צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 31

ע"ב הא לן הא להו עיין פירש"י והרמב"ם בפ"ג הלכה י"ג פירש הא לן לבני בבל מותר לפי שהתבואה אינה טובה ומתקלקל והא להו לבני א"י שהתבואה שלהם טובה אסור אפי' בקטנה שאף אם יעשוהו מעי"ט לא מתקלקל והקשה הלח"מ ולמה יוגרע מדיכ' מלח שודאי אינו מתקלק' ואפ"ה מותר ע"י שינוי ותירץ כיון דכל הקדירות צריכות מלח ואי אפשר בלא מלח לכך התירו אות' ע"י שינוי אבל כתישת הריפו' שיכול לאכול מאכלי' אחרים ואין בזה מניעת שמחת יום טוב לכן לא התירו אפי' ע''י שינוי כיון שהי' יכול לכתשן עי"ט זהו תירוץ הלח"מ ואני אומ' שיש עוד לנו לתרץ קושי' זו באופן אחר והוא ע"פי מ"ש המגיד משנה בפ"א הל' ה' שהקשה שאסרו ביום טוב הקצירה מפני שאין בה הפסד אם נעשית מערב יו"ט ואסרו גם תלישת ירק ממחובר אף שיש בו הפסד אם נקצר מעיו"ט לפי שלא רצו לחלק בין תלישה שהוא תולדה דקצירה ובין קצירה ולמה התירו שחיקת תבלין הואיל ויש בהם הפסד והרי הוא תולדת טחינ' האסור ומה הפרש יש בין תלישת ירק שאסרוהו אף שיש בו הפסד ובין שחיקת תבלין שהתירו אף שהוא תולדות טחינה ותירץ המ"מ כיון שהתבלין אינן נאכלין בעצמן ואין המכוון בהם אלא לתקן דברים אחרים הקילו בהם יותר ממה שהקילו במה שהוא עצמו אוכל הנאכל ולכך אסרו תלישת ירק שהוא עצמו נאכל והתירו שחיקת התבלין ע"ש במ"מ וממילא מתורץ קושיית הלח"מ הנ"ל שהמלח אינו נאכל הוא עצמו ועקרו לתקן מאכלים אחרים לכן לא החמירו בו והתירוהו ע"י שינוי אף שאינו מתקלקל אם נידוך מעי"ט אבל הריפות שהם נאכלים בעצמם החמירו בו לאסור אפי' ע"י שינוי והנה בריש הסוגיא דתבלין דפליגי ר"ה ור"ת בטעם הקולא דתבלין והחומרא דמלח חד אמר כל הקדירות וכו' וח"א כל התבלין מפיגין טעם וכו' ולכל חד יש להקשות נפליג בתבלין גופייהו דהיינו למ"ד כל הקדירות צריכין מלח נפליג בתבלין גופייהו בין ידע מה קדיר' בעי לבשולי ובין לא ידע ולההוא מ"ד דתבלין מפיגין טעמייהו נפליג בין מוריקא לשאר תבלין וכבר דברתי מזה בתחלת הסוגיא ואמנם לפי דברי הלח"מ נוכל לומר דמלח כיון שעל כל פנים א"א בלא מלח לכן אף שידע ודאי אתמול שיצטרך מלח אפ"ה לא יכלו לאסרו לחלוטין שיש בזה מניעת שמחת יום טוב כי האוכל תפל בלי מלח לכן התירוהו ע"י שינוי אבל תבלין אם ידע מאתמול מה קדירה בעי לבשולי אסרוהו לחלוטין אפי' ע"י שינוי וכן למאן דתלי הטעם בהפגת טעמן גם כן מלח אף שאינו מפיג טעם לא רצו לאסרו לחלוטין כי א"א ביום טוב בלי מלח אבל מוריקא כיון שאינו מפיג טעם וגם אפשר לו ביו"ט בלי מוריקא אסרוהו לחלוטין אפי' ע"י שינוי: והנה כ"ז ניחא במשנתינו שהצריכו עכ"פ שינוי גמור במלח אפי' לב"ה שצריך לדוכו דוקא במדוך של עץ אבל למה שזכינו בברייתא שהכל מותר לגמרי רק שינוי מעט צריך במלח דהיינו הצלאה ודאי קשה מה קולא יש במלח יותר מכתישות הריפות בתבואה של א"י ואין לומר כתירוץ הלח"מ שאי אפש' לאסור המלח לגמרי דתינח שלא לאסרו אבל עכ"פ למה התירוהו בלא שינוי גמור ולמה יהי' עדיף אפי' מתבואה של בבל שודאי מתקלקל ואפ"ה הצריכו שינוי גמור שדרכו במכתשת גדולה והם אסרו בגדולה והצריכו דוקא במכתש' קטנה א''ו שאין הטעם כדברי לח"מ רק כתירוצי ע"פ דברי הרב המגיד שהקילו במה שאינו נאכל בעצמו יותר ממה שהקילו במה שהוא עצמו נאכל ואם כן גם תבלין הם לענין זה כמלח שהרי אינם עשוים אלא להטעים דברים אחרים והדק"ל על משנתינו אדמחלק בין תבלין למלח נפליג בתבלין גופייהו בין ידע מה קדירה בעי לבשולי ללא ידע או בין מוריקא לשאר תבלין לכל מר לפי שטרח וע"כ צ"ל שאין הדבר תלוי בידע מה קדיר' אלא בהפגת טעם וגם צ"ל דלא בעינן הפגת טעם גמור וסגי בהפגת טעם טעם קצת ובזה גם מוריקא בכלל שגם מוריקא על כל פני' מפיג טעם קצת ונדחה מה שאמרו בתחלת הסוגי' דא"ב מוריקא וכל התבלי' מותרים ואפי' ידע מה קדירה בעי לבשולי תמיד מותר בלי שינוי כלל ויפה פסק הרמב"ם שנקט הטע' הפגת תטע' ולא חילק בין מוריקא לשא' תבלין:

שם בש"א בורר אוכל ואוכל נראה דכוון בזה עוד לחומרא אחרת שגם שבורר אוכל ומניח פסולת אף על פי כן לא יברור ויניח אפי' לבו ביום אלא בורר אוכל ואוכל מיד ועיין במס' שבת דף ע"ד ע"א באוקימתא דאביי וב"ה דאמרי בורר כדרכו וכו' לדעת הרב המגיד בפ"ג מהל' יום טוב הלכה ט"ו רמזו ב"ה באמרם כדרכו היינו אפי' שלא לאכול לאלתר ופליגי ב"ה על ב"ש בתרתי חדא דבית שמאי אסרי לברור פסולת מתוך האוכל וב"ה שרו ועוד דבית שמאי מצריכי לאכול מיד וב"ה מתירים אפי' לא יאכל לאלתר רק שיאכל עכ"פ בו ביו' ולדעת הרשב"א שהביא המ"מ שם אף ב"ה לא התירו כי אם לאכול לאלתר אבל לבו ביום כיון שבשבת חייב חטאת אסור ביו"ט והשיג עליו הרב המגיד דהרי ב"ה התירו פסולת מתוך האוכל והרי בפסולת מתוך האוכל בכל גווני שבורר אפי' בידו ואפי' לאכלו מיד חייב חטאת בשבת ואפ"ה מותר ביום טוב וכמו אפיה ובישול שכל אלה חיובי חטאת הם בשבת ואפ"ה מותרים ביום טוב אפי' שלא לאכלו מיד רק שיאכלנו בו ביום ואני אומר ליישב דעת הרשב"א דודאי מותר ביום טוב אוכל נפש אפי' במלאכות שיש בהם בשבת חיוב חטאת וגם לא משגחינן בא"נ עצמו במה שאפשר לעשותו מאתמול ומה שאסרו לגבן היינו משום שדרך לעשותו לימים הרבה ולכן כיון שאפשר לעשותו מאתמול ואינו מתקלקל כלל אסרוהו לעשות ביום טוב ועיין במג"א סימן תק"ז סקי"א או משום שטובה יותר כשהיא מאתמול כמו"ש הט"ז שם סק"ו ואמנם במה שיש לעשותו עכשיו בגווני שאין בה חיוב כל כך ואין בזה לא טורח ולא שום קושי צריך לעשות במה שקיל יותר ולכן בברירת פסולת מתוך האוכל שרי לב"ה אף שיש בשבת בזה חיוב חטאת ואם הי' בורר אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר אין בו חיוב חטא' מ"מ התירו ב"ה כדי להקל הטורח שיש יותר בברירת האוכל מתוך הפסולת אבל בבריר' הפסול' עצמו אף שבזה בכל גווני יש בשבת חיוב חטא מ"מ כיון שחזינן שיש הפרש בשב' בין לאלתר לבו ביום בברירת אוכל מתוך פסולת שלאלתר מותר ולבו ביום חייב חטאת לכך ביום טוב אף בברירת פסולת לא יברור כי אם לאכול לא לתרמה הפס' או טורח יש בדבר אם ימתין עד שיגיע עת שיאכ' ויברור אז ויאכל לאלתר ולכן סובר הרשב"א שבאמת גם ב"ה לא התירו כי אם לאלתר ואמנם מה שהתירו ב"ה אפי' בקנון ותמחוי אף שיכול לברור בידיו מצינו לענין שבת שקנון ותמחוי חמירי מ"מ כיון שמצינו שום חומר בשב' קנון ותמחוי שיהי' חמירי יותר מידו חומר שיש בו חיוב חטא' דממ''נ אם ברירת פסולת מתוך אוכל אפי' בידו לאכול לאלת' חייב חטאת ואם ברירת אוכל מתוך פסול' לבו ביו' יש חיוב חטאת אפי' בידו בין הפרש ביניהם אלא בבורר לאכול לאלתר שאז בבורר ביד מותר אף לכתחל' ובבור' בקנון ותמחוי פטור אבל אסו' כיון שגם בקנון אין בו חיוב של תורה לא החמירו בו בי"ט זהו כוונת הרשב"א לענ"ד ומסולק ממנו תמיהת המגיד משנה:

ולענ"ד הך פלוגתא שבין הרשב"א להמ"מ הוא מבוא' בירושלמי וז"ל הירושלמי על משנתינו רבי יונה בעי עשה כן בשבת על דב"ש מהו שיהא חייב א"ל ר' יוסי ולמה לא אלו עשה כן דב"ה שמא אינו חייב והכ' חייב אמר רבי מנא ואו' אמר ר' יונה אבא לא אתי' על דב"ש למה הותר מכלל ברירה ביום טוב לא הותר מכלל בריר' בשב' עכ"ל הירושלמי: ונראה דכך פירו' דרבי יונה מסופק אם בית שמאי דאמר בורר אוכל כוונתו שאפי' לבו ביו' מותר וא"צ שיאכ' לאלתר [ודע שבמשנ' שבירושל' אין הגרסא בדברי לב"ש ב"ש בור' אוכל ואוכל והגרס הוא בש"א בורר אוכ' אוכל] ובזה בשבת חייב חטאת אפי' אוכל מתוך הפסול' ואפ"ה מותר ביום טוב או דלמא דבית שמאי לא התירו אלא בורר אוכל ואוכל לאלתר שזה גם בשבת מותר וזה שאמר ר"י עשה כן בשב' על דב"ש מהו שיהא חייב היינו אם ב"ש התירו אפי' ביום שבכה"ג בשבת חייב או שאין בית שמאי מתירי' אלא לאלת' ובזה גם בשב' וע"ז השיב ולמה לא והרי ב"ה ודאי התירו אפי' מה שבשב' חייב שהרי התירו פסולת מתוך או כל ושמא אינו חייב והוא לשון בתמי' והרי ודאי חייב והכא חייב נ"ל שאסר בצ"ל הכא והכא חייב כלומר בין לאכול לאלתר ובין לבו ביום חייב בשבת ואם כן ב"ה ודאי התירו אפי' לבו ביום ה"נ בית שמאי מתירים אפי' כי למה נעשה פלוגת' חדשה בין בית שמאי לב"ה שע"כ לא מצינו דפליגי אלא בענין הברירה אם דוקא אוכל מתוך פסולת או אפי' פסולת מתוך אוכל אבל אם בעינן לאלתר או לא לא מצינו דפליגי וע"ז השיב ר' מנא בנו של רבי יונה להצדיק דברי אביו דלא אתיא אלא על דב"ש דבשלמא לב"ה כיון שחס על הטרחה ביום טוב והתיר פסולת מתוך האוכל על כרחך הוצרך להתיר מה שחייב בשבת א"כ שוב התיר בין לאלתר ובין לבו ביום שהרי גם לאלתר הוא דבר שחייב חטאת אבל לב"ה כיון שלא התירו רק אוכל מפסולת למה הותר מכלל ברירה ביום טוב מה שלא הותר בשבת הלא אין כאן מניעת שי"ט ולא שום טורח אם ימתין מלברר עד עת האוכל זהו הנלע"ד בפירוש דברי הירושלמי וממילא הוא כדברי המ"מ:

שם תניא ר"ש מתיר בתבוא' וכו' כתב הרא"ש מדהבי' אלפ' ברייתא זו משמע דפסק הלכה כר"ש ולא ידענא טעמא מאי עכ"ל הרא"ש ועיין לעיל דף י"ב ע"ב בסוגיא דמוליכין חלה ומתנות כתבנו יישוב לזה ועיין בדברינו בסמוך:

שם חטין לעשו' לודיות רש"י במשנתינו פי' שמא יבשלם בקדיר' ויכתשם במכתשת קטנה ואם נימא דלודיות היינו בעשה קדיר' של חטים כתושי' קשה למה הזכיר' בלשון לודיות לודיות שאינו נזכר בש"ס יותר הוה ליה למימר לעשות מהם מעשה קדיר' או לומר לעשות מהם דייסא שהוא דבר שנזכר בכמה מקומות' בש"ס וכן מוכח מדברי הרא"ש שלודיות אף שהוא אדם אינו כל כך מאכל כמו קטני' שהרא"ש פי' טעמייהו דרבנן דאסרי תבוא' הוא לפי שאינו כ"כ מאכל כמו קטניו' ויעויין בדברי הרא"ש ואם הוא חטים כתושים כפירש"י א"כ הוא מאכל הראוי לכל אדם ואמנם על דברי רש"י שפיר' שיכתשם במכת' קשה לי דהרי רבא לעיל קאמר הא לן והא להו והיינו דבני א"י אסורים לכתוש אפי' במכתשת במכתשת קטנה והרי ר' שמעון בא"י הי' ואיך התיר לשלוח תבואה והרי שם שם אסור לכתוש במכתשת ועל כרחנו צריכין אנו לדחוקי נפשן שאף שר"ש הי בא"י אמר דינו לבני בבל שבבבל מותר לשלוח תבוא ועיין בברכו' דף מ"ד ע"א בתוס' ד"ה אינהו מיכל וכו' וגם צריכין אנו לומר דחכמי' דפליגי על ר"ש שאמרו אבל לא תבוא' אפי' לבני בבל אסור וגם כן הוא דבר תימא למה יהי' והלא ראוי' הם לעשות הריפו' ודייסא ומעש' קדיר' וצריך לדחוקי שאף שמותר לכתוש במכתש' לא שכיח הוא שיעשו כן כי למחר יכתשו בגדולה ויהיו יותר יפים ואמנם כל אלו הדחוקים צריכין אנו לפירש"י אבל לפי הקדמתינו שהקדמנו והוכחנו שלודיות לאז היינו חטים כתושים והוכחתי ג"כ כן מדברי הרא"ש א"כ רויח לן עלמא בפירוש המשנ' ונהפוך הוא וחכמים ור"ש בא"י מיירי כי שם מקומן של התנאים שם אסור לכתוש אפי' בקטנה ולכן הוצרך לפרש בברייתא דר"ש שהתיר הוא מטעם שראוי ללודיות וממילא ידעינן דרבנן דאסרי לפי שמאכל זה אינו ראוי כמו קטני' ועכשיו נוכל לומר דע"כ לא פליגי אלא בא"י אבל בבבל כ"ע מודו דמשלחין שהרי בבבל ראוים הם לכתשם במכתשת קטנה ולעשות מהם הריפות ומעשה שה קדיר' ודייסא וע"פ הקדמ' זו אין אנו אחראין לדברי הרא"ש שהרי"ף מדהביא ברייתא זו ש"מ שפוסק כר"ש ואני אומר לא כן הוא ומן הסתם כחכמים פוסק ואמנם שלא תטעה לפרש טעמי' דר"ש כפירש"י שראוים לכתשם במכתשת קטנ' ומינה דלבני בבל הוא דהתיר וא"כ חכמים אסרי אפי' לבני בבל ולהסיר מכשול הטעו' הזה הביא הרי"ף ברייתא זו דמפרש טעמי' דר''ש שראוים ללודיות ואם כן ע"כ בא"י מיירי ששם אינם ראוים רק ללודיות כדי שמזה נלמד לחכמים דהא דאסרי היינו בא"י אבל בבבל גם חכמים מתירים:

רש"י ד"ה הא לן דלית לן עבדי וכו' הגם דהך ברייתא ששנוי' לאיסור הובא בסוגי' בראשונה הסוב רש"י לפרש ההיתר לן ולא פי' להיפך הא לן לבני בבל אסור ולהו לבני א"י מותר שהוא לפי סדר הבריתו' שהובאו בסוגיא ואמנם הדבר מוכח בגמ' שהרי מר שמואל בבבל היה ואפ"ה מקשה ודלמא במכתש' קטנה עבדוה ש"מ שבבבל הותר מכתש' קטנ' וגם לפי טעם האיסור משום דעבדי מזלזלי ובאי יש להם עבדים: ואמנם הרמב"ם מפרש טעם ההיתר בבבל וטעם האיסור בא"י הוא משום שתבואה של א"י היא טובה ואינה מתקלקלת אם יעשנה מעי"ט אבל תבואה של בבל [וכן שאר כל המדינות] לא היתה טובה כתבוא' של א"י ומתקלקל' אם יעשנה מעי"ט לכן מותר בי"ט וז"ל המ"מ ותירץ רבא הא לן והא להו פי' לן מותר בקטנה וכן מוכרח בגמ' שם הנה הוכרח להביא ראיה מדברי הגמ' שאפשר לפרש בהיפוך שבני א"י שתבואה שלה' טובה טובה אפי' בקטנה נידוכית יפה ולא חיישינן שיקילו גם בגדולה אבל בבל שתבואה שלהם אינה טובה אינה נידוכית יפה בקטנה לכך חיישינן שיעשו בגדולה ויאמרו בקטנה עשינו ולכן הוכרח להביא שמשמעות הגמרא שההיתר הוא לן וכוונתו על האי עובדא דמר שמואל כמ"ש והראב"ד פי' ההיתר לבני בבל הוא ששם רגילים הרבה במאכל הריפות ודייסא ורגילין לכתוש הרבה במכתשת גדולה ולכן כשכותשים בי"ט במכתשת קטנה הרי הוא להם שינוי גדול אבל בא"י לא היו רגילים כ"כ בהריפות ודייס' ותמיד די להם בקטנה ואין הקטנה מחשב להם שינוי וג"כ צריכין אנו לסמוך על עובדא דמר שמואל ובזה ידעינן שההיתר הוא לן דג"כ איכא לפרש איפכא דלן דרגילין הרבה בהריפות ודייסא דרכן לעשות בפעם אחד לימים הרבה לכן אסרוהו לא לחלוטין אפי' בקטנה אבל בא"י שאינן רגילים בזה רק לעתים רחוקים אין דרכן לעשות לימים הרבה ולכן מותר במכתשת קטנ' ולכך צריכין אנו להכריע שההיתר הוא לבני בבל מעובד' דמר שמואל

ובזה נלע"ד טעמו של הרי"ף שהביא הך עובדא דמר שמואל והבית יוסף בסימן תק"ד אחר שהביא דברי הרמב"ם כתב ולפי דבריו בתבואת ר"ל אע"פ דאיכ' שרי ומיהו מדברי הרי"ף משמע דס"ל דהיכי דאיכא עבדי אסור שכתב הא דאיתא בגמ' רב פפי איקלע בי מר שמואל וכו' ואב"א שאני בי מר שמואל דאיכא פריצותא דעבדי אלמ' דהיכא דאיכ' עבדי חיישינן עכ"ל הב"י ולפמ"ש אין מזה ראיה ועיקר טעמו של הרי"ף שהביא עובד' שהביא בריית' דת"ר אין עושין טסני וכו' ותריצנא ה"ק מ"ט אין עושין טסני וכו' והא מתניתא אוקימנ' לבני א"י אבל לדידן כותשין במכתשת קטנה דתניא וכו' ואוקימנא לבני בבל רב פפי איקלע לבי מר שמואל וכו' וכוונתו הוא למה שכתב דבריית' האוסר' אוקימנ' לבני א"י ובריית' הוא לבני בבל ושלא תאמר מנין לנו זה שהרי רבא סתם קאמר הא לן הא להו לכן הביא עובדא דר"פ דאיקלע בי מ"ש וכו' ודלמא במכתשת קטנה וכו' ומזה מוכח שההיתר של קטנ' הוא לבני בבל ואגב שהביא עובד' העתיק כל דברי התלמוד עד דאיכא פריצותא דעבדי ולא לפסוק שהיכי דאיכא עבדי אסור אבל רב פפי מדת חסידות יתירא עשה בזה ותדע שמר שמואל בעצמו לא חש לזה:

תוס' ד"ה מפני מה וכו' ומיירי במשקה דזב וזבה וכו' בודאי טעות נפל בדפוס דמשקה זב וזבה איננו ולד הטומאה רק אב הטומאה של תורה אבל כך צ"ל ומיירי במשקה [דשום ולד הטומאה אינו מטמא כלי רק משקה שגזרו משום משקין דזב וזבה] ואמנם ואמנם גוף הדבר הוא שלא לצורך דאף אם יהיה איזה ולד שירצה וכי איזה ולד אפי' של מת מטמא באוהל והרי לפי תירוץ הזה אין הפרוכ' מקבל שום טומאה רק טומא' אוהל המת שוב פקחתי עיני וראיתי שמהרש"ל הרגיש בזה וכתב שאין זה חבור לענין הקושיא אלא שמפר' מהו ולד הטומאה ואפש' דהרי איכ' דע"כ לא הוצרכנו לטעם שהשמש מתחמם אלא שיקבל טומאה דאורייתא שהיה לנו לעשותו כאחד ממחיצת הבית כפירש"י רש"י אבל מדרבנן שפיר מקבל טומאה אפילו בלא טעם שהשמש מתחמם ומקבל טומא' אפי' הטומאה לכך הוצרכו התוס' להקדים שהרי אין שום ולד הטומאה מטמא כלי רק משקה גזירה משום משקה זב שמטמא כלי מן התורה וכיון שהפרוכת אינו מקבל טומאת התורה ממשקה זב עצמו ממילא אינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן מולד הטומאה:

בא"ד ובה"ג גריס וילון אסור וכו' לכאור' לא ידענו מה רצו התוס' בהביאם גרסת בה"ג ובדחייתם הגרסא שלפום ריהטא אין לו שייכות לדבריהם של מעלה וזה לדעתי גרם למרן הב"י בי"ד סימן ש"א הטעות שטע' והיה סובר שהתוס' כאשר דחו גרסת בה"ג סוברי' לחלוק על גוף הדין ולומר שוילון אינו אסור משום כלאים וכבר השיגו עליו מהרש"א מהר"ם שי"ף ורש"ל ביש"ש ואמנם באמת שייכים דברי התוס' לדבריה' הקודמים שפלפלו למה פרוכת שבמקדש מקבל טומאה כיון דלא שייך שם טעם חימום השמש וכ"ז הוא לפי הגרסא דידן שמפרש טעם קבלת הטומא' משום חימום ידים של השמש והיינו דאל"כ הי' לנו למחשבי' כאחד ממחיצת הבית אבל בה"ג גריס מפני מה וילון אסור אבל על קבלת הטומא' אין צורך לטעם חימום השמש שבלא"ה מקבל טומא' כיון שאינו קבוע לחלוטין בפסק ויכולין להסירו אינו נחשב כמחיצת הבית וא"כ גם פרוכת שבמקדש מקבל טומא' ודע דאף לפי פירושינו יש מחלוק' לדינא בין גירס' בה"ג ובין גרסתינו דלגרסתינו שטעם קבלת הטומא' הוא משו' חימום ידי השמש א"כ אם הוילון נעשה לתלות גבוה למעלה מתשמיש אדם ולא שייך שם טעם זה א"כ וילון זה הרי הוא כמחיצת הבית ואינו מקבל טומאה כשם שוילון התלוי גבוה כזה אין בו איסור כלאים כמ"ש רש"ל ביש"ש סימן מ"ה ה"נ לענין קבלת הטומאה דמ"ש כיון שטעם אחד לשניהם אבל לגירסת בה"ג לא נאמר זה אלא לענין איסור כלאים אבל לענין קבלת טומאה בלא"ה מקבל טומאה שאינו נחשב כמחיצת הבית כלל א"כ אפי' הוא תלוי גבוה עשרה קומות מקבל טומאה. ולפי"ז נראה לענ"ד שרבינו הגדול הרמב"ם גורס כגרסת בה"ג שאם הי' גורס כגרסתינו איך אפשר שלא הביא בכל ספר הי"ד טעם קבלת הטומאה של וילון הוא מפני שהשמש משמם בו ידיו כיון שיש נ"מ לדינא בטעם זה אין דרכו להשמיט ובהל' כלאים פ"י הל' י"ד לענין איסור כלאים הביא טעם זה וכ' וכן הפרוכת שהיא כלאים אם היתה רכה אסורה שמא יסמך לה השמש ותעלה על בשרו ואם היתה קשה שאינה נכרכת מותרת אבל לענין קבלת טומאה לא מצאת טעם זה בכל הלכות כלים אבל קבלת טומאה שפיר נזכר בדבריו בפרק ך"ז מהל' כלים הל' י"ב ג' סדינין הם העשוי לשכיבה טמא מדרס והעשוי לפרוכת טמא טומאת מת וכו' ולא חילק בין קשה לרכה ובין תלוי בגבוה או לא זה הנלע"ד לדעת רבינו ולדעת בה"ג אין הוילון מקבל טומאה אלא בתלוי למטה מקומת אדם ואף שהיא הלכתא למשיחא לא נמנעתי מלכתוב הנלע"ד. דף ט"ו ע"א ה"ק כל שניאותין בו בחול וכו' הרמב"ם בפ"ה הל' ו' הביא כלל זה וכתב כל שניאותין בו אפי' בחול אעפ"י שאין ניאותין בו ביו"ט כגון תפילין מותר לשלחן וכו' אבל לא הזכיר איסו' סנדל המסומ' שהרי גם הוא בכלל דבר שניאותין בו בחול ואעפ"כ אסו' לשלחו ביו"ט כמפורש במשנתינו וכאשר בינותי בספרי' בספר שיורי כנ"הג הביא בשם הסמ"ק שסנד' המסומ' מותר לשלחו ביו"ט ותמ' שהוא נגדה שנתינו והאריך בזה הרבה ושוב ראיתי בספר שער המלך בפ"ה מהל' יו"ט הביא דבריו והאריך ג"כ ואמנם דבריהם לדחות דברי אביי דאמר בשמעתין דסנדל המסומ' מותר לטלטלו ואסו' לשלחו ולא כן דעת סוגיית התלמו' רק שזה תלוי בזה דמשנתינו אתי' כר"א ב"ש בשב' ס' ע"ב שאוסר לטלטל אפי' לצורך גופו ולכן אסו' לשלחו אבל לת"ק שם לטלטלו מות' לשלחו וכיון שם שאין הלכה כרא"בש נדחית משנתינו מהלכה ואני תמה אם איתא שזה תלוי בזה א"כ למה נתן התנא סימן במה שניאותין בחול ה"ל למימר זה הכלל כל שאסו' לטלטלו אסור לשלחו וג"כ הוה מרבינין תפילין שתפילין ודאי מותר לטלטל' לצורך גופו ומקומו דלא גרע מכלי שמלאכתו לאיסור ועוד תבוא' יוכיח שתבוא' ודאי מות' לטלטלו כמו ששנינו בר"פ מפנין ורק תבואה שהני' לאוצר יש פלוגת' דר"י ור"ש אבל אם אינו פתיח' האוצר תחלה לדברי הכל מותר לטלטלו כמבוא' שם בפר' מפנין ואפ"ה אסור לשלחו ביו"ט לרוב הפוסקי' ואפי' להרי"ף דפירש הרא"ש דעתו דפסק כר"ש הרי ר"ש עצמו לא התיר אלא משום שיכול ליהנות ממנו בו ביום חטין לעשות לודיות וכו' וא"כ איך יהי' סנדל המסומר עדיף מתבואה ולכן אי דעתי נוחה מדבריהם בזה ואמנם אני תמה על הרעש שהרעישו על הסמ"ק ולמה לא הרעישו על רבינו הגדול הרמב"ם שהשמיט דין זה שסנדל המסומר אסור לשלחו. ולענ"ד דהרמב"ם לא הוצרך להזכירו דז"ל הרמב"ם וכל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביו"ט אין משלחין אותו בי"ט כיצד אין משלחין ביו"ט תבואה לפי שאין ניאותין בה בחול אא"כ טחן ואסור לטחון ביו"ט עכ"ל הרמב"ם והנה מה הוא ניאותו של הסנדל הוא שנועלו ברגליו וסנדל המסומר אי אפשר להיות ניאותין בו בחול אא"כ עושה מעשה שאסור ביו"ט דהיינו לנועלו והרי הוא כמו תבואה ואסור לשלחו בי"ט וגם למדנו מזה שכל הכלים שמלאכתן לאיסור אף שמותר לטלטלם ביו"ט אסור לשלחו שהרי ניאותו של זה לעשות בו מלאכתו והרי דבר זה אסור לעשותו ביו"ט ומה שנינו במשנתינו סנדל המסומר ולא שנינו סתם שאין שולחין כלי שמלאכתו לאיסור היינו דהיא גופה קמ"ל דמותר לטלטלו וכמו שאמר אביי וגם היא גופה קמ"ל לסנדל המסומר אסור לצאת בו בי"ט דבמשנה פרק במה אשה לא שנינו אלא שאין יוצאין בו בשבת ושם דף ס' פריך בגמר' ביו"ט לשתרי אלמה תנן משלחין כלים ביו"ט אבל לא סנדל המסומר וכו' אלמא דגוף איסור נעילת סנדל מסומר ביו"ט לא שמעינן אלא ממשנה זו: ויצא לנו עוד מדברינו דלהרמב"ם אף דשבת ויו"ט לאו זמן תפילין מ"מ אין איסור בהנחתן בשבת ויו"ט וכן משמע לשון הרמב"ם בפ"ד מהל' תפילין הלכה יו"ד כתב זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר מר מימי' ימימה וכו' וכן שבתות וי"ט אינן זמן תפילין שנאמר והיו לאות ושבתות וי"ט הן עצמן אות ובהל' י"א כתב וכל המניח תפילין לכתחלה אחר שתשקע החמ' עובר בלאו שנאמר ושמרת את החקה מימים ימימה עכ"ל הרמב"ם הרי שעל מי שמניח כת' שעוב' בלאו אבל לא הזכיר שמי שמניחן בשבת או ביו"ט שעובר בעשה או שעושה שום איסור והיינו משום שלענין לילה כתיב ושמרת וכל השמר הוא ל"ת אבל לענין דדרשינן והיו לאות יצאו שבתות יו"ט שהן עצמן אות היינו שכיון שהם עצמן אות אין צורך להם באות של תפילין אבל איסו' לא מצינו ודי שדרשינן שא"צ אות ואין מצוה בהנחתן אבל גם איסור ליכא: