צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 13

ובינותי בספרים וראיתי שבזבחים דף ס' ע"ב בתוס' ד"ה מאי קסבר פלפלו למ"ד לא קידשה לעתיד אם אף על פי כן קדושת הארץ לא בטלה והקשו כיון דקדושת הארץ לא בטלה וקדושת המקדש לא נשאר א"כ היתרו הבמות ויהי' מע"ש נאכל בכל ערי ישראל כמו ששנינו בשלהי מסכתא שם כשבאו לנוב וגבעון שהותרו הבמות ומע"ש נאכל בכל ערי ישראל ונסתפקו שם אי גרסינן שם במשנ' שנאכל בכל ערי ישראל וגם נסתפקו אולי אף דלא קידשה לע"ל אף על פי כן שוב לא הותרו הבמות ע"ש בדבריהם שהאריכו בזה וכאן אין להאריך בזה. ונחזור לדברי התוס' במסכת' ראש השנה אחרי שגם פירושי לא יתכן כנ"ל וראיתי שהגאון בעל פ"י כיון האמת בכוונת התוס' שקושייתם הוא מדלא רצה לפדותן כי במס' מגילה דף י' ע"א בד"ה דכ"ע וכו' כתבו ועוד הקשה ר"ת מהא דאמר במס' ביצה ובר"ה כ"ר הי' לר"א ובקש להפקירו לעניים אם כן משמע דאית ליה קידש' לע"ל ומשום שלא הי' להטריח להוליכו לירושלי' הי' מפקירו והעניים יוליכוהו ויאכלוהו שמה דאי סבר לא קידשה והיה צריך לפדותו כאותו שבח"ל שצריך לפדותו אמאי היה צריך להוליך לירושלים וגם הענויים מה ירויחו אחרי שצריכין לפדותו וי"ל משום שבראשונ' וכו' גם ר"א ביקש להוליכו משום כל דבר שנאסר במנין וכו' ואהא מייתי לה במס' ביצה וכו' ע"ש בתוס' הרי מפורש קושייתם שלמה הי' להוליכו הי' לו לפדותו כאן ואמנם אף על פי שיפה כוון הגאון פ"י בעצם כוונת קושיית התוס' במה שהי' סובר שקושיית התוס' הוא ממש קושיית הגמרא כאן לדעתי אינו כן חדא דאם כן נשאר קושייתי הנ"ל דמה שייכות יש לקושי' זו אם קידשה לע"ל או לא ועוד שאין דרך התוס' להתלבש בטלית שאינו שלה' להקשות קושי' הגמ' ולא להזכיר שזו הוא קושיית הגמ' ולכן נלע"ד שהתוס' בקושייתם כבר אסקו אדעתייהו דברי הגמרא כאן שדבר שבמנין וכו' ואמנם בהך תקנה ראשונה שתיקנו שיהי' מהלך יום לכל צד עולה לירושלים יש לנו לדון אופן התקנה באיזה ענין הי' אם התקנה שלא יועיל הפדיון ואז ממילא יעלוהו לירושלים כי בודאי לא יניחו הפירות לאבדון שכיון שאין להם פדיון אם לא יעלוהו ירקבו וממילא יעלום לירושלים ויתעטרו שוקי ירושלים אבל אף על פי כן לא גזרו בפירוש שיהיו מחויבים להעלות הפירות לירושלים ומי שרוצה להניחם רשאי אז אם כן היתה הגזירה ודאי שלא גזרו אלא על פירות שיכול לאכל' בירושלים בלא פדיון אבל אם אינו יכול לאכלם בירושלים בלי פדיון על אלו לא גזרו כי איך יגזרו שלא יועיל להם פדיון והרי אין להם תקנה אלא בפדיון כמו שלא גזרו שפירות שנטמאו שעולים לירושלים כיון שגם בירושלים לא יאכלו כי אם ע"י פדיון וע"כ צריך לפדותן לא הטריחו להעלותן והיתה מתחל' התקנה שפירות שיכול לאכלן בירושלים בלא פדיון לא יהי' להם פדיון כלל ואז ממילא למאן דאמר לא קידש' לעתיד וע"כ צריכין פדיון אפי' בירושלים בזה לא שייך שנאסר במנין שמתחל' לא נאסר על פירות שאין אפשר לאכלן בלא פדיון זה הי' סברת הקושי' בתוס' במס' ר"ה ובמס' מגילה ועל זה תירצו שהי' צריך להעלותו משום דבר שבמנין והמציאו שמתחלה כך גזרו שפירות שבמהלך יום לכל צד מחויבי' לירושלים ולא תלו הדבר בפדיון כלל וממילא גם אם לא קידש' לע"ל וע"כ צריכי' פדיון אפ"ה שייך לומר שהוא דבר שבמנין:

ובגוף הדבר שפלפלו התוס' בזבחים שם שאם נימא שקדוש' ירושלים בטלה וקדושת הארץ לא בטלה שיהי' לאכול מע"ש בכל ערי ישראל כמו בזמן נוב וגבעון נלע"ד שעל כל פנים מדרבנן הי' אסור ולא מטעם דבר שבמנין אלא מטעם מהר' יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו חוץ לירושלים בלי פדיון השתא נמי ניכול ויכשלו באיסור תור' לאכול חוץ לחומה בלי פדיון ובאיסור תורה ודאי חיישינן מהרה יבנה המקדש כמו בחדש שיום הנף כלו אסור משא"כ לפדותן ולאכלם ע"י פדיון חוץ לירושלים בזה לא שייך גזיר' שמא יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו חוץ לחומ' ע"י פדיון השתא נמי ניכול שהרי אף אם יאמרו כן אין מכשול באיסור תורה רק איסור דרבנן מחמת עיטור שוקי ירושלים ולכן הוצרכו כאן לומר משום דבר שבמנין והוצרך ריב"ז להתיר דבר שבמנין ולמהרה יבנה לא חש במה שאינו דבר של תור' והראי' שהרי גם הביצה לא עלה על דעתו של רב יוסף לאסור בשני ימים של ר"ה מטעם מהרה יבנה משום שהוא רק איסור דרבנן ורב אדא ורב שלמן שחששו גם בביצה לזה היינו בעומדת לגדל ביצים ם שמוקצה חמיר כעין של תורה ורב יוסף לשטתו שמוקי מתניתין דריש מכילתין משום פירות הנושרין ובעומדת לאכיל' וזה ודאי רק מדרבנן ולהכי הקשה המקשה לעיל בדף ג' ע"ב למה ספיקא יהי' אסור ולכך הוצרך רב יוסף לאסור משום דבר שבמנין:

ובזה נלע"ד לתרץ מה שהביא כאן להוכיח דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו מברייתא ולא הביא ממשנה ב' פ"ה ממע"ש משרבו הפירות התקינו שיהי' נפדה סמוך לחומ' ר' יוסי אומר משחרב בית המקדש הי' התנאי הזה הרי שגם משחרב המקדש הוצרכו לתקן שיהי' נפדה סמוך לחומה ולא הותר ממילא ש"מ שצריך מנין אחר להתירו [ולפמ"ש לעיל פירוש אחר בתנאי הזה שהזכיר ר"י בלא"ה לק"מ] והפ"י כתב מ"ש עיין עליו ולפמ''ש שוניחא שהרי התוס' בזבחים שם בסוף הדבור נסתפקו אם ר"י סובר לא קידש' לע"ל ואם לא קידשה א"כ ע"פ דין תורה הי' רשאים לאכלם בכל ערי ישראל בלא פדיון ואמר ר"י משחרב המקדש הי' התנאי הזה שיהיה נפדה סמוך לחומה ולא להקל כי אם להחמיר שיהי' צריך פדיון מטעם מהר' יבנה המקדש ויאמרו אתמול עול מי לא אכלנו בלא פדיון וכו' ולכן הביא מהבריית' שאמרו כבר נמנו וכו' והתירו משמע שלהתיר הי' התיקון ולא להחמיר ומוכח דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו:

ודע שבגוף הדין אם יכולים בז"הז לאכול כרם רבעי בירושלים בלא פדיון אני מסתפקי והנה ראיתי בדברי רבינו נו הגדול בפ"ט ממע"ש ונ"ר הל' ב' הרוצה לפדות נ"ר פודה כמע"ש וכו' ודינו בשאר הדברים לענין אכילה ושתיה ופדיה כמעשר עכ"ל הרמב"ם הרי שהשו' אותו לענין אכילה ופדיה כמעשר ובריש פ"ב ממע"ש כתב הרמב"ם ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית של מעש' דגנך וכו' ובכורות בקרך וצאנך מפי השמועה למדו מה בכור וכו' ובהל' ד' כשם שאין אוכלין מע"ש בזה"ז בירושלים כך אין פודין אותו שם וכו' וכיון שהשו' רבינו נ"ר למעשר א"כ בזה"ז אינו נאכל בירושלי' בלי פדיון ואף פדיון אינו מועיל שם וצריך לפדותו בחוץ לירושלים ואמנם אני לעצמי יש לי לדון בקרקע לפני רבינו הגדול ולומר אם לדין יש תשובה והרי בזבחים דף ס' ע"ב יליף בכור בשרו דאיתקש לדמו ושוב יליף מעשר דאתקש לבכור והקש' וכי דבר הלמד בהיק' חוזר ונלמד בהיקש וכו' דם ובשר חדא מלתא הוא והנ' זה שייך לתרץ גבי מעשר ועכ"פ מעשר ודאי דבר הלמד הוא מבכור ואיך נילף שובר רבעי בג"ש דקודש קודש והרי דבר הלמד בהיקש ודאי אינו חוזר ומלמד בג"ש כדאמרינן שם דף מ"ט ע"ב והניחא למ"ד בתר למד אזלינן ונטע רבעי חולין הוא אבל למ"ד בתר מלמד אזלינן והרי בכור שהוא המלמד ודאי קודש הוא וא"כ איך סתם רבינו הגדול להשוות נ"ר למעשר לכל דבר אכילה וצ"ל כיון שזה פלוגתא אם אזלינן בתר מלמד או בתר למד פסק לחומרא:

ד"ה מכדי כתיב וכו' כך שטת הק"ו ודוחק ה"א דהא במשוך היובל ובל משמע שגם בו ביום דמתן תורה הותרו לעלות כשימשך היובל וכו': לפי דברי התוס' הללו משיכת היובל הי' תיכף אחר מ"ת קודם שנאמרה פרשת לוחות האחרונות ולפ"ז מה שציוה להם בלוחות האחרונות א"ש אל ירא וגו' גם הצאן וגו' זה נאמר אחר שכבר נמשך היובל הותרו חזר ואסר להם מחדש ולפ"ז קשה היכן הותר העלי' בהר אחר לוחות האחרונות והרי כיון שנאסר מחדש הי' צריך היתר מחדש משום דבר שבמנין בשלמא לרש"י לא נתקיים במשוך היובל עד שהוקם המשכן וזה הי' נתינת לוחות האחרונו' והותרו גם מצווי של לוחות האחרונות ושוב לא נאסרו כלל אבל לדברי התוס' שאחר ההיתר של במשוך היובל חזרו ונאסרו מחדש קשה היכן שוב הותרו ויהיה תמיד אסור להתקרב להר סיני והרי חזינן שמותר לעלות בהר וצ"ל דהתוס' לשטתייהו שאם אסרו לזמן מפורש א"צ מנין להתירו וממילא הוא ככלות הזמן וכיון דמההוא משמע היתר בהדיא לא היו צריכין היתר אלא דלפ"ז שמעינן הני תרתי חדא דכ"ד שבמנין צריך מנין אחר להתירו וזה שמעינן מקרא דבמשוך היובל וכמו שמבואר בתוס' כאן דגם מסתברא ידעינן ההיתר ולמה הוצרך לומר בפירוש במשוך היובל אלא משום דבר שבמנין וגם שמעינן דאם קבעו בפירוש לזמן א"צ מנין אחר דאל"כ היאך הותרו בלוחות האחרונות ואין לומר דבאמת אחר לוחות האחרונות נשאר האיסור לעולם דא"כ לשקר נכתב ההוא א''ו דכיון דכתיב ההיא דמשמע היתר בהדיא הרי כמו שקבעו לזמן וא"צ שוב להתירו מחדש ולפ"ז הדק"ל מה שהקשיתי לעיל בעמוד הקודם בתוס' ד"ה כ"ד שבמנין וכו' דלמה כתיב היו נכונים לשלשת והוצרך אח"כ לומר שובו לכם לאהליכם ה"ל תיכף כף בתחלה לומר שלשת ימים בלא למד של לשלשת ולא היה צריך ך שוב להתיר בפירוש ועלה על דעתי לומר דהתוס' לא ס"ל דההוא משמע כל זמן שהוא בהוויתו ששכינה עליו ומ"ש התוס' ועוד כיון דמההוא משתמע היתר בהדי' כדפירש א"כ א"צ מנין אחר להתירו לפירוש הק"ו כתבו כן שאם איתא לפירושו של הק"ו דמההו' משמע כל זמן שהוא בהווייתו לא היו צריך להיתר של במשוך היובל אבל לדידהו התוס' לעצמן לא משמע להו כלל לומר דההוא משמע שהוא בהווייתו ולא המעי' מההוא שום היתר כלל. ומה שהקשיתי דלדברי התו' היכן הותר להם היתר עלי' בהר אחר לוחות האחרונות נרא' דג"כ שמעינן מבמשוך היובל ואף שלדברי התוס' כבר נתקיים במשוך היובל תיכף בסיון בדברות הראשונות מ"מ מאמר זה של במשוך היובל הוא היתר כללי דבכל עת שימשיך היובל שהוא סימן לסילוק שכינה יהיו מותרי' לעלות בהר והותרו תיכף אחר דברות הראשונות כשנסתלק' השכינה וג"כ הותרו אחר דברות האחרונות כשנסתלקה השכינה בשעת הקמת המשכן מן ההר ותדע שכן הוא דאל"כ קשה לפי דברי התוס' שמסברא ידעינן כיון דלא אמר להן לעלות אלא משום שכינה ממילא משתריין כשנסתלקה השכינה א"כ קשה למה הביא כאן קרא דבמשוך היובל כלל דהרי מזה ליכא שום הוכחה לדבר שבמנין כמו"ש התוס' דאיכא למימר שבא להתיר אכילה כשנסתלק' השכינ' ומקרא דגם הצאן לחוד שפיר מוכח דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתיר מדאיצטריך למיכתב ההיא למידק כל זמן שהוא בהוויתו הא בלא"ה מסברא יהי' מותר כשתסתלק השכינה א"ו דאי לאו שאמר ההוא שהוא כקביעת זמן בפירוש לא הי' ניתר מכח הסברא משום דהוה דבר שבמנין א"ו דהתוס' לא ס"ל כלל דההוא משמע היתר. ועוד תדע שהרי במס' תענית קאמר לא מקומו וכו' שכל זמן ששכינה היתה בהר אמרה התורה גם הצאן וגו' נסתלק שכינ' אמרה תורה במשוך היובל ולדברי התוס' ה"ל למימר נסתלקה שכינה הוא אומר ההוא כשהוא בהוייתו א"ו גם להתוס' עיקר ההיתר של דברות האחרונות מבמשוך היובל אבל ההוא לא משמע להו להתוס': והנה זה יותר מארבעים שנה הקשה הרב הגדול החריף מוהר"ר יוסל מק"ק יאמפלא דבסנהדרין דף ט"ו ע"ב אבעיא להו שור סיני בכמה מי גזרינן שעה מדורות או לא ת"ש דתני רמי ב"י אם בהמה אם איש מה איש וכו' וכתבו שם התוס' בד"ה שור סיני וכו' וא"ת ומאי קמבעי לי' וכו' מה דהוה הוה והקשה הרב הנ"ל שאם שעה מדורות לא ילפינן הוצרך תיכף כשאמר להם אם בהמה אם איש לא יחיה להורות להם תיכף שהוא רק מצוה לשעה ולא יומשך הגבלת קדושה לעולם כדי שידעו שאינן צריכין ך"ג למיתות השור וליכא למילף דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כי הוצרך לומר להם במשוך היובל ולא הי' יכול לסמוך על שבין כך קודם סילוק השכינה יאמר להם ההיתר של מול ההר ההוא שעכ"פ קודם לכן לא ידעו שהוא לשעה ויסברו שצריך סנהדרין של ך"ג משא"כ אם ילפינן שעה מדורות וליכא נ"מ לענין מיתת השור דבין כך ובין כך צריך ך"ג למיתת השור ואז שפיר מוכח דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ואני השבתי אז שזה טעותא הוא שהרי התוס' לשטתם והתוס' כאן כתבו דמסברא ידעינן ההית' אחר סילוק השכינ' ולסברתם אין אנו אחראין לדברי רש"י שפי' שידעו ההית' מכח הפסוק של מול ההר ההוא ואמנם אמרתי גברא רבה אמר מלתא ומותיב שפיר מותיב דזה אמת שידעו שבסילוק השכינ' ראוי להיות מותר מצד הסבר' אבל זה ודאי לא יוכלו לידע מסברא שתסתלק השכינה משם ושמא תשרה השכינה שם לעולם והוצרך לומר להם במשוך היובל להודיע שעכ"פ יגיע זמן שתסתלק השכינה מן ההר. ולכן הדרנא בי מע"ש שהתוס' לא משמע להו היתר מההר ההוא ואומר אני שגם התוס' ס"ל משמעו' הזה דההוא היינו כל זמן שהוא בהוייתו ששכינה שורה עליו ומה שהקשיתי דא"כ למה הוצרך כאן קרא דבמשוך היובל נלע"ד דהוצרך להביא קרא דבמשוך היובל דהרי יש לדקדק על מ"ש התוס' דמסברא ידעינן שכאשר תסתלק השכינה יהיה מותר לעלות בהר מאיזה סברא ידעינן זה ואדרבה לכאורה הסברא היא איפכא שכיון שקנה ההר קדושה לשעתו שזכה להיות משכן לשכינה כבר קנה קדושת עולם וחייבים אנו לנהוג בו כבוד ומורא לעולם אפי' תסתלק השכינה משם אין רשאים להתקרב לההר והנלע"ד בזה הוא כיון שכבר ראינו בדברות הראשונות שג"כ היה ההר משכן שכינה והותר להם אחר שנסתלקה השכינ' משם כדכתיב במשוך היובל וגו' א"כ בדברות האחרונות אף אם הי' אומר להם סתם אל ירעו אל מול ההר ולא הי' אומר ההוא היינו יודעי' מסברא שבהסתלקות השכינ' חזרו להיתרם הראשון. ועכ"פ כיון דכתיב במשוך היובל אף שאיצטרך לגופי' שידעו שהוא רק לשעה ונ"מ למיתת השור דא"צ ך"ג לפי הה"א דשע' מדורות לא ילפינן מ"מ כבר מוכח מדאיצטריך ההוא דצריך מנין אחר דאל"כ הרי עכ"פ חזינן מבמשוך היובל שיש היתר אחר דברות הראשונות וממילא ידעינן מסברא בדברות האחרונות ושפיר הקשו התוס' במסכת סנהדרין מה דהוה הוה:

ואמנם כפי הנרא' מכוונת דברי התוס' ומלשונם נרא' שעיקר הלימוד דצריך מנין אחר להתירו הוא מדאיצטריך למימר להו במשוך היובל וקרא דגם הצאן והבקר מביא רק שלא נימא דבמשוך היובל בא להתיר גם קודם שנסתלקה השכינ' וא"כ הדק"ל בדברות הראשונות מאיז' סברא ידעו שבהסתלקות השכינה יהיו מותרים לעלות בהר ולכן נלע"ד מדכתיב אם בהמה אם איש וגו' להקיש בהמה לאיש מה איש בך"ג אף מיתת בהמ' בכ"ג בדמסיק שם בסנהדרין ומזה מוכח ממילא שהגבלת ההר וקדושתו אינו קדושת עולם שעכ"פ יגיע זמן שיופסק הגבלת קדושתו דאל"כ אלא הוא קדושת עולם וא"כ הוא מצו' לדורות למה לי להקיש בהמ' לאיש הרי דורות מדורות ודאי ילפינן ומדאיצטריך הקוש' מכלל שהוא רק מצו' לשע' וכיון שכבר ידעינן שיגיע זמן שיהי' מותר לעלות בהר אלא שלא ידעינן אימת וע"י מה יוחזרו להיתר שוב אמרינן מסברא שההיתר יהי' בהסתלקות השכינ' ולמה הוצרך למימר להו במשוך היובל אלא משום דדבר שבמנין אינו ניתר מסברא רק צריך מנין אחר להתירו בפירוש וכ"ז למסקנא דסנהדרין שכבר זכינו למה דתני רמי ב"י אם בהמה אם איש להקיש בהמה לאיש אבל בעל הבעיא שם דלא אסיק אדעתא הך היקשא א"כ אפי' אם נימא דילפינן דורות משעה אפ"ה אין שום ראי' מבמשוך היובל דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתיר שהרי אצטריך במשוך היובל לגופי' להתיר בהסתלקו' השכינ' שהרי אין שום סבר' שנדע שע"י הסתלקות השכינה יופסק קדושת ההר ולפי סברת בעל הבעי' שפיר הקשו התוס' בעל הבעיא מה דהו' הוה ולפי"ז חוזר אני לסברתי הראשונ' שהתוספת לא משמע להו כלל דההר ההוא היינו כשהוא בהוייתו וגם להתוס' עיקר ההיתר לעלות בהר גם בדברות האחרונ' הוא מבמשוך היובל וכמו שכתבתי למעלה ושפיר מביא במס' תענית קרא דבמשוך היובל גם לשטת התוס':

ד"ה מי לא לא מודה וכו' וי"ל דה"פ וכו' עד סמוך לחשיכה וכו' ויש לדקדק לפי"ז אף קודם שאירע שנתקלקלו הלוים בשיר אפ"ה משכחת לה שלא היו מקבלים עדים ביום שלשים וא"כ מטעם זה תהיה ביצה אסורה שמא באו עדיה סמוך לחשיכה וצריך לומר שלא חששו אז לשמא יאמרו אשתקד מי לא נהגנו בו קודש ואח"כ חול ויזלזלו בו והיו אז באמת מותרים באותו רגע במלאכה ואח"כ כשאירע תקלת השיר אז חידשו שישאר אותו יום באיסורו מטעם שלא יזלזלו בו לשנה הבאה ושוב ממילא איסור זה אף אחר תקנת ריב"ז כשבאו סמוך לחשיכה ולקמן בדברי נהרדעא יבואר יותר גם דברי אביי ורבא במה פליגי:

דף ו' ע"א אמר רבא בי"ט שני יתעסקו בו ישראל נלע"ד דדברי רבא הללו היינו לאחר שפסקו מלקדש ע"פ ראי' והתחילו לקבוע ע"פ הקביעות שבידינו ואז ידעינן בקביעא דירחא ותרי יומא עבדינן בדינן רק משום דשלחו הזהרו במנהג אבותינו לכך י"ט שני קיל אבל בזמן שהיו מקדשים ע"פ ראי' ובמקום שאין השלוחים מגיעים הרי י"ט שני ספק דאורייתא כמו י"ט ראשון: ובשלמא לענין ביצה שייך להקל דממ"נ חד מינייהו חול אבל לקבור מת בו ביום אין חילוק בין שני לראשון זה וזה ספק הוא והרמב"ם בפ"ה מקודש החודש כתב דעד אביי ורבא היו קובעי' ע"פ הראי': נלע"ד דעד ולא עד בכלל קאמר ובימי אביי ורבא התחיל הקביעות שלנו ולכן אמר רבא מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל ובזה נלע"ד מה דמסיים רבא משא"כ בביצ' והוא מאמר מיותר שהרי כבר אמר רבא לעיל דאף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה וגם אמר הלכתא כותי' דרב בהני תלת ולמה הוצרך כאן לומר משא"כ בביצה ונרא' דהרז"ה חולק על הרי"ף שהרי"ף פסק דאף בזה"ז עושים ר"ה שני ימים אפילו בירושלים והרז"ה כתב בשם רבינו אפרים דעכשיו שאנו סומכין על סוד העיבור חזר כל א"י להיות כבית הוועד שאין להם ספק בקדושת היום ואין להם לשמור אלא יום אחד והרא"ש הביא דברי הרז"ה והכריע כדברי רב אלפס וכתב דמדביצ' אסורה גם צריכין לעשו' שני ימים דר"ה דחד טעמא הוא לתרווייהו דכלום אסר רבא ביצה אלא משום דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה סמוך לחשיכה וכו' וא"ת כיון דאנו בקיאין בסוד העיבור לעולם לא יארע לנו דבר זה שנצטרך לעשות שני ימים ר"ה כי אנו בקיאין וקובעין ר"ה ע"פ החשבון וכו' א"כ מהאי טעמא תהא ביצה מותרת וכו' ע"ש בהרא"ש הרי שהיה עכ"פ לומר דבזמן שהותחל חשבון של סוד העיבור תהא ביצה מותרת וא"כ מדברי רבא לעיל שאמר אף מתקנת ריב"ז ביצה אסור' וכן ממה דקאמר הלכתא כותי' דרב אין ראי' לאסור בזה"ז דבזמן רב אכתי היו מקדשין ע"פ ראי': ואולי גם בימי רבא בתחלת ימיו היו קובעין ע"פ ראי' והריטב"א בשיטה מקובצת שכתב שבימי רבא היו קובעין ע"פ קביעות שלנו היינו באמצע או בסוף ימיו והיה מקום לומר ששוב גם ביצה תהי' מותרת: לכן קאמר רבא כאן דבר והיפוכו שמת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל וע"כ דמיירי אחר שהתחילו לקבוע ע"פ סוד העיבור ומסיים משא"כ בביצה דאפי' בזה"ז אסורה: