צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 20

שם בגמ' דב"ש סברי שמא יאמרו להטיח גגו הנה היה מקום לפרש פלוגתא דב"ש וב"ה דפליגי בפלוגתא דר"א ורבנן במס' שבת דף כ"ה ע"א במגבן דר"א מחייב וחכמים אסרי משום שבות וכתבו שם התוס' בד"ה והרודה וכו' ומיהו תימא לר"י כיון דמותר לגבן בי"ט מן התורה אפי' באפשר מעי"ט אפי' לא יהיה מותר מדרבנן אלא בלא אפשר א"כ אם נפל ביתו בי"ט יהיה מותר לבנותו דמתוך שהותר בנין לצורך דהיינו במגבן יהיה מותר שלא לצורך ובלבד שיהיה צורך היום קצת לאכול בתוכו וכו' וי"ל דאסור מדרבנן משום עובדא דחול וכו' ומעתה לר"א ומגבן חייב משום בונה א"כ הותר בונה בי"ט לצורך אוכל נפש ושייך לומר מתוך שהותר לצורך הותר נמי שלא לצורך וא"כ אפי' הטיח גגו בי"ט אין כאן איסור תורה רק איסורא דרבנן משום עובדא דחול אבל לחכמים דסברי התם שמגבן אינו אסור בשבת רק משום שבות וסברי דזה אינו בכלל בונה א"כ לא משכחת בונה באוכל נפש ולא שייך למימר בי"ט גבי בונה מתוך שהותרה לצורך וא"כ המטיח גגו בי"ט הי' לוקה מן התורה ולפי"ז יש לפרש כאן פלוגתייהו דב"ש וב"ה דב"ש סברי כחכמים דשם וא"כ לא משכחת בונה לצורך והמטיח גגו עושה איסור תור' ולכך אוסר ברה"ר שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך וב"ה סברי כר"א ומשכחת בונה לצורך א"נ במגבן וגם המטיח גגו אינו עושה רק איסור דרבנן ולכך לא חשו שיאמרו להטיח גגו הוא צריך: אלא דהא ליתא דאיך נימא דב"ש לית ליה דר"א והרי ר"א שמותי הוא ובירושלמי מקשה ב"ש ור"א אהדדי וע"ל דף ל"ד ע"ב בתוס' בד"ה ואומר מכאן אני נוטל וכו' ועוד הרי לשיטת הרי"ף בתשוב' והרמב"ם ועוד הרבה מהגאונים לא נחלקו חכמים שם על ר"א אלא במכבד ומרבץ ורודה אבל בכל הני דחשיב שם בברייתא קודם המכבד מודו חכמים שחייב חטאת. ועיין במגיד משנה פרק ח' מהלכות שבת הלכה ז' וכן משמע מפירש"י ותוס' שם ואמנ' עתה נוכל לומר דב"ש וב"ה אזלי לשטתייהו דלקמן דף י"ב ע"ב ע"א דב"ש לית להו מתוך וא"כ אף שהותר בונה לצורך לא הותר שלא לצורך והמטיח גגו היו לוקה מן התורה ולכן חיישי שהרואה יאמר להטיח גגו הוא צריך וב"ה לשטתייהו דסברי מתוך ואם כן אין בהטחת גגו איסור תורה ולכן לא חיישי לזה: ואמנם מיאנו בגמרא לאוקמי כן משום דמה בכך שהטחת הגג עצמו הוא מדרבנן מ"מ ברה"ר עכ"פ חיישינן למראית עין אף באיסור דרבנן דהרי הבהמה אסורה לצאת בזוג משום דמחזי דאזיל לחינגא והרי חינגא עצמו לית בו איסור תורה שאיסור מקח וממכר היא רק איסור שבות ולכן הוצרכו בגמ' לפ' טעמייהו דב"ה משום דשובכו מוכיח עליו ועיין בדברינו בסמוך:

שם וב"ה סברי שובכו מוכיח עליו ויל"ד לפ"מ שהקשו התוס' בד"ה אין מוליכין תימא אפי' הכין מאתמול אית בהו משום צידה וכו' וי"ל דמיירי בקטנים שלא פרחו: ולפי"ז אכתי למה שרי ב"ה וניחוש שהרואה יאמר שלצו' גדולי' הוא צריך ומה מהני לזה מה ששובכו מוכיח על הסולם: ואמנם לשיטת רוב הפוסקים כל מלאכת אוכל נפש אפי' קצירה וטחינה וצידה מן התורה מותרים בי"ט רק חכמים אסרום ועיין ברבינו אשר ריש פרק אין צדין לכך לא חיישי בה שהרואין יאמרו שלצוד גדולים הוא צריך: ואף שכתבתי לעיל בסמוך דברה"ר עצמו חיישינן למראית עין אפי' באיסור דרבנן והבאתי ראי' מאיסור בהמה בזוג שברה"ר עצמו עכ"פ לכ"א אסור מפני דמחזי דאזיל לחינגא עיין במג"א סי' ש"א סקנ"ו אף דחינגא הוא רק איסור מקח וממכר שהוא איסו' שבות נלע"ד דשאני איסו' מקח וממכר אף שהוא משום שבות יש בו לתא דאורייתא דהיינו שמא יכתוב ואם כן כשיחשדוהו דאזיל לחינגא יחשדוהו שיבוא גם לכתוב ויעשה איסור תורה אבל צידה דלית בה לתא דאורייתא בי"ט ולומר שיחשדו שיצוד מחר ג"כ למ"ד אמרינן הואיל ומקלעי אורחין וכו' אין כאן איסור תורה ואפי' למ"ד דלא אמרינן הואיל ומקלעי אורחין ג"כ ניחא דמה' תיתי יחשבו שיצוד לצורך מחר כיון שיכול לצוד לצורך היום וא"כ כיון שאין כאן שום חשד בדבר שיש בו לתא דאורייתא לכך לא חיישינן אפי' ברה"ר למראית עין משא"כ הטחת גגו כשאין שם גשמים אין בהטחת הגג שום צורך היום ובודאי יחשדו שעושה לצורך מחר ולכן אפי' אמרינן הואיל והותר בנין לצורך וכו' היינו כשיש בו צורך היום קצת אבל כשאין בו צורך היום כלל הוא איסור תורה כמ"ש התוס' לקמן דף י"ב ע"א בד"ה ה"ג רש"י וכו' ולכן הוצרך לומר דשובכו מוכיח עליו:

ואמנם לשטת הפוסקים דקצירה וטחינה וגם צידה הכל אסור מן התורה בי"ט ועיין ביש"ש ריש פרק אין צדין ואם כן הדק"ל מדוע התירו ב"ה ולא חיישי למראית עין שיאמרו לצוד גדולים הוא צריך ויתבאר בדברינו לקמן ועיין לעיל דף ג' ע"א בתוס' בד"ה גזירה בסוף הדבור מ"ש בשם הירושלמי ועיין בחידושינו שם: שם תנאי היא וכו' ויש לדקדק אכתי מי הכריחו לומר דברה"י ד"ה מות' ודלמא ב"ש ס"ל כר"א ור"ש ואף אם ר"ח ס"ל דהלכה כת"ק מ"מ מי הכריחו לומר דב"ש לא ס"ל כת"ק דנראה דל"ק דרב חנן דייק במשנתינו דתנן הסולם בה' הידיע' דהיינו של שובך ובדפירש רש"י במשנתינו ומכלל דבשל עלי' לא פליגי כלל ואי ס"ד דב"ש אית להו דר' יהודה אמר רב א"כ ב"ש אסרי ברה"י כל הסולמות אפי' של שובך וק"ו של עלי' ואי ס"ד דב"ה לית להו דרב יהודה א"כ מתירים ב"ה ברה"י אפי' של עלי' וא"כ פליגי ב"ש וב"ה גם בשל עליה ברה"י ולמה נקט במשנתינו הסולם הידוע וכיון דרב חנן לית ליה דרב יהודה מוכרח הוא לו' דגם ב"ש לית להו דרב יהודה ומתירים ברה"י כל הסולמות

שם איכא דאמרי וכו': ויש לדקדק באיזה סברא פליגי הני תרי לישני דרחב"א ועוד קשה במה דמקשה לימא רב דאמר כב"ש משני תנאי היא ולפ"ז על כרחך רב ס"ל דאפי' ברה"ר מותר וא"כ ודאי ס"ל לרב סברא דשובכו מוכיח עליו ואיך פליג רב חנן על רב בהך סברא דשובכו מוכיח עליו והרי בזה אין לו סיוע משום תנא דאף דהך תנא דשחטו בחמה וכו' לית ליה מה דאמר רב דכל שאסרו מפני מ"ע אסו' בחדרי חדרים אכתי אין זה הכרח לומר דב"ה דוקא ברה"י מתירין והרי איכא למימר דאפי' ברה"ר ליכא מ"ע כלל משום דשובכו מוכיח עליו והנלע"ד דהך איכא דאמרי אזיל בשיטת הירושלמי שהבאתי לעיל בדף ג' ע"א בדברי התוס' שם דצידה אסורה בי"ט מן התורה וא"כ יש כאן חשש שיאמרו לצוד גדולים הוא עולה בסולם ומה מהני לזה ששובכו מוכיח עליו ולכן ע"כ ב"ה לא התירו רק ברה"י ולית להו דרב אבל רב ס"ל דצידה אינה אסורה בי"ט מן התורה ולית ליה הך דירושלמי ולכן אין כאן חשש מראית עין דצידה אפילו ברה"ר וכמו שביארתי לעיל בסמוך ואין כאן רק חשש שיאמרו להטיח גג הוא צריך ולזה מהני הסברא דשובכו מוכיח עליו ומעתה כיון דהך דינא דירושלמי רשב"ל אמרו וכן חזקי' יכול רב חנן לחלוק על רב בזה ומעתה גם מה שהקשיתו לעיל דהני פוסקים דס"ל צידה אסור מן התורה איך התירו בית הלל ולא חיישי למראית עין דצידה גם כן ניחא דאינהו סברי כאיכא דאמרי ורב חנן לית ליה דרב ומוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה ברה"י ולית להו הך דרב ואמנם קשה כיון דצידה אסורה מן התורה למה תנן במשנתינו בש"א אין מוליכין וכו' והלא אף אם הסולם עומד במקומו העלי' על הסולם ראוי לאסור שהרי הרואה יאמר לצוד גדולים הוא צריך. ובזה יש מקום לומר לרבותא דב"ה תני שאפי' להוליכו שיש לחוש לכפילא לחשש צידה וחשש הטחת גגו אעפ"כ התירו. אלא דקשה איך מסיימו ב"ש אבל מכהו וכו' והלא העליה על הסולם אסור ולאיזה צורך יטהו ואף דמיירי ברה"י הלא ב"ש אית להו דרב דגם בחדרי חדרים אסור ולכן נלע"ד דכיון שהסולם עומד במקומו וכן ההטי' מחלון לחלון כל זה הוא זמן מועט ותכף הוא לוקח בידו היונים ויורד ואם כן הרואה אותו עולה רואהו מסתמא תכף בירדו ויונים קטנים בידו אבל המוליך משובך לשובך הרואה לא ילך אחריו ולא יראה מה לקח אי נמי כיון דעיקר החשש היא שהרואה יחשוד אותו שהיא רשע ומחלל יום טוב וכיון שההטי' הוא זהירות גדולה שנזכר אפילו בטלטול הסולם ביום טוב שלא לטלטלו לגמרי ממילא לא יחשדו אותו שיחלל יום טוב: עוד נלע"ד ליישב הא דפליג רב חנן על רב במה דסובר רב דשובכו מוכיח עליו דייק כן ממשנתינו עפ"מ שכתבתי בשם הרב המאירי דמדלא תנן במשנתינו וב"ה מתירים אף להחזיר מכלל דמודו ב"ה שאסור להחזיר ומעתה אי ס"ד דטעמיה דב"ה משום דשובכו מוכיח עליו א"כ ליכא שום מראית עין ולמה אסרו להחזיר א"ו דלית להו לב"ה שוככו מוכיח עליו והא דהתירו היינו משום דלית להו הא דרב וברה"י התירו וא"ת אכתי כיון דלית להו הא דרב ולא חששו ברה"י למראית עין א"כ שוב הדק"ל למה אסרו להחזיר ונראה דזה הכריחו לרבינו הגדול בפ"ה מהל' י"ט לומר דודאי גם רב חנן אית ליה הא דרב בשאר מקומות וכאן שהתירו היינו משום שמחת י"ט ולכן ההחזרה דלית בי' משום שי"ט אסרו גם ברה"י והא דהקשה בגמרא לימא רב דאמר כב"ש והרי איכא למימר דרב מודה כאן משום שי"ט היינו משום דרב אמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מ"ע וכו' א"כ כללא כייל שבכל מקום הדין כן ואי כאן יש חילוק בין רה"י לרה"ר משום שי"ט א"כ לא ה"ל למימר כלל מלא בזה ובזה מתורץ ג"כ קושיית המג"א בסי' ש"א סקנ"ו שהביא שם מ"ש הב"י בשם התוס' לחלק דבכל מקום שאסרו מפני שיחשדוהו על איסור דאורייתא אסור אפי' בחדרי חדרים אבל מה שאסרו ברה"ר מפני חשדא של איסור דרבנן שפיר יש להתיר בחדרי חדרים והקשה א"כ למה לא משני במסכת שבת דף ס"ד ע"ב כן ולפמ"ש ניחא דאף שכתבו התוס' כן להלכה אבל רב ודאי בכל גווני אוסר שהרי כללא כייל כל מקום שאסרו וכו' ושם במסכת שבת על רב הקשה כן ואף דקאמר כאן תנאי היא והרי ת"ק דר"א ור"ש קאמר שוטחן וכו' א"כ אפי' במקום דלא שייך משום שי"ט התיר נראה דודאי הוא כן ואמנם רב חנן הכריע לחלק בין מקום דאיכא משום שי"ט הכריע כת"ק ובמקום דליכא שי''ט הכריע כר"א ור"ש אלא דקשיא א"כ ללישנא קמא דסבר גם רב חנן דטעמי' דב"ה משום שובכו מוכיח עליו קשה למה אסור להחזיר אבל באמת לא קשיא מידי דלפ"ע שביארתי במשנתינו דלל"ק דייק רב חנן מה דתני במשנתינו הסולם בה"י הידיעה של שובך ולמעוטי של סולם וכתבתי דלפ"ז נסתר הוכחת הרב המאירי והתירו ב"ה באמת גם לחזור ושפיר מפרש הטעם משום דשובכו מוכיח עליו משא"כ לל"ב דמיירי ברה"י ומשום דלית לי' ומותר אפי' של עלי' לא דייק כלל כנ"ל ואז נשאר הוכחת הרב המאירי וכאשר מפורש הכל כדברינו במשנתינו:

ולענין פסק הלכה פסקו הרי"ף והרא"ש כל"ק דר"ח משום דבדרבנן אזלינן לקולא עיין ברא"ש בשם הגאונים ואף דגם ל''ב הוא לקולא להתיר לב"ה ברה"י אפי' של עלי' דכיון דלא ס"ל לב"ה הא דרב יהודה אמר רב אבל באמרו גם לל"ק כיון דב"ש דלית להו שובכו מוכיח עליו ואפ"ה מתירים ברה"י אם כן מתירים גם בשל עליו וממילא גם ב"ה מתירים על כל פנים ברה"י בשל עלי' כי היכי דלא נחמרי ב"ה יותר מב"ש ואף דלא שייך בזה נחשבים גבי קולי ב"ש וכו' משום דאיכא למימר כי איתשל לענין רה"י איתשל ובשל שובך מ"מ גם מצד הסברא מהי תיתי נימא דב"ה מחמירין ועוד כיון דרב חנן לא רצה לאוקמי ב"ש כר"י א"ר משום דלא ס"ל הא דרב ודאי דלא מוקי ב"ה כרב ולפי זה לתרי לישני דר"ח מותר ברה"י של עלי' והיינו דלא כר' חייא לקמן דס"ל דר' יהודה לפרש בא וכ"ע סבירי להו דבשל עלי' לכ"ע אסור וצריך לומר דר"ח כבני ר"ח סבר דר' יהודה לחלוק בא ואמנם גם לבני ר"ח לא אתי שפיר דלדידהו עכ"פ לת"ק פליגי בשל עלי' ולרב חנן לא פליגי דהרי ברה"י לכ"ע מותר וברה"ר גם ב"ה לא שרי אלא מטעם שובכו מוכיח עליו ואמנם לל"ב שפיר פליגי גם בשל עליה ברה"י דלב"ה גם של עליה מותר כיון דלית להו הא דרב ולב"ש הכל אסור דלל"ב לא אמרינן שובכו מוכיח עליו אפי' לב"ה ק"ו לב"ש ואולי היינו טעמא של הרמב"ם דפסק כל"ב משום דלל"ק לא מצינן כלל לפרושי ברייתא דלקמן לא לר' חייא ולא לבני ר"ח ואמנם להרמב"ם דס"ל בפרק ך"ו מהל' שבת הל' ז' דסולם של עלי' אין עליו תורת כלי ואסור משום מוקצה אין מלשונות של רב חנן שום הכרע לשל עלי' דאיכא למימר דבלא"ה אסור משום מוקצה אפילו בטלטול ועיין לעיל דף ח' ע"א בתוס' בד"ה אר"י ל"ש וכו' אם מותר לטלטל מוקצה משום אוכל נפש בשביל שמחת יום טוב ואין כאן מקום להאריך בזה ונראה דל"ק דרב חנן שפיר אתי כר' חייא דרב יהודא לפרש בא ועל פלוגתייהו דב"ש וב"ה קאי דלל"ק פלוגתייהו ברה"ר ובזה קאמר בד"א בשל שובך אבל בשל עלי' ד"ה אסור דברה"ר עיקר ההיתר של ב"ה משום דשובכו מוכיח עליו וזה לא שייך בשל עליה:

רש"י ד"ה אין מוליכין את הסולם קס"ד סולם המיוחד לכך וכו' עיין מהרש"א שנתקשה בלשון ס"ד שהרי האמת כן הוא וגם סיום דברי רש"י וטעמא דב"ש וכו' דאסרי אף על פי וכו' לשמחת יום טוב הוא שפת יתר ודי אם הי' מפרש משום גזירה להטיח גגו שהוא עיק' ואמנם לפ"מ שביארתי בסוגיית הגמרא דלישנא קמא דרב חנן דייק במשנתינו הסולם בה"י הידיעה דהיינו סולם המיוחד לשובך ולישנא בתרא דר"ח לא דייק כן ותופס רש"י עיקר כל"ב לכן קאמר על סברת ל"ק קס"ד ומזה ראי' דרש"י קאי בשטת הרמב"ם שפסק כל"ב ומה שסיים רש"י וטעמא דב"ש מפרש בגמרא קאי על ל"ב דר"ח והיה קשה לרש"י דקאמר בל"ב דב"ש אית להו דר"י אמ' רב למה תלה דברי ב"ש בדברי ר"י א"ר כיון דפליגי בזה תנאי הוה ליה למימר דב"ש אית להו דר"א ור"ש דאסרי אפילו שלא כנגד העם ולתרץ זה נראה כשטת הרמב"ם בפ"ה מהל' יום טוב דאף דב"ה דמתירין כאן ברה"י שפיר אית להו דגם בחדרי חדרים אסור אלא שכאן התירו משו' שי"ט ועיין לעיל במה שבארנו בדברי הגמרא דעכ"פ רק אפי' משום שי"ט אינו מתיר דהרי רב כללא כייל כל מקום שאסרו וכו' ואם כן לא הוה מצי למימר טעמייהו דב"ש דס"ל כר"א ור"ש דהרי אפש' דר"א ור"ש גופיהו מודים כאן לדברי ב"ה להתיר משום שי"ט ולכן הוכרח ר"ח למימר דב"ש אית להו דר"י א"ר לאסור אפילו היכי דשייך שי"ט וזהו כוונת רש"י כאן דסיים אעפ"י שבא ליטול גוזלות לשי"ט:

ע''ב מתניתין דלא כהאי תנא: לכאורה דמוקי פלוגתייהו ברה"י ואפ"ה אסרי ב"ש הולכה שפיר קאמר דמתני' דלא כהאי תנא אבל לל"ק דפליגי ברה"ר קשה מנ"ל דאתי' דלא כהאי תנא ודלמא האי תנא מיירי ברה"י ולכך גם ב"ש מתירין ההולכה דלית להו דר"י א"ר א"ר ופליגי בחזרה דב"ה מתירין משום דשובכו מוכיח עליו וליכא שום איסור אבל ב"ש דלית להו שובכו מוכיח ואסרי' רה"ר אפילו ההלכ' וברה"י מתירין משום שי"ט וכמו"ש הרמב"ם דמשום שי"ט מקילין בחדרי חדרים אבל להחזיר שאין כאן שי"ט חששו לדר"י א''ר וצריך לומר דמה דאמר משנתינו דלא כהאי תנא קאי אלישנא בתרי דר"ח: ועוד נדבר מזה בדברי התו' אלא דגם לל"ב ג"כ אינו נכון דכיון דלל"ב לא נזכר כלל טעמא דשובכו מוכיח עליו ונוכל לאוקמי משנתינו בסולם של עלי' אם כן כיון דר' יהודה טעמא דת"ק מפרש דלמא ר"י על היתר החזרה קאי דמתיר ת"ק אליבא דב"ה ע"ז בא ר"י לומר בד"א בשל שובך אבל בשל עלי' ד"ה אסור היינו החזרה וכן מה דקאמר ת"ק דגם ב"ש מודים שמותר להוליכו היינו בשל שובך אבל בשל עליה פליגי ב"ש וב"ה על ההולכ' וכ"ע מודים שאסו' להחזירו ומשנתינו מיירי בשל עליה ושפיר אתיא משנתינו כתנא דברייתא ואף לפי מה דדייק בגמרא מברייתא דאיירי ת"ק בשל שובך מדתני משובך לשובך ולא תני מוליכין לשובך ואם כן גם ממשנתינו יש לדייק כן מכל מקום הרי דיוקא הדין דחוהו לקמן דלהכי תני משובך לשובך דאפי' לשובכין הרבה ומכל מקום אף שנדחה הדיוק מ"מ לא נדחה גוף דברי ר' חייא דר"י מפרש דברי הת"ק וא"כ קשה כנ"ל ועיין בדברינו בסמוך:

שם סולם בא לידינו הא דסתמו דבריהם סולם ולא פירשו דהיינו סולם של עליה וכדחזינן באיכא דאמרי דקאמר סולם של עליה ונראה דלהך לישנא קמא אז אמרינן באמת דר' דוסא שרי מה דאסר ת"ק לסברא פשוטה בלי ספק והא ודאי שמה ששאל אותם אבוהון כלום מעשה בא לידכם לא על היראה פשוטה שאין בה שום חידוש כיון ובודאי כוונתו אם בא לידם איזה הוראה שיש בה חידוש ובזה שפיר השיבו סולם ולא הוצרכו להזכיר של עליה דודאי כן הוא דאי בשל שובך מה חידוש יש בו והלא לכ"ע שרי ואי משום ב"ש דאסרי הרי ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ואף דאכתי הוה להו לפרש של עליה דהרי איכא למימ' של שובך וברה"ר וזה ודאי הורא' היא שהרי לל"ב דר"ח אסור ברה"ר אפשר לומר דהנך קרייתא דנפקי לתמן הי' ידוע דליכא שום רה"ר והי' דר רק יהודי אחד בכל כפר ולחשש אורחים לא חיישינן במילי דרבנן כמו שביארתי בנודע ביהודה ועוד דבי"ט לא יבואו אורחים ואולי זה כוונת רש"י שכתב בד"ה סולם וכו' הולכת סולם וכו' והקשה מהרש''א דהרי גם חזרה שרי לדידהו דת"ק מיירי בשל עליה ושרו ב"ה אפי' להחזיר ולפמ"ש ניחא דאי חזרת סולם אם כן בשל שובך יש חידוש דהרי לתנא דמשנתינו פליגי רק בהולכה אבל בחזרה גם ב"ה אסרי וכמו"ש הרב המאירי וא"כ הוה להו לבני ר"ח לפרש באיזה סולם הורו. אמנם ע"כ רש"י לא ס"ל כהרב המאירי דלדעת הרב המאירי מוכח ממשנתינו דב"ה מודו דאסור להחזיר ואם כן מה דאמר מתניתין דלא כהאי תנא היינו בתרתי הוא דלא כהאי תנא דלמתניתין אסרי ב"ה להוליך ולברייתא שרו גם ב"ש להוליך וגם בהא הוא דלא כהאי תנא דלמתניתין אסרי ב"ה ולהחזיר ולברייתא שרי וא"כ למה פירש רש"י בד"ה מתניתין דקתני בהולכת סולם פליגי וכו' ואי הוה דעת רש"י כהרב המאירי יותר ה"ל לרש"י לאחוז בלשונו הסתירה שסותרת ברייתא למתניתין בלהחזיר שהוא נפקותא לב"ה ואין לומר דרש"י לשטתו לקמן בסוגיא דמחלפת היינו דאין מוליכין וא"כ לכך נקט רש"י לשונו דמשנתינו דפליגי בהולכת סולם שרומיא זו היא אליבא דב"ה שאסרי במשנתינו ההולכה ובברייתא לכ"ע מותר אבל רומיא דמחזירין הוה רק לב"ש דבמשנתינו אף ב"ש לא התירו החזירה ובברייתא התירו. אבל זה אינו לפי מה שיבואר בדברינו בסוגיא דמוחלפת השטה שלמסקנא גם לרש"י נשאר הך דאין מוליכין על מכונה ולא נתחלפה ואם כן נסתרה סברא זאת והדק"ל למה לא נקט רש"י הסתירה דברייתא למשנתינו לענין להחזיר אלא ודאי דרש"י לית ליה הך דהרב המאירי ויש לפרש משנתינו גם כן דב"ה מתירין גם להחזיר ועיין בדברינו במשנתינו: