צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 22

שם אמר רב חנן וכו' מחלוקת בבריכה ראשונה וכו' נראה דר"ח לא אתי לאשמעינן דעת ב"ש שמודה בבריכ' שניה דמה נפקות' לנו בדברי ב"ש אבל אתי להודיע דעת ב"ה שלא תימא דדוקא בבריכה שניה פליגי אבל בבריכה ראשונה ב"ה מודו דחיישינן דלמא אתי לאמלוכי קמ"ל ר"ח דלא כן הוא ואדרבה דוקא בבריכה ראשונה פליגי ואף שגם אם לא אשמועינן רק לב"ש ג"כ היה ניחא ולא שייך בזה אטו טעמא דב"ש אתו לאשמועינן התוס' במס' סוכה דף ט' ע"א גבי סוכה ישנה ועיין לקמן די"א ע''א אמר אביי מחלוקת בעלי ועיין בשיטה מקובצת שם מ"מ בארנו כאן שבא להשמיעני דעת ב"ה וכוונתינו בזה יבואר בדברינו לקמן:

שם בעומד ואומר ז"וז אני נוטל סגי והא דשינה ר"ח לישנא דב"ה במשנתינו וה"ל לר"ח למימר ד"ה עומד ואומר זו"ז אני נוטל נראה דנקט לשון סגי שמורה על דיעבד למימר דאפילו בדיעבד לא מהני אם לא אמר ז''וז ואמר רק מכאן אני נוטל ובזה יש ליישב מה שהקשיתי לעיל דמה הקשה מדיני טומא' דאמרי' בריר' ודלמ' ש"ה שכבר מת המת והוה דיעבד לכן סמכינן אברירה ולפמ"ש ניחא דמדברי ר"ת מוכח דאפי' דיעבד לא מהני מכאן אני נוטל ובזה ג"כ מתורץ מה שאיחר בקושיית וב"ה למה לי למימר וכו' עד אחר דברי רב חנן והלא קושיא זו היא על משנתינו עצמה ולפמ"ש ניחא דעל משנתינו ליכא קושיא דאיכא לחלק בין תחלה לדיעבד ובזה ג"כ י"ל דברי רש"י בד"ה כלם טמאים שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה וכו' ומלבד דדברי רש"י בזה להם נגד סוגיא דלק' דף ל"ח ע"א דמבו' דהך טומאה דפסחים היא מדאורייתא קשה טובא מה בעי רש"י בזה לפ' שהוא רק גזירת חכמי' ולפ"מ שכתבנו בצירוף מ"ש במשנתינו להצדיק דברי שער המלך שמה שמותר מדאורייתא בדיעבד ראוי ממילא להתיר בדרבנן אפי' לכתחלה והי' קשה לרש"י למה איחר המקשה בקושייתו עד אחר דברי ר"ח למה לא הקשה על גוף משנתינו ואי משום דמשנתינו איירי לענין לכתחלה אכתי הי' לו להקשות כיון דסמכינן אברירה בטומאה דאורייתא לענין דיעבד ממילא ראוי להתיר בדרבנן לכתחלה ולכן לתרץ זה פי' רש"י שגם טומאה זו היא רק מדרבנן וא"כ בדרבנן עצמו שפיר יש לחלק בין תחלה לדיעבד ולכך לא הי' יכול להקשות על משנתינו ולא שרש"י סובר שהאמת כן שטומאה זו היא מדרבנן שהרי לקמן מבואר שהיא דאוריית' אבל כונת רש"י דלקמן הוצרך לזה מכח רומיא דרב אושעי' אדרב אושעיא כמבוא' שם בסוגיא והרי המקש' כאן אכתי לא ידע מדברי רב אושעיא והמקשה שפיר הי' סבור שהוא רק גזירת חכמים ולכך לא הקשה על המשנה זהו שעלה במחשבתי בתחלת רעיוני והדריא בי שאם הי' כונת ר"ח על דיעבד לא הל"ל בעומד ואומר שהוא ל' הוה רק הל"ל בעמד ואמר שהוא ל' עבר' ולכן נרא' דודאי גם רב חנן כוונתו דגם לכתחל' שפיר דמי ואמנם מה שאמר בעומד וכו' סגי ולא נקט לשון משנתינו יבואר בסמוך:

שם וב"ה ל"ל למימר וכו' כבר דברנו שיש לדקדק על המקשה הזה למה לא הקשה קושיתו על המשנה ומה ענין קושיא לדברי ר"ח. ובימי חרפי הייתי רגיל לומר דמשנתינו איכא לאוקמי בבריכה ראשונה ושם איכא טעמא דחיישי לאמלוכי וגם ב"ה חיישי לאמלוכי אלא דס"ל כיון דיחד' בדבורו ופירטם לומר זו"ז אני נוטל אף שלא נענע ביד כיון שעכ"פ הוא מראה ומרמז עליה' ואמר זה וזה שוב לא חיישי' לאמלוכי אבל באמרו מכאן אני נוטל ודאי חיישי' לא מלוכי וב"ש סברי דאפי' באמרו זו"ז אני נוטל חיישינן לאמלוכי כל זמן שלא נענע ממש וא"כ לא מטעם ברירה בעי ב''ה שיאמר ז''וז ולא הי' יכול למרמי מדין טומאה דלא שייך שם אמלוכי אבל ר"ח שסיים בדבריו אבל בבריכה שני' בעומד ואומר ז"וז אני נוטל סגי וא"כ גם בבריכ' שני' בעינן דוקא זה וזה ולא מהני אם אמר מכאן אני נוטל בבריכה שני' ליכא חשש אמלוכי ובודאי הטעם משו' דלית להו בריר' שפיר כן אמרתי בימי חרפי ואח"כ יצא לאור חבור פני יהושע על סדר מועד וראיתי שדרך ג"כ בדרך זה והנאני ואמנם אחר איזה שנים בלמדי עוד הפעם מסכת זו בישיב' דקדקתי בדברי רב חנן למה שביק לישנא דב"ה במשנתינו ואחז לשון אחר בעומד ואומר ז''וז אני נוטל סגי כאשר הזכרתי למעלה ולכן אני אומר דר"ח סובר דלב"ה ודאי סגי באומר מכאן אני נוטל דהרי מצינו דב"ה א"ל ברירה במה דס"ל דאף שחישב משימות המת אבל לב"ש כיון דל"ל פרירה שהרי בהדיא קאמר והוא שחשב עד שלא ימות המת וא"כ אף דלא חייש בבריכ' שני' לאמלוכי ולא בעי שינענע אבל עכ"פ מכאן אני נוטל לא מהני לב"ש כיון דל"ל לב"ש בריר' אבל עכ"פ ז"וז אני נוטל מהני לב"ש בבריכ' שני' ולא בעי שינענע וכיון דר"ח מסיים אבל בבריכ' שני' ד"ה וכו' וד"ה היינו ב"ש וב"ה לא הי' יכול לומר דמכאן אני נוטל מהני שזהו אינו דברי הכל דלב"ש לא מהני וגם לא הי' יכול לומר דמשנתינו ד"ה עומד ואומר זו"ז אני נוטל דלשון זה משמע שבא להורות שיאמר כן וזה אינו דהרי לב"ה אינו צריך שיאמר כן שגם אם יאמר מכאן א"נ מהני לב"ה לכן אומר ד"ה בעומד ואומר ז''וז אני נוטל סגי' לומר שעכ"פ לשון זה סגי לד"ה דלב"ש צריך שיאמר כן ולב"ה עשה מלתא יתירא ועכ"פ לדברי הכל לשון זה סגי ומשנתינו דבעי ב"ה שיאמר ז''וז אני נוטל היינו בבריכה ראשונה ומשום אמלוכי כך פירשתי כוונת רב חנן אלא דלפ"ז נסת' קושיית הגמרא לגמרי וליכא קושיא לא על משנתינו ולא על רב חנן:

ובלימוד הישיבה אמרתי דעל ר"ח הוא מקשה דכבר כתבתי דר"ח מסתמא חידוש אליבא דב"ה קמ"ל דלא נימא דמשנתינו מיירי בבריכה שני' ובהא פליגי ב"ה וסברי דאין צריך לנענע אבל בבריכה ראשונה מודו ב"ה דצריך לנענע דחיישינן לאמלוכי וקמ"ל ר"ח דפלוגתייהו בבריכ' ראשונ' ואפ"ה פליגי ב"ה וסברי דא"צ לנענע וע"ז קמהדר המקשן להקשות דר"ח לא קמ"ל מידי דבלא"ה ע"כ בבריכ' ראשונה מיירי ב"ה דאי בבריכ' שני' קשה למה לי' למימר ז''וז לימא מכאן אני נוטל דהא ב"ה ס"ל בריר' המת בבית וכו וכיון דב"ה א"ל בריר' וקאמרי במשנתינו שאומר ז"וז א"נ ע"כ דבריכה ראשונה מיירי ולכך לא סגי מכאן אני נוטל משום דחיישינן לאמלוכי ואפ"ה לא בעי שינענע מבע"י וא"כ לא קמ"ל ר"ח מידי ועל זה משני הא אמר רבה לטהר הפתחים מכאן ולהבא וא"כ לא שמענו מתניתין דאהלות דא"ל לב"ה ברירה ושפיר הי' מקום לפרש משנתינו בבריכה שני' ולכך הוצרך ר"ח להשמיענו דאדרבה במשנתינו בבריכה ראשונה מיירי ובהא ב"ה אף דלא מצרכי שינענע אפ"ה מצריכין שיאמר ז''וז אבל בבריכה שני' אדרבה לא צריך אפי' ז''וז אלא למאן דל"ל ברירה אפי' בדרבנן אבל למאן דא"ל ברירה בדרבנן אפי' ז' אינו צריך וסגי במכאן אני נוטל:

ובזה מתורץ קושיית מהרש"א לקמן דף ל"ח ע"א דמסקנ' שם דכי אמר ר' אושעיא אין ברירה בדאוריית' אבל בדרבנן יש ברירה א"כ הדק"ל למה לי במשנתינו ז"וז אני נוטל נימא מכאן אני נוטל ע"ש במהרש"א: ולפמ"ש ניחא דמשנתינו לק"מ דמשנתינו בבריכה ראשונה מיירי ומטעם אמלוכי ובבריכה שני' באמת סגי במכאן אני נוטל כ"ז אמרתי בלימוד הישיבה אבל באמת שתי תשובות בדבר חדא דהרי כבר הקדמתי בתחלת הסוגיא דר"ח דאפי' אם לא הי' לנו תועלת בדברי ר"ח אליבא דב"ה רק לפרש דברי ב"ש דדוקא בבריכה ראשונה החמירו ג"כ לא שייך להקשות אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן וממילא נסתר קושיית הגמרא לגמרי דאף דגם בלי דברי ר"ח היינו יודעים דב"ה משום בריכה ראשונה הצריכו לומר ז''וז אני נוטל אכתי הוה אמינא דב"ש גם בבריכה שני' מחמירי להצריך נענוע ועוד דלפי פירושינו ר"ח לא בעי בבריכה שני' שיאמר ז''וז וסגי במכוין א"נ א"כ קשה למה הפוסקים לא חילקו בזה והרי"ף והרא"ש העתיקו המשנה כצורתה ולא הביאו שום דבר מסוגית הגמרא כאן וא"כ בכל ענין, פסקו שיאמר ז''וז אני נוטל וכן הרמב"ם והטור והש"ע לא חילקו כלל וידעתי שיש לומר שהטעם שפסקו כרבא שמפרש הטעם משום כחושים ושמנים וכן הוא בר"ן שהביא דברי רבא וכן הט"ז והמג"א בסימן תצ"ו פירשו הטעם כדברי רבא ואמנם לפי מה שפירשתי סוגיית הגמ' שעקר הקושיא הוא למה לי' לרב חנן לומר דפליגי בבריכה ראשונה והלא ממשנתינו מוכח וע"ז משני דאי ממשנתינו ה"א לעולם דאיירי בבריכ' שני' וב"ה ל"ל ברירה וכדרבה ורב אושעיא וכו' וקמ"ל ר"ח דמיירי בבריכה ראשונה אבל בבריכה שני' לא בעו ב"ה שיאמר ז''וז וסגי במכאן אני נוטל וא"כ גם רבא מנ"ל דפליג ודלמא גם רבא לתרץ דברי ר"ח בא דאי ממשנתינו הוה מוקמינן בבריכ' שני' ולא משום ברירה אלא משום כחושי' ושמנים קמ"ל ר"ח דאיירי בבריכה ראשונה אבל בבריכ' שני' לב"ה לא בעינן אפי' שיאמר ז''וז וסגי במכאן למאן דאית לי' ברירה בדרבנן וכמו שהוכחתי מלשונו של רב חנן דקאמר בעומד וכו' סגי כנ"ל:

ולכן אני חוזר לדברי הראשוני' שאמרתי בימי חרפי שלא הקש' על המשנ' משום דמשנתינו איכא לפרש בבריכה ראשונה ומשום אמלוכי ועיקר קושייתו על ר"ח דקאמר דבבריכה שני' ג"כ וז"וז אני נוטל ומה שדחיתי הדבר והוכחתי מלשון סגי דלב"ה אינו צריך אפי' שיאמר ז''וז לא כן הוא ואדרב' משום ב"ש קאמר לשון סגי אבל באמת לב"ש בבריכה שני' אינו צריך שיאמר שום דבר והוא ע"פ דאמרי' בריש מכילתין באוקימתא דרב נחמן דמוקי משנה דביצה שנולדה בעומדת לגדל ביצים וב"ש ל"ל מוקצה והיקשו שם התוס' בד"ה דלמא ב"ש וכו' תימא דבמתניתין קאמר בהדיא דב"ש אית להו מוקצ' דתנן לא יטול אא"כ נענע מבע"י וי"ל דמוקצה דב"ח חמיר טפי ומוקצה ביותר ובע"המ כתב ג"כ כזה אלא שפי' דבריו דהיינו לפי דמוקמינן לה בבריכה ראשונה דבזה חייס לחורבן שובכו ולכך מסח דעתי' מינייהו יותר מגרוגרת וצמוקים ע"ש בבע''המ ולפ"ז מבריכה שני' ואילך דלא שייך חורבן שובכו אין עלייהו רק כמו שאר מוקצה וכיון לית להו מוקצה אין צריכין שום הכנה כלל מבע"י וא"צ שיאמר שום דבר ולכן לא הי' ר"ח יכול לומר אבל בבריכ' שני' ד"ה עומד ואומר וכו' שאין זה דברי הכל דהרי לב"ש א"צ שיאמר שום דבר ולכן אמר ד"ה בעומד ואומר וכו' סגי דעכ"פ לא בעינן יותר מזה ולב"ש אפי' זה לא הי' צריך ועכ"פ לא גרע באמירתו ולב"ה צריך שיאמר כן ומעתה כל הסוגיא על נכון ואמנם אפי' הפוסקים דמתירים מוקצה אפי' בי"ט מ"מ מודים דכאן בעי' הכנה מטעמא דרב' דלמא אתי לאמנועי משי"ט:

רש"י ד"ה אף משימות וכו' ולמה דס"ד השתא ס"ל דבנפתח אחד מהם נמי פליגי בכלי' דמעיקרא וכ"כ התוס' והקש' מהרש"א מנ"ל הא ודלמא גם עתה סבר דלא פליגי בנפתח וגם ב"ש מודה דבנפתח שפיר אמרינן ברירה ומטהר למפרע עיין במהרש"א שנדחק בזה ולענ"ד נראה שרש"י ותוס' הוכיחו דלפי ס"ד דמקשה גם בנפתח פליגי ב"ש דאי ס"ד דמקשה דבנפתח גם ב"ש סברי ברירה ויש חילוק לענין ברירה בין מעשה למחשבה א"כ גבי יונים אם שקיל למחר הרי הוא עושה מעש' ואמרינן ברירה וגם לב"ש לא בעינן שיאמר זו"ז אני נוטל וסגי שאומר מכאן אני נוטל ולמה הקשה דוקא על ב"ה ר"ח קאמר ד"ה בעומד ואומר זו"ז וכו' וה"ל להקשות סתם למה לי' למימר זו"ז לימא מכאן וכו' שהרי הקושיא היא בין לב"ש ובין לב"ה. א"ו דהמקשה הי' סובר דגם בנפתח פליג ב"ש ואין אנו צריכין לדברי המהרש"א. ואמנם לפ"מ שהעליתי לעיל דלר"ח לב"ש לא בעינן בבריכה שני' שום זימון שפיר הקשה המהרש"א:

תוס' ד"ה בש"א וכו' ותימא אדפליגי בחישב ליפלגי בנפתח וכו' וכתב מהרש"א ולא ניחא להו לפרש דעתה נמי לאו בברירה פליגי אלא טעמא דב"ש דאף בכלים דלבסוף אינו מטהר אלא ע"י מעשה דא"כ לא הי' טועה המקשה למימר לב"ה דאף למפרע מטהר וכו' ולענ"ד נראה לתרץ קושית התוס' דלעולם דהמקשה ג"כ ידע דב"ש אפי' להבא אינו מטהר דבאמת תמוה לפרש דב"ש מודה מכאן ולהבא דמועיל מחשבה דלשון עד שלא ימות המת אינו סובל פירוש זה דאי הוה פליג רק למפרע ה"ל לב"ש למימר והוא שחישב עד שלא באו הכלים שמה ולכן נראה דסברת המקשה הוא דגם לענין להבא תליא פלוגתא בברירה דב"ש סברי אין ברירה וא"כ כבר ירדה תורת טומאה להפתחים וכיון שכבר ירדה שוב אינו מסתלקת ע"י מחשבה כי אם ע"י מעשה ולכן בנפתח אף שמטמאים למפרע מטהרים להבא דע"י מעשה מסתלקת תורת טומאה מהפתחים מכאן ולהבא וב"ה סברי יש ברירה ולכן אפי' ע"י מחשבה מסתלקת דליכא למימר כיון שכבר ירדה שהרי למפרע לא ירדה כלל דהוברר למפרע שהם טהורים והתרצן חידש לו דלב"ה אף שכבר ירדה מסתלקת ע"י מחשבה ולא פליגי ב"ש וב"ה בברירה כלל דלכ"ע אין ברירה:

בא"ד וי"ל כגון שעשאו פתח חדש א"נ וכו' והנה נסתפקתי לדינא אם כשמת המת היו כלם נעולים ושוב נפתח אחד מהם דהדין שנטהרו שאר הפתחים למפרע לשינוייא דרבא שהוא בתרא דמוקי דברי ב"ה למפרע ואם אחר כך לא הוציא המת דרך הפתח שפתח רק שוב פתח פתח חדש והוציא המת דרך פתח החדש מה דינם של כל הכלים שהיו תחת שאר הפתחים שנשארו סגורים מי אמרינן כיון שלא הוציא המת לבסוף דרך פתח הראשון שנפתח איגלי מלתא דבשעת פתיחת הפתח ההוא לא שייך לומר הוברר הדבר למפרע שיוציאנו דרך פתח הזה שהרי סופו יוכיח שלא הוציאו דרך הפתח ההוא וע"י הפתח החדש ודאי לא שייך ברירה כמו"ש התוס' וא"כ ממילא נשארו הכלים שהיו תחת כל הפתחים עד שלא נפתח פתח החדש טמאים או דלמא נימא שאף שאין ביכלתנו לומר הברירה שהוברר שיוציאהו דרך כאן אכתי נימא הברירה על אופן זה. שכאשר פתח הפתח הראשון הובר עכ"פ שלא יוציאוהו דרך פתחי' הנעולי' והוברר למפרע שלא ירדה להם טומאה ואמנם האופן הראשון מסתבר יותר והוא להחמיר אלא דאם כן נשאר קשה קושיית התוס' לדעת המקשה דפליגי בברירה אם כן אדפליגי בחישב לפלוגי בנפתח ובכלים דלמפרע ומה שתירצו התוס' דנקט חישב לרבותא דב"ה וכו' קשה מה רבותא יש בזה הלא דל מחשבה מהכא הלא לבסוף כשיוציאנו הוברר למפרע שהכלי' טהורים ואם שוב אחר המחשבה הזו שוב יוציאנו דרך פתח חדש אם כן באמת בטל' מחשבתו הזאת הן אמת שנוכל למצוא רבותא במחשבה דהיינו שמתחלה הי' כלם נעולים וחישב לפתוח פתח חדש להוציאו דרך שם שאף שלא אמרינן בזה ברירה למפרע כמו"ש התוס' מכל מקום מועיל' המחשבה לטהר מכאן ולהבא אבל מזה לא מיירי ב"ה שהרי ב"ה מיירי שחישב להוציאו באחד מהן דהיינו מן הפתחים הישנים ולא במחשב להוציאו דרך פתח חדש ואמנם לפי שאין לנו בזמן הזה שום נפקותא בדיני טומאת מת שבעו"ה כלנו טמאי מתים ועד שנזכה שיקוי' בנו וזרקתי עליכ' מים טהורים ואז יבוא מורה צדק ויורה דרכי הטהרה ולכן לא העמקתי עיוני בזה:

שם שנים ומצא שלשה אסורים: הנה יש לנו בזה מקום עיון אם מהני בזה דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובה פריש ובחידושינו בפסחים דף ז' ע"א והוא בחיבורי דף ט' ע"ד בד"ה ובגוף הדבר וכו' שם פלפלתי על מ"ש המג"א לאסור הביצי' שהביא א"י בי"ט ולא שרינן להו מטעם רוב משום דהוה דשיל"מ וכתבתי שאף שאינו בטל ברוב מכל מקום נימא כל דפריש מרובה פריש כמו בכל דברים החשובי' אף דלא בטלי ברוב אפ"ה אמרינן בהו כל דפריש מרובה פריש ואעפ"כ לא החלטתי שם הדבר, ולכאורה יש להביא ראי' דתנן שנים ומצא שלשה אסורים ומטע' דאיכא חד דמערב בהו וכתבו התוס' דלא בטיל משום דהוה בע"ח דחשיבי א"נ משום דהוה דשיל"מ ואם כן מוכח דלא אמרינן בדשיל"מ כל דפריש מרובה פריש דאי הוה שייך בי' כל דפריש וכו' למה החליט במשנתינו שכולם אסורי' נוכל להתי' אחד מהם דנכבשינהו וניידי ונימא על האחד שפירש כל דפריש מרובה פריש אלא דקשיא שהרי התוס' גם כן טעמ' דבעלי חיים לא בטלי והרי לטעם זה ודאי דמהני נכבשינהו וניידי כמפורש בזבחים דף ע"ג ע"ב ואם כן קשה כאן החליט התנא לאיסור א"ו דכאן אי אפשר להמציא תיקון זה ואמינא בי' תרי טעמי חדא שהרי שם בזבחים כתבו התוס' בד"ה ונכבשינהו וכו' וכגון שלא בפנינו פירשו דאי בפנינו פירשו משום קביעות היו אסורין וכו' ע"ש בתוס' ואם כן איך נכבשינהו כאן כאן ונהי' צריכין לגרשם כלם מן הקן ושוב להעלים עינינו מהם עד שיתפזרו שלא בפנינו ואם כן שוב יתחדש ספק שמא כל הני אחריני נינהו דבשלמא כל זמן שהם בקן שהם במקומם הראשון לא חיישינן על השנים שמא אחריני נינהו למה דאמרינן בשמעתין שאני גוזלות והואיל ועשויין לדדות עיין מג"א סימן תצ"ז סקי"ד וכ"ז כל זמן שהם במקומן אבל אחר שניידי ויתפזרו שלא בפנינו חיישינן לכלם שמא חדשים לגמרי הן ובפרט דקיי"ל רוב וקרוב חובה עדיף ואם כולא לא משכחת היתר זה דנכבשינהו אלא כשיהיה לו סימן בכל אחד מהני תלת וזה לא שכיח שנית אני אומר שאפי' אם הי' שייך כאן היתר דנכבשינהו ואפי' אירע באיסור אותו ואת בנו כגון בהמה שנשחטה אמה או בתה היום ונתערבה באחרות דקיי"ל דנכבשינהו דניידי ואמרינן כל דפריש מרובה פריש כמבואר בי"ד סוף סימן ט"ז ונראה לענ"ד דאם אירע דבר זה ביום טוב אסור לעשות כן דהרי הוא מתקן ובמסכת שבת דף קמ"ב ע"א על הא דאמר רבי יהודה מעלין את המדומע באחד ומאה פריך ואמאי הא קמתקן והוצרך לשנויי דר"י סובר דנותן עיניו מצד זה ואוכל מצד אחר וכיון שיכול לאכול קודם שהעלה לכך מותר להעלות שאין כאן תיקון ואם כן כאן שקודם ההכבשה כלם אסורים וע"י שנכבשינהו אנו גורמים להתירם הרי הוא מתקן ממש ואסור ביום טוב ויש לדון בזה ולומר דזה תליא במחלוקת הפוסקים בא"ח סי' שכ"ג ס"ז דיש מתירים להטביל כלי חדש בשבת ויש אוסרים וטעם המתירים לפי שסברי דטבילת כל החדשים הוא רק מדרבנן והרי זה כמו כלי שנטמא בולד הטומאה שכיון שהוא מדרבנן מטבילין אותו ביום טוב וטעם האוסרים הוא משום שאני כלי שנטמא בולד הטומאה דעכ"פ הי' ראוי להשתמש בו דברים טמאים ולא מחזי כמתקן כל כך משא"כ כלי חדש שאף להפוסקים שטבילת כלים אינו מן התורה מכל מקום לא חזי קודם טבילה כלל ע"ש במג"א סקי"א ואם כן הא דבע"ח או דשיל"מ אינו בטל ברוב אינו מן התורה אלא מדרבנן דנכבשינהו אין אנו מתירי' איסור תורה רק איסור דרבנן ותליא במחלוקת הפוסקי' הנ"ל ועוד יותר נלע"ד דלא שייך כאן מתקן דבשלמא טבילת כלי' או להעלות המדומע הוא עושה מעשה ותיקון בידי' אבל כאן על ידי דנכבשינהו עדיין לא הותר אלא אח"כ כשפירשו מה' נגמר ההיתר וזה נעשה ממילא ולכן אפשר דאין כאן איסור משו' מתקן ועוד נלע"ד דבאוכל נפש עצמו לא שייך לאסור ביו' טוב משו' מתקן שהרי כל המלאכות מותרי' ביום טוב באוכל נפש ואם כן מ''ש המג"א בסימן שכ"ג סקי"ד דאסור לבטל איסור בשבת או ביום טוב ונ"מ יבש ביבש שנתערב חד בתרי שיהי' אסור להוסיף עליו עד ששים לבטלו נלע"ד דבשבת אסור אבל ביום טוב אפשר דשרי כיון שהוא אוכל נפש למה יהי' חמור יותר מבישול ואפי' ושחיטה והרי אין לך מתקן יותר משוחט ומותר ביום טוב שוב מצאתי בש''ות רלב"ח סימן ט"ז דהרמב"ם הוצרך ליתן טע' לאיסור הפרשת תרומות דהוה כמו מקדיש אף שכבר נתן טע' משו' מתקן דנ"מ ליו' טוב דלא שייך לאסור משו' מתקן: