי לקולא ואמנם אכתי איכא למימר דלעולם דרב שונה כמו ששלח ר"א והא דהוצרך לומר הלכה כת"ק היינו לפי ששמע שמע משמואל שפוסק כרבי הוצרך הוא לומר הלכה כת"ק לאפוקי משמואל אלא דכ"ז היינו מחמת מחלוקת של שמואל אבל אם הי' רב לחוד לעצמו אמר הלכה כת"ק לא הי' שום ספק אבל בדברי שמואל שפיר יש לספוקי שאיהו אמר הלכה כרבי ובכל ענין הוצרך לומר הלכ' כרבי שאם רבי לחומרא ודאי צריך לומר הלכה כרבי אף שהוא יחיד נגד רבים ולהחמיר בעירובין אפ"ה פוסק כרבי ואם רבי לקולא ג"כ הוצרך לומר הלכ' כרבי דאף דקיי"ל הלכה כמקיל בעירובין הי' מקום לומר דה"מ יחיד נגד יחיד או רבים נגד רבים אבל יחיד נגד רבים אין הלכ' כדברי היחיד והוצרך שמואל לומר הלכ' כרבי ולהכי נקט בעל הבעיא דבריו לשמואל:

ועכשיו בחזרי על מס' ביצה כמה פעמים עם התלמיד' אמרתי ליישב ע"פי מ"ש לעיל דרבי אסר עירובי תחומין אפי' בחמישי בשבת להתנות ולפי"ז אמינא דרבי מחמיר מצד אחד דת"ק לא קאמר אלא י"ט שחל בע"ש משמע אבל בחמישי מותר אפי' תחומין ורבי אף שהוא מקיל בחצרות אפי' בע"ש אבל מחמיר הוא בתחומין בחמישי בשבת ולא עוד אלא שיש בידינו לומר דרבי רק לחומרא פליג ולא לקולא כלל לפי שת"ק אמר י"ט שחל בע"ש וכו' משמע דוקא בע"ש אבל בחמישי בשבת הכל מותר שת"ק אינו מחלק בין תחומין לחצירות ובא רבי לחלוק רק על הדיוק שדייקינן. מדברי ת"ק דבחמישי מערבין ובא רבי לומר מערבין ע"ח אבל לא ע"ת והכל בחמישי בשבת אבל בע"ש מודה לת"ק שאין מערבין לא ע"ת ולא ע"ח נמצא רבי מחמיר ות"ק מקיל אלא שפירוש זה לא יתכן שהרי חזינן סיום דברי רבי מפני שאתה וכו' ואי אתה אוסרו בדבר המותר ואמנם לפי"ז נוכל לומר דמה ששלח ר"א לגולה לא כשאתם שונין וכו' אלא רבי אוסר וחכמים מתירין לא בא להפוך הברייתא דברי רבי לת"ק ודברי ת"ק לרבי אלא מניח דברי ת"ק ודברי רבי כמות שהן בברייתא אלא שאינו שונה הך' סיומא מפני שאתה וכו' והוא מפרש כמו שפירשתי שרבי על הדיוקא לחוד חולק ולאסו ע"ת אפי' בחמישי אבל בע"ש הכל אסו' כדברי ת"ק ומה ששלח לא כשאתם שונין הכוונה שאתם שונין הסיום מפני שאתה וכו' ומתוך כך ההכרח לפרש דרבי על פשטן של דברי הת"ק חולק לא על הדיוק אבל ר"א אינו שונה הך סיום ומפרש מחלוקת רבי לחומרא ולכן מספקא לי' במה דאמ' שמואל הלכה כרבי אם לקולא וגם הוא מפרש פלוגתא דרבי על פשטן של דברי ת"ק ומתיר ע"ח אפי' בע"ש או לחומרא ורבי על הדיוק פליג לאסור ע"ת אפי' בחמישי בשבת אבל בדברי רב ליכא ספיקא כלל דממ"נ כפשטן של דברי ת"ק ודאי פוסק דאם רבי בזה חולק הרי רב אומ' הלכ' כת"ק ואם רבי רק על הדיוק חולק ואוסר ע"ת אפי' בחמישי ובששי לא נחלק כלל ואם גם לרב הלכה כת"ק בכל דבריו שמה שמתיר בחמישי אפילו תחומין הרי לקמן דף י"ז ע"א אמר רב מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה ואם מה שאוסר ע"ח בע"ש הרי גם בזה גם רבי מודה שאסור וליכא בדברי רב שום ספק ועיין בדברינו בדף י"ז ע"א בדברי התוס' בד"ה מ"ט:

רש"י ד"ה עד תחום שבת וכו' ולא עלו על לבו לזכרון מתוך דברי רש"י הללו משמע שאם המניח אמר שכוון גם עליהם מהני ואמנם הר"ן כתב שאם הם חוץ לתחום אפשר אפי' במפרש ומתנ' לא מהני שאין סברא שיערב אחד על כל העולם וה"המ בשם הרשב"א כתב שאם יכול לבוא ע"י עירוב מהני במפרש עליו אבל מן הסתם אין דעתו עליו ואומר אני מתוך לשון רש"י נראה שהטעם שאינו מעלה אותן על לבו היינו שסובר אולי לא יערבו ואינם יכולים לבוא לכאן ולמי שאינו יכול לבוא לכאן ודאי לא מהני העירוב ולפי זה מי שרגיל לערב תמיד ע"ת לכאן בכל י"ט והמניח יודע בזה שתמיד דרכו להניח ע"ת לכאן אז גם מן הסתם יכול לסמוך עליו ודינו כאותן שבכאן תוך התחום. ומה שרצונינו בזה יבואר בסמוך:

בד"ה לשנה וכו' ור"ה היה שאינו יכול להניח ולהתנות כבר דשו בה קמאי ועיין מהרש"א ועיין בר"ן והנלע"ד בכוונת רש"י דיש לתמוה למה היה האי סמיא עציב בפעם השני כיון שכבר שמע בשנה העברה שאמר לו שמואל סמוך אדידי ולומר שבשנה העברה היה דירתו של האי סמיא תוך התחום ועתה בשנה זו נעתק והיתה דירתו ת"ל אלא שבא כאן ע"י שהניח עירובי תחומין שתי תשובות בדבר חדא כאן שהאי סמיא הוה מסדר מתניתא קמי' דמר שמואל מסתמא היה דרכו בכל שבת וי"ט לבוא לפני מר שמואל לסדר מתניתא וגם חייב לקבל פני רבו ברגל וכיון שהיה דרכו תמיד כן כבר ביארתי בדבור הקדום שזה דינו ממש כבני העיר לענין סמיכתו על גדול העיר ועוד שנית דמסתמא היה שמואל דרכו תמיד לערב אכולהו נהרדעי כמו שנהג אביו דהוה מערב אכולהו נהרדעי וכיון דהאי סמיא היה רגיל קמי' דמ"ש היה בקי במעשיו ובמנהגו וא"כ בפעם הראשון ג"כ קשה למה היה עציב הלא ידע דשמואל מערב אכולהו נהרדעי והרז"ה באמת רצה לומר דהך עובדא לא בנהרדעי הוה אבל לענ"ד האי סמיא תמיד היה דירתו יותר מתחום מנהרדעי ולכך בפעם הא' היה עציב שהיה סובר שאין דעתו של שמואל על הדרים ת"ל אפי' הניחו ע"ת ואמר לו שמואל סמוך אדידי כי דעתי גם על הדרי' ח"ל אם הניחו עירובי תחומין וא"כ הדק"ל למה היה עציב בפעם השני ואין לומר שבפעם השני שכח מלערב גם עירובי תחומין דא"כ איך היה מסדר מתניתא קמי' דשמואל והלא לא היה רשאי לבוא מחוץ לתחום וע"כ צריך לומר דאז חל י"ט בחמישי ובששי בשבת והוא הניח עיו"ט ע"ת והעירוב נאבד ביום חמישי ובו ביום היה רשאי לבוא כיון שהיה קיים ב"הש אבל למחר א"א לו לבוא ולכן היה עציב אלא דקש' אם היה בחמישי ונזכר בו ביום למה היה עציב הלא יכול להניח עירובי תבשילין ולהתנות ולכן פירש"י שר"ה היה שא"א לו להניח ולהתנות ולענין עירובי תחומין היה סבור האי סמי' אפי' בשני י"ט של ר"ה נאכל בראשון עירובו לראשון ולא לשני דלהחמיר אמרינן קדושה אחת הן אבל לא להקל ועיין במג"א סימן תט"ז סק"א ולכן היה עציב והשיב לו מר שמואל פושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור שהורה לו שמואל שלענין תחומין בב' ימים של ר"ה נאכל בראשון מותר בשני דגם לקולא קדושה אחת הם וכדעת הרשב"א שהביא המג"א שם וא"כ אתה היום דינך כמו הדרים תוך התחום ולכן אי לאו דפושע את היה מותר לך לסמוך עלי אבל כיון דפושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור:

ד"ף י"ז ע"א ת"ר י"ט שחל וכו'. הפסיק באמצע דיני עירו' בבריית' זו דאיירי בנוסח תפלה ונרא' משום דסיים הלכה כרבי ולאסור סמך לזה הך בריית' דג"כ אתמר עלה הלכה כרבי וכדתירץ רבינא:

שם תנא וכו' מקדש ישראל והשבת וכו': נראה טעמי' דהך תנא היה ע"פי מה שאמ' רבי בברכו' דף מ"ט ע"א אין חותמין בשתים ואותבי' לוי מקדש ישראל והזמנים וכן מקדש ישראל ור"ח והשיב לו ישראל דקדשינהו לזמנים וכן ישראל דקדשינהו לר"ח ואותבי' מקדש השבת ישראל והזמנים וא"ל חוץ מזו יע"ש והך תנא דתנא קמי' דרבינא לא שמע שאמר רבי חוץ מזו והיה קשה לו הרי אין חותמין בשתים ולכן רצה למתני מקדש ישראל והשבת וכו' והיה סבור שגם שבת תלוי בקדושת ישראל ואין כאן חתימה בשתים:

שם ואם לא אמר מחזירין אותו הדבר יפלא שחישב כאן עם ערבית דר"ח ואיך אמר דרך כלל שמחזירין אותו והלא בערבי' דר"ח אמר רב בברכות סוף פרק ת"ה טעה ולא הזכיר של ר"ח ערבית אין מחזירין אותו לפי שאין ב"ד מקדשין את החודש אלא ביום ומסיק שם דבין חודש חסר ובין חודש מלא אין מחזירין דכיון דרב טעמא קאמר מה לי חסר ומה לי מלא ובשלמא להי"מ שהביאו התוס' שם בד"ה לפי וכו' דהיינו דוקא בלילה ראשונ' של ר"ח אבל בלילה שניה של חודש מלא מחזירין אותו מצינן לאוקמי כאן בלילה שני אבל לפ"מ שהחליטו התוס' שם שאין לחלק שם קשה ובשטה מקובצת כתב דהך מחזירין אותו לא קאי על ערבית דר"ח דבההיא אין מחזירין אותו כדאמרינן בפרק ת"ה עכ"ל הש"מ ודבריו לדינא אבל אין משמעות הברייתא כן ונראה לפי מה שבארתי לעיל דף ט"ז ע"א במימרא דרב תחליפא שם דלר"ת הך דאין מקדשין החודש בלילה אפילו בגמר דין דהיינו שנתקבל העדות ביום אינו מוסכם דלר"מ הוא דאין מקדשין אבל לרבנן מקדשין בלילה א"כ איכא למימר דרב שם בפ' ת"ה לא ס"ל כרב תחליפא אלא ס"ל כהך ברייתא דפ"ק דר"ה דף ח' ע"ב דהך כי חק על ר"ה קאי ולא כר"ת וע"ש בר"פ ראוהו ב"ד בתוס' ד"ה אימת וכו' ולכן אפילו גמר קידוש החודש אינו בלילה ולכן החליט אומר שאין מחזירין אותו בערבית אבל הך ת"ק דכאן סובר כרב תחליפא וגם סובר כרבנן דר"מ גומרין בלילה וא"כ שפיר מצינו קידוש החודש בלילה ולכן סובר דגם בערבית דר"ח אם לא הזכיר של ר"ח מחזירין אותו ועכשיו שזכינו לזה אין אנו אחראין לדברי התוס' כאן בד"ה אין הלכה כאותו זוג שהקשו למה לא קאמר הלכ' כת"ק ותרצו משום דבמה דמסיים בשל שבת אין הלכ' כת"ק דקיי"ל כרבי דאמר חותם מקדש השבת ישראל והזמני' ולפי מ"ש בלא"ה לא מצי למימר הלכה כת"ק דמה דס"ל לת"ק דגם בערבי' דר"ח מחזירין אותו אין הלכה כמותו דקיי"ל כרב דאמר בערבית דר"ח אין מחזירי' אותו שוב ראיתי בספר קרבן נתנאל כתב ג"כ דלכך לא קאמר הלכה כת"ק משום דבמה דס"ל שגם בערבית דר"ח מחזירין אותו אין הלכה כמותו רק כרב ואמנם לא חלי ולא הרגיש הק"נ דתסוב הקושיא על רב איך הוא חולק על תנא דברייתא ודוחק לומר בזה רב תנא ופליג במקו' שלא אמרו כן בגמרא אבל למ"ש ניחא שהוא פלוגתא דתנא:

ועפ"י הדברים האלה נתיישב לי דברי הרז"ה והר"ן כאן דמספקא להו אם רבי ביו"ט שחל בשבת הוא דפליג וסובר שגם חותם מקדש השבת ישראל וכו' אבל בשבת שחל בחוה"מ או בר"ח מודה שאינו חותם רק בשל שבת או דלמא דפליג גם בחוה"מ ובר"ח והכריעו כן מסוגיא דשלשה שאכלו דף מ"ט ע"א דאותבי' לוי לרבי והרי מקדש השבת וישראל והזמני' ור"ח עיין בדבריהם ולכאורה קשה למה הוצרכו להביא מפרק שלשה שאכלו והרי הדבר מוכרע במקומו מכח קושית התוס' דלמה לא אמר הלכ' כת"ק ולפמ"ש ניחא דקושיית התוס' יש לדחות כמו שכתבת:

שם מניח אדם עירובי תבשילין וכו' ומתנה מלשון ומתנה משמע שצריך שיאמר דבר והיפוכו שיאמר אם היום חול עירובי עירוב ואם היום קודש איני צריך לערב וכן הוא בפירש"י וכן מבואר בהרי"ף: ואני תמה טורח זה למה ואם יערב סתמא בדין הא שרי לנא וכו' כנוסח כל ע"ת והלא אם מחר חול ממילא לא עשה ולא מידי ומה איסור יש במאמרו אם הוא שלא לצורך ומזה ראיה להפוסקים שיכול לערב אפילו כמה ימים קודם יום טוב וא"כ אם חלו ימים ראשוני' של פסח בחמישי ובששי ואם יום חמישי קודם אף שלא עשה לו העירוב פעולה בימים של פסח עושה לו פעולה לחג השבועות שיהי' בע"ש ונמצא מתקן עתה בי"ט לכן צ"ל בפירוש שאם היום קודש אינו צריך לערב והיינו שלא יהי' עירוב כלל:

רש"י ד"ה מי"ט לחבירו וכו' וחלו שני י"ט חמישי וע"ש וכו' מה שפירש"י סוגיא זו בימים טובים הסמוכים לשבת הוא משום דע"ת לא שייכי כלל בשני ימים טובים שאינם סמוכים לשבת ואמנם בעירובי תחומין הי' יכול לפרש בשני י"ט שאינם סמוכים לשבת ומחלוקת אמוראי אם לא עירב מעי"ט אם יכול לערב בי"ט ראשון לצורך מחר ולכאורה אגב עירובי תבשילין פירש"י גם עירובי תחומין בסמוכים לשבת וה"הד מי"ט לחבירו שאינם סמוכי' לשבת זה עלה במחשבתי לפום ריהטא אבל אחר שעיינתי בזה נלע"ד דגם בעירובי תחומין בדוקא נקט רש"י בסמוכים לשבת אבל בשני י"ט של גליות שאינם סמוכי' לשבת לא מצאתי מפורש לא בבבלי ולא בירושלמי ולא בתוספתא ולא בפוסקי' הראשונים המפורסמים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והש"ע שיהי' אסור לערב אפי' תחלת עירוב שלא עירב מעי"ט כלל כי לא הי' בדעתו לזוז מעירו והי' דעתו להיו' שביתתו במקומו ונמלך ביום ראשון להניח עירוב לצורך יום שני ולדעתי הדבר פשוט להיתר דהרי מה שאין מערבין מתחלה מי"ט לשבת יש בזה כמה טעמים לחכמים דר"א בעירובין דף ל"ח ע"א הטעם משו' דקדושא אחת היא ולר"א הטעם משום הכנה כמפורש שם דחכמים אמרו הא לייא קדושה אחת היא ור"א השיב התם משום הכנה ושני טעמים הללו לא שייכי מי"ט לחבירו בשני י"ט של גליות דאי לענין קדושה הרי קיי"ל דשני קדושות הן כדמסקינן לעיל דף ה' ע"ב דהלכתא כותי' דרב בהני תלת ומשום הכנה ג"כ לא שייך מיום טוב לחבירו דהרי חד מינייהו חול הוא ולא שייך מכין מיום טוב לחבירו וביצה תוכיח שנולד בזה מותרת בזה טעם משום מקני שביתה בשבתא כדאמרי' בשמעתין ואומר אני דגם לזה אין לחוש כ"א בשני ימים הסמוכי' לשבת אבל באינם סמוכים לשבת אין איסור גם לטעם מקני שביתה לא מיבעיא לדברי התוס' בשמעתין בסוף ד"ה מ"ט וכו' דטעם למקני שביתה הוא משום הכנה פשיטא הלא שייך מי"ט לחבירו כמו שהוכחתי דבהם לא שייך איסור הכנה אלא אפי' לפ"מ שרצו התוס' בתחלת הדבור הנ"ל דאפילו משני ימים של גליות לשבת שאחריהם ג"כ לא שייך איסור הכנה כיון שחד מיניהו הוא חול אפ"ה אסור משום למקני שביתה וא"כ הי' אפשר לומר דגם מי"ט לחבירו שאינו סמוך לשבת ג"כ שייך לומר שאסור למקני שביתה ביום טוב מ"מ נלע"ד שיש לחלק דבשלמא בסמוכים לשבת אף שאחד מהם חול מ"ג הקנין הוא ודאי שהרי השבת שאחריהם קדושתו ודאי ואי אפשר לילך בו יותר מתחום כי אם כשיקנה שביתה קודם לשבת וא"כ הקנין הוא ודאי אך הספק אימת נעשה הקנין שהרי הוא קונה שביתה ביום ראשון וגם שוב שנית ביום שני בתנאי וכל יום הוא ספק י"ט ספק חול מ"מ כיון שהקנין בעצמו הוא ודאי וגם ודאי לצורך יום האסור שהרי הוא לצורך שבת שהוא ודאי קודש לכן אסרו חכמי' למקני שבית' זו ביו"ט אפי' בתנאי אבל מי"ט לחבירו שספק הוא אם יש כאן קנין שביתה כלל שאם למחר הוא חול אין כאן שביתה כלל וממ"נ או שא"צ קנין שביתה כלל או שהקנין הוא ביום חול אין לנו ראי' לאסור ועיין בדברינו הסמוך בדברי התוס' ומ"ש רבינו הגדול הרמב"ם בפרק ח' סוף הלכה ט' שצריך לערב באותו פת שעירב ביום ראשון היינו משו' דרבינו מיירי שם גם בי"ט הסמוך לשבת ובזה בודאי בעינן באותו פת ומה שלא ביאר רבינו שם בפירוש שבשני י"ט שאינם סמוכים לשבת דלא בעינן אותו פת דוקא ויכול לערב בפת אחר ואפילו לא עירב כלל בעי"ט שיכול לערב בי"ט היינו משום שאין דרכו של רבינו להביא בחבורו דין חדש שלא אמרו בפירוש בתלמוד בבלי או בירושלמי או בספרי וספרא ומכילתא ואף שהדין הוא דין אמת אין דרכו להביאו בחבורו וחפשתי באמתחת חת הפוסקי' ומצאתי להרשב"א בספר עבודת הקודש בשער עירובי תחומין סוף סימן שכתב מי ששכח ולא עירב ע"ת אפילו בשני ימים טובים של גליו' אינו מניח מי"ט לחבירו אפילו בתנאי לפי שהמערב בתחומין קונה הוא שם בית ושמא הראשון קודש ואין קונין בית בי"ט עכ"ל הרשב"א ומלשון זה משמע לכאורה שמיירי מי"ט לחבירו ממש לא בסמוך לשבת מדתלי האיסור ביום ראשון ואי מיירי בסמוך לשבת א"כ בשני הימים הוא אומר כן ולמה תלה האיסור דוקא ביום ראשון ואשתומם כשעה חדא ונתיישבתי שגם הרשב"א מיירי בסמוכים לשבת ולשונו ממש כלשון הגמרא מניח מי"ט לחבירו ופירש"י בסמוכים לשבת ואמנם נראה להרשב"א שעיקר האיסו' הוא משום יום א' שמא הוא קודש אבל אם השני קודש הרי הועיל העירו' עכ"פ ליום שני שהרי הראשון שעירב בו הי' חול וכיון שהועיל ליום שני שוב הוא רשאי בודאי לערב באותו פת לשבת וכדתנן בעירובין מוליכו בראשון וכו' וחוזר ומוליכו בשני וכן אם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני וס"ל לרשב"א שגם בעירב בפת אינו צריך שיאמר כלום כשמערב באותו פת ועיקר האיסור משום יום ראשון באופן שנלע"ד בשני י"ט ש"ג שאינ' סמוכים לשבת מותר לערב גם תחלת עירוב מי"ט ראשון לשני זה הנלע"ד להלכה אבל עדיין לא למעשה כי מסתפינא לחדש דבר שלא בארוהו הפוסקים הראשונים וצריך אני עוד להתיישב בדבר: