צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 21

אלא דלפ"ז גם תירוץ של מהרש"א שתירץ דלהכי נקט רש"י הולכה משום דלהחזיר אף אם פליגי בלהחזיר של עליה מכל מקום אין הלכה כברייתא אלא כמשנתינו דפליגי רק בהוליכה ולפמ"ש ליכא ראי' ממשנתינו דלא שרי ב"ה אף להחזיר והנלע"ד כוונת רש"י לתרץ מה שאמר משנתינו דלא כהאי תנא וכתבתי לעיל דקשה דלמא משנתינו איירי בשל עליה ולתרץ זה דעובדא דבני ר' חייא לענין היתר הולכה איירי ואמר להו ר"ח לאו ואסרו מה שהתרתם א"כ מוכח דהאי דאמר רבי יהודה אבל בשל עליה ד"ה אסור להוליכו אסור לד"ה והך עובדא דבני ר"ח סיומא דמלתא דאמר משנתינו דלא כהאי תנא הוא:

שם ור"י טעמא דת"ק מפרש לכאורה לשון טעמא אינו מדוקדק והכי ה"ל למימר ור"י דברי ת"ק מפרש: ונראה משום דבשל עלי' ליכא שום סברא להתיר להחזיר דהרי יש לחוש שיאמרו להטיח גגו הוא צריך ובשלמא להוליכו לשובך איכא למימר דמשום שי"ט לא חששו לחשדא אבל להחזיר דליכא שי"ט וגם לא שייך להתיר סופו משום תחלתו דמה הפסד יש לו אם אינו מחזירו להעליה ואם כן אין טעם לדברי הת"ק ולכן בא ר"י לפרש דפלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא בשל שובך וממילא וממילא נתפרש הטעם ששובכו מוכיח עליו וליכא שום חשדא ואמנם הא קשיא לי ומה בכך דר"י לפרש בא אכתי נימא דר"י על היתר החזרה קאי דזה הוא דוקא בשל שובך אבל בשל עלי' ד"ה אסור להחזיר אבל להוליך גם של עלי' מותר והדבר מוכרח נשמע לב"ה שהרי ב"ש מדאסרי להחזיר אפי' של שובך מכלל דלא ס"ל שובכו מוכיח עליו ואפ"ה התירו להוליך ולא חיישי לשמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך אם כן לדידהו גם של עלי' מותר להוליך דכיון דלית להו שובכו מוכיח אין חילוק בין של שובך לשל עלי' וכיון דלב"ש מותר להוליך של עליה מהי תיתי לומר דב"ה אסרי ומחמירי יותר מב"ש ובדוחק י"ל דגם ב"ש אית להו הסברא דשובכו מוכיח אלא דלא סמכי על זה רק בדאיכא גם כן שי"ט דהיינו להוליך אבל לא להחזיר ובשל עליה דלא שייך כלל שום הוכחה שאינו צריך להטחת גגו לא מהני שמחת יום טוב להתיר לא לבית שמאי ולא לבית הלל:

שם הטוי סולם של עלי' בא לידינו כאן פירשו דבריהם של עליה אף שודאי כן הוא דהטוי של שובך מה חידש חידשו בהורא' זו דזה לכ"ע שרי ואפי' ב"ש קאמרי במשנתינו אבל מטהו וכו' ואמנם לפי שמן הסתם לא שייך הטוי בשל עלי' דאיך בא מתחלה מעליה לשובך ורש"י באמת הוצרך לפרש שהוליכו מבע"י לשובך אבל על כל פנים מן הסתם לא שכיח הטוי בשל עליה לכן הוצרכו לפרש של עליה

שם מה דתשרי ת"ק קאסר ר"ד עיין פירש"י ואלמלא פירושו הייתי מפרש מה דשרי ת"ק היינו ת"ק דקאמר דגם בית שמאי מתיר להוליך ע"ז פליג ר"ד ואמר דב"ש אסרי להוליך ולא שרו אלא להטות ובזה היינו מרויחים קושיית התוס' שהקשו תימא דר"ד דאמר כמאן ולפי פירושי ר"ד הוא כתנא דמתניתין ממש אלא דאי אפשר לפרש כן דאם כן לא חידש לנו ר"ד בדברי ב"ה כלום רק בדברי ב"ש וקשה אטו טעמא דב"ש אתי ר"ד להשמיענו אלא דאכתי אפשר לפרש כן דנ"מ אליבא דב"ה דאם בית דמאי אסרי להוליך וא"כ לית להו שובכו מוכיח עליו ואפ"ה התירו ההטוי מכלל דבהטוי ליכא שום חשדא אם כן גם בשל עליה מותר ההטוי ומינה דגם לב"ה מותר ההטוי בשל עליה ואעפ"כ יפה עשה רש"י שמיאן מלפרש כן דא"כ אכתי מותר ההטוי בשל עלי' אפי' לפי מה שפירש להם אבוהון וא"כ למה אמר צאו ואסרו מה שהתרתנו והרי שפיר התירו:

תוס' ד"ה מה דקא שרי וכו' וי"ל דשני מיני סולמות וכו': נראה דכוונתן דסולמות שבעירובין קטנים יותר אפי' מסולם של שובך דאל"כ אפי' אם ניהא דלא כוונו התוס' לתרץ גם לר' דוסא מ"מ הרי בכולו סוגיא דכאן משמע דעיקר היתרון של שובך משל עלי' הוא מטעם שובכו מוכיח עליו וכמפורש בריש הסוגיא בדברי ר"ח א"כ משמע דאי לאו שניכר שהוא של שובך שפיר שייך בו חששא דלהטיח גגו הוא צריך וא"כ למה שרי בעירובין סולמות קטנים א"ו שהם קטנים יותר משל שובך

בא"ד והר"א מבורגיל פירש דהתם מיירי בשבת וכו': צריך עיון מהא דלקמן דף י"ח ע"ב דקאמר רבא הואיל ובשבת שרי ביוה"כ נמי שרי א"כ הכא נמי נימא הואיל ובשבת שרי בי"ט נמי שרי ונראה דכאן מצינו גם בשבת לאסור אם הסולם עומד ברה"ר אסור לטלטלו אפי' תוך ד"א משום שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך וכיון דאיכא גזירה זו גם בשבת שוב גזרו גם בי"ט ואפי' ברה"י ועוד אפשר בלא"ה דוקא לענין טביל' אמר רבא דבר זה שהרי גם בשבת הוא מתקן גופו ואפ"ה שרי משום דנראה כמיקר לכך לא אסרו ביוה"כ משום מתקן ועוד דהרי חזינן דמוקצה מותר בשבת ואסור בי"ט ואדרבה בי"ט משום דקיל שהותר בו אוכל נפש אתי לזלזולי ביה והחמירו בו יותר משבת אבל ביוה"כ אף שקיל משבת בעונש שזהו בסקילה וזה בכרת מ"מ לא הותר בו מה שאסור בשבת לכך לא שייך אתי לזלזולי ביה שפיר אמרינן הואיל ובשבת שרי גם ביוה"כ שרי והיה מקום לפלפל בזה אם אמרינן אין עירוב והוצאה ליוה"כ ועיין בר"ן שלהי מכילתין שגם כן כתב לחלק בין שבת ליוה"כ דאמרינן הואיל ושרי בשבת שרי ביוה"כ וגבי י"ט החמירו במוקצה יותר משבת יעו"ש ואין כאן מקום להאריך בזה:

בא"ד דהתם מיירי בשבת וכו'. והא דלא משני סתם דהתם מיירי ברה"י וכאן מיירי ברה"ר וכן רצה הרא"ש לתרץ לחלק בין רה"ר לרה"י ומה שדחה הרא"ש תירוץ זה וכתב ומיהו קשה דר' חייא גופי' דקאמר הכא משמע התם דסבר התם סולמות וכו' ונוטלין בשבת עיין ברא"ש ולכאור' דבריו תמוהים דדלמא גם ר"ח דאסר כאן ג"כ ברה"ר אסר ואמנם לפמ"ש לעיל בדברי הגמר' הוכחתי דהך עובדא דבני ר"ח ברה"י הוה שפיר קאמר הרא"ש ועוד נלע"ד שאין לתרץ דכאן מיירי ברה"י ובעירובין מיירי ברה"ר דהא ודאי הטי' ברה"ר קיל יותר ממוליך ברה"י וראי' לדבר לל"ב דרב חנן דברה"י פליגי ואסרי ב"ש ואפ"ה קאמרי אבל מטהו וכו' וע"כ אפי' ברה"ר דאי הוה אסור ברה"ר הי' אסור גם ברה"י דהרי ב"ש אית להו דר"י אמר רב אלא ע"כ שגם ברה"ר מותר הטי' והולכה אסור ברה"י וכיון דר"ד אוסר הטי' בשל עליה אפי' מיירי ברה"ר אעפ"כ שוב ק"ו דהולכה אסור אפי' ברה"י ובזה ניחא מה דסיימו התוס' בסוף הדבור וכתבו ולפי"ז אסור לטלטל סולם שלנו אפי' בביתו דשמא הלכה כר"ד ומהרש"ל ביש"ש נדחק בדבריהם ורצה להגיה בדבריהם ולפמ"ש ניחא דאי לאו דהלכה כר"ד לא היינו צריכין לחלק בין שבת לי"ט רק בין רה"ר לרה"י ואולי לטעם זה הקדימו התוס' בתחלת הדבור דמשמע דקיי"ל כר"ד דבלי הנעה זו לא היה קשיא להו מסוגיא דעירובין:

בגמרא פיסקא אבל מטהו וכו' אלמא גבי שי"ט וכו' הנה קושיא זו על רישא דמתני' בש"א אין מוליכין וא"כ קשה למה רשם כאן הפיסקא על סוף דברי ב"ש דאמר אבל מטהו וכו' והנלע"ד דחזינן המקשה לא היה ניחא למימר דפליגי בסברא אם אמרינן שובכו מוכיח עליו והתרצן הוא שדחה אותו דבסברא זו פליגי ואמנם עדיין היה מקום לומר דכ"ע ס"ל שובכו מוכיח עליו ופלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא אם צידה אסורה מן התורה דב"ש ס"ל שהיא מן התור' וא"כ מה בכך ששובכו מוכיח עליו אכתי יחשדוהו שלצוד גדולי' הוא צריך וכיון שלצוד גדולים הוא איסור תורה לכן חייש לחשדא וב"ה סברי שצידה אינה אסורה בי"ט מן התורה רק מדרבנן ולכך לא חיישינן לחשדא והנה לעיל דחיתי סברא זו שאם הי' טעמייהו דב"ש משום חשש צידה א"כ איך התירו ההטי' והרי אפי' העליה על הסולם אסור ועיין בדברינו בדברי הגמרא בעמוד הקודם וזה כוונת הפיסקא כאן שמרשים אבל מטהו וכו' וא"כ ע"כ אין הטעם משום חשש צידה רק משום הטחת גגו ובמה פליגי ב"ש וב"ה ע"כ בשי"ט אלמא גבי שי"ט בית שמאי לחומרא:

שם מוחלפת השיטה נקט לשון זה ולא קאמר איפוך כדרגיל בש"ס בשאר מקומות ונראה כי יש הפרש בין הלשונות כי לשון איפוך משמע שמהפך את הגרסא וגרסינן במשנה כך כמו שמשני אבל מוחלפת השיטה משמע שאינו משנה הגירסא שבמשנה אלא שאנחנו צריכין להפוך שיטתן ושמחלוקתן הוא היפך ממה ששנו בלשון המשנה: ולשיטת התוס' בד"ה אר"י ודאי שכן הוא שאי אפשר להפך המשנה ומס' עדיות תוכיח ששנויה שם מקולי ב"ש אלא שאנו צריכין לומר שהמשנ' נשנית לפי הטעו' והרי רבינו הקדוש סידר המשניות וביצה קודמת לעדיות דבתרי סדרי יש סדר ומועד קודם לנזיקין וכיון שבמס' עדיות שנה רבי לפי הטעות ק"ו ששנה כן במס' ביצה ולכך לא קאמר איפוך וקאמר מ"ה ולשיטת רש"י ג"כ ניחא דלשיטת רש"י דמחליף הך אין דאין מוליכין קשיא ג"כ א"כ למה לא שנאה במס' עדיות גבי קולי ב"ש ועיין מהרש"א מ"ש בסוף דברי התוס' בד"ה אר"י וג"כ צ"ל דמס' עדיות נשנית לפי הטעות וג"כ צ"ל דאינו משנה הגירסא במשנה ולכן לא קאמר איפוך ואמנם כל זה אמרתי לפום ריהטא אבל באמת כל אמורא היה לו לשון הרגיל על לשונו ור' יוחנן כן דרכו גם בשאר מקומות לומר מוחלפת השיטה וכן לעיל דף ג' ע"א גבי אין סוחטין ובפסחים דף מ"ט ע"ב גבי עד כמה הן מזמנין בכולהו אמר ר"י לשון מוחלפת השיטה ובזה שפיר נוכל לומר דמהפך הגירסא במשנתינו ואף שבעדיות אי אפשר להפך ולאותן מן המפרשים שגם בתרי סדרי אין סדר למשנה ועיין במ"ש בפתיח' לחבור הצל"ח ושפיר איכא למימר דמשנתינו נשנית אחר עדיות ועיין בסמוך בדברינו ברש"י:

רש"י ד"ה מ"ה כאן הוחלפה שטתן וכו' מלשון זה שכתב רש"י כאן הוחלפ' לקחו התוס' דכוונת רש"י דמשנת השוחט נשאר על מכונה ומשנת אין מוליכין מחליף ואני אומר אי מהא יש לדחות ולעולם דגם רש"י סובר דמשנת השוחט מהפכינן ומ"ש כאן הוחלפה כוונתו לתרץ קושיית התוס' בסוף ד"ה אר"י דאיך אפשר להפך משנת השוחט וא"כ הוה לי' מחומרי ב"ש ואיך מונה אותה במס' עדיות מקולי ב''ש ותירצו דמשנה דעדיות נשנית לפי הטעות קודם שהוחלפ' שטתן וזה כוונת רש"י כאן רצה לומר כאן במס' ביצה אנו מחליפין שטתן וגרסינן במשנתינו בש"א לא ישחוט אבל בעדיות לא מהפכינן ואמנם בדברינו בדברי התוס' נבאר שאף אם יהיבנא להתוס' שכוונת רש"י להפך משנת אין מוליכין אין מזה ראי' שמחליף גם כן למסקנא הך דתריסין:

ד"ה וממאי וכו' וליכא צד איסור עיין לעיל דף ח' ע"א בתוספת ד"ה וא"צ אלא לעפרה שהקשו דאע"פ שהוא פטור מכל מקום עכ"פ אסור לכתחל' ותירצו דמשום שי"ט מותר אפי' לכתחל' יעו"ש וא"כ איך כתב רש"י דליכא צד איסור ולומר דרש"י פליג וסובר שהוא מותר לכתחלה זה אי אפשר שהרי כלל גדול הוא דכל פטורי דשבת הם פטור אבל אסור חוץ מתלת והרי ר' אבא אמר החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור וא"כ ממילא שמענו שעכ"פ הוא אסור ונרא' דסובר רש"י דהאיסור לכתחלה אינו משו' הגומא שעוש' אלא משום משום טלטול מוקצ' שהרי עכ"פ כשמזיז העפר הוא מטלטלו אבל משנה דיחפור בדקר שמיירי בדקר נעוץ וא"כ הרי הכינו מאתמול לכך שהרי בשביל כך נעץ הדקר ואין כאן איסור מוקצ' וליכא צד איסור אלא דקשיא כיון דלרש"י ליכא שום איסור א"כ למה לא מוקי לעיל בתיחוח לגמרי ועיין לעיל בתוס' ד"ה בעפר תיחוח ובמהרש"א שם ונרא' דלרש"י דלב"ה טעם האיסור שמא יכתוש כמו שמבואר כאן בדברי רש"י וסובר רש"י דבתיחוח לגמרי מכל צדדיו לא שייך כלל לחוש שמא יכתוש:

ד"ה הא קשיא על זו החליפה. וי''לד לשון על זו דהל"ל את זו החליף דלשון על זו משמע עבור זו החליף אחרת ולכן נלע"ד דכוונת רש"י לתרץ קושיית מהרש"א שהקשה לפי הבנת התוס' בכוונת רש"י דלבסוף אינו מחליף רק הך דתריסין וכל המשניות שהביא בתחלה אינו מחליף תקשה הך דתריסין דב"ש לקולא על כל הני משניות דלעיל וכן בכל הני מוחלפת השט' קשה אהך דלעיל עיין במהרש"א ולכן נראה דרש"י סובר באמת אף שרצה מתחל' לדחוקי בשינויי דחוקי היינו כדי שלא נצטרך להפך שום משנה אבל אם שוב מוכרח להפך אחת ממילא מוכרח להפך גם הקודמת ולכן כתב רש"י על זו החליפה פירוש בשביל זו החליפה ג"כ להך דאין מוליכין אלא דלפי"ז ה"ל לרש"י לומר על זו החליפן לשון רבים שהרי החליף הך דלא יטול והך דאין מוליכין ויתבאר לקמן בדברי התוס':

תוס' ד"ה אלמא וכו' וא"ת אמאי לא פריך מביצה שנולדה וכו' ולענ"ד אפשר לומר דידע דגם ביצה שנולדה בשבת ב"ש מתירין ובשבת לא שייך שמחה דעונג כתיב בשבת וביום טוב הוא דכתיב שמחה וא"כ ודאי אין הטעם משום שמחת יו"ט:

ד''ה אר"י וכו' פירוש האי דתריסין וכו' וקשה טובא וכו' הנה כבר כתבתי דהוכחת התוס' ממ"ש רש"י כאן הוחלפה שטתי וביארתי דאין מזה ראי' ואמנם אף לפי דברי התוס' שרש"י אינו מחליף הך דהשוחט מכל מקום זהו רק באוקימתא קמייתא דרמי הך דאין מוליכין ובזה הוצרך רש"י לפרש דהך דאין מוליכין משום דאי מהפכינן הך דהשוחט צריכין אנו לומר דעדיות נשנית בטעות כמו שמסקו התוס' לפי פירושם וזהו לא ניחא לי' לרש"י דעדיות נקראת בחירתא וקשה לומר שנשנית בטעות ולכן נדחק רש"י לומר דהך דא"מ נשנית בטעות אלא דאכתי קשה אף אם להפוך הך דא"מ אכתי קשה כיון דב"ש סובר מוליכין וב"ה סברי אין מוליכין א"כ קשה למה לא חשבוהו בעדיות גבי מקולי ב"ש ואכתי צריך לומר שעדיות נשנית בטעות דב"ש אמרו אין מוליכין ומה הרוחנו במה שפירש"י דא"מ מופלת אלא דזה יש ליישב כמו שכתב המהרש"א שלא הוצרך לחשבה בעדיות כיון שכבר שנו שם הך דהשוחט דבשמחת י"ט ב"ש לקולא וב"ה לחומרא לא הוצרך לחשוב הני כולהו דפליגי בשי"ט וכל זה ברומיא דהך דא"מ עם השוחט אבל אחר שיישב הך דא"מ עם השוחט ומשני ע"כ לא קאמרי ב"ש התם אלא דאיכא דקר נעוץ שוב ממילא כל הני דרמי אח"כ לא רמי רק ב"ה אב"ה אבל על ב"ש ליכא שום קושיא דב"ש לא אמר כלל בשי"ט לקולא דהרי לא מצינו זה רק בהך דהשוחט והרי כבר אמר דלא משו' שי"ט התיר רק משום דאיכא ד"נ וכדמסיק בסוף שמעתין בשלמא ב"ש אב"ש לא קשיא וכו' ובאמת הך בשלמא שייך בכל הני דרמי אחר האי דהולכ' סולם ולפי"ז אף דנשנית בעדיות הך דהשוחט אכתי לא שמענו דבשי"ט ב"ש לקולא ולפי"ז איזה מהמשניות דרמי אח"כ שתהפוך הי' קשה כיון שב"ש לקולא למה לא נשנית בעדיות וע"כ צריכין אנו לומר דעדיות נשנית בטעות קודם שידע דמוחלפת השטה וא"כ אין לנו שום ריוח אם נימא דמוחלפת חד מהני או אם מוחלפת השוחט שוב מודה רש"י דכל הני מוחלפ' דקאמר בתר הך קמייתא פירושייהו מוחלפת הך דהשוחט ויש לי ג"כ ראי' לפירוש הזה מדברי רש"י בד"ה הא קשיא שכתב על זו החליפה וכבר דקדקתי לעיל בדברי רש"י דהל"ל זו החליף ולפמ"ש ניח' זו היינו עבור הרומיא דלא יטול החליפה להשוחט ובזה סרו כל קושיות התוס' מעל רש"י:

עוד נלע"ד טעם אחר לחלק בין מוחלפת השטה קמייתא שעל רומיא דאין מוליכין ובין שאר מ"ם דבתר הכי דברומיא ראשונה דהיינו הך דא"מ עם השוחט איזה מהם שתהפך נשנו המשניות כסדרן דאם נימא הך דא"מ מוחלפת ובש"א מוליכין נשנו כל המשניות כסדרן בתחל' נשנו ארבע' בבי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה דהיינו תלת דמשנה דריש מכילתין והך דא"מ ושוב אח"כ מן משנה דלא יטול והלאה כולהו מחומרי ב"ש וקולי ב"ה וכן אם נחליף השוחט ג"כ נשנו כסדרן מתחל' תרי בבי מקולי ב"ש דהיינו ביצה ושאור ושוב מהשוחט ואילך נשנו יחד חומרי ב"ש וקולי ב"ה וכיון שבין כך ובין כך המשניות נשנו כסדרן בחר רש"י יותר להפך הך דא"מ ולא להפך הך דהשוחט כדי שלא נצטרך לומר דעדיות נשנית בטעות אבל כיון שסילק רומיא קמייתא דש"ה דאיכא ד"נ וכן ש"ה דשובכו מוכיח וא"כ הך דא"מ נשאר מחומרי ב"ש וקולי ב"ה א"כ שוב א"א להפך שום משנ' מהנך דבתר משנה דא"מ שאם תהפוך איזה מהנה הי' קשה על רבינו הקדוש למה שנה הך דא"מ שהיא מחומרי ב"ש באמצע המשניות שהן מקולי ב"ש ואז גם רש"י מודה דמ"ה הך דהשוחט ונשנו כל המשניות כסדרן וע"כ מוכרחין אנו לומר דעדיות נשנית לפי הטעות:

בא"ד ותימא וכו' היכי מונה לה במס' עדיות וכו' מהרש"א דלמה דמוחלפת האי דתריסין ג"כ תקשי להו אמאי לא תני לה בעדיות מקולי ב"ש וי"ל כיון דתני האי דלא ישחוט לא איצטריך האי דתריסין דבחדא גוונא משתעי דב"ש לקולא בשי"ט עכ"ל מהרש"א ודבריו תמוהים דהרי לפי הבנת התוס' בדברי רש"י אף דמחליף הך דתריסין מ"מ אינו מחליף שום אחרת ונשארו כל הנך שינויי דלעיל וכמבואר בדברי התוס' בתחלת הדבור יעו"ש וא"כ כיון שנשאר שינוייא קמא דע"כ לא קשרו ב"ש אלא משו' דאיכא ד"נ ממילא לא שמענו כלל מזה דב"ש מקילין משום שי"ט וה"ל למתני במס' עדות הך דתריסין להשמיענו דגבי שי"ט ב"ש לקולא וכמבואר לעיל בדברינו והדרא קושיית מהרש"א לדוכתא דלמה תלו התוס' הך תימא דוקא על פירוש ר"ת ולא תמהו על פירש"י ונראה דיותר ניחא להו להתוס' לתמוה על פי' ר"ת שהוא סתירה להדיא דאיך חשב השוחט מקולי ב"ש והרי נהפוך הוא שהוא מחומרי ב"ש וקולי ב"ה משא"כ על רש"י אין כאן תמיהת סתירה רק קושיית חסרון שהי' לו לחשוב עוד מקולי ב"ש ואין התמי' גדול' כל כך דאיכא למדחי תנא ושייר אף דתני אלו וג"כ איכא שוב למימר מאי שייר דהאי שייר אין כאן רק קו' אבל לא תמי' לומר עליו תימה:

דף י' ע"א משנה בש"א לא יטול וכו' נקט תנא דמתני' רבותא בין לב"ש ובין לב"ה וכוונת התנא לב"ש לא מבעיא לכתחלה כשבא להזמין מעי"ט שאמרינן לו שינענע בידו מה שיזמין על מחר אלא אפי' כבר הוא דיעבד שכבר הוא י"ט אפ"ה לא יטול אא"כ נענע מבע"י ואם לא נענע אף שהזמינה בפיו ואמר זה וזה אני נוטל אפ"ה לא מהני ולא יטול אף שמבטל שי"ט ועפי"ז הונח לי מה דסיים בדברי ב"ש נענע מבע"י ובדברי ב"ה קאמר סתם עומד ואומר וכו' ולא קאמר עומד מבע"י משום דמלתא דפשיטא היא דכל הכנה מבע"י היא ואמנם בדברי ב"ש קאמר מבע"י להורות שעכשיו כבר קאי בי"ט עצמו שלא תפרש דברי ב"ש שמיירי בעי"ט והכי קאמרי ב"ש לא יטול וכו' שאם בא לשאול כיצד יעשה ההכנה אומרים לו שלא יטול אא"כ נענע לפי שאז עדיין לאו דיעבד הוא שהרי עדיין בידו לנענע ולכך המורה מחמיר עליו שלא יטול למחר אא"כ נענע אבל אם כבר הוא י"ט ולא נענע מאתמול רק הזמין בפיו ג"כ סגי קא משמע לן תנא דמשנתינו דאפי' כבר הוא בי"ט והיא דיעבד גמור אפ"ה לא יטול אא"כ נענע להכי מסיים בדברי ב"ש מבעוד יום להורות דעכשיו כבר הוא עצמו ולב"ה רבותא קמ"ל לא מבעיא אם כבר היא י"ט ולא נענע מאתמול רק הזמינם בפיו ואמר זו"ז אני נוטל שמותר ליטול משום שי"ט אלא אפי' לכתחלה שעדיין הוא ערב י"ט אינו צריך להטריחו שינענע רק עומד ואומר זו"ז אני נוטל ואף דלעיל בסוגיא הקודמת שהיא סוגיא דמוחלפת השיטה רצה לפרש טעמייהו דב"ה כאן משום שי"ט ולדידי קשה כיון דעדיין הוא עי"ט מאי שי"ט איכא הלא בידו לנענע נראה דאף מעי"ט שייך קצת שי"ט דאי מטרחינן ליה כולי האי שיעלה וינענע אף הוא מימנע ולא יזמין כלל אלא אי קשיא הא קשיא מאי מקשה בגמרא וכ"ת ב"ה לית להו ברירה והתנן וכו' ודלמא שאני התם שהוא לענין דיעבד שכבר היו הכלים שם קודם שחישב להכי מטהרי ב"ה אף שלא חישב עד שכבר מת המת אבל במשנתינו דאיירי לענין לכתחלה כיצד יעשה ולכתחלה לא סמכינן אברירה ולכך הצריכוהו ב"ה שיאמר זו"ז אני נוטל אבל לענין שכבר הוא י"ט ולא אמר מאתמול רק מכאן אני נוטל מהני לב"ה ויבואר בדברינו בסמוך בדברי הגמרא: ושוב מצאתי בספר שער המלך חלק ב' דף ע"ו ע"ד שהרגיש בזה ולא מצאתי בדבריו יו ישוב נכון ע"ז רק כ' שמוכח מזה דלא ניחא לתלמודא לחלק בין תחלה ודיעבד באיסור דרבנן לענין ברירה: ואני לא נחה דעתי בזה דעכ"פ קשה מנ"ל להמקשן להקשות ואעפ"כ אמינא גברא רבה אמר מלתא אין מזניחין אותו ואתן תבלין לדבריו שכיון שבדאורייתא אמרינן ברירה עכ"פ בדיעבד ראוי ממילא למימר בדרבנן ברירה אפי' לכתחלה אלא דלפי זה לא יתכנו דברי רש"י כאן שפירש בשמעתין דסוף טומא' לצאת הוא רק מדרבנן ולקמן בדברי הגמ' נבאר דצדקו דברי רש"י בזה: