צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 14

שם רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי וכו' רב אשי גרסינן ולא כמו שבקצת דפוסים קמי' דרב אסי שהרי רב אסי תלמידו של רב ולא הי' רבינא בימיו וכן מה דמסיק א"ל רב מרדכי וכו' ורב מרדכי תלמידו של רב אשי והנ' בימי רב אשי כבר היו קובעין ע"פ סוד העיבור שבידינו ולכאור' יפלא הדבר לדעת רבינו הגדול הרמב"ם פרק ששי מהלכות י"ט הל' י"ד וט"ו שכתב כל הדברים שאמרנו היו בזמן שהיה בית דין של א"י מקדשין ע"פ הראי' והיו בני הגליות עושים ב' ימים כדי להסתלק מן הספק וכו' אבל היום שבני א"י סומכין על החשבון וכו' אין י"ט שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד לפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזה"ז לא ע"ת ולא ע"ח ולא שתופי מבואות ואינו מעשר הטבל ע"ת אלא הכל מעי"ט בלבד עכ"ל רבינו הגדול ולדבריו איך קאמר רבינא ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא וכו' והרי לדברי רבינו לא אמר רבא דבר זה אלא בזמן שהיו מקדשים ע"פ ראי' לא בימי ר"א שכבר פסקו מלקדש ע"פ ראי' ישוב פקחתי עיני וראיתי שהרש"ל ביש"ש סימן ט"ז הרגיש בתמי' זו ודחה דברי הרמב"ם והסמ"ג מכח סוגיא זו ואני אומר ח"ו להרהר שהרמב"ם והסמ"ג שניהם שנו ברואה ונעלם מהם סוגיא זו ולא עוד אלא שהראב"ד אף שאינו מסכים עם הרמב"ם לדינא איך לא השיג עליו מסוגיא זו ולכן נתתי לבי ליישב דברי רבינו הגדול ומתחלה אפרש התקנ' הראשונ' שהתקינו שלא יהיו מקבלים את העדים אלא עד המנח' ואם באו עדים מן המנח' ולמעל' נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש זהו לשון המשנ' ולשון זה משמע שכ"ז מן התקנ' והוא דבר תמוה דבשלמא שנהגו אותו היום קודש הוצרך להיות תקנ' שהרי ע"פ הדין כיון ששוב ודאי לא יתקדש היום החודש א"כ הוא יום חול גמור שאין ראיית העדים מקדשתו אלא הב"ד הוא שמקדשין אותו והי' ע"פ הדין מותר לעשות מלאכה לאחר המנחה והוצרכו לתקן שישאר בקדוש' אבל יום המחר הוא י"ט מן התורה ואסור מן התורה במלאכה והוא קדוש קדושת י"ט למה הוצרכו לפרט בתקנתם למחר קודש ודי אם הי' התנא אומר שאין מקבלין אלא עד המנח' ואע"פ כן נוהגין קודש כל היום כי גם אמרו ואם באו עדים מן המנח' ולמעל' הוא מיותר דהרי אם שוב לא באו עדים כלל ג"כ הדין כן והי' לו לומר שלא יהו מקבלין העדי' אלא עד המנחה ואם הגיע מנח' ולא באו נוהגין אותו היום קודש וכו' ורבינו הגדול בפ"ג מהלכות ק"ה הל' ט"ו ט"ז י"ז י"ח כתב ב"ד שישבו כל יום שלשים ולא באו עדים והשכיחו בנשף ועיברו החודש ואחר ד' או ה' ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו החודש בזמנו שהוא ליל שלשים ואפי' באו בסוף החודש מאיימין עליהן ומטרפין אותן וטריחין עליהן ומשתדלין שלא יקדשו החודש הואיל ויצא שמו מעובר ואם עמדו בעדותן ונמצאת מכוונת מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו חודש מיום שלשי' למפרע ואם הוצרכו ב"ד להניח חדש זה מעובר מניחין וז"ש מעברין החודש לצורך ויש מן החכמים הגדולים מי שחולק בדבר זה ואמרו לעולם אין מעברין לצורך אלא הואיל ובאו עדים מקדשין ואין מאיימין יראה לי שאין מחלוקת זה אלא בשאר חדשים או בניסן ותשרי לאחר שעברו כל הרגלים שכבר נעשה מה שנעשה ועבר זמן הקרבנות וזמן המועדו' אבל אם באו עדים בניסן ותשרי קודם חצי החודש מקבלים עדותן ואין מאיימין עליהם כלל וכו' עכ"ל רבינו הגדול ולכאורה דבר זה שהחליט לומר שאין בו מחלוקת כלל שאם באו בתשרי קודם חצי החודש מקבלים עדותן ואין מאיימין עליהם כלל אף שביום ל' של אלול לא באו כלל ועברו לאלול וקבעו ר"ה ביום ל"א עתה חוזרין ומקדשין יום למ"ד למפרע ואין לך קלקול השיר ומוספי ר"ה יותר מזה אפ"ה אין משגיחין בכל הקלקולים ומקבלים עדותן והרי בפירוש אמרו שהתקינו שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה שיהי' אותו יום קודש ולמחר קודש ולכאורה ק"ו הדברים ומה כאן שעדיין לא עשו מעשה לעבר החודש שהרי באו עדים ביום ל' קודם הליל' אפ"ה מעברין אותו לכתחל' ואין מקבלין ק"ו היכי שכבר נעשה מעשה ועיברוהו איך יקבלו אח"כ עדים לבטל מעשיה' למפרע שעיברו החודש ולא ראיתי לנושאי כליו של רבינו שהרגישו בפליא' זו והנלע"ד דלמלתא דשכיחי חששו ועשו תקנה אבל למלת' דלא שכיחא אף שיוכל לבוא מזה קלקול לא חששו ולא עשו תקנ' והנה שיזדמן שמהלך יום לכל צד מירושלים לא יהיו רואין הלבנה רק במקומו' הרחוקים יותר ממהלך יום הוא מלתא דלא שכיחי אבל שיזדמן שיבואו העדי' ביום ל' לעת ערב זהו שכיח ולכך היכי שבאו עדים מן המנחה ולמעלה שהוא דבר השכיח חששו ותיקנו שלא יהו מקבלים אותם כלל אבל אם לא באו עדים ביום שלשים ובאו אח"כ יום או יומים או יותר מרחוק ואמרו שראו הירח בליל שלשים כיון דהוא מלתא דלא שכיח אם נזדמן מקבלים עדותן כדברי הרמב"ם ומעתה כך היתה התקנה שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה וזה כולל שני ענינים הא' שאם באו בו ביום ובזה תיקנו שלא יקבלו עדותן כלל ואז מחר הוא יום טוב של ראש השנה ממש והיום חול והתקינו שיהו נוהגין אותו יום קודש אבל על מחר לא הוצרכו שיהי' קודש שהרי הוא יום טוב ממש והענין השני שאם כל היום לא באו ומחר באו ואמרו שראו הירח בליל שלשים ואז לדברי הרמב"ם מקבלים אותן ומונין מיום אתמול והיום הוא יום חול אפ"ה התקינו שיהו נוהגין גם למחר קודש והטעם בזה הוא עצמו שתיקנו לגמור יום שלשים בקדושה הוא משום שלא יזלזלו בו לשנ' הבא ויאמרו אשתקד נהגנו בו קודש ואח"כ נהגנו בו חול' ה"נ אם באו עדי' ביום ל"א ואמרו שראו בליל ל' והרי קודם שבאו העדים הוצרכנו לנהוג בו קודש ואם אח"כ ינהגו בו חול יזלזלו לעתיד לבוא ביום א' ושלשים: אלא דלפ"ז קשה מדוע קודם שאירע דבר זה שנתקלקלו הלוים בשיר והיו מקבלי' עדים כל היום היה להם עכ"פ לתקן שאם לא באו עדים עד יום ל"א והעידו על יום ל' שיוגמרו יום ל"א בקדושה אף שנודע למפרע שאתמול הי' ר"ה ונראה כיון שכתבתי שזה לא שכיח שיתאחרו העדים ולא יבואו כל יום ל' לכן לא חששו לתקן בשביל זה שאם יזדמן שינהגו קודש ביום א' ושלשים אבל אחר שאירע הקלקול בשיר והוצרכו לתקן שאם יבואו ביום ל' מן המנחה ולמעלה שלא יקבלו עדותן כלל והוצרכו לתקן שינהגו אותו יום קודש התקינו ג"כ על יום ל"א שאם יזדמן שינהגו גם בו ביום קודש זה אשר רצינו לפרש לשון התקנה ולפי דברינו מה שר"ה הוא יומא אריכתא הוא בתרי גווני שאם באו עדים ביום ל' אחר המנחה ואז ע"פי הדין אותו היום הוא חול ואפ"ה תיקנו שינהגו בו קודש והוא יומא אריכתא עם יום המחר שהוא הקדוש ממש ואם לא באו עדים כל אותו היום ובאו למחר והעידו על ליל ל' אז אתמול הי' למפרע יו"ט של תורה והיום שהוא יום ל"א הוא מצד התקנ' שינהגו בו קדש אף שהוא ודאי חול והוא יומא אריכתא עם יום האתמול וע"פ הדברים האלה נסתר טעמם של נהרדעי שאמרו אף בביצה מה דעתך וכו' מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר ולפמ"ש קשה מה בכך דלא מצינו אלול מעובר אעפ"כ קדושה אחת הם שאם לא באו עדי' עד יום א' ושלשים הרי אין אלול מעובר שנתקדש מאתמול למפרע ואפ"ה גם יום ל"א נשאר בקדושתו ולא מפני הספק אלא מפני התקנה וא"כ קדושה אחת הם: ולדעתי זהו פירוש של גרסת ר"ח שהביאו התוס' בד"ה מי לא מודה וכו' דגריס מי לא מוד' שאם לא באו עדי' מן המנח' ולמעל' שנוהגין וכו' ועיין בתוס' שנדחקו בפירושו ואם יהיבנא להו דוחקייהו אכתי קשה דה"ל למימר שאם לא באו עדים כלל כלל ולפמ"ש כוונתו מבוארת בלא באו מן המנחה אבל למחרתו והעידו על הראי' למפרע שנוהגין למחר קודש והוא אי הספק ואם כן קדוש' אחת הן וזהו טעמא דרבא שאמר ביצה אסור ואמנם דעת נהרדעי אומר אני שהם סוברים דבשלמא אם באו עדים ביום מן המנחה ולמעל' שאז אין מקבלין עדותן כלל ונשאר אלול מעובר ולמחר הוא יום טוב של ראש השנ' והיום נוהגין בו קדושה מפני התקנה אז שפיר הם קדושה אחת אבל אם להפוך הוא שהיום לא באו כלל ולמחר באו והעידו של הראי' למפרע ואז נתקדש למפרע מיום אתמול ואלול אינו מעובר אז אע"פ שנוהגין למחר קודש מצד התקנ' אע"פ כן אינו נחשב קדושה אחת ואפרש הטעם והחילוק שביניהם והנה הרמב"ם בפ''ו מהל' יום טוב העתקתי דבריו בתחלת דברינו פסק הבזמן הזה שאנו סומכין על חשבון אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד לפיכך אינו מערב תנ' בזה"ז וכו' וכתב הראב''ד שאם הי' מתנ' בזמניהם שהיא יו"ט שני ספק כ"ש בזמנינו שי"ט שני חול גמור הוא ואני אומר שדברי רבינו הגדול נראים דאדרב' היא הנותנת שאם הם מפני הספק או הוא שתי קדושות ממש ומניח ומתנ' אבל אם הוא חול גמור ואפ"ה נוהגין בו קודש שקבעוהו חכמים ענינו הרי אף שהוא חול נחשב קדוש' אחת וק'''ו שדן מאור עינינו הראב"ד יש לו פירכא וקודם תקנת ריב"ז אם באו עדי' מן המנח' ולמעל' הרי הראשון חול גמור הוא אלא שנוהגין בו קודש מפני שלא יזלזלו לעתיד לבוא והרי הוא קדושה אחת ואינו מניח ומתנ' ושאר ימים טובים שהם שני ימים מן הספק הם שתי קדושות והיינו צריכין לדחוק ולחלק בין תקנה של ר"ה לימים של גליות בזה"ז אבל הנלע"ד בדעת הראב"ד הוא זה דבשלמא בר"ה כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה שאז על פי דין תורה הי' ראוי להיות מתקדש היום אלא שחכמים עקרו ד"ת ותקינו שלא יקבלו עדותן מכל מקום הרי התקינו שישאר בקדושתו ורק לענין מנין החודש עקרו ממנו אבל קדושתו התקינו שיהיו נוהגין אותו היום קודש היינו שישאר בקדושתו שהי' ראוי לו על פי התורה וקדושת יום המחר ודאי הוא קדושת התורה כיון שעיברוהו וכתיב אשר תקראו אותם אפילו מזידין וממילא יש על שני הימים שייכות קדושת התורה דהיינו יום ראשון מעין קדושת התורה שהי' מגיע לו על פי ד"ת ושני קדושת התורה ממש לכך הם קדושה אחת משא"כ י"ט שני של גליות בזה"ז מן התור' הוא חול גמור שהרי ידעינן בקביעא דירחא לכן שפיר תמה הראב"ד ודן דין ק"ו בזה"ז ומעת' זהו עצמו החילוק בשני ימים טובים של ראש השנה שאם באו עדים מן המנחה ולמעל' ביום שלשים עצמו אף שהחדש נשאר מעובר ולמחר הוא יום טוב והיום נוהגין קודש מפני התקנ' אז הם קדוש' אחת שגם יום ראשון. נחשב כמו קדושת התור' שהי' ראוי על פי דין תורה לקדשו אבל אם לא באו עדים עד יום ל"א והעידו על הראי' של ליל שלשי' ואז נשאר יום אתמול קודש בקדושת התורה למפרע והיום ע"פ התור' הוא חול גמור שהרי החודש מתקדש למפרע מאתמול כד"ת אז אף שנוהגין גם היום קודש מפני התקנה אפ"ה כיון שחול גמור הוא אינו נחשב קדוש' אחת כסברת הראב"ד וזהו עצמו סברת נהרדעי ולפ"ז לא משכחת שיהיו קדוש' אחת כי אם כשאלול נשאר מעובר וכיון שלא מצינו אלול מעובר לכן ביצ' מותרת: ורבא דאמר משא"כ בביצ' סובר שכל שאינו מפני הספק אף שהוא ודאי חול מ"מ כיון שהתקינו שיהו נוהגין בו קודש שוב הוו שני הימים קדוש' אחת כסברת הרמב"ם: נמצא רבא ונהרדעי פליגי באותן מחלוקת עצמו שנחלקו בו הרמב"ם והראב"ד רבא כהרמב"ם ונהרדעי כהראב"ד ואמנם כל זה למסקנא דאימור דאמר רבא וכו' אבל בשני ימים של ר"ה לא אמר שפיר קמה סברת הרמב"ם אבל אי הוה אמרינן דרבא אמר אפילו בשני ימים של ראש השנ' דג"כ מערב ומתנ' א"כ סברת רבא היא לגמרי היפך מסברת הרמב"ם דהרמב"ם בשני ימים של גליות בז"הז אף דמתיר בביצ' עיין בלח"מ שם אפ"ה אוסר לערב מי"ט לחבירו ורבא בשני ימים של ר"ה אף דאוס' בביצ' אפ"ה מתיר לערב מי"ט לחבירו ולהתנות ואף שאינו מפני הספק אפ"ה מותר להתנות א"כ ודאי הוה קשה על סברת הרמב"ם ובזה נבוא לויכוח שבין רבינא לר"א דר"א הוה עציב ששכח מלערב ע"ת ובאמ' אי הוה אירע לו דבר זה בשני י"ט של גליות ג"כ הוה עציב לפי שבימי רב אשי כבר היו קובעין ע"פ הקביעות שלנו אלא דעובדא בר"ה היה והקש' לו רבינא מדברי רבא שמערב אדם מי"ט לחבירו ורבינא הי' סבר שרבא גם בשני ימים של ר"ה אמר וא"כ אין שום חילוק בין בז"הז ובין בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' שהרי בר"ה שתיהן קדוש' אחת לרבא שאוסר הביצה ואפ"ה לענין עירוב יכול להתנות א"כ גם מר יערב האידנא ויתנ' והשיב לו רב אשי אימור דאמר רבא בשני ימים של גליות אבל בר"ה מי אמר שאף שאמרינן שהאחד ודאי חול אפ"ה אסור לערב ולהתנות ובשני י"ט של גליות ג"כ לא אמר אלא בזמן שהיו מקדשים ע"פ ראי' שגם בתחלת ימי אביי ורבא עדיין היו מקדשין ע"פ ראי' וכמו שכתבתי דבאמצע ימיהם של אביי ורבא נתחדש הקביעו' שלנו אבל בז"הז לא התיר לערב לחבירו בשום י"ט ורב אשי השיב לו בשני ימים של ר"ה מי אמר ומינה דהה"ד בזמן רב אשי אפי' בשא' י"ט ג"כ אסור וכהרמב"ם ורבינ' השיב לו והאמרי נהרדעי אף ביצ' מותרת ונהרדעי ודאי ס"ל כסברת הראב"ד וא"כ בז"הז אפי' של ד"ה ג"כ מותר והשיב לו [רב אשי] רב מרדכי דבפירוש אמר ר"א דלא ס"ל כנהרדעי וא"כ למסקנא דנדחו דברי נהרדעי קמה אלומתו של רבינו הגדול על מכונ' ודעת הראב"ד ג"כ יש ליישב דהראב"ד ס"ל אנא דאמרי אפי' לרבא וע"כ לא קאמר רבא אף ביצ' אסור' אלא בר"ה שתחלת התקנ' הית' בשביל שמא באו עדים מן המנח' ולמעל' ואז ראוי להיות שניהם קדוש' אחת ומטעם שכתבתי ששניהם יש בהם מעין של תור' ואז כיון שתיקנו להיו' קדוש' אחת תיקנו ג"כ ההיפוך בבאו עדים ביום אחד ושלשים שאז מתקדש יום האתמול כדין תורה עפמ"ש הרמב"ם בהל' ק"ה כנ"ל ואז אף שיום אחד ושלשי' הוא חול גמור מן התיר' התקינו שינהג בו קודש ושיהי' קדוש אחת ממש לפי שלא רצו לחלק בשני ימים של ר"ה שלפעמים יהיו קדוש' אחת ולפעמים שתי קדושות אבל בשני י"ט של גליות בז"הז שתמיד האחד חול גמור פשיטא שהם שתי קדושות ומערב מי"ט לחבירו ומעתה זכינו ליישב דעת רבותינו הרמב"ם והראב"ד כל א' על נכון:

שם שמואל ואיתימא ר"י אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיט' וכתב הרמב"ן במלחמות דמאן דאמר כאן שר"י אמר כן ש"מ דאית לי' לר"י איסור מוקצ' בי"ט מדהוצרך לטעם דמתיר עצמו בשחיט' ואע"ג דלי' לי' לר' יוחנן איסור מוקצ' בשבת בי"ט אית לי' וכר"נ בריש מכילתין די"ט דקיל אתי לזלזולי בי' והקש' הרב הגדול מו' צבי יהושע סג"ל בהגאון מו' שמעלקא הורוויץ' זצ"ל דלקמן דף ל"ה ע"ב תנן משילין פירות וכו' עד כמה אר"ז אמר רב אסי ואמרי לה אר"א אמר ר' יוחנן באותה ששנינו מפנין אפי' ד' וה' קופות וכו' וקדחו בגמרא התם היינו טעמא דארבע וחמש שרי משום דשבת חמירא ולא אתי לזלזולי בי' וכו' וא"כ ר' יוחנן דיליף שם י"ט משבת לית לי' הך סברא ומשוה י"ט לשבת: א"כ נסתר תירוצו של הרמב"ן והשבתי לו דלא קש' ולא מידי והרי הרמב"ן עצמו כתב האי סוגיא דפ' מי שהחשיך לדפריך לר' יוחנן מי"ט לשבת אתי', כמאן דאית ליה להך בדשמואל עיין ברמב"ן וא"כ הרי שם במשילין ג"כ אמר ר"ז אמר ר"א ואמרי לה אר"א אר"י וא"כ מאן דמוקי הך דהכא בדר' יוחנן מוקי הך דהתם בדר' זירא אמר רב אסי ומאן דמוקי הך דהתם בדר' יוחנן מוקי הך דהכא בדשמואל ועוד דאטו בכל מילי נחלק בו י"ט לשבת וע"כ לא חילק ר"נ בין י"ט לשבת אלא במוקצ' משום דחזינן תרתי סתמי דסתרי אהדדי דבשבת סתם כר"ש ובי"ט כר"י אבל במקום שלא מצינו בהדיא שחילק התנא ביניהם ס"ל לר"י דמן הסתם הם שוים והגמרא דחי דאולי גם בהא מחלקינן ועוד הרי בשטה מקובצת שם הנוסחא שאני שבת דתמירא אבל י"ט דקיל אפילו טובא וא"כ איכא למימר דבהך מלתא ודאי י"ט לא חמיר משבת שהרי בי"ט דמשילין בי"ט ולא בשבת:

שם וכי בין זה לעגל שנולד הקש' אחד מן התלמידים ודלמא סבר רב כראב"י לקמן דאפרוח כל זמן שלא נתפתחו עיניו אסור משום שרץ וא"כ לא שייך באפרוח הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דתיכף בשעת לידתו חל עליו איסור מוקצ' ובשחיט' אינו מתיר עד שיופתחו עיניו וכבר חל איסור מוקצ' משא"כ עגל שתיכף בשעת לידתו הוא מתיר עצמו בשחיט' ולכך לא חל עליו איסור מוקצ' כלל: ואני השבתי לפום ריהטא שמזה יהי' ראי' לדברי רבינו אשר שגם עגל אינו מותר תיכף כשנול' עד שיפריס ע"ג קרקע וא"כ שפיר דימה עגל לאפרוח: ואמנם הדרנא בי שאפרוח קודם שנתפתחו עיניו הוא אסור ממש משום שורץ על הארץ אבל עגל באמת הוא מותר. תיכף כשנולד אלא שאסור מחשש ריסוק איברים וכשהפריס נודע למפרע שהי' מותר בשעת ליד' ולדברי הר"ן לא קשיא ולא מידי דהר"ן כתב דמפלוגתא דרב ושמואל שמעינן דאין הלכה כראב"י דאמר אפרוח שלא נתפתחו עיניו אף בחול אסור דע"כ לא פליגי הני אמוראי אלא בי"ט אבל בחול לכ"ע שרי ואע"פ שלא נתפתחו עיניו דסתמא הכי הוא מדקאמר ראב"י אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו עכ"ל הר"ן. וא"כ אין מקום לקושיית התלמוד הנ"ל ואמנם דברי התוס' כאן בד"ה אפרוח הם היפך דברי הר"ן ועיין בדברינו לקמן בברייתא דראב"י ולתרץ קושית התלמוד לשטת התלמוד חשבתי לומר דגם איסור מוקצ' אי אפשר להיות חל עד שיתפתחו עיניו דקודם זה כיון שאסור' בלא"ה משום שרץ לא שייך כלל לאסור משום מוקצ' ולכשיתפתחו עיניו כשבא איסור מוקצ' הרי אז מתיר עצמו בשחיט' ושפיר הקשה וכי מה בין זה לעגל ואמנם יש להשיב דאיסור מוקצה חל תיכף לאסור בטלטול: אלא מידי הוא טעמא אלא לרב והרי רב במוקצ' לאכילה הוא דסבר כר"י אבל במוקצ' לטלטל כר"ש ס"ל כדאמרי' בשבת דף קכ"ח ע"א ואף דהתוס' במסכת שבת דף י"ט ע"ב בד"ה כרכי דזוזי כתב דבמוקצה מחמת איסור סובר רב גם לטלטל כר"י נלע"ד דהני אפרוחים עד שלא נתפתחו עיניהם אף שראב"י אינן אסורי' מן התורה רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא כדאמרינן בחולין דף ס"ד ע"ב לכן לא חמירי לאסור הטלטול לרב אלא שלהאי נמי שכתבו התוס' בד"ה הואיל דהך מוקצה הוה כגרוגרת וצמוקין לא אתי שפי' שיהי' לרב בטלטול ופשיט' מוקצ' דבע"ח דחמי':