צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 29

דף י"ג ע"א הא רבי הא ריב"י יש לדקדק דאטו מ' הקשה ברייתות או משניות אהדדי דמשני הא רבי והא ר' יוסי והלא לא מצינו בשום משנה או ברייתא שאמרו שהתרומ' זכאי בהרמתה אבל הגמרא הקשה על רבא שאמר מוללין וכו' א"כ מצינו שזכאי בהרמתן ואנן תנן אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתן וה"ל לשנויי הא מני ריב"י היא אבל מה דאמר הא רבי אינו מדוקדק ואיזה ברייתא או משנה דמוקים כרבי והנלע"ד דלעיל דף ט' רמו אהדדי הך דהשוחט והך דתריסין דכאן משמע דב"ש בשמחת יו"ט לקולא וכאן משמע דב"ה בשי"ט לקולא ומשני מוחלפת השטה ונחלקו שם רש"י ור"ת איזה מהן מחליף ולרש"י במסקנא נשאר ב"ש לקול' בשי"ט וב"ה לחומרא ולר"ת נהפוך הוא וב"ה בשי"ט לקולא ועכ"פ בין למר ובין למר מחלוקת ב"ש וב"ה הוא בשי"ט אם לקולא ואם לחומרא ואם אין הכרע בין פירש"י לפירוש ר"ת א"כ אנן לא מסיימי מי המקיל ומי מחמיר ורבא דאמר כאן מוללין מלילות ביו"ט ופירש"י כיון דבשבת ליכא רק איסור דרבנן ביו"ט לא גזור ויש בידינו לומר הטעם משום שמחת יו"ט ולפי"ז היינו למאן דמקיל בשי"ט אבל למאן דמחמיר באמת אין מוללין מולילות ולפי"ז איכא למימר דמאן דקאמר בתרומה אינו זכאי בהרמתן איהו סובר בשי"ט לחומרא ואין מוללין ולכך אמר שאינו זכאי בהרמתן אלא דכיון דלר' יהודה ואחרים ב"ה אמרו שאינו זכאי בהרמתן ולר' יוסי ב''ש אמרו שאינו זכאי בהרמתן וכיון דעל כרחנו חד מנייהו סובר בשי"ט לקולא וממ"נ קשיא על רבא אי ב"ה בשי"ט לקולא ואפ"ה אמרו במשנתינו שתרומה אינו זכאי בהרמתן מכלל שס"ל דלמלול מלילות לא מהני הי"ט אף שמהני בשאר דברים וקשיא על רבא מדברי ר' יהודה ואחרים דהיינו משנתינו ושם ב"ש בשי"ט לקולא קשיא על רבא מדברי ר' יוסי בברייתא דב"ש אמרו לא אם אמרתם במתנות וכו' תאמרו בתרומה שאינו זכאי בהרמתן הרי דאף מאן דאית לי' שי"ט לקולא אפ"ה אין מוללין מלילות בי"ט. וע"ז משני הא רבי וכו' ונאחז דרך משל שטת רש"י דב"ש בשי"ט לקולא וקאמר הא רבי דהיינו משנתינו דב"ה אמרו בתרומה שאינו זכאי בהרמתן אבל ב"ש לכך ילפי מתנות מתרומה לפי שהם לשטתייהו דאזלי בשי"ט לקולא ועוללין מלילות ביום טוב וזכאי בהרמתן רבי היא והא היינו ר' יוסי דברייתא דב"ש אמרו שאינו זכאי בהרמתן אף דב"ש בשי"ט לקולא ר"י בר יהודה ולכך אף שעוללין ביו"ט אפ"ה אינו זכאי בהרמתן ולשטת ר"ת דב"ה בשי"ט לקולא יש לפרש הא רבי היינו ברייתא דר' יוסי והא ר"י ב"י היינו משנתינו ולפ"מ שפירשו התוס' הא רבי דלרבי אינו זכאי בהרמת' א"כ לשטת ר"ת הא רבי היינו משנתינו וכנ"ל ובלימוד הישיבה הארכתי דר' יהודה ואחרים עם ר' יוסי פליגי בפלוגתא דרש"י ור"ת בסוגיא דמוחלפת השטה דר"י ואחרים קיימי בשטת רש"י דב"ש בשי"ט לקולא וב"ה לחומרא ולב"ש מוללין ביו"ט וגם תרומה זכאי בהרמתן ושפיר השוו מתנות לתרומה וב"ה לשטתייהו דאזלי בשי"ט לחומרא ואין מוללין מלילות ביו"ט ולכך שפיר השיבו לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתן ור' יוסי סובר כשטת ר"ת וב"ה סברי בשי"ט לקולא וא"כ מוללין מלילות בי"ט ונמצא גם תרומה זכאי בהרמתה כשם שזכאי במתנות ולכך שפיר ילפי תרומה ממתנות כשם שמוליכין מתנות כך מוליכין תרומה וב"ש לשטתייהו דסברי בשמחת י"ט לחומרא ואין מוללין מלילות ביום טוב ולא משכחת תרומה שיהיה זכאי בהרמתה ושפיר השיבו תאמרו בתרומה שאינו זכאי בהרמתה:

שם לימא מסייע וכו' מאי לאו ר' יוסי ב"י היא ולכאורה קשה ודלמא מיירי שהכניסן לעשות מהן כרי ונמלך עליהן למוללן שגם ר"י ב"י מודה דטבלן כדאמרינן לעיל דלר"י ב"י נמי משכחת וכו' וצריך לומר שעיקר כוונת הלימא מסייע דאי בהכניסן לעשות מהן כרי א"כ מאי אריא תלתן אפי' שבלים נמי כדפסיק דאי רבי מאי אריא וכו' ועיין בדברינו בסמוך ועיין בתוס' בסוף ד"ה איכא דאמרי:

שם מאי לאו טבל טבול של תרומה וכו' בכאן הדרא קושייתינו לדוכתא ודלמא מיירי בהכניסן לעשות מהן כרי וכי היכי דבשבלים דלר' יוסי לא טבלא ואפ"ה בהכניסן לעשו' מהן עיסה טבל' ה"נ בקטניות דאף דאמ' אביי ד"ה לא טבלא היינו בהכניסן סתם אבל בהכניסן לעשות כרי מודה אביי דאפי' טבל והך בריית' מיירי בהכניס לעשו' וכנ"ל וכאן לא שייך לדחות דא"כ מאי אריא קטניות דהרי להאי לישנא אדרב' קטניות הוא רבותא יותר משבלים. וצ"ל דתלתן אין דרכו בשום פעם להכניסן לעשותן כרי שאין דרכן לעשות מהן כרי ומירוח וכמו שפירש"י בד"ה לשמעינן וכו' דשאר מיני קטניו' הרב' עושין מהן כרי ומירוח אבל תלתן דרכו רק לתת מעט מעט בקדיר' אלא דלפי"ז קשה לעיל בל"ק דאמ' אלא מאי ר' יוסי לשמעינן שאר מיני קטניות הרי אי הוה נקט שאר מיני קטניו' לא הוה שמעינן דאסורייתא טבל' אלא הוה מוקמינן לה שהכניסן לעשו' מהן עיסה ונמלך עליהן למלילות להכי נקט תלתן שודאי לא הכניסו לכרי ואפ"ה הוא טבל ושמעינן דבקטניות אסוריית' טבלא ונר' דאפ"ה שפיר הקשה לשמעינן שאר מיני קטניות ואפ"ה הוה ידעינן דלא מיירי בהכני' לעיס' דאי בהכני' לעיס' א"כ קש' מאי ארי' קטניו' אפי' שבלים נמי דהרי לל"ק שבלי' הוא יותר רבות' מקטניות א"ו דלא מיירי בהכני' לעיסה ואפ"ה אסוריית' טבלא בעניו' והוה ידעינן מכ"ש בתלמן ולהכי הוצרך לתרץ תלתן איצטר' לי':

שם כותש למה וכו' הדבר תמוה דהרי להכי כותש שבז' מרויח שמפרי' רק על הזרע ואינו מפריש על העץ ואם לא היה כותש היה מפסיד גם העץ כמפור' שם בסיפ' דמתני' אם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ וכו' יעו"ש וכאשר נתקשיתי בזה בינותי בספרים ומצאתי שהר"ש בפירושו במשנ' וי"ו פ"י דתרומות הרגי' בזה וכ' וקצת קש' דבביצ' מסקינן דכותש קנס' הוא דמוקי לה בטבול לתרומ' מעשר והכא משמ' דהוא טובת הבעלי' וי"ל דמשמע ליה התם כותש חייב לכתוש עכ"ל והו' דוחק ולענד"נ דגם מה ששנינו שאם הפריש שנותן העץ עם הזרע ג"כ אינו מן הדין אלא קנסא ותדע שכן הוא שהרי אף שהפריש עם העץ וקרא עליו שם תרומה אפ"ה אין שם תרומה חל עליו ואין בו שום קדוש' וכמפורש בתיו"ט שם במשנ' וא"כ למה יהיה חייב ליתנו לכהן אלא ודאי שכ"ז קנס והנה מתחל' כאשר היה סבור שהמשנ' בטבול לתרומ' גדול' שדין תרומ' גדול' שיפריש דגן ולא שבלים וכמו שאמרו כאן בסמוך בשם התרומ' גדול' אינה נטלית אלא מן הדגן ופירש"י דכתיב דגן תירוש ויצהר וא"כ כיון שעבר והפריש שבלים קנסוהו שיתן לכהן גם העץ כדי שיהיה נזהר ולא יפריש שבלים אבל כשמוקי לה בתרומת מעשר ומן הדין יכול ליתן כך לכהן כשם שיהבו לו כך יהיב לכהן שפיר הקשה כותש למה יפריש כך ואם ירצה אח"כ יטול העץ לעצמו וגם על סיפא היה קשה לו למה יצטרך ליתן גם העץ לכהן ומשני קנסא על זה גופי' על שהקדים ליקח בשבלים ולעבור על דברי תור' ושינה סדר המעשרות ודע דמה דקאמר כשם שתרומ' גדול' אינ' ניטלת אלא מן הגורן כך תרומת מעשר וכו' לאו שהם שוים בזה ע"פ הדין אבל תרומ' גדול' היא כן מן הדין ותרומת מעשר הוא רק משום קנס

שם אמר רבא קנסא נרא' מדשני רבא לישני בתרא דאביי הלכ' כל"ב אף שהוא לקולא וכן פסק רבינו הגדול בפרק ג' מהלכות תרומות כל"ב וגם בלא דברי רבא ג"כ נראה דהלכ' כל"ב דמיקל שהרי מעשר קטניות הוא מדרבנן דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר הוא דחייבים ואפי' לדעת הרמב"ם בריש פרק ב' מהלכות תרומות שחייבים מן התור' מכל מקום הרי לדעתו מימות עזרא ואילך אין שום חיוב תרומה מן התורה כמבואר בדבריו סוף פרק א' שם ולכן אני תמה על הר"ש בפ"י ממסכת תרומות משנ' ו' שנראה שהכריע כלישנא קמא ואולי דעת הר"ש כדעת ריב"א שהביאו התוס' במסכת ע"ג דף ז' ע"א בד"ה בשל תורה וכו' דכל איכא דאמרי לגבי לשון ראשון כטפל לעיקר:

ודע דבין לשיטת הרמב"ם ובין לשיטת הראב"ד ויתר הפוסקי' קשי' לי' סוגיא דהכא דלשיטת הראב"ד דמעשר קטניות הוא מדרבנן קשיא בלישנא קמא דקמקשה אי רבי מאי אפי' תלתן אפי' שבלים נמי ודלמא נקט תלתן לרבותא ולא מבעיא קאמר ל"מ שבלים שהוא דאורייתא דטבלי אלא אפי' תלתן שהוא מדרבנן אפ"ה אסרייתא טבלי וקושיא זו היא ג"כ לשטת הרמב"ם דמעשר תלתן אפי' לדעת הרמב"ם הוא רק מדרבנן כמבואר בדבריו בפ' י"א מהלכו' תרומו' הלכה ט' ובפ' י"ב הלכ' ז' שמבוא' שאינו מאכל אדם אלא על ידי הדחק ומותר לעשות מעשיה' בטומא' והיינו לפי שאינו תרומ' של תור' ועוד נוסף ע"ז קשה לשיטת הרמב"ם דקאמ' אלא מאי ר"י לשמעינן שאר מיני קטניות וכ"ש תלתן ולדעת הרמב"ם אין כאן כ"ש ואדרב' אי הוה אשמועינן קטניות ה"א דוקא קטניו' משום שהם מן התור' לכך נקט תלתן שאף שהו' אפ"ה אסריית' טבלי וכעת צ"ע:

רש"י ד"ה ואין מפריש וכו' מדקתני חבילין של טבל אלמא אסורייתא טבלי הא דהוצרך רש"י להוכיח מדקרו להו טבל והרי מפור' שצריך לפרוש מהן תרומ' דהרי קתני מפריש מן הזרע וכו' לכן נראה דגם רש"י מודה דאפי' לר"י ב"י דאמר לעיל בברייתא ר"י ב"י פוטר היינו באכילת עראי אבל אכילת קבע אסור לאכול עד שיתרום ויעשר וא"כ איכא למימ' מפריש היינו ממה שרוצה לאכול בקבע ולהכי הוצרך רש"י להוכיח מדקרי להו חבילין של טבל מכלל שמצד עצמ' המה טבל ומזה ראיה שגם רש"י מוד' שאפי' לר"י ב"י אסור אכיל' קבע ודלא כמו שדימו התוס' בד"ה הא רבי יוסי ועיין בדברינו בסמוך בדברי התוס':

תוס' ד"ה הא ר' יוסי וכו' משמע לפירושו דלר"י אפי' אכיל קבע וכו' כבר ביארתי לעיל והוכחתי שאין זה דעת רש"י וגם רש"י מודה דאכילת קבע אסור עד שיתרום ואמנם אינו רשאי לתרום כמות שהן וחייב לדוש וליתן הדגן לא כשהוא בתוך השבלים כי עדיין לא נגמרה מלאכתו אלא שאכילת קבע אסור וברוצ' לאכול קבע מוכרח הוא לדוש וליתן הדגן. לכהן וכמו שמבואר בדברי רש"י בשמעתין בד"ה כותש למה וכו' אי אמרת בשלמא בישראל וכו' דכתיב דגנך ע"ש ברש"י והרי בי"ט אסור לדוש והאיך זוכה בהרמתן ומסולק תלונה זו מעל רש"י:

בא"ד וע"ק לרבי נמי היכי מצינו וכו' א"כ נתחייבו מעי"ט וכו' ולענ"ד נר' דגם לרבי הנכסתן בשבלי' הוא גמר מלאכתן היינו לענין שאסו' אפי' אכיל' ארעי אבל לענין הפרחתן כיון שאינו יכול ליתן לכהן שבלי' דראשי' דגנך כתיב וכיון שלא מללן מאתמול עדיין לא נתחיי' בהפרשתן עד עת' בי"ט כשמוללן והוצי' הדגן אז חל לגמרי חיוב ההפרש' וממילא זכאי בהרמתן בי"ט

ד"ה א"ד וכו' והקשה הר"ש מקוצי וכו' שהוא להיפך לגמרי מן הראשון וכו' ואני מוסיף על קושייתו שלא זן שהו' בעסק הדין לגמרי ההיפוך אלא שגם בדבר שהחוש יכול לידע שללשון ראשון קטניות שכיח יותר הכנסתן למלילות מתבוא' ולשון שני אדרב' קטניות סתמן למירוח וכרי יות' ממה שתבואה עומד למירוח ולכן הנלע"ד שאין בזה שום מחלוקת ולכל הלשונו' קטניו' עומדי' יותר למלילו' ממה שתבוא' עומד למלילות והחילו' שבין לשון ראשון ללשון שני הוא דלשון ראשון אזלי בתר השכיח יותר ולכן כיון דקטניו' שכיחי הרבה למלילות מודה ר' יוסי דאוסוריית' טבלי ולא"ד לא אזלינן בתר השכיח אבל אזלינן בתר מה שהוא של תורה ולכן בשבלים שחיוב מעשרות שלהם מן התורה סובר רבי דאם הכניסן למלילות טבלי ומחייב לעשרן אבל בקטניות שגוף חיוב מעשרות שלהם הוא מדבריהם לדעת הראב"ד וסייעת' לכן אפי' רבי מודה דאסורייתא לא טבלי:

ע"ב איני והא רב וכו' פי' בשבת ופריך על ר"א דאמר וכן לשבת אבל אין לומר דהך עובדא דרב במול הוה ואכל בלא מעשר עיין שיטה מקובצת שנסתפק בזה ואמנם ע"כ הך פירכא על דברי ר"א קאי דאל"כ אלא דקאי על המשנה דמעשרות הי' לו להקשות תיכף על המשנה קודם שהביא מימרא דר' אליעז' ועוד דא"כ לא הוה משני מידי דהרי משני אלא אי אתמר אסיפ' אתמר ומה בכך דר"א קאי על הסיפ' אכתי מפור' בריש' דמתני' דאם קלף ונתן לתוך ידו חייב ואיך אכל רב כסי כסי בלא מעשר אע"כ דרב לא אכל בלא מעש' ומע"ש הפרישו מעשרותיה' ובשב' מקלפא לי' ואכיל ואמנ' אכתי אפשר לקיים ולומר דעובדא דרב בחול הוה ולענין מעשרות הקש' דרב הוה אכיל בלא מעשר והא דהוצרך להקדים ולהביא מימרא דר"א וכן לשבת היינו עפ"מ שכתב מהר"ם לובלין שהעול' מקשי' מאי פריך איני והא רב וכו' ודלמא הא דתנן ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב מיירי בקלוף מתוך השבלי' ורב דמקלפי לי' דביתהו איירי בשכבר נתלשו מע"ש מתוך השבלי' ותי' מהר"ם דלפי' התוס' לא מקרי תולש מן השבלי' קולף וכו' ועוד אי בתלוש מן השבלים מאי אריא נתן לתוך ידו חייב אפי' אינו נותן לתוך ידו אלא קולף אחת את ואוכל נמי חייב דהא הוה אב מלאכ' ותולד' דדישה עכ"ל מהר"ם ולפי"ז אם הי' אפשר לחלק גם לענין מעשר בין קולף משבלי' ובין קולף אח"כ לא היה קשה ממתני' על רב דמתני' דתני ואם נתן לתוך ידו חייב מיירי בקולף משבלי' ודביתהו דרב דהוה מקלפי כסי כסי מיירי שלא מתוך שבלים ולכן הוצרך להקדים הא דאמר ר"א וכן לשב' וא"כ ע"כ לא מיירי מתני' בקולף מתוך שבלי' דא"כ אפי' אח' חייב לענין שבת אלא מיירי באינו קולף משבלי' ואפ"ה אם נתן לתוך ידו חייב במעש' ושפי' הקשה איני והא רב אכל כסי כסי בלא מעשר ואמנם שתי תשובות בדבר חדא דבשלמ' לענין שבח שפי' כ' מהר"ם שמקשי' דלמא החיוב הוא בקולף משבלים שזהו אב מלאכ' ורב מיירי שכבר נתלשו משבלי' אבל לענין מעשר איך נימא דמתני מיירי בתולש משבלי' ורב מיירי שכב' נתלשו א"כ כבר נתחייבו במעשר בעת שנתלשו ואיך אכלן בלא מעשר ועוד דאפי' מקום לחלק בזה א"כ איך נפרש מה דמשני אלא כי אתמ' וכו' וע"כ צריכין אנו לפרש דמשני דלעולם משנתינו מיירי בקולף משבלים ולענין שב' באמ' אפי' אחת אחת חייב שהוא תולדה דדש רק לענין מעשר אינו מתחייב כי אם בנותן לתוך ידו והך דאמר ר"א וכן לענין שבת לאו אריש' דמתני' אמר כן רק אסיפא א"כ איך מתקיף ר' אבא ורישא למעשר אין לשבת לא ומי איכא מידי וכו' והרי אדרבה שבת חמיר טפי דלענין שבת חייב אפי' אחת אחת א"ו ליתא להאי פירושא ורב דמקלפי' לי' דביתהו בשבת ת איירי ולא לענין מעשר וכמו שמסיק השטה מקובצת:

דף י"ד ע"א ובה"א תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן הך כדרכן הוא שפת יתר שהרי גם ב"ש לא בעי שינוי רק שידוך בשל עץ וכמו שפירש"י בדברי ב"ש בד"ה מדוך וכו' וא"כ הוה לב"ב רק למימ' תבלין נידוכין במדוך של אבן והנה אם נימא דפלפלין אפי' לב"ה בעי שינוי היה אפש' לומ' דהכוונ' הוא למעוטי פלפלין וידוע דפלפלין רוב דרך דיכתן הוא ברחיים ולהכי אמרו ב"ה תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אביו היינו אותן שזהו דרכן לדוכן במדוך לאפוקי פלפלין שדרכן ברחיי' אפי' אם ירצה לדוכן במדוך אינו רשאי בלא שינוי ואמנ' התוס' בשמעתין התירו אפי' פלפלין ועיין בדברינו לקמן ואולי כוונת המשנה דאפי' שינוי זוטא דהיינו אצלי אצלויי אינו צריך בתבלין ולכן קאמר כדרכן ואף שגם שמואל לקמן אמר שנידוכין כדרכן אפי' מלח ואפ"ה בעי שינוי זוט' דהיינו אצלויי ונר' דשמואל דלא הזכיר מדוך של אבן לכן אמרינן דכוונתו באמרו כדרכן היינו אפי' במדוך של אבן אבל במשנתינו שהוזכר של אבן בפי' אמרינן דכדרכן היינו שאינו צריך אפי' אצלויי ובזה ניחא מ"ש בגמרא ודלמא תבלין הוו דלכאורה קשה מנ"ל להגמרא דתבלין לא בעי אצלויי ודלמא רב אחא ברדלא דאמ' לברי' כי דייכת אצלי אצלויי גם על תבלין אמר כן והרי"ף הוכיח באמת מכח קושיית הגמ' שהקשה ודלמא תבלין הוו דר"א דאמר כי דייכת וכו' לא אמר רק על מלח ולא על תבלין עיין ברי"ף אבל על המקשן גופ' קש' ודלמא ר"א גם על תבלין אמר כן ולפמ"ש ניחא דתבלין מוכח ממשנתינו דא"צ אפי' אצלויי:

שם חד אמר כל הקדירות כולן צריכות מלח וכו' וא"א כל התבלין מפיגין וכו' הנה הראשון נקט תחלה הטעם על מלח דבעי שינוי והשני נקט תחלה הטעם על תבלין דלא בעי שינוי ואולי כמו דאמר תחלה כל הקדירו' והקדים דבר הכולל ה"נ אמר כל התבלין שהוא דבר הכולל אלא דלשון זה גופא דקאמ' כל התבלין קשה הלא במשנתינו שנינו תבלין ולמה קאמ' כל התבלין ומה ריבה בלשון כל והנלע"ד דודאי גם המקש' ידע הפר' בין דבר המפיג טעם לדב' שאינו מפיג טעם אלא שהי' סבור דעיק' ההיתר הוא אם מפיג טעם והי' סבור שמוריקא אינו מפיג טעם כ כלל ובמשנתינו שנינו סתם תבלין נידוכין ולא חילוק בין מוריקא לשאר תבלין ואפי' מוריקא לא בעי שינוי כמו מלח וע"ז הי' קשה לו למה יוגרע מלח ממוריקא ולמה מלח לכ"ע בעי שינוי וע"ז באו רב הונא ורב חסד' לשנויי ת"ח וכו' ואין כל הקדירו' צריכות תבלין ולכן אפי' מוריק' קיל ממלת ות"א כל התבלין מפיגין טעמן חידש לו באמרו כל שגם מוריקא מפיג טעם שאף שאינו מפיג טעם גמור מ"מ מפיג טעם קצת וכמו"ש התוס' במס' שבת דף קמ"א ע"א דגם מוריקא מפיג טעם קצת אבל מלח אינו מפיג טעם כלל וגם הפגת טעם קצת מועיל היתר לדוך בלי שינוי ולכן מוריק' לא בעי שינוי והנה נולד לנו ספק בהאי מ"ד הראשון דקאמר כל הקדירות צריכות מלח וכו' אם איהו לא אזיל לגמרי בתר הפגת טעם כי הפגת טעם לחוד לא מהני לדידי' ועיקר ההיתר במה שאין הקדירות צריכות תבלין או דלמא דגם לדידי' הפגת טעם גמור ודאי מהני אך בשביל שבמשנתינו כל התבלין מותרים שהרי לא חילקה משנתינו רק בין תבלין למלח וא"כ גם מוריקא מותר ובשביל היתר המוריקא שאינו מפיג רק טעם קצת והפגת טעם קצת לחוד לא מהני דלזה הוצרך לתלות ההיתר במה שאין כל הקדרות צריכות תבלין אבל בשאר תבלין שמפיגין טעם גמור גם לדיד' אין צריך להיתר שאין כל הקדירות צריכות תבלין ודבר זה יתבאר בדברינו בהאיכא בינייהו: