צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 5

תוס' ד''ה גזירה וכו' אך תימא מאי שמא יעלה ויתלוש וכו' אוכל נפש הוא נראה שזה הי' פשוט להתוס' דקצירה ותלישה וכיוצא כמה מלאכות באוכל נפש שאסורים בי"ט אלא שהיו סבורים שאיסורם היא רק מדבריהם וכמ"ש הרא"ש בריש פרק אין צדין אבל כאן בשמעתין דגזרינן על פירות הנושרין מעצמם שמא יעלה ויתלוש מכלל שהתלישה היא אסורה מן התורה דאל"כ הוה גזירה לגזירה ולכן הוקש' להם דוקא כאן וכן מה שיקשו מצידה היא ג"כ נכון שהתוס' שם בר"פ אין צדין כתבו שאין נותנין לפניהן מזונות הוא מטעם שמא יבא לצוד מהם וא"כ מכלל שהציד' אסורה מן התורה:

בא"ד אותן מלאכות שמשימור ואילך דהיינו מלישה ואילך וכו' ועוד דבירושלמי ושלמי יש מיעוט אחר אך שלא לקצור: הביאו התוס' הך ועוד משום דהך דרשא משימור ואילך ניחא אם די במצות בשמירה מלישה ואילך: אבל לרבא בפסחים דף מ' דבעי שימור משעת קצירה אי אפשר למילף מושמרתם את המצות: והרי שם בפסחים מר בריה דרבינא מנקטא לי' אימי' בארבא ומסתמא ראתה כן מרבינא והרי רבינא בכאן משני רומיא דר"י אדר"י מכלל דגם איהו סובר איסור ביצה משום משקין שזבו ואפי' לפמ"ש לעיל בסמוך דלרבינא האיסור משום פירות הנושרין אעפ"כ ע"כ אוסר הקצירה ולכן הביאו הדרשה השנית שבירושלמי דדריש אך הוא מיעוט שלא לקצור ובהכי ניחא ג"כ שהתוס' מביאים רק מיעוטא דאך שלא יקצור והרי זה לשון הירושלמי בפרקין הלכה י' ר' יוסי בשם רשב"ל אך אשר יאכל וכו' עד ושמרתם את המצות תני חזקי' ופליג אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ע"ש בירושלמי והביאו הר"ן בר"פ אין צדין ועכ"פ הירושלמי הביא שלש מיעוטין דהיינו אך הוא לבדו והתוס' הביאו רק מיעוטא דאך ובאמת בירושלמי ממעט מן שלש מיעוטים שלש מלאכות קצירה וטחינה והרקדה: והתוס' הביאו רק קצירה ונראה דכאן לא הוצרכו התו' רק איסור קצירה דשמא יעלה ויתלוש היינו קוצר ואמנם קשה הרי גם משקין שזבו הוא מטעם שמא יסחוט והרי סחיטה לאו תולדה דקצירה היא אלא תולדה דדש היא כמבואר כאן ברש"י ומה הועילו התוס' בהביאם איסור קצירה אבל לפי דברינו עיקר זה ועוד דבירושלמי הביאו התוס' לתרץ אליבא דרבינא דלדידי' אי אפשר למדרש מן ושמרתם את המצות והרי כבר ביארתי בדברי הגמרא דלרבינא אין הכרח כלל דאית לי' גזירת משקי' שזבו רק גזירת פ"הנ ואם כן לרבינא אין לנו שום הכרח שאוסר סחיטת פירות ביו"ט כלל: וסגי להתוס' בהביאם דבירושלמי דריש אך שלא לקצור ובאמת הירושלמי דדריש שלש מיעוטין דהיינו קצירה טחינה והרקדה: כתב הר"ן בר"פ א"צ וז"ל: ובירושלמי נתנו בזה שני טעמים מנין שאין טוחנין ואין מרקדין ר"י בשם ר"ל אומר אך אשר יאכל לכל נפש וכו' מן ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך למעט טחינ' והרקדה וק"ו קצירה ודישה תני חזקי' ופליג אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין מכאן שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביום טוב ומוכח התם דבריר' א"ב: ומ"מ נראה משטת הירושלמי שהטחינה וכיוצא בהו אסור' התור' ואין זה דרך גמרתינו דהא שרינן שחיקת פלפלין וכו' כדרכן ובירושלמי הוצרכו לומר וכו' שהית' טחינ' שלא כדרכה וכו': ואני אומר ששטת הבבלי אזלא בשטת תני חזקי' שבירושלמי דלא דריש מושמרתם את המצות אבל דריש מן אך היא לבדו שהם מועטין אלא שבירושלמי דריש תלתא מיעוטא ולכן ממעט קצירה טחינה והרקדה אבל שטת תלמוד שלנו דריש הוא לבדו חד למעוטי מכשירין וחד למעוטי מיל' שלא בזמנ' דאתי' בק"ו כדאמ' רבא בשבת דף כ"ד ע"ב: ונשאר רק חד מיעוט דהיינו אך ומוקמינן לי' על המסתבר דהיינו קצירה: ולכן שרי שחיקת פלפלין כדרכה שהי' תולדה דטחינה: ובזה הונח לי מה שהביא הפ"י לתמוהי על בה"ג שהיתר הסחיט' לצורך אוכל נפש והרי כאן בשמעתן משמע שגזרו ביום טוב על מש"ז משום שמ' יסחוט ולדרכינו נכון דר' יצחק ור' יוחנן אפשר שסברי כדרשה הראשונה דירושלמי דילפי מושמרתם את המצות ואסורים כל המלאכות שקודם לישה אפי' טחינ' והרקדה וק"ו דישה כמו"ש הר"ן וכיון דדישה אסורה ממילא גם סחיטה אסורה שהוא תולדה דדש כמו"ש רש"י: אי נמי דל"ל ק"ו דרבא וע"ש בשבת דף ך"ד ע"ב שהתוס' להשיב באמת הרבה תשובות על האי ק"ו וכיון דל"ל האי ק"ו ולא צריכה להו מיעוט על מילה שלא בזמנה ואייתר עכ"פ תרי מיעוט' מהני תלתא דבירושלמי ומוקמינן חד למעוטי קצירה ואידך על כל פנים למעוטי דישה שהוא עכ"פ חמור יותר מטחינה והרקד' כמו"ש הר"ן וממיל' סחיטה אסורה ביום טוב אבל להלכה ודאי דלא קיי"ל האי לימוד ושמרתם את המצות שבירושלמי דא"כ הית' הטחינה אסורה מן התורה ואיך התירו שחיקת תבלין כדרכן והרי הוא תולד' דטוחן וכמו"ש הר"ן וגם רבא בתראי הוא ואמר הוא לבדו תרווייהו דרש"י חד למעוטי מכשירין וחד למעוטי מיל' שלא בזמנ' דאתי' בק"ו ולא אשתייר רק חד מיעוט דהיינו אך וממעטינן קצירה אבל דישה לא ממעטינן ולכך מותר סחיטה ביום טוב לצורך אוכל נפש: ועדיין נשאר לנו ליישב מה שקשה לפי דברינו מה הקשה בגמ' רב יוסף מ"ט לא אמר כר' יצחק ומאי קושיא ודלמא ר"י סבר דסחיט' גופ' מותרת ביום טוב לצורך א"נ וכשטת בה"ג והנלע"ד בזה דהרי רבי יוסי בשם רשב"ל בירושלמי דיליף מושמרתם את המצות וכו' לאו היינו רב' יוסי המפורסם בבבלי דזה תנא הוא ולא יאמר משמי' דרשב"ל אבל לדעתי לישנא דירושלמי לישנא קלילא הוא ור' יוסי הזה הוא רב יוסף הנזכר בבבלי וכיון דאיהו יליף מושמרתם דהיינו משימור ואילך ממילא כל המלאכות שקודם לישה לא הותרו וכיון שהדישה אסורה גם סחיטה אסור' שהיא תולדה דדישה

ד"ה ר"י אמר מוחלפת השיט' דא"כ ר"ש דקשה מדר"י וכו' וכתב מהרש"א ואין להקשות דא"כ השתא ההוא דאין סוחטין מוחלפת כ"ש דקשה דרבנן אדרבנן וכו' ולכאורה קושיא היא רק להמהרש"א לשיטתו בדבור התוס' הקדום במ"ש עי"ל דלא שייך מוכן לעורבים וכו' מצפה לכך שאין הכוונ' לגמרי מטעם מוכן לעורבי וס"ל דלא שייך כלל מוכן לעורבים בפ"הנ רק עקר הטעם דלית בהו משום דיושב ומצפה וזו היא שטת המהרש"ל אבל המהרש"א סובר דטעם מוכן לעורבים נשאר רק שעל טעם מוכן לעורביה לחוד לא מהני להתיר שהרי אין מעמידין בהמה כל המוקצ' שמתחל' כתבו התוס' דמיירי בתרי עברי דנהרא ועתה חידשו התוס' דלא מיירי בתרי עברי דנהרא אלא דלטעם מוכן לעורבים בעינן גם כן יושב ומצפה זו היא שטת מהרש"א: ולשיטתו אתיא גזירת פ"הנ גם לר' יהוד' דבעינן טעם שמא יעלה ויתלוש דמטעם מוקצה אינו אסור דאף דלא מהני לר"י יושב ומצפה שהרי הוא אוסר במותר שמן שבנר אף שיושב ומצפה: היינו דיושב ומצפ' לחוד לא מהני אבל יושב ומצפה בצירוף מוכן לעורבים מהני גם לר"י לאפוקי מאיסור מוקצה ולכן הוצרכו לגזור על פ"הנ משום שמא יעלה ויתלוש ולשטתו הא דרמי ר' יוחנן דר"י אדר"י ולא ניחא לי' לפרש דמה דאמר ר"י תאכל בשני אבל בראשון לא היינו משום גזרת פ"הנ על כרחך הוא משום דר' יוחנן סבר כר' יצחק דלא שייך כלל גזירת פ"הנ בביצה דפירות מגלו וקיימי וביצה בלועה ולפי"ז שפיר הקש' המהרש"א דהשתא דמחלף ההוא דא"ס קשיא דרבנן אדרבנן: אבל לשטת מהרש"ל כבר ביארנו בדברו סוגית הגמרא דלר' יהודה לא גזרו שום גזירה על פ"הנ אם כן לא קשיא קושיית מהרש"א כלל דבשלמא דר"י אדר"י שפיר רמי ר"י דלרבי יהוד' ליכא שום טעם לאסור ביצה רק מטעם מ"שז דלדידי' ליכא למימר משום גזירה פ"הנ שהרי לא היתה שום גזירה בפ"נ אבל עתה דמשני מוחלפת השטה ל"ק דרבנן אדרבנן דטעמייהו דרבנן שפיר איכא למימר דאסרו ביצ' משום גזירת פה"נ ולא משום מש"ז דאינהו סברי כל אוכלא אוכלא דאפרת הוא:

ואחר הישוב הנכון נראה דגם לשטת מהרש"ל ג"כ שפיר הקשה מהרש"א דרבנן אדרבנן דהרי אם באנו לתרץ כפי מ"ש דלמה דמסיק מוחלפת השטה אז טעמייהו דרבנן הוא דביצ' אסור' פה"נ א"כ למה קאמר כאן ואף ר' יוחנן סבר גזיר' משום משקין שזבו הוה ליה למימר דר"י סבר גזיר' פה"נ דהרי כמו שמוכח מדברי ר"י גזירת מש"ז ה"נ מוכח מדברי רבנן גזירת פה"נ ואיך הכריע דר"י סבר גזירת מש"ז ומוקי משנתינו כר"י אדרב' מסתמא מוקי משנתינו כרבנן ומשום גזירת פה"נ א"ו דאין לנו שום הכרח לפרש לרבנן שום טעם חדש ממה שהוא טעמי' דר"י וא"כ קשיא דרבנן אדרבנן: וצריכין אנו לתירוץ של מהרש"א דתרי רבנן נינהו והני רבנן דא"ס לא היינו הני רבנן דכלכלה:

בא"ד וא"כ אי אמרינן איפוך אסר אפי' שני וכו': עיין בדברינו ברש"י ד"ה בשני אין וכו' ופירשתי דאי אפשר כלל לפרש מוחלפת היינו דכלכלה שהרי לא הביא ר"י דברי חכמים ברומיא דילי'. והתוס' על כרחך לא נחתי לזה דא"כ לא הוצרכו לשום הוכחה ולפי"ז קשה דלמא לעולם הך דכלכלה החליף ואע"פ כן ל"ק דר"י אדר"י ע"פ מ"ש שם בדברי רש"י דלהכי לא מוקי ר"י הך דכלכל' בתרנגול' העומדת לגדל ביצים וכדמוקי רבינא ב"פ הוה משום דאיך אמר ר"י תאכל בשני הרי אפי' הביצ' ביום חול גמור אסורה בי"ט שהביצ' היא מצד עצמה מוקצית ולהכי הוצרך ר"י לפרש בעומדת לאכילה ומשום משקין שזבו: אבל כדמסיק מוחלפת השיטה והיינו דכלכלה ור"י אוסר בשני הימים אז באמת מוקמינן לה בעומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה ולא קשיא דר"י אדר"י כלל ואם דלפ"ז נסתרו דברי הגמרא דאף ר"י סובר משום מש"ז וכמוש"ל בדברי רש"י. היא גופה קשיא על הגמרא דמנ"ל דלמה דמסיק ר"י מוחלפת השיטה דאית ליה גזירת מש"ז כלל ור' יהוד' תרוייהו לאו משום מש"ז נגעו בה אבל מטעם מוקצ' ונולד ורבנן נולד א"ל ומוקצ' לי' להו ולכן אסרי בראשו ומתירים בשני ור"י אוסר גם בשני וכמ"ש בשיטת רש"י ונר' דס''ל להתוס' דר"י ודאי סובר בהא כר"נ דמאן דא"ל מוקצה א"ל נולד ומאן דל"ל מוקצה ל"ל נולד וא"כ אי אפשר לפרש טעמייהו דרבנן דבראשון הוא נולד ובשני הוא רק מוקצה שאין לחלק כלל בזה. והוא ע"פ שאמרו בשלהי שבת דר' יוחנן אמר הלכה כר"ש ומקשה והרי אר"י הלכ' כסתם משנה. ותנן אין מבקעין עצים מן הקורה ולא מן הקורה שנשברה בי"ט ומשני ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן בש"א מגביהין מעל השלחן וכו' ואר"י אנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש וכו' ע"ש ומעתה אי ס"ד דיש לחלק בין מוקצ' לנולד איך פסק ר"ו לחלוטין כר"ש דהרי סתמא קאמר הלכ' כר"ש ומשמע בין במוקצ' ובין בנולד דהרי ר"ש גם נולד מתיר וכמ"ש התוס' בריש מכילתין בד"ה קס"ד יעו"ש ואיך פוסק ר"י כר"ש והא אמר הלכ' כסתם משנה ותנן אין מבקעין וכו' והאי נולד הוא דקורה שנשברה נולד הוא ואי משום דסתמא אחרינא אשכח דהיינו מגביהין מעל השלחן דב"ה כר"ש האי מוקצ' הוא ובמוקצ' סתם כר"ש אבל בנולד סתם כר"י הן אמת שהרא"ש בשלהי ביצ' כתב דהך מגביהין עצמות וקליפין נולד הוא ואני אומר עפר אני תחת כפות רגלי הרא"ש ואיני יודע מנ"ל שזה נולד הוא ולדעתי הוכיח זה שהרי רב במוקצ' לטלטל סבר כר"ש כמבואר בשבת דף קכ"ח ע"א ובנולד סבר אף לטלטל כר"י כדמוכח בתוס' דף י"ט ע"ב ד"ה שמן של בדדין וגם מוכח שם בתוס' דגרעינן מחשבי נולד יע"ש מ"מ הרי בדף ך"ט שם מחלק בין גרעינין לקליפין דגרעינין מעיקרא מכסיין והשתא מגליין משא"כ קליפין דמעיקר' והשתא מיגלי יעו"ש וא"כ אפש' דעצמות וקליפין לאו נולד חשיבי אלא ששם בתו' בסוף ד"ה והא דרב מוכח של מסקנא אין לחלק ושפיר קאמר הרא"ש ואמנם מדברי תוס' מכילתין בד"ה קס"ד משמע להיפך מדהוצרכו להביא ראי' כלים אלא דסובר ר' יוחנן שאין שום סברא לחלק בין מוקצ' לנולד ואף שביצ' חשיב נולד טפי כמ"ש התוס' בריש מכילתין בד"ה קס"ד מ"מ אם יש שום חילוק בין נולד לנולד שוב ק"ו שיש סברא לחלק בין מוקצ' לנולד דשברי כלים ועדיין יש להקשות מנ"ל דר"י סבר גזירת מש"ז ודלמא מה דמסיק מ"ה היינו הך דכלכלה ובתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצ' וחכמים לא סברי לא מוקצ' ולא נולד אבל אית להו גזירת פירות הנושרים וכמש"ל דמאן דלית ליה מוקצ' ודאי גזרו על פה"נ שמא יעלה ויתלוש ולכך אסרו חכמים בראשון משום גזירת פה"נ ולא משום מש"ז ונראה דגם הא לא קשיא דהוי אם הך דכלכלה מוחלפת אז נזכרו דברי חכמים במשנ' קודם דברו ר"י ועל דברי חכמים מסיים במשנ' ור"י אוסר וכדמוכח בסוף הדיבור בשטה מאייברא. ולפי"ז אם טעמייהו דחכמים משום פה"נ א"כ מיירי חכמים בכל מיני ביצה בין מתרנגולת העומדת לגדל ובין מתרנגולת העומדת לאכול ובכולהו אסרי בראשון והתיר בשני ואיך מסיים ע"ז ור"י אוסר ועל דברי חכמים קאי וקשה למה אוסר ר"י בעומדת לאכיל' והרי גזירת פה"נ ליתא לר"י כלל כיון שאוסר מוקצ' ומשום מוקצ' ונולד ג"כ ליכא בעומדת לאכיל' ואיך קאמר סתם ור"י אוסר ולכן אי אפשר לפרש כן וע"כ מוחלפת הך דאין סוחטין. ובהך דכלכל' תרוייהו דהיינו ר"י וחכמים משום מש"ז אוסרים מר בו ביום ומר בשני הימים. והני חכמים לאו היינו חכמים דאין סוחטין:

בא"ד ובשטה מאייברא תירץ וכו' לדידי אפי' בראשון שרי וכו': ולשטה זו הדרא קושייתי דלעיל לדוכתא דלמסקנא דמחליף בכלה ור"י לדבריהן דרבנן קאמר מנ"ל דסבר ר' יוחנן גזירת משקין שזבו וחכמים דאמרי תאכל בשני אבל בראשון לא הוא משום גזירת הפ"נ ור"י לדבריהן קאמר לדידי אף בראשון שרי דלית לי שום גזיר' בפה"נ ולדידכו דאסריתו משום פה"נ אף בשני אסור דקדושה אחת היא ולכן צ"ל דשטה מאייברא סובר כסברא הראשונה שכתבו התוס' בדבור הקדום דגם בפירות האילן שייך מוכן לעורבים בעומד בחצר וההוא דלא יעמוד בהמתו על המוקצ' מיירי בתרי עברי דנהרא וא"כ גם לר"י גזרו על פירות הנושרין משום שמא יעל' ויתלוש ואי ס"ד דס"ל לר' יוחנן שיש לדמות ביצה לפ"הנ א"כ מתחלה מאי קשיא לי' דר"י אדר"י ודלמא טעמא דר"י בביצה הוא משום פ"הנ א"ו דמצד הסברא סובר ר' דאין לדמות ביצה לפירות כלל:

אלא דלפי"ז דגם לר"י אף דאית לי' מוקצה אפ"ה שייך גזירת פה"נ הדק"ל מה שהקשינו לעיל בדברי הגמרא דלמא קאמר ואף ר"י סובר משום גזירת מש"ז ולא קאמר דגם רבינא סובר גזירת מש"ז ונרא' דעל רבינא איכא למימר דלית לי' מש"ז וסובר משום גזירת פה"נ. והאי דקאמר לעולם לא תיפוך וכו' לדברי ר' יוחנן קאמר לדידי בלא"ה ל"ק דר"י אדר"י דלדידי טעמא דביצ' הוא משום פירות הנושרין אלא אפי' לדידך דסברת משום משקין שזבו אפי' הכי לא תיפוך וכו':

ע"ב בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וכו' שם בעירובין דף ל"ט ע"ב קאמר וצריכי וכו' ואי אשמועינן הני תרתי משום דליכא למגזר וכו' דאיכא למגזר משום פה"נ ומשום מש"ז וכו' ונלע"ד דלאוקימת' דרבינא ב"ע דמוקי לה במוקצה ג"כ ניחא דעכ"פ מוקצה חמיר יותר מגזירת פירות או משקין ותדע דבסמוך דפריך מברייתא דספיקא אסור' לרב יוסף ור' יצחק ולא פריך לר"נ כתבו התוס' ישנים דמוקצ' הוא כעין דאוריית' וא"כ שפיר צריכא דאפי' במה דחמיר כעין דאוריית' ג"כ אמרינן שתי קדושות הן:

שם ור"י לטעמי' דאית לי' מוקצ': הא דאמר דר"י לטעמי' והרי גם חכמים אסרי ואדרב' אסרי אפי' בשני נראה דחכמים אפשר לאו משום מוקצ' אסרי דאולי במוקצ' כר"ש אבל משום מש"ז אסרי להביצ' לא סבירא להו דכל אוכלא אוכלא דאפרת הוא.

שם אין מטלטלין אותה וכו' לפ"מ שמשמע בדברי התוס' בשבת דף מ"ה ע"ב בד"ה דאית בה ביצה דמשום משקין שזבו אין לאסור בטלטול ומינ' דהה"ד משום פירות הנושרין ג"כ אין לאסור הטלטול דמ''ש דזה וזה מחמת גזירה אסורים: ולפי"ז קשה למה הוצרך כאן לאתובי לרב יוסף ור' יצחק מסיפא דספיקא אסור' ה"ל לאתובי מרישא דלדידהו למה אין מטלטלין אות': ולא עוד דמה משני סיפא אתאן לספק טריפה והרי אכתי קשה מרישא. והנלע"ד בזה שכתבו התוס' שם במסכת שבת דמשום מ"שז אין הטלטול אסור זהו למאן דלית לי' מוקצה אבל לר"י דאית לי' מוקצה שוב ממילא כל דבר שאסור באכילה ממילא מוקצה הוא דלא חזי ביומי וכיון שהוא מוקצה ממילא אסור בטלטול וכן מורה לשון התוס' שם שכתבו דמש"ה לא הו' אסר ר"ש לטלטלה אלא לאכל'. ואמנם גם לר"י אני מסתפק במשקין שזבו אם אסורי' בטלטול שהרי בה"ש היו מוכנים שהרי הפירות עצמם מוכנים הם ועכשיו שזבו מהם המשקין אף שהמשקי' אסורים מטעם שמא יסחוט מ"מ אין מוקצ' לחצי שבת אלא שזה טעותא היא דעד כאן לא פלפלו לקמן דף ך"ו ע"ב אם יש מוקצה לחצי שבת אלא היכי דהדר אחזו אבל קודם שאחזו ודאי מוקצים שם אפי' באמצע יום השבת ומעת' כיון דלר"י ודאי אסור' לטלטל לכך לא קשיא מרישא דאף אי הו' מוקמינן הך ברייתא בעומדת לאכיל' אפ"ה כיון שעכ"פ הביצ' אסור' אי מטעם פ"הנ אי מטעם מ"שז ממילא היא מוקצ' לכן אין מטלטלין אות' ואפי' לרבינא וכן רבינא בר עולא דלא משני איפוך ולדבריהם ר' יהודה סובר כלל לאוכלין אוכלא דאפרת הוא ואם כן לר' יצחק אי הך ברייתא ר' יהודה היא אם כן למה אסורה הביצה כלל הרי לא שייך בביצ' גזירת משקין שזבו נראה דאף דבמוקצ' סבר' הך ברייתא כר"י מ"מ בההיא דאין סוחטין כחכמים סבר' דמשקין שזבו אפי' מפירות העומדים לאכילה אסורין:

אלא דלפ"מ שבארנו בעמוד הקדום בסוגית הגמרא בד"ה אלא רב יוסף וכו' דלשטת מהרש"ל בתוס' ד"ה שמא יעלה וכו' לא גזרו על פ"הנ לר' יהודה כלל אם כן קשה לרב יוסף למה אסור לטלטל הביצה ממ"נ מני הך ברייתא אי רב יהודה הרי הוא מותרת אפילו באכילה ואי ר"ש למה אסורה בטלטול ולכן נראה דע"כ לא כתבו התוס' שם דלר"ש לא הוה אסר הטלטול אלא לטעם משקין שזבו דהמשקים בעצמם ראוים לטלטל דלאו מוקצה כגרוגרת וצמוקין נינהו שהרי היו ראוים קודם שזבו אבל לטעם פירו' הנושרין כיון שהיו אסורין בטלטול בה"ש שהרי היו מחוברין אף שנתלש מ"מ כיון שגם עתה אסורים מטעם גזירה שמא יעלה ויתלוש אסורים גם בטלטול ואף שר"ש לית ליה מוקצה לבה"ש כמבואר בשבת דף קנ"ו ע"ב בתוספות ד"ה והאר"י וכו' היינו היכי שהותר עתה לגמרי אבל היכי שגם עתה נשאר אסור באכיל' נשאר באסורו הראשון לגמרי גם בטלטול וכיון שפירות הנושרין אסורים בטלטול גם ביצה לרב יוסף אסור' בטלטול ועיין במה שנבאר בסמוך בדברי התוספות: