צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 32

ובגוף התמי' שתמהו על הסמ"ק שהתיר לשלחו ביו"ט אני אחר מחילת כבודם תמה על תמיהתם והרי שם במס' שבת דף ס' פריך ביו"ט ביו"ט לשתרי אלמא תנן וכו' בשבת מ"מ דאיכא כנופיא בי"ט נמי איכא כנופיא כו' ואפי' לר' חנינא בן עקיבא דאמר לא אמרו אלא בירדן ובספינה כמעשה שהי' ה"מ ירדן דשאני משאר נהרות אבל יו"ט ושבת כי הדדי נינהו דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא א"נ בלבד וכתבו שם התוס' בד"ה אין בין יו"ט וכו' ואע"פ דבפ' משילין ובפרק כל הכלים מוקמינן לה כב"ש דאי כב"ה הא אמרי מתוך שהותרה וכו' מ"מ דמי טפי יו"ט לשבת וכו' יעו"ש בתוס' וא"כ אפשר דעת הסמ"ק שלא כסבר' התוס' ובאמת מוקמינן גם הך משנה דסנדל המסומר ביו"ט כב"ש ואל תתמה דנוקים סתמא כב"ש שהרי גם הך דאין בין יו"ט לשבת סתמא היא ומוקמינן לה כב"ש אבל לב"ה לא נאסר יציאה בסנדל המסומר בי"ט וכיון שמותר לצאת בו ביו"ט הרי ניאותין בו ביו"ט ופשיטא שמות' לשלחו ואף שלכאורה לא צריכנא להך דאין בין יו"ט לשבת אלא לר"ח ב"ע דאמר לא אסרו אלא ירדן כמעשה שהיה הרי בפ' חומר בקודש דף ך"ג ע"א משמע דהלכה כרחב"ע וכ"פ הרמב"ם בפרק י"ב מאה"ט הל"ג ודע דבפ"י מהל' פרה אדומה הל' ב' משמע דפוסק דלא כר"ח ב"ע ודבריו סותרים לדבריו בפי"ב מאה"ט ולא ראיתי שהרגישו בזה נושאי כליו ואין כאן מקום להאריך בזה:

שם שניאותין בו בחול והקשה מהר"ם שיף דאכתי קשיא רישא שהרי תנן והן לצורך המועד. וכן קשה על אביי למה הקשה מסיפא ולא הקשה מרישא ונראה דרישא איכא למימר דהאי וכן לצורך המועד רק על כלאים קאי דבזה התנה והן לצורך המועד דהיינו בקשין אבל ברכין אסור משום שיאמר מדשלחן לו ביו"ט ש"מ דמותרים להשתמש בהן אבל בתפילין שאף שאינן לצורך המועד מ"מ כיון שאין אסור בהנחתן ואין כאן מכשול איסו' לא בעינן לצורך המועד ובהג"ה אשרי בשם א"ז הקשה ג"כ קושיא זו דהא לצורך המועד תנן ותירוץ דמועד היינו חו"המ וכן מה דקאמר שניאותין בו בחול היינו חו"המ ובעיני קשה לפרש כן דא"כ משמע דוקא מה שהוא לצורך חו"המ התירו לשלחו ביו"ט אבל אם אינו לצורך חו"המ אף שהוא לצורך אחר י"ט אין משלחין א"כ בימים אחרונים של פסח וסוכת וכן בחג השבועו' ובר"ה שאין שם שייכות צורך חוה"מ יהיה אסור לשלוח תפילין וזה הוא חידוש אשר לא שמענו בדברי יתר הפוסקים וגם בגמ' אמרו סתם דר"ש שרי לשדורי תפילין ביומא טבא:

שם הי' בא בדרך וכו' לפי פי' התוס' מיירי בחול ואידך דקודש עליו היום מיירי בע"ש ובחדא קמ"ל דלילא לאו זמן תפילין ובחדא קמ"ל דשבת לאו זמן תפילין עיין בתוס' ד"ה הי' בא וכו' ואמנם קשה הלא כשקידש עליו היום ממילא הוא לילה ומה נפקא לן באותו שעה אם שבת זמן תפילין או לא הלא בלא"ה אז שוב לאו זמן תפילין מצד שהוא לילה וצ"ל דאף קודם הליל' אם קידש עליו היום שקובלו הציבור שבת עליה' צריך להניח ידו עליה' כי שוב הוא קדוש' שבת ולאו זמן תפילין הוא ואלמל' דברי התוס' הייתי אומר דברישא קמ"ל שאפי' בחול שאפשר לו לחלצם וליטלם בידו אפ"ה א"צ לחלצ' ודי בהנחת ידו עליהם ובסיפ' קמ"ל דאפי' בשבת רשאי לילך כשהם בראשו להוציאם דרך מלבוש דהוה העברה כלאחר יד ונקט בריש' בא בדרך לפמ"ש התוס' דלכך אינו מביא אותם בידו דדלמא משתלפי מידו אפשר דהיינו דוקא כשבא בדרך דטרדת הדרך עליו חיישינן דלמא משתלפי אבל כשהוא בבה"מ ושקעה חמה אז בחול אפשר דחייב לחלצם לגמרי ולטלם בידו אבל בסיפי' דמיירי בקידש עליו היום שאז אינו רשאי להביאם כי אם דרך מלבוש נקט היה יושב בבה"מ:

ולפירש"י דגם הי' בא בדרך מיירי בע"ש אפשר דנקט דאם הי' בדרך שאז הוא יחידי אינו רשאי לקבל שבת עד שקיעת החמה כי למה יקדי' שב' ולהיות התפילין בראשו בשב' ואולי טרם תשקע החמה יבוא לעיר ויחלצם ובסיפ' דמיירי ביושב בבבה"מ שאז הוא תוך קהל ועד ומשעה שתקעו תקיעות האחרונות חל תוספות שבת נקט וקידש עליו היו"ה:

והרמב"ן במלחמות הסכים לפירש"י שהוא גם כן שיטת הרי"ף והוכיח דאל"כ אלא דרישא מיירי בחול למה לא יחלצם לגמרי ויטלם בידו והנה אני אומר לו ולטעמיך דמחמת איסור שבת אינו נוטלם בידו תוצא עד שלא יגיע לבית הסמוך לחומה אבל משהגיע לבית הסמוך לחומה שאז כבר הוא תוך העיר למה התיר לי אביי להחזיקם בראשו עד שמגיע לביתו ממש ולומר דאביי מיירי שביתו הוא בעיר פרוצה שאין לה חומה או בעיר שלא נשתתפו ולא עירבו שיתופי מבואות ועירובי חצירות א"כ קשה מי הכריחו לחלק דברייתא במנטרן ואביי מיירי בלא מנטרן נימא דהכל מיירי בלא מנטרן וברייתא מיירי בעיר חומה ובנשתתפו ועירבו לכך מניח ידו עליה' עד בית הסמוך לחומ' ומשם והלאה עד ביתו מחויב לחלצם ולטלם בידו ואביי מיירי במקום שאין שם שיתוף ועירוב לכך מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו ממש ונראה דא"כ למה הזכיר הברייתא בית כלל והוה לברייתא למתני מניח ידו עליהם עד שמגיע לתוך העיר ומדנקט בית ש"מ שהכוונה ששם יתן התפילין לבית ההוא ג':

סליק פרק ראשון

פרק שני

ע"ב משנה אבל מבשל הוא ליו"ט וכו' לכאורה היא משנה שא"צ כיון שמיירי בלא הערמא א"כ פשיטא שמה שהותיר מותר לשבת ואטו שבת גרע מיום חול ונראה דודאי ה"א דגרע מיום חול דסעודת חול לא בעי הכנה אבל סעודת שבת דבעי הכנה והרי תבשיל זה עכ"פ לא הוכן מיום חול ואף שאין כאן חשש איסור מלאכה בי"ט שהרי בישולו היה ליו"ט מ"מ ה"א שאסור בשבת כמו הכנה דממילא כגון ביצה שנולדה קמ"ל דמותר וזה לא מקרי הכנה וכמו"ש התוספות בריש מכילתין דף ב' ע"ב בד"ה והיה ביום וכו':

שם אכלו או שאבד וכו' אפילו לרבא דמפרש טעם העירוב כדי שיברור מנה לשבת אתי שפיר לפי שאינו משים לבו לברור לשבת אא"כ העירוב קיים עיין שיטה מקובצת ומ"מ נלע"ד דזה שייך אם נאכל או נאבד קודם שבישל לי"ט ואז יש לחוש כיון שאין העירוב קיים אין שבת עול' על זכרונו ויש לחוש שירבה בסעודת י"ט ולא ישאיר לשבת לפי כבוד השב' אבל אם נאכל או נאבד אחר שכבר אכל סעודת י"ט אף שעדיין לא בישל לשבת אין שום טעם לאסור לו לבשל לשבת שהרי בשעה שבישל לי"ט היה העירוב קיים וממילא בירר אז מנה יפה גם לשבת וכ"ז לטעמי' אבל לטעמי' דרב אשי כיון שעדיין לא בישל לשבת בשעה שנאבד אסור לו לבשל לשבת ויש לנו נ"מ בין רבא לרב אשי מלבד הנ"מ שכתב הרא"ש עיין עליו:

גמרא זכרהו מאחר שבא להשכיחו עיין פירש"י והיינו אליבא דאוקימתא כרבא ועיין פי' הר"ן ולפי פירושו אתיא דשמואל בין לאוקימתא תא דרבא ובין לאוקימתא דר"א ועיין מהרש"א ונראה כפירוש הר"ן דע"כ הך מ"ט על דברי שמואל קאי דאי על משנתינו הוה להגמרא לאתויי הך ותנא מייתי לה מהכא קודם הך מ"ט דהרי האי ותנא מייתי וכו' שייך על דברי שמואל וכמו שפירש"י בד"ה ותנא וכו' ומדאיחר. בהך ותנא מייתי עד שמפרש דברי רבא ור"א ש"מ שרבא על מימרא דשמואל סובבים ונר' דרבא מפרש כפירש"י ורב אשי מפרש כפירוש הר"ן והך מ"ט על דברי שמואל קאי שאמ' שבא להשכיחו מ"ט בא להשכיחו כלומר באיזו אופן הוא החשש שבא להשכיחו ומפר' רבא כדי שיברו' מנה יפה וכו' והיינו כפירש"י שאמלא הע"ת היה מרבה מאד בסעודת י"ט ולא היה זוכר להשאיר גם לשבת ורב אשי מפרש כפירוש הר"ן שאיסור י"ט יהיה גורם לשכוח השב' שהרי יהי' אסור לבשל מי"ט לשבת:

שם מאי אריא מעי"ט וכו' לפ"מ שכתב הרא"ש שיש נ"מ בין רבא לר"א דלרבא צריך לערב מעי"ט ואינו רשאי להקדים להקדים ולעשו' העירוב קודם עי"ט ולר"א רשאי להקדים יש להקשות מנ"ל להקשות על רבא מאי אריא וכו' ודלמא משנתינו דתני ועושה תבשיל מעי"ט היינו לאפוקי שלא יקדים לעשותו מקמי' עי"ט ולא בא למעוטי שלא יעשנו בי"ט ואולי סמך אסיפא דתנן אכלו או שאבד וכו' ולעיל במשנתינו ביארתי דלרבא שנאכל או נאבד קודם שבישל לי"ט וא"כ קשה למה פירש' משנתינו האיסו' ולא פירשה לנו ההיתר וכך הוה לי' למתני אכלו או שאבד יערב עוד ויבשל א"ו שאפי' לרבא אינו יכול לערב בי"ט אפי' קודם שבישל לי"ט ושפי' הקשה למה לא יהי' לעשו' העירוב בי"ט והוצרך לשנויי שהטע' גזירה שמא יפשע וע"פ דברינו אלה יתבאר דאפי' בדיעבד אסור לערב בי"ט אפי' לרבא והנה הרב ב"י בסי' תקכ"ז הביא בסוף הסימן דברי המרדכי בשם הר"ש מבונבורג שהור' לעשו' עירובי תבשילין עכשיו בי"ט ב' ופוסק בדברי סופרים אחר המיקל והלכתא כרבא דאמר כדי שיברור וכו' ופריך אפי' בי"ט שני נמי ומשני שמא יפשע הא לאו הכי יכול להניח אפי' בי"ט עצמו וכיון דשכח ואין כאן פשיעה יניח בי"ט עצמו עכ"ל ולפ"מ שהוכחנו שבנאכל ובנאבד אינו יכול להניח עירוב אחר בי"ט אפי' לרבא מוכח דלא כדברי הר"ש ואף דבנאכל מצינו למימר שאכלו בפשיע' וכן משמע לשון אכלו ולא קאמ' נאכל מ"מ או שאבד דוחק לאוקמי שאבד בפשיעה דהיינו שאיבדו בידים דא"כ הוה לי' למימר שאבדו: ולכן צריך לומר דקתני אכלו היינו ברצון ובמזיד ואבד היינו בשוגג ובכל א' קמ"ל רבותא דאפילו במזיד מהני אם נשתייר ממנו ואפי' בשוגג לא יבשל עליו בתחלה ועכ"פ דין אחד לשוגג ולרצון ואינו יכול להניח עירוב אחר בי"ט ודלא כמו שהותר הר"ש וראיתי בשער המלך פ"ה מהל' י"ט כתב הנה לכאורה נראה דלפי טעם רבא אם שכח ולא עירוב מעי"ט יכול לערב בי"ט כיון דהטעם הוא גזירה שמא יפשע וכו' בעבר ושכח דליכא גזיר' ש"ד אמנם מדברי הרא"ש ז"ל לא משמע הכי שכתב ויראה דנ"מ בין אלו ב' טעמים דלרבא צריך לערב בעי"ט דוקא ולא קודם עי"ט ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט ומדלא כתב נמי הך נפקותא משמע דס"ל דלרב' נמי אפי' שכח אינו יכול לערב בי"ט דגזרינן שוגג אטו מזיד ולענ"ד הכרעתו שאפי' לרבא גזרינן שוגג אטו מזיד מדלא כתב הרא"ש גם נ"מ זו אינו הכר' דהרי כבר הוכחנו לעיל נ"מ בין רבא לר"א אם נאכל העירו' בי"ט אחר שכבר סעד סעודת י"ט ועדיין לא בישל לשבת דלרבא מותר לבשל ולרב אשי אסור והרא"ש לא קאמר נפקותא הזאת ואטו כרוכלא לחשב והרא"ש נקט חד נפקותא והוא הדין דאיכא אחריני והרא"ש אחז נפקותא שהוא שייך לכתחלה דלרב אשי יכול לערב לכתחלה קודם עי"ט: ואמנם אעפ"כ הדין של הר"ש ודאי נדחה ע"פי דברי הרא"ש דהר"ש כתב דבד"ס הלך אחר המיקל וכוונתו כיון דרבא מיקל ור"א מחמיר הלכ' כרבא וכיון דלדברי הרא"ש יש אופן דרב אשי מיקל ורבא מחמי' דהיינו לערב קודם עי"ט וכיון דלכל מר יש קולא ויש חומרא שוב גם בד"ס לא אזלינן בתר המיקל וצריכין לנהוג חומרי דמר וחומרי דמר כמבואר לעיל דף י"ד ע"א בסוגיא דתבלין בתוס' בד"ה א"ב וכו' והנה גם הבית יוסף דחה דברי הר"ש הנ"ל בשתי ידים וגם אני תמה איך אפשר לומר בפלוגתא זו אזלינן בתר המיקל כיון דר"א בתרא הוא ומאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי ורב אשי בתרא הוא:

ודע שלשונו של הר"ש שהביא הב"י צריך קצת ביאור שכתב שהורה לעשות ע"ת עכשיו בי"ט שני וכוונתו במה שאמר ביו"ט שני הוא משום דבי"ט ראשון ודאי שיכול להניח ע"ת ומתנה כדלקמן דף י"ז ע"א אמר רבא מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה נקט בי"ט שני ואמנם אכתי מצינו ג"כ דינו של הר"ש גם בי"ט ראשון אם חלו שני ימים טובי' בע"ש ובשבת שאז לא שייך תנאי. ולומר שעד כאן לא התיר הר"ש אלא בי"ט שני שהוא רק מדברי סופרים ולזה כוון באמרו דבשל סופרים הלך אחר המיקל והיינו בי"ט שני הוא מד"ס קשה ואטו בי"ט ראשון יש איסור תורה ואם הי' איסור תורה איך מהני ע"ת שהוא תקנת חכמים להתיר איסור תורה וע"כ צ"ל שגוף הבישול מי"ט לשבת אינו איסור תורה דממ"נ או שמדאוריית' שבת נעשים ביום טוב או משום הואיל ומקלעי אורחים חזי ליה לרבה ולרב חסדא בפסחים דף מ"ו ע"ב לכל מר כדאית לי' וא"כ אין הפרש בין י"ט ראשון לשני בזה ואמנם הב"י העתיק דברי הר"ש בקצרה והמעיין במרדכי הוא מעשה שהי' כך הי' שהר"ש שכח מלהניח ע"ת עי"ט ולא נזכר עד י"ט שני וע"ז אמר שהורה לעשות ע"ת עכשיו בי"ט שני אף שכבר א"א בתנאי הורה לעשות בלי תנאי ובאמת הה"ד בי"ט ראשון כשהו' עצמו איקלע בע"ש שא"א להתנו' מור' להק':

ונחזור לדברינו הראשונים שאני תמה על דברי הר"ש איך שייך לדחו' דברי רב אשי בשום אופן ואמינ' אנא אפתח פיתח' לקיים דינו של הר"ש ודוקא ביום טוב שני. ותחלה אמינא שיש מקום לומר נפקותא בין טעמא דרבא ובין טעמ' דר"א דלטעמא דרבא שהוא משום כבוד השבת אין חילוק בין יום טוב ראשון הסמוך לשבת ובין י"ט שני הסמוך לשבת דתמיד איכא למיחש שמתוך שמרבה סעודת י"ט לא ישאיר מנה יפה לשבת ולכך צריך ע"ת כדי שיזכור ויברור מנה לשבת אבל לרב אשי שהטעם כדי שיאמרו וכו' איכא למימר כיון שהטע' שלא יבוא לבשל מעי"ט לחול איכא למימר דדוקא ביום טוב ראשון שאז אם יבשל לחול עשה איסור תורה ולכך צריך ע"ת אבל יום טוב השני הסמוך לשבת שאז אפי' יבשל מיו"ט לחול ליכא איסור תורה לא גזרו כלל וא"צ ע"ת כך עלה במחשבה לפני אבל באמת א"א לומר כן דלרב אשי לא יהי' צורך ע"ת כי אם כשיו"ט ראשון הוא סמך לשבת דהרי לעיל דף ו' ע"א רבינא הוה יתיב קמי' אשי חזי' דעציב וכו' דלא אותיבת ע"ת וכו' ולא תימא שזה דוקא בר"ה אלא גם בשאר ימים טובים שהרי השיב רב אשי שם לרבינא אימור דאמר רבא בשני יו"ט של גליות וכו' ואמנם אם נעזב דברי הרא"ש שפסק דלר"א רשאי לעשות ע"ת קודם עי"ט איכא למימר דגם רב אית ליה טעמי' דרבא ועיין פני יושע ג"כ כדרך זה אלא שהוא רוצה לומר דלא פליגי כלל ומר אמר חדא וכו' יע"ש אבל אני אומר שגם ר"א אית ליה טעמי' דרבא ולהוסיף בא דלטעמי' דרבא הי' מותר לעשות ע"ת גם בי"ט עכ"פ בשוכח כדברי הר"ש ולכן הוסיף טעם שיאמרו ק"ו מי"ט לחול ולכן אסור להניח ע"ת בי"ט וכשחל י"ט ע"ש שאז ליכא טעמו דר"א שהרי מיו"ט לחול עצמו הוא מדרבנן ואנן ניקו ונגזר גזירה לגזירה אעפ"כ צריך ע"ת עכ"פ מטעמי' דרבא שיברור מנה יפה לשבת אלא שאז יכול עכ"פ בשוכח להניחו בי"ט שני עצמו והנה סברא זו שהמצאתי להתיר בי"ט שני להניח ע"ת מטעם כיון שביום ההוא עצמו אפי' לחול אינו מן התורה לכאורה יש להשיב דלפי"ז כל השבותים יהיו מותרים בי"ט שני והא ודאי ליתא וצ"ל שלא חילקו בין שני לראשון בשום איסור רק לגבי מת וגם למכחל עינא ועיין בסי' תצ"ו ובמ"א סי' סק"ד א"כ הה"ד בעירובי תבשילין ואמנם באמת אין הנידון דומה דבשלמא גבי שאר דברים נתנו לי"ט שני כל דיני י"ט ראשון דלא לזלזלו בו אבל לענין נדון דידן הרי לא שייך כאן זלזול יום שני לגבי ראשון שהרי בי"ט ההוא שחל בחמישי ובששי מותר לערב ע"ת גם בראשון שמערב ע''ת וא"כ כשמתירין גם בשני להניח ע"ת אין כאן זלזול וכל זה בימים טובים של גליות אבל בשני יו"ט של ר''ה שחלו בחמישי ובששי כיון שלכל הדברים דינייהו כיומא אריכתא אף שזהו מדרבנן מ"מ כיון שדינם כיום אחד הוה כאילו י"ט ראשון סמוך לשבת וצריך ע"ת מטעמי' דר"א לחוד אף בלי טעמא דרבא ואז כשם שלענין לערב על תנאי אינו רשאי כך אפי' בשוכח אסור לערב כשם שאסו' ביום ראשון של יום טוב טוב שחל בערב שבת ולכך לעיל דף ו' ע"א בעובדא דר"א שהי' בר"ה שפיר הוה עציב על ששכח להניח ע"ת:

פירות הנושרין מהפלפל הנ"ל שהחזקנו הוראתו של הר"ש מבונבורג על כל פנים בי"ט שני להניח ע"ת למי ששכח מלערב בעי"ט וגם בי"ט ראשון שכח מלערב בתנאי ונזכר בי"ט שני קודם שסעד סעודת י"ט רשאי להניח אז ע"ת ואמנם אף שכתבנו הנלע"ד לא עבדינן עובדא להקל ובפרט לפ"מ שהוכחנו שגם לטעמי' דרבא אין מערבין בי"ט אפי' באבד אבל עכ"פ היוצא מזה להחמיר ודאי מיחש חיישינן וכגון בעיר שיש גדול העי' שאז מי ששכ' מלהניח ע"ת יכול לסמוך על עירובו של גדול העי' ואם אירע שזה השוכח מלהניח בעי"ט נזכר בי"ט שני ע"ש קודם סעוד' י"ט צריך להניח אז ע"ת שהרי אם יכול אז להניח ולא הניח ה"ל פושע ואינו יכול לסמוך על גדול העיר לכן צריך להניח אז אבל בלא ברכ':

והנה ראיתי בהרא"ש ובהר"ן הגרסא אמר רבה כדי שיברור וכו' ולא כפי גרסינו רבא באל"ף רק רבה בה"י ואם הגרסא כן נוכל לומר פרפרת אחת דהנה לפ"מ שהארכנו לעיל דבי"ט שני לא שייך למתקן ע"ת מטעמא דרב אשי שהרי אז אף אם יבשל לצורך חול אין כאן איסור תור' ולפי"ז למאן דאית ליה הואיל ומקלעי אורחי' וכו' א"כ גם בי"ט ראשון ליכא איסור תור' אפי' לצורך חול ממש ולא מצינו למימר כלל טעמי' דר"א אבל למאן דלית ליה הואיל אלא דס"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשי' בי"ט אבל לצורך חול אסור מן התור' שפיר שייך טעמי' דר"א ובפסחים דף מ"ו ע"ב פליגי רבה ורב חסד' דרב' סבר אמרינן הואיל וא"כ איהו לשטתו לא הי' יכול לפרש טעם עירובי תבשילין מטעמי' דרב אשי ולכך הוצרך לפ' הטעם משו' כבוד שבת שיברור וכו' ורב אשי ס"ל כרב חסדא ולכך מפר' הטעם כדי שיאמרו וכו' ולפ"ז רבינו הגדול שמפר' טעם העירוב כרב אשי כמבוא' בדבריו ר"פ ששי ע"כ כר"ח ס"ל ודלא כמג"א בריש סי' תקכ"ז:

ובירושלמי אמר ר' אבוה בדין הי' שיהיו אופין ומבשלין מיום טוב לשבת אם אומר את כן אף הוא אופה ומבשל של מי"ט לחול איתא חמי מציעין מי"ט לשבת ואין אופין ומבשלין מי"ט לשבת א"ר אילא ולמה מציעין מטות מי"ט לשבת שכן מציעין המטות מלילי שבת לשב' ויאפו ויבשלו מי"ט לשבת אין אופין ומבשלין מלילי שבת לשבת כוונת הירושלמי שלמה לא גזרו על הוצעת מי"ט לשבת כשם שאסרו לבשל מי"ט לשבת ולפמ"ש לעיל אין כאן קושיא שהרי אף אם יציע מי"ט לחול ממש אין כאן א איסור תורה ואולי זה בכלל מה שאמר שמציעין מלילי שבת לשב' והיינו לפי שאין בזה שום איסור מלאכה. הבאתי דברי הירושלמי שלמדנו מזה דדבר שמותר לעשותו בשבת ואינו מלאכ' מותר לעשותו מי"ט לשב' משא"כ מי"ט לחבירו עיין במג"א ריש סימן תק"ג ואולי הירושלמי ס"ל כרב חסד' דמדאורייתא צרכי שבת נעשי' בי"ט אבל להפוסקי' כרב' שהוא איסור תורה ועיקר ההיתר מטעם הואיל ומקלעי אורחי' א"כ אם ההכנה הוא במה דלא שייך מקלעי אורחי' או שכבר הוא סמוך לחשיכה גם מי"ט לשבת אסורה הכנה אפי' בדבר שאינו מלאכה ואעפ"כ אין הדב' מוחלט אצלי לאיסור כיון שבירושלמי ההיתר מפורש: