צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 30

שם דידע מה קדירה בעי לבשולי ויל"ד א"כ נפליג וניתני בדיד' בתבלין גופייהו בין ידע מה קדיר' בעי לבשולי ללא ידע ושוב נדע ממילא ממלח אסור ק"ו מתבלין אבל השתא דמחלק בין תבלין למלח איכא למטעי ולמימר דחומר המלח הוא מטעם הפגת טעם ובשלמ' אם נימא כדרך השני שכתבתי לעיל בכונת המ"ד כל הקדירו' וכו' שגם הוא מוד' טעם גמור לחוד מהני ולא הוצרך לחדש טעם כל הקדירות אלא בשביל מוריקא לחוד לכך לא היה יכול תנא דמשנתינו לחלק בתבלין גופייהו בין ידע מה קדיר' וכו' שהרי רובה דתבלין מותרים אפי' ידע מה קדיר' בעי לבשולי אבל לדרך הראשון שכתבתי דלהאי לישנא הכל תלוי בלא ידע מה קדיר' בעי לבטולי אבל הפגת טעם לחוד לא מהני בשום תבלין הדק"ל דנפליג בתבלין גופייהו: ונראה דע"כ צריך למתני מלח דגם מלח מותר עכ"פ ע"י שינוי דלא נימא דבמלח אפי' שינוי לא מהני:

שם א"נ במוריקא לפ"מ שפירשתי דלעיל דהאי מ"ד דאמ' כל התבלין מפיגין טעמן כוונתו דגם מוריקא מפיג טעם ולכן גם מוריקא לא בעי שינוי נסתר הך נ"מ דמוריק' שהרי גם מוריק' לכל הטעמי' דלעיל ונראה באשר נדקדק עוד באמרו במוריקא מהו שימוש הבית בזה ומה היה חסר אם היה אומר א"נ מוריק' שהרי מוריק הוא הנ"מ בינייהו ולכן נלע"ד דאדרב' מזה סייעת' לפירושי וההו' מ"ד דאמ' כל התבלין מפוגין טעמן להקל בא ולהתיר הכל אפי' ידע מה קדיר' ואפי' במוריק' ולא בא להחמי' כלל רק להקל ואמנם הראשון שתלה הטעם בכל הקדירו' צריכו' מלח וכו' כבר כתבתי שיש לנו ספק בכוונתו אם לא מהני הפגת טעם לדידי' כלל ובכל התבלין הוא מחמיר שאינו מותר בלי שינוי אלא בלא ידע מה קדיר' לבשולי או דמודה בכל שאר תבלין שמותרי' בכל גווני אבל במוריק' לחוד שאין בו הפגת טעם גמור הוא שהחמיר שאינו מותר אלא בלא ידע מה קדיר' בעי לבשולי ובזה תבין דברי האיכא בינייהו כאן דאמר א"ב דידע מה קדיר' וכו והיינו לדרך הראשון הנ"ל ויש א"ב זה בכל התבלין דלההו' דכל הקדירו' צריכו' מלח ועיקר ההיתר של תבלין הוא שאין כל הקדירות צריכות תבלין א"כ יש א"ב זה בכל מיני תבלין דלההוא מאן דאמר אין כל הקדירות צריכות תבלין א"כ היכי דידע מה יבשל כל התבלין אסורים בלי שינוי כמו מלח ואח"כ אמר אי נמי ורצונו א"נ כהדרך השני שגם הוא מוד' דהפגת טעם גמור לחוד מהני ולא חידש לנו במה דאמר כל הקדירו' וכו' אלא לחלק בין מלח למוריקא וא"כ בכל שאר מיני תבלין לא שייך הך א"ב דידע מה קדיר' וכו' וע"ז קאמר א"נ במוריק' ורצונו לומר שעכ"פ נשא' הך א"ב דידע מהקדיר' וכו' במוריק' שהרי עכ"פ במוריק' בידע מה קדיר' בעי לבשולי אסור לההוא מ"ד דתלי הטעם בכל הקדירות צריכות מלח מוריקא אסור היכי דידע מה קדיר' בעי לבשולי ולההוא מ"ד כל התבלין מפיגין טעמן ומהני הפגת טעם קצת לחוד מותר אפי' מוריקא ואפי' ידע מה בעי לבשולי:

ודע שלפי העולה מדברינו ההוא דאמר כל התבלין מפיגין טעמן ודאי להקל בא ואינו מחמיר שום חומרא וראוי להיות הלכה כמותו כפי כללי הש"ס שבדברי סופרי' הלכה כדברי המיקל ובזה נסתרו דברי התוס' בד"ה א"ב [ועיין בדברינו בדברי התוס') ואף שלמסקנא קיי"ל כשמואל וכברייתא דאפי' מותר לדוך במדוך של אבן מ"מ כיון דמלח בעי עכ"פ אצלי אצלויי ותבלין לא צריכ' הצלאה צריכין לפלפל מה טעמא דמחמרינן במלח ושייך פלוגת דר"ה ור"ח גם למתקנ' ולהכריע הלכ' כמי כי לכל אחד לפי דברי רש"י ותוספת יש חומרא בצד מה וקולא בצד מה ורבינו הגדול הרי"ף השמיט לגמרי טעמים הללו ולא הביא רק דברי שמואל דכל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפי' מלח והביא דברי רב לרב אחא ברדלא כי די כח אצלי אצלויי ומסיק דהיינו דוקא במלח אבל תבלין לא בעי הצלאה ולא חילק כלל בין מוריס' לשאר תבלין ולא בין ידע מהקדיר' בעי לבשולי ללא ידע ובאמת השיגו הרז"ה והרמב"ן במלחמו' וכן הר"ן נדחק לייש' דבריו אבל לפי פירושי הנ"ל הכל ניחא דלמ"ד כל התבלין מפיגין טעמן באמת אין חילוק בין מוריק' לשאר תבלין ולא בין ידע מה בעי לבשולי ללא ידע והכל מות' בלי שום שינוי ולכן סתם הרי"ף ההיתר בתבלין בלי שום חילוק כלל כי בדברי הסופרים הלכה כדברי המיקל גם רבינו הגדול הרמב"ם הביא הטעם דמפיגין טעמן וגם כן לא חילק כלל בין מוריקא לשאר תבלין ולא החמיר רק במלח לחוד שיטה המכתשת ולדברינו דכיון דנקט הטעם שמפיגין טעם באמת גם מוריקא מותר ועיין עוד בדברינו במסקנא ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם:

שם לצלי ולא לקדירה הנה דבר זה טעמא בעי בשלמא החומרא בגוף הדיכה ניחא כיון שדיכה הוא כמו טחינה החמירו שיעשה בשינוי שלא יהיה דומיא דאב מלאכ' דטחינה דגם כותש בכלל טוחן הוא ועיקר המלאכה במשכן היה כתיש' סממנין אבל החומרא שידוך רק לצלי ולא לקדירה לכאורה אין לו טעם ואם נפשו חשקה לאכול בי"ט מבושל ולא צלי למה יאסר לו הדיכה לקדיר' והנלע"ד טעמייהו דב"ש דהחמירו כ"כ במלח הוא לפי שכל הקדירות צריכות מלח וגם אינו מפיג טעם כלל ולכן דרכו לדוך מלח הרבה בפעם אחת ליווות דב'מהריו רי"א י ל לוא ב חיישינן שאם ידוך בי"ט בי"ט ידוך הרבה גם לצורך חול ולכן החמירו ב"ש בגוף הדיכה שידוך בשינוי בפך ובעץ הפרור וגם לא ידוך רק מעט לצלי אבל אם נתיר לו לדוך גם מה שצריך לקדיר' לפעמי' יאכל בי"ט צלי וישאר מותר המלח לצורך חול ונמצא שטרח בי"ט לצורך חול וב"ה לא חיישי כלל שיעשה לצורך חול ולכן התירו לכל דבר אפי' וממילא שמותר גם במדוך של אבן כיון דלא חיישי שירב' יותר מכדי צרכו ובזה ג"כ ניחא מה שהתירו ב"ש לדוך מלח עם התבלין יחד בלי שום שינוי והרמב"ן נדחק בזה ולדידי ניחא דכיון שנידוך עם עם התבלין הרי לא ירבה לדוך תבלין יותר מצרכו היום שהרי אינו יודע אם יצטרך למחר וליומא אותר' תבלין כלל וגם חושש להפגת טעם התבלין ממילא גם המלח אינו דך רק כפי צרכו היום ובזה נוכל לומר מ"ש ב"ה במשנתינו תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן ודקדקתי לעי' למה הוצרך לומר כדרכן ועיין בדברינו לעיל במשנתינו ולפמ"ש כאן הקול' של תבלין הוא משום שאין דרך לדוך תבלין הרבה לימים הרבה רק לפי צרכו לשעתו א"כ ב"ה רמזו טעמייהו על שמקילין כ"כ בתבלין לדוך אפי' במדוך של אבן הוא משום שתבלין נידוכין כדרכן שהדרך לדוך בכל פעם רק לצורך שעתו לכן אין צורך לשנות למדוך של עץ ומותר אפי' בשל אבן:

ועל פי דברינו אלה נוכל לומר פירוש חדש בפלוגתא דר"ה ור"ח בריש הסוגיא שבאו לתת טעם על חומרא של מלח יותר מתבלין ולפי פירושינו כאן דחומרה הוא שדרך המלח לדוך לימים הרבה ותבלין אין דרכן לדוכן לימים הרבה ובאו ר"ה ור"ח לתת טעם למה המלח יותר דרכו לדוכן לימים הרבה חד אמר כל הקדירות צריכין מלח וא"כ ודאי שיהי' צריך לו גם למחר ולימים הרבה לכך חיישינן שידוך היום לימים הרבה משא"כ תבלין ין שאין כל הקדירות צריכים תבלין אין דרכו לדוך יותר מצרכי ביומו וח"א כל התבלין מפיגין טעמן ולכך אינו דך רק לצורך היום ומלח אינו מפיג טעם לכן דרכו לדוך בפעם אחד לימים הרבה אלא דלפ"ז נסתר האיכא בינייהו דאמר בריש הסוגיא דא"ב דידע מה קדירה בעי לבשולי דמה בכך שידע מעי"ט מה יבשל בי"ט הרי עכ"פ אינו יודע מה יבשל ביום שאחר י"ט ואינו דומה למלח ולומר שהפירוש דידע מה קדירה בעי לבשולי היינו שיודע עתה בי"ט מה קדירה בעי לבשולי למחרת יום טוב ג"כ אי אפשר לפרש כן שאף שאנו מחלקים בין מלח לתבלין מטעם זה שמלח הוא צורך כל הקדירות ולכן חיישינן שידוך בי"ט לימים הרבה משא"כ בתבלין היינו דרך כלל טעם על החכמים שחששו במלח יותר ממה שחששו בתבלין היינו משום שמלח דרכו לדוך לימים הרבה גזרו בו הרחקה משא"כ תבלין דלא שכיח לא חששו לגזור בו אבל לומר בתבלין חילוק באדם פרטי שאם אינו יודע מה קדירה יבשל למשר' י"ט מותר לו לדוך בי"ט אבל אם יודע בי"ט שלמחרת י"ט יבשל ג"כ קדירה דבעי תבלין אסו' לו לדוך בי"ט דממ"נ אם הוא יודע שאסור לדוך בי"ט לצורך חול א"כ בודאי לא ידוך יותר מצרכו לבו ביום ואם אינו יודע מה מועיל לו כאן שאינו יודע ידוך שהרי אינו יודע שזה איסור ורואה ששארי אינשי דכים בי"ט גם הוא ידוך ואם יבוא אצל חכם לשאול הלא החכם יכול לומר לו שידוך רק לבו ביום ולכן אין שום שייכות בזה לחלק בין יודע מה בעי לבשולי לאינו יודע ואמנם בתחלת הסוגיא דקאמר הך א"ב היינו קודם שזכינו לדברי הברייתא דמחלקי ב"ש בין צלי לקדיר' ולא אסקינן אדעתן הטע' שחיישינן שידוך לימי' הרב' והו' מפרשינן טעם השינוי משו' חומר הדיכ' מצד עצ' המלאכ' והי' מוכרח לנו לפרש דברי האומר כל הקדירו' צריכו' מלח כפירש"י שכיון שכל הקדירו' צריכות מלח א"כ ידע מאתמול שיהי' צריך מחר למלח והי' לו לדוך מאתמול ומינ' דגם בתבלין אם ידע מעי"ט שיבשל למחר קדיר' דבעי תבלין הי' לדוך מעי"ט ושפיר קאמר דא"ב דידע מה קדירה בעי לבשולי אבל כאשר זכינו להברייתא וראינו שב"ש מחולקים בין צלי לקדירה וע"כ הטעם משום דחיישינן שידוך לימים הרבה אתגלי לן הפירוש של הך מ"ד דאמר כל הקדירות צריכות מלח כפירושי החדש הנזכר וממילא בטל הך א"ב הראשון ומותרים תבלין בכל גווני אפי' ידע מעי"ט מה קדירה בעי לבשולי בין לר"ה ובין לר"ח ולא נשאר בינייהו רק מוריקא דלהאי דאמר הטע' שכל הקדירות צריכי' מלח גם מוריקא מותר שהרי אין כל הקדירות צריכין מוריקא וא"ב אין דרכו לדוך מוריקא מיום לחבירו רק כל היום הצריך ליומו ולכן אין צריך שינוי אבל למ"ד שתבלין מפיגין טעמן ולכך אין דרכן לדוך רק הצריך לבו ביום א"כ מוריקא שאינו מפיג טעם שפיר דרכו לדוך בפעם אחד לימים הרבה וגם מוריקא צריך שינוי כמו מלח: וכיון שלההוא דאמר כל הקדירות צריכין מלח ליכא שום צד חומרא ולההוא מאן דאמר כל התבלין מפיגין טעמן יש חומרא במוריקא הדרינן לכללי הפסק דבשל סופרים הלך אחר המיקל ומתורץ שטת הרי"ף שלא חילק כלל בין ידע ללא ידע ולא בין מוריקא לשאר תבלין ואמנם הרמב"ם שכתב בפירוש הטעם של היתר התבלין משום דמפיגין טעמן אם ידוך מאתמול ולא חילק בין מוריקא לשאר תבלין כבר ביארנו לעיל דבריו ולקמן יתבאר עוד יישוב לדבריו:

שם ודלמא תבלין הוו ולכאורה קשה ודלמא רב ששת מפרש החילוק בין מלח לתבלין כההוא דאמר כל הקדירות צריכין מלח ולההוא טעמא גם תבלין היכי דידע מאתמול מה קדירה בעי לבשולי גם תבלין הם כמלח ודלמא ר"ש ידע מה קדירה בעי לבשולי ובביתו גם תבלין היו צריכין הצלאה ולכן אמר לאו היינו מגואי' דביתאי וע"כ צ"ל דלמסקנ' שזכינו לדברי הברייתא נדחה הך א"ב הראשון לגמרי ושפיר הקשה ודלמ' תבלין הוו ובזה עמדנו על דברי הרי"ף שהביא ראי' דלמסקנא תבלין לא באו הצלאה מדפריך הגמרא ודלמא תבלין הוו ולכאור' דבריו תמוהי' ודלמא הגמרא פריך ודלמא תבלין הוו ולא ידע מאתמול מה קדירה בעי לבשולי אבל בידע מה קדירה בעי לבשוולי גם תבלין בעי הצלאה כמו מלח ועוד אכתי מנ"ל להרי"ף דמוריקא לא בעי הצלאה והגמרא פריך ודלמא תבלין הוו היינו דלמא שאר תבלין הוו ולפמ"ש ניחא דאכתי קשה מאי פריך הגמרא ודלמא תבלין הוו שמא ר"ש ידע מה קדירה בעי לבשולי ולכך אמר לאו מגואי דביתאי דבביתו אפי' תבלין בעי הצלאה דסובר כמאן דאמר כל הקדירות צריכין מלח אלא ודאי דידע הגמרא דהשתא שזכינו לדברי הברייתא דמחלק בין צלי לקדירה ממילא בטל הך א"ב דידע מה קדירה בעי וכמו"ש ושפיר פריך ודלמא תבלין הוו וכיון דאידחי הך א"ב ולא נשאר א"ב רק מוריקא ממיל' הלכ' המיקל ומותר אפי' מוריקא ואמנם ראי' דחוי' דהרי יל"ד גם לאידך גיסא מאי מקש' ודלמא תבלין הוו ושמא ר"ש ידע שבביתו מבשלים היום קדירה שא"צ תבלין ולכך אמר האי לאו מביתאי א"ו שלא בחנם אמר ר"ש כן רק להוצי' ביתו מחשד וגם לגנות את הבי' ההוא שעושי' מלא כרצון חכמים וע"ז מקשה הגמרא דלמה ענין אמר ר"ש כן הלא אם יסברו שהוא בביתו גם כן לא יהיה חשד שיאמרו תבלין הוא וכן אם לגנו' הבית ההוא שדכו בו גם כן למה ידונו אותם לגנאי ודלמא תבלין הוא ואם כן ממיל' אין ראי' מזה שגם בידע מה קדירה בעי לבשולי שלא יהי' צריך שינוי ולכן נלע"ד שאין כוונת הרי"ף להביא ראי' שאין חילוק בתבלין בין ידע ללא ידע ובין מוריק' לשאר תבלין כי לזה א"צ ראי' וכפ"מ שביאר' לעיל טעמו של הרי''ף שהשמיט פלוגת' דר"ה ור"ס אבל כוונת הרי"ף כיון שמבואר בהך ברייתא דלב"ה מלח ותבלין שוים שאפי' מלח מות' לדוך בעדו של אבן ואפי' לקדיר' כמו תבלין ואם כן האי דאמר רב אחא ברדלא כי דייכת אצלי אצלויי מסתמ' גם על תבלין אמר כן שהרי מבואר בהך ברייתא דמלח שוה בדיני דיכה לתבלין ואם כן אם מחמיר ר"א ברדלא להצריך עכ"פ שינוי זוטא ג"כ נימא שבין במלח ובין בתבלין אמר כן ע"ז מביא הרי"ף ראי' מכל תבלין ין לא אמר חומר זה מדמקש' ודלמא תבלין הוו זהו הנלע"ד פשוט בכוונ' הרי"ף ובזה מתורץ מה שסיים הרי"ף דהכי איפסקא הלכתא בהלכות גדולות ותמהו על הרי"ף שהרי בה"ג פסק דמוריקא צריך שינוי כמו מלח ולפמ"ש ניחא שהרי"ף לא הביא ראי' עה"ג רק על זה דמה דאמר כי דייכת לא קאי על תבלין:

שם תבלין נבוחי מנבח קלייהו והקשה הט"ז בס"סי תק"ד להנך פוסקים דאפי' מוריקא לא צריך הצלאה אכתי קשה ודלמא מוריקא הוה שגם מוריקא לא מנב' נבוחי ומתוך כך רצה להחליט דמוריק' צריך שינוי כמו מלח ולענ"ד קושיא מעיקרא ליתא דמורקא הוא רך ואין דרכו להנתז במכתשת ממקום למקום ונשאר במקומו וכיון שמפסיק בין המדוך למכתשת אין קולו צלול וכיון דשמע דצליל קלי' ידע דלאו מוריקא הוא:

תוס' ד"ה בה"א וכו' אבל מלח של' צריך שינוי לדוך אותו גרעין גרעין דברי התוס' הללו תמוהים הם בעיני שהחמירו במלח חומרא יתירה לדוך גרעין גרעין והרי אפי' דמחמירי לא החמירו אלא לדוכו בפך ובעץ פרור ולצלי אבל גרעין גרעין מאן דכר שמי' כב"ה ומותר עכ"פ במדוך של עץ למשנתי' ולבריית' שמבי' בגמרא מותר אפי' במדוך של אבן ולא צריך אלא הצלאה ולא ראיתי מי שהרגיש בתמיה זו מכל מפרשי הש"ס: ולולא דמסתפינא אמינא שחומר' זו שהחמירו במל' לדוך גרעין גרעין בשבת מיירי וכך איתא שם במס' שבת שם אר"י הני פלפלא מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסור רבא אמר כיון דמשני אפי' נמי וכיון שכתבו התוס' איירו בשב' מסקי ע"ז דמל' לא שרי רק חדא חדא גרעין גרעין:

בד"ה א''ב וכו ומיהו מהאי פוסקנ' לא נפקא לן מידי דהא קיי"ל כשמואל והקשה מהרש"א דאף דקיי"ל כשמואל מ"מ מלח בעי שינוי זוטא דהיינו אצלי אצלויי וא"כ עדיין אנו צריכין לידע מה חומרא דמלח מתבלין וע"כ מהני טעמי דהני אמוראי וא"כ שפיר נפקא לן מהאי פיסקא ואני אומר שיש לנו עוד דקדוק בדברי התוס' שכתבו מהאי פוסקנא לא נפקא לן מידי וה"ל למימר דמהאי פלוגתא לא נפקא לן מידי ולכן נראה דכוונת התוס' עפ"מ שכתבתי בדברי הגמ' ותרצתי שטת הרי"ף דלמסקנא שזכינו לדברי הברייתא שב"ש מחלק במלח דדוק' לצלי וכתבתי הטעם דגזרינן שידוך לימים הרבה וכתבתי שעפ"ז יש לפרש פלוגתא דרב הונא ור"ח דחד אמר כל הקדירות צריכות מלח ולכן דרכו לדוך בפעם אחד לימים הרבה וחד אמר מלח אינו מפיג טעם ולכן דרכו לדוך לימי' הרבה וכתבתי שעפי"ז נתבטל האיכ' בינייהו דידע מה קדירה בעי לבשולי ונשאר רק א''ב חדא דהיינו מוריקא ואם כן האי לישנא דכל הקדירו' צריכי' אין בו שום צד חומר והאי דאמר כל התבלין מפיגין מחמיר במוריקא ונסתרו דברי ר"י בתוס' שפסק כיון דבכל אחד יש קולא וחומרא עבדינן לחומרא דהרי לפי פירושינו אין בדברי האומר כל הקדירות צריכין מלח שום חומרא וממילא הדרינן לכללי הפוסקים דבשל סופרים הלך אחר המיקל וזהו כוונת התוס' דודאי גוף הפלוגתא דהני אמוראי שייך גם במסקנ' דהיינו למר מוריקא צריך הצלאה ולמר מוריק' הוא כשאר תבלין וא"צ הצלאה מהאי פוסקא של ר"י דהיינו היכי דאיכא בכל חד צד חומר וצד קל דאזלינן לחומרא לא נפקא לן מידי דכאן ליכא חומר רק בההוא דאמר תבלין מפוגין וכו' ואזלינן לקולא והא דתלו הטעם דקיי"ל כשמואל ולא כתבו משום ששנינו בריתא חילוק בין צלי לקדירה היינו משום שהי' לנו לדחות דברי הברייתא בשביל דברי המשנה כדאמרינן בכל דוכתא רבי לא שנאה ר' חייא מנ"ל ולכך כתבו דקיי"ל כשמואל וחזינן דשמואל אחז הברייתא יותר עיק' מהמשנה:

בד"ה בכל דבר וכו' כגון סיכי זורי וכו' דבריהם סותרים למה שכתבו בדף י"א ע"א בד"ה אין נוטלין וכו' דב"ה מתירין אפי' סיכי ומזורי משום שמחת יום טוב והרגיש בזה בספר ש''ה בח"ר דף. מ"ד ע"א וכתב דשאני לקצב עליו בשר דאי אפש' מאתמול משום מיכמר בשרא משא"כ דיכת המלח אפשר מאתמול דמלח אינו מפיג טעם לא שרינן טלטול מוקצה ושוב הקשה ע"ז מהא דלקמן דף ל"א ע"ב שפוחת לכתחלה ומטלטל מוקצה משום צורך אוכל נפש אף שהי' אפשר מאתמול ומסיק וכתב ולכן נראה כמו"ש המג"א בסימן תק"ט סק"ו דטלטו' מוקצ' התירו משום שמחת יום טוב אבל להשתמש במוקצה אסור אפי' שמחת יום טוב ואני תמה על המחבר הזה דהרי לעיל די"א טלטולו הוא להשתמש בו לקצב עליו בשר ואפ"ה התירו ב"ה משום שמח' יום טוב והמג"א באמ' כתב שם דדבר שהוא כלי שאני והתירו אפי' להשתמש בו לצורך שמחת יום טוב ע"ש במ"א ואם כן כאן הדק"ל דלעיל התירו אפי' סיכי ומזורי לצורך שמחת יום טוב וכאן קמתמ' בכל דבר ס"ד ולכן צריכין אנו לצרף גם החילוק בין אפשר מאתמול וכך הוא המדה דטלטול לחוד מה שאינו שיחו' בו מותר משום שמח' יום טוב אפי' במה שאינו כלי ואפי' אפשר מאתמול אבל להשתמש בו במה שאינו כלי אסור אפי' לצורך שמחת יום טוב אפי' אפשר מאתמול כן מוכח מדברי המג"א שם ומה שהוא כלי אפי' מוקצה מחמת ח"כ כגון סיכי וזורי מותר אפי' להשתמש בו לצורך א"נ משום שמחת יום טוב אם הוא דבר שאי אפשר מאתמול אבל אם הוא דבר שאפשר מאתמול אפי' כלי אם הוא מוקצה אסור להשתמש בו אפי' יש בו לצורך שמחת יום טוב: