צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 15

רש"י ד"ה דלמא מעברי לאלול למנות מיום שני ולעשות שני ימים כגון שלא באו עד שלשים ואחד דברי רש"י תמוהים שאם באו עדים ביום ל"א לא היתה תקנ' ועיין מהרש"א שנדחק בזה והנה לעיל הארכתי ואמרתי שנהרדעי ורבא נחלקו במחלוקת של הרמב"ם והראב"ד ואמנם דעת רש"י נלע"ד שרש"י ס"ל ג"כ בזה כהרמב"ם שאף קודם תקנת ריב"ז אם לא באו עדים ביום שלשים כלל ולמחר באו. והעידו שראו בליל שלשים שמקבלין עדותן ומתקדש מאתמול ואעפ"כ נוהגין שארית יום אחד ושלשים בקדושה ואפרש דברי רב יוסף ודברי אביי ודברי רבא דהרי באמת דברי ר"י שאמר כי אימנו אעדות אביצה לא אימנו תמוהים בקושיית אטו ביצה במנין מי הוה וכו' ואמנם לפמ"ש ניחא דפירשתי תקנה ראשונה שכוללת שתים האחת אם באו ביום שלשים אחר המנחה אז אימנו על עדות שלא יקבלו עדותן ואעפ"כ ישאר אותו היום קודש וזהו שפיר בעדות תליא מלתא שכיון שביטל ריב"ז ואשתרי לקבל עדותן לא שייך תקנה על ביצה: ואמנם הענין השני שהי' בכלל תקנה ראשונה שאם לא באו עד יום מחר והעידו על אתמול ובזה מקבלין עדותן וזהו דין תורה וא"צ תקנה אבל התקנה היתה שינהגו יום שני בקדושה נמצא תקנה זו לא על קבלת העדות היא שזהו דין תורה רק התקנה היתה על קדושת יום שני וזה כוונת ר"י כי אימנו ריב"ז וב"ד על עדות דהיינו לעקור התקנה שלא יקבלו עדים מן המנחה ולמעלה אבל על ביצה דהיינו על קדושת יום שני אם באו עדים ביום ל"א והעידו על יום אתמול לא אימנו ונשאר גם יום ל"א קדוש. ורבא לפרש דברי ר"י בא ואמר מי לא מודה ריב"ז: שאם לא באו עדים מן המנחה ולמעלה וכגרס' ר"ח שנוהגין וכו' והיינו שלא באו מן המנח' אבל באו למחר הכל כאשר פירשתי אבל אביי ס"ל שלא קיבלו עדותן כלל אם לא באו ביום שלשים לכן אמר אשתרי עדות אשתרי ביצה ונהרדעי לדעת רש"י ס"ל כיון שקודם תקנה ראשונה אם באו עדים ביום ל"א והעידו על יום אתמול והיו מקבלין עדותן ואמנם לא היו שוב נוהגין בשארית יום אחד ושלשים קודש כיון שהוא מלתא דלא שכיחא לא חששו לתקן תקנה אלא שאחר שתיקנו שאם באו מן המנחה ולמעלה שיהיו נוהגין אותו יום וכו' אגב זה תיקנו ג"כ על יום שלשים ואחד שלא רצו לחלק בקדושת ר"ה הכל כאשר כתבתי למעלה וכיון שלא אירע כלל שיבואו מן המנחה ולמעלה ולא מצינו אלול מעובר א"כ גם כשבאו ביום ל"א. לא היו נוהגין אותו יום קודש שבשביל זה לחוד לא היו מתקנים תקנה וזהו שפי' רש"י דלמא מעברי לאלול למנות מיום שני והיינו אם באו ביום שלשים אחר המנחה ולעשות שני ימים וכו' הוא ענין השני כגון שלא באו עד יום ל"א מ"מ כיון שהחשש' הראשונ' לא אירע כלל שהרי לא מצינו אלול מעובר ממילא בשביל הענין השני שבאו באחד ושלשים לא חלה התקנה:

ד"ה לא אמרן דיתעסקו בו ישראל אין כוונת רש"י בזה למעוטו התעסקו' א"י ביו"ט ראשון שמותר אף בלא אשתהי דבהדי' כתב רש"י בשבת דף קנ"ט דגם כן דוקא באשתהי. אבל מה שפירש"י כאן על י"ט שני היינו משום דעל זה דוקא פליג רב אשי ואמר דיום טוב טוב שני כחול שוינהו רבנן אבל ביום טוב ראשון מודה רב אשי דאפילו ע"י א"י בעינן אשתהי: ועיין ברא"ש ובר"ן:

תוס' ד''ה וכי מה בין זה וכו' עיין במהרש"א שחידש לנו דין חדש שעגל שנולד שבעה ימים קודם יום טוב ולא ידעינן שכלו חדשיו ויום שמיני שלו הוא ביום טוב אסור לשוחטו ביום טוב דלא היה מוכן מאתמול אפי' לכלבים ואחר מ"כ של מהרש"א נרא' שהוא מותר דמה דלא חזי מאתמול הוא רק מטעם ספק נפל ועכשיו שהגיע יום שמיני נודע למפרע שמותרת היתה גם אתמול ואין זה דומה לבכור שאין רואין מומו ביו"ט ואם עבר וראהו אין שוחטין עליו דשם אמרינן מאן יימר דמיזדקיק לי' חכם וגם עכ"פ כבר היה קודם שנולד בו המים בחזקת איסור ודאי ע"ש בט"ז סק"ט ובמג"א סקי"ז אבל כאן מעולם לא היה בחזקת איסור ודאי וגם א"צ שאלת חכם דממילא הותר ולא גרע מבהמה שאירע בה עי"ט ספק טריפות ויום טוב נזדמן לו מורה הוראה והתירה שהיא מותרת אף שבין השמשות לא נודע שהיא מותרת ואף שיש לחלק שאני בדבר התלוי בהוראת חכם שזה גם אתמול אם הי' מזדמן חכם הי' יכול להתיר' תכף אבל עגל זה אי אפשר שיהיה נודע ההיתר שלו כי אם היום ביום שמיני ע"מ אין נראה להחמיר ובפרט שגם איסור של אפרוח אינו ברור ויש פוסקים המתירים עיין ברא"ש ורב אלפס לא הכריע כלל ואם אפרוח מותר ש"מ דאמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיט' א"כ גם עגל זה ביום שמיני מתיר עצמו בשחיטה ואף לדידן דמחמרינן באפרוח: מכל מקום בעגל זה נלע"ד להקל:

ע''ב מ"ט זה מוכן אגב אמו וזה מתיר עצמו בשחיטה יש לדקדק כיון דהך בריייתא מתרת אפרוח כיון שמתיר עצמו בשחיטה אם כן למה לי בעגל הטעם דמוכן אגב אמו ותיפוק ליה מטעם דמתיר עצמו בשחיטה ויש אפי' נ"מ לדינא דאם מטעם הואיל ומוכן אגב אמו אם כן אם אמו עומדת לגדל ולדות לא שייך מוכן אגב אמו וכמו שפסק הרא"ש והיינו לדידן דאסרינן אפרוח דס"ל כרב דלא מהני מה שמתיר עצמו לשחיטה אבל הך ברייתא כיון שמתרת אפרוח אם כן גם עגל הנולד מבהמ' שעומדת לגדל ולדות אף שאינו מוכן אגב אמו מכל מקום מותר מטעם שמתיר עצמו בשחיטה ואם כן קשה על הך ברייתא שתלתה היתר העגל במוכן אגב אמו והנלע"ד בזה דבבהמה כשר' לא שייך בעגל הנולד ממנה מתיר עצמו בשחיטה שהרי גם במעי אמו הי' מותר בשחיטה דהיינו שחיטת אמו ועיקר ההיתר הוא מטעם מוכן אגב אמו ורב כהנא ור"א שאמרו לרב מה בין זה לעגל וכו' תיכף הי' כוונתם בנולד מן הטריפ' ורב הי' סבר שעל נולד מכשרה שואלים לכן השיב להם הואיל ומוכן אגב אמו והשיבו לו שכוונתם על נולד מטריפה וא"כ בנולד מכשר' העומדת לגדל ולדות אין לו שום היתר דאגב אמו אינו מוכן ובשחיטה כבר היה מותר בשחיטת אמו אלא שהאם והולד בתוכה אסורים משום מוקצה ולכן גם כשנולד נשאר איסור מוקצ' שוב פקחתי עיני וראיתי שגם הפ"י כתב סברא זו שבנולד מכשר' לא שייך מתיר עצמו בשחיטה והנאני שכיוונתי לדעתו:

שם ראב"י אומר אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניהם ויל"ד דמהיכן שמע לראב"י שהת"ק מתיר קודם שנתפתחו עיניהם בשלמא לשט' הר"ל שהבאתי לעי' בפלוגת' דרב ושמואל סתמא דמלתא הוא ולעול' אין העינים מתפתחים ביום לידתו שפיר אבל להתוס' בעמוד הקודם בד"ה אפרוח שכתבו דפלוגתייהו הוא בנזדמן שנתפתחו עיניו א"כ דלמא גם ת"ק כאן מיירי בנתפתחו ואפ"ה אוסר בי"ט ורציתי לומר דהך ברייתא כולה ראב"י היא ונתן טעם למה אסור בי"ט ואמאי לא נימא הואיל ומתיר עצמו בשחיט' לפי שגם בחול אסור עד שיתפתחו עיניו וא"כ כבר חל איסור מוקצה קודם שהתיר עצמו בשחיט' וכקושיית התלמוד שהבאתי לעיל בד"ה וכי מה בין זה וכו' ואמנם קשה לומר כן במקום שלא אמרו בגמ' כן בפירוש דמן הסתם משמע דלחלוק בא ראב"י. ועוד שהרי הרי"ף פסק דלא כראב"י במסכת חולין ועיין כאן בדברי הרא"ש ואפ"ה לא הכריע באפרוח להקל ואדרב' הרא"ש כתב מדלא הכריע ש"מ שדעתו להחמיר ולכן נלע"ד לדקדק ג"כ לשון לפי דקאמר ראב"י דה"ל למימר אף בחול אסור כל זמן שלא נתפתחו עיניהם ובפרט לדברי התוס' שלפעמים מזדמן שמתפתחים בו ביום ולכן נלע"ד דראב"י ג"כ על דיני י"ט קאי דת"ק אמר אפרוח שנולד בי"ט אסור ומזה משמע שאם נולד בעי"ט רק שלא נתפתחו עיניו כי אם בי"ט הוא מותר דאל"כ נתני נולד מעי"ט ונתפתחו עיניו בי"ט שהוא רק מוקצה אסור ק"ו נולד בי"ט שהוא נולד באסור א"ו נולד מעי"ט מותר בי"ט ופליג ראב"י ואמר אף בחול כלו שאף אם נולד בחול דהיינו מעי"ט סמוך לחשיכ' ג"כ אסור לפי שלא נתפתחו עיניו בחול ואף ששוב נתפתחו בי"ט אסור כיון דאתקצ' בה"ש אתקצי לכולי יומא. ובזה ניחא מה דאמר כמאן אזלא הא דתניא וכו' כמאן כראב"י דלכאור' קשה פשיטא דראב"י היא דהרי ת"ק חולק דאם גם ת"ק אוסר מה הוסיף ראב"י ולפמ"ש ניחא דבדעת ת"ק יש לנו לספוקי אם גם הוא סובר דכל זמן שלא נתפתחו עיניהם אפי' בחול אסורים אלא דאע"פ כן מתיר בנולדו אתמול סמוך לחשיכ' אף שלא נתפתחו עיניהם עד יום טוב לפי שת"ק נולד אית ליה ומוקצה לית ליה וראב"י הוסיף לאסור גם מוקצה או דלמא שאין חילוק בין מוקצה לנולד אלא דת"ק סובר שגם קודם שנתפתחו עיניהם מותרים ולא משכחת איסור כי אם בנולד בי"ט וקמ"ל הגמ' במה דקאמר כמאן אזלא וכו' כראב"י דת"ק מתיר קודם שנתפתחו עיניהם:

שם והתניא השוחט וכו' ומצא בה בצים גמורות מותרים לאכלן בחלב: הא דלא משני הא מני ב"ש היא דמתיר גם ביצת נביל' עיין תוס' ד"ה ביצים גמורות אבל ב"ה דאסרי ביצת נביל אסרי ג"כ בחלב משום דאי ב"ש מאי אריא בחלב יותר רבותא הוה לאשמועינן ביצת נביל' שהוא דאורייתא שרי אלא דאנן חזינן דלענין י"ט אף דלפי האמת נולד חמור מבמעי אמה אפ"ה קמדחי ואמר וכ"ת אשמועינן בבריית' מה מה דלא אשמועינן במתניתין לפי פירושן של התוס' בד"ה וכ"ת עיין בדבריה' והיינו משום שיש ג"כ סבר' להיפך להחמיר יותר במעי אמן מבנולדה וקמ"ל בברייתא דאף במעי אמן מתירין ב"ש ה"נ לענין לאכלן בחלב איכא למימר דאף דבחד צד נביל' חמיר מפני שהוא איסור תור' מ"מ יש סבר' להחמיר עם חלב יותר מנביל' משו' ובדיל מבשר' מחמת מיאוס וגם מחמ' טומא' שבשר' מטמא בבית הבליע' לכך התירו ב"ש ולא גזרו ביצ' אטו בשר אבל לאכלה בחלב והיא ביצת שחיטה דלא מאיס ולא מטמא ולא בדיל מינה גזרו ב"ש ביצתה אטו בשרה וקמ"ל בברייתא דאפ"ה שרו ב"ש וקמ"ל בברייתא מה דלא אשמועינן במתני' בעדיות ונסתר קושיית הגמרא ונרא' דאם נימא כן א"כ נביל' ואכילה בחלב שני ענינים הם ובכל אחד איכא צד קולא וצד חומר' ולא תליא זה בזה ולמה לא תנן בעדיות דחשיב כל מה דב"ש לקולא וב"ה לחומר' גם פלוגתייהו לענין אכילת ביצ' בחלב שהיא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה אף שכבר שנינו שם פלוגתייהו לענין נביל' הרי מנביל' לא ידעינן בשר בחלב לא לקולא לב"ש ולא לב"ה לחומרא אלא ע"כ דהך ברייתא דמותר לאכלן בחלב ב"ה היא אבל לב"ש איכא למימר דאסורה וב"ש סובר דבמה דלא בדיל מחמרינן אפי' באיסור דרבנן ובמה דבדיל מקלינן אפילו בדאורייתא וב"ה סברי להיפך דאיסור דרבנן קיל אפי' במה דלא בדיל ואיסור תורה חמיר אפי' במה דבדיל וא"כ לענין לאכלה בחלב ב"ש לחומרא וב"ה לקולא וגם איכא למימר דהך ברייתא דכ"ע היא ובדרבנן ב"ש וב"ה תרווייהו ס"ל דלא גזרינן ועכ"פ ליכא למימר שהיא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ושפיר הקש' מברייתא דמותר לאכלן בחלב וכל זה שייך כאן לענין איסור נביל' ואיסור בשר בחלב שא"א לומר שהתנא במשנ' כלל שניהם בדיבור אחד אבל בסמוך לענין לאכלן בי"ט שפיר קאמר בסמוך וכ"ת קמ"ל בברייתא וכו' וכפי' התוס' ושם ליכא להקשות א"כ למה לא תני בעדיות גם כן פלוגתא דב"ש וב"ה במעי אמן דב"ש לקולא וב"ה לחומרא ויבואר בסמוך בדברינו בדברי התוס':

שם והא תניא השוחט וכו' מותרות לאכלו בי"ט ואין לדחות דרב מיירי בי"ט אחר השבת ולכן אוסר במעי אמה מטעם שהוא ספק דאורייתא שמא אם לא נשחטה שאם היתה נולדת היום וגמרה מאתמול בשבת והך ברייתא מיירי בי"ט דעלמא ולכן מותרת כשנשחטה האם וכדעת רבינו אפרים שהביא בעה"מ וגם הרא"ש הביאו לעיל דף ב' ע"ב דא"כ דרב מיירי בי"ט אחר שבת איך קאמר דעם יציאתה נגמרה אדרבה אם יצאתה מבע"י פשיטא שאסורה ובהדיא קאמר רב לעיל דף ד' ע"א נולדה בזה אסורה בזה וגם אין לומר דרב היתר אתי להשמיענו עם יציאתה נגמר' ולכן אסורה ביצה שנולדה שאז נגמרה מאתמול משא"כ במעי אמה שרי' דא"כ קשה איפכא דמאי קמ"ל רב דזה תנינא בברייתא וגם אין לומר דרב לשיטתו לעיל דף ד' ע"א דנולדה בזה אסור' בזה וס"ל איסור הכנה וכר' יהוד' משום ר"א דעדיין היא מחלוקת ולכך אוסר במעי אמה משום הכנה דאין י"ט מכין לעצמו והך ברייתא כת"ק שם דלא ס"ל הכנה ולכך מתרת במעי אמה והא דנולדה אסורה לאו משום הכנה אסורה אלא או מטעם פה"נ או מטעם מש"ז דא"כ הי' להך בריית' למנקט נולדה בי"ט מותרת בשבת והוה ידעינן ק"ו שאם י"ט מכין לשבת ק"ו שי"ט מכין לעצמו א"ו שגם הך ברייתא ס"ל הכנה ואעפ"כ מותרת במעי אמה משום דלית בזה איסור הכנה כלל די"ט מכין לעצמו:

רש"י ד''ה ביו"ט וכו' ואסור' משום הכנ' דרבה פי' דסבר דגם יו"ט לעצמו אינו מכין וזו ממ"נ אסור' אם היתה נולדת היום אסור' משום גזירת יו"ט אחר השבת ואם לא היתה נולדת א''כ לא נגמר' עד היום ואין יו"ט מכין לעצמו ולא עוד אלא אפילו אם נימא דביצים במעי אמן מלתא דל"ש ולא גזרו בי' כדלעיל דף ב' ע"ב מ"מ זו אסור' שמא לא היתה נולדת ולא נגמר' אתמול והיום נגמר' ואין יו"ט מכין לעצמו

תוס' ד''ה עגל שנולד וכו' ותימא וכו' וי"ל דהא דאמר דשייך למיסר נולד היינו וכו' דומיא דפ"הנ ומשקין שזבו אבל בע"ח לא כוונת התוס' בקושייתן הוא דאף אי מיירי כאן בבהמ' העומדת לאכילה שאין כאן לא איסור מוקצה ולא איסור נולד מ"מ לא עדיף מביצה הנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה שאסורה לר' יצחק ולרב יוסף בריש מכילתין אי משום פה"נ אי משום מ''שז. וע"ז תירצו דאיסור נולד כזה לא שייך בבע"ח שאינו דומה לא לפירות ולא למשקין: אבל איסור נולד בבהמה שהיא עומדת לגדל ולדות אדרבה כשם שמוקצה דבע"ח חמיר טפי כך נולד דבע"ח חמיר טפי ומהרש"ל ביש"ש סימן י"ח למד מדברי התוס' הללו להתיר עגל שנולד אפילו מבהמה העומדת לגדל מטעם שאין איסור נולד שייך בבע"ח והמג"א בסימן תצ"ח סק"ט הביאו: ולדעתי אחר מ"כ אין זה כוונת התוס' וכוונתן כמו"ש:

ד"ה ביצים גמורות וכו' וקשה דהא אמרינן בעדיות וכו': לכאורה קשה הא כאן לא הובאה הך ברייתא רק אגב גררא להקשות על רב ועיקר מקומה הוא בסמוך דף ז' ע"א ושם הוה להתוס' לרשום דבור הזה ולהקשות מהך דעדיות והנלע"ד בזה דכוונת התוס' בזה על דרך שכתבתי בדברי הגמרא וכך הוא קושית התוס' דהרי שנינו בעדיות וכו' ואם כן על כרחך הך ברייתא ב"ש היא ואם כן מאי מקשה מינה לרב: וע"ז תירצו דלעולם גם לב"ה מותר ומשום דבב"ח הוא דרבנן:

בא"ד והאיכא בסמוך ר"י דאסור וכתב מהרש"א דמשמע להו דר"י סבר בשר עוף בחלב דאורייתא ולענ"ד זה דוחק דא"כ קשה לר"י למה אסרי ב"ה בביצת נבילה אפילו כיוצא בה נמכרת בשוק ומ"ש באכיל' בחלב דאפי' ר"י לא אסר אלא במעורות ודוחק לומר דר' יעקב יאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ועוד קשה למה הוצרכו להקשות מר' יעקב הוה להו להקשות מתנאי דסברי בשר עוף בחלב דאורייתא ועיין בחולין ר"פ כל הבשר דרבנן דר' עקיבא סברי שהוא מן התורה וע"ש דף קי"ג ע"א בתוס' ד"ה בשר בהמה וכו' ובחולין דף נ"ח ע"א בתוס' ד"ה ושוין וכו' הקשו באמת מי פשיט היתר זה וכו' הא פלוגתא היא או בשר עוף בחלב דאורייתא וכו' וכן בעירובין דף ס"ב ע"ב בד"ה אפי' ביעתא בכותחא ג"כ כתבו כמו בחולין וע"ק על דברי מהרש"א דהיא גופה מנ"ל דר' יעקב סובר דבשר עוף הוא מן התורה ודלמא הוא סובר דמעורות גזרינן אטו גופה ממש ואפי' בדרבנן אסור והנלע"ד בזה דדברי התוס' עניים במקום זה ועשירים במקום אחר וצריכים זה לזה וקושיית התוס' היא מחמת צירוף דברי ר' יעקב עם דברי הסובר בשר עוף בחלב דאורייתא דהא דאמרינן אפי' ביעת' בכותחא לפי הנראה אין הכוונ' לבשל הביצה בכותח שאין דרך הכותח לבשל בו כי אם לטבל בו וכן משמע בפסחי' דף מ"ג ע"א קריבו לי מתכילתא קריבו לי' כותח וכן שם דף מ"ד ע"א אי משטר קשטיר וכו' וביעתא בכותחא היינו שטובל הביצה בכותח בתורת ליפתן וא"כ זה ודאי אין בו איסור תורה אפי' בבשר בהמה דדרך בישול אסרה תורה ואמנם כיון דחזינן דר"י אמר אם מעורות אסורות מכלל שאם אינן מעורות מותרות וא"כ ס"ל דבשר עוף בחלב דרבנן דאל"כ מ"ש מביצת נבילה לב"ה דאפילו כיוצא בה נמכרת בשוק אסורה א"ו דס"ל שהוא דרבנן ואעפ"כ מעורה אסורה והנה הך ביעתא בכותחא דאמרינן בעירובין על כרחך אין הכוונה ע' דבר המפורש בברייתא להיתר בלי שום מחלוקת דבזה לא שייך לשון הוראה ועיין במהר"ם שיף והל"ל אפילו ביעתא בכותחא לא התיר ומדקאמר לא אורי ע"כ לא מיירי באינה מעורה דזה מפורש בברייתא דמותר בין לתנא קמא ובין לר' יעקב א"ו דבמעורות מיירי ואעפ"כ ליכא קושי' דהרי ר' יעקב אוסר דשאני חד דרבנן מתרי דרבנן דבשר עוף בכותח שאינו דרך בישול הוה תרתי דרבנן וכן מהאי מ"ד דסבר בשר עוף בחלב דאורייתא וא"כ הרי הוא כביצת נבילה ג"כ ליכא קושי' דבכותח שאינו דרך בישול לכ"ע אינה מן התורה ולכך קיל מנבילה: ואמנם קושייתם היא על ידי צירופי הדעות דמדר' יעקב חזינן עכ"פ דבחד דרבנן אסורה המעורה ואם כן מאן דסובר בהא כר' יעקב דבמעורות אפילו באיסור דרבנן גזרינן אטו גופה וסובר בבשר עוף כהאי תנא שהוא דאורייתא א"כ בכותחא אף שהוא אינו דרך בישול מ"מ לא הוה אלא חד דרבנן ויש סברא לאסור במעורות וא"כ אינו הוראה פשוטה כל כך וע"ז תירצו דבנבילה אסרו אטו טריפה וגם ר"י דאוסר במעורות היינו שסובר שהיא מן התורה ואעפ"כ אינו דומה לנבילה ולכך אינן מעורות מותרות אבל בכותח שאינו דרך בישול ואין בו שום דעה שהוא מן התורה לכ"ע מותר אפילו מעורות:

ד"ה וכ"ח וכו' ופריך תנינא דאדרב' נולדה חמורה וכו' ואין להקשות היא גופא מנ"ל ודלמא לעולם במעי אמה חמורה ומתניתין קתני נולד' להודיעך כחן דב"ה דאפילו נולדה אסורה דלב"ה אף אם אשמעינן דבמעי אמה אסור' ממילא ידעינן דנולדה אסורה דהרי בי"ט עכ"פ סתם לן תנא כרב יהודה כדאמרי' בריש מכילתין וכיון שאסור' במעי אמה אפי' בעומדת לשחיטה מטעם דאין יו"ט מכין לעצמו אז ממילא כשנולדה אף אם נימא בנולדה לא שייך הכנה לפי שמאתמול נגמר' ובחול נגמר' מ"מ אסורה משו' מוקצה דהרי בריש מכילתין אמרו אי בתרנגולת העומדת לאכיל' אוכלא דאפר' הוא ופירשו התוס' שם דלכך חשיבא אוכלא דאפרת דהרי אי בעי שחיט לה ואכל כל מה שבגוה ע"ש בתוס' אבל אם היא אסורה במעי אמה לא שייך דשחיט ואכל מה שבגוה וא"כ ממילא כשנולדה אסורה מתורת מוקצה או נולד אפי' אם נסתלק טעם הכנה ממנה מוקצ' ונולד היא בשלמ"א לב"ש שפיר אמרינן דקמ"ל בברייתא מה דלא אשמעינן במתניתין דלב"ש שפיר שייך לומר דדוקא בנולדה מתיר אבל במעי אמה אסורה והיינו משום דב"ש לית מוקצה ונולד: אבל לב"ה אי אפשר לאסור במעי אמה ולהתיר בנולדת וכיון דא"א לו' במשנתינו רבות' לב"ה א"כ ע"כ נהפוך הוא דנולד' חמור':