צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 3

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש בכונת רבה דאמר בי"ט שחל אחר השבת עסקינן והוא ע"פ שכתבו התוס' במסכת פסחים דף נ"ח ע"ב בד"ה באלו חל בשני בשבת וכו' דגם כשהיו מקדשין ע"פ ראיה אעפ"כ נזהרו בלא בד"ו פסח ובחידושי שם בפסחים כתבתי שגם רש"י אף שחולק בקבועת הפסח מ"מ מודה בקביעת ראש השנה יע"ש א"כ לפי הכלל דלא אד"ו ראש לא משכחת בר"ה וסוכות ושמיני עצרת שיהיו אחר השבת ולא שייך למיגזר בהו גזירה משום י"ט אחר השבת וראוי להיות ביצה שנולדה בר"ה ובסוכות מותרת לפי טעמא דהכנה ומה דאמרינן לקמן דף ד' ע"ב אתמר שני י"ט של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה: לרב דאית ליה מוקצה משכחת לה בעומדת לגדל ביצים ולשמואל דלית ליה מוקצה אולי אית ליה טעמא דפירות הנושרין או משקין שזבו אבל טעמא דהכנה לא שייכא בר"ה ובסוכות וא"כ אפשר שזהו כונת רבה הכא בי"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן ואין רצונו שחל באמת אחר שבה: אלא רצונו בי"ט שחל לפעמים אחר שבת ששייך הכנה ולכן אפילו חל באמצע השבוע גזרינן אטו אחר השבת לאפוקי ר"ה וסוכות ושמיני עצרת שאי אפשר להם להיות חל אחר השבת ביצה שנולדה בהם שריא אלא דלפי זה לא שייכא ביצה בכל יו"ט רק בפסח ושבועות והי' להתנא להקדים בבא דהשוחט חיה ועוף הנוהג בכל י"ט ואי משום שרצה להסמיך בבא דשאור לבבא דביצה כדי להורות ששאור איידי דביצה שייכא כאן מטעם שכתבתי במשנתינו שנדע שגם ביצה היא לגמרי מקולי ב"ש ועיין בדברינו במשנותינו: אכתי הי' לו לסדר כך השוחט חיה וכו' ביצה וכו' שאור וכו' וג"כ הוה ידעינן דשאור שייכא לביצה: למה הקדים ביצה שאינו נוהג בכל י"ט: להשוחט שנוהג בכל יו"ט ואמנם בזה נוכל לומר דרבה לטעמיה דסבר הכנה דאורייתא והקדים ביצה ושאר שהם של תורה להשוחט שהוא גזירה דרבנן וכמ"ש במשנתינו ועפ"ז הונח לנו מה שנתקשו המפרשים דמה יענה רב נחמן להך ברייתא דבסמוך השוחט תרנגולת ומצא ביצים גמורות וכו' דדייקינן מינה דוקא מצא בה הא נולדה אסורה במ"מ אי בעומדת לגדל ביצים איך משכחת שישחטנה בי"ט ואם שחטה לצורך חול' המסוכן אכתי איך הביצה מותרת והרי בין התרנגולת ובין הביצה שבה הכל מוקצים הם ואם ואם התרנגולת מותרת להחולה אכתי הביצה שמצא בה מוקצה היא ואם גם הביצה צריכה לחול' פשיטא שאפילו ביצה שנולדה מותרת לצורך חולה המסוכן ואי מיירי בתרנגול' העומדת לאכיל' א"ש מה אריא מצא בה אפי' נולדה שרי לר"נ דהרי רב נחמן לית ליה לא הכנה ולא פירות הנושרין ולא משקין שזבו מדלא מוקי משנתינו בהכי: ולפמ"ש נראה דגם ר"נ ס"ל הכנה אלא שס"ל דהכנה לאו דאורייתא וכיון דהכנה לא שייך רק בפסח ושבועות הי' לו להקדים בבא דהשוחט דשייכא בכל י"ט דלדידיה גם ביצה היא רק מדרבנן אסורה משום הכנה ולכך לא מוקי משנתינו בעומד' לאכיל' רק בעומדת לגדל ביצים ומשו' מוקצה דשייך בכל הי"ט: אבל הברייתא שפיר מוקי בעומדת לאכילה ומשום הכנה ובי"ט של פסח או עצרת ומ"ש לקמן כולהו להו כרבה לא אמרי הכנה לית להו היינו הכנה דאורייתא לית להו:

אלא דמסתפינא לומר דבר חדש דלרבה תהי' ביצה שנולדה בר"ה וסוכות מותרת. ולא מצינו דבר זה בדברי שום אחד מהפוסקים ולכן נלע"ד דגזרו יום טוב של ראש השנה ושל סוכות אטו יום טוב של פסח ועצרת וא"ת תינח אם היה אפשר להו להיות אחר השבת אבל כיון שא"א להו שיחולו כי אם באמצע השבוע שבזה בפסח ועצרת גופי' הוא רק גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה יש לומר כמו דאמרינן לקמן באוקימתא דר"י ור"י דנולדה חדא גזירה ה"נ כאן כשגזרו על י"ט סתם גזרו וממילא גם ר"ה וסוכות בכלל הגזירה ועוד נלע"ד דע"כ לא כתבו התוס' שם בפסחי' בזמן המקדש היו מקפידי' על הקביעות אלא לענין תרי בבי בהדי הדדי כמבואר שם בדבריהם והיינו שלא יהי' יו"הכ ושבת סמוכים יחד ולכן לפי דבריהם היו מקפידי' שלא יהי' פסח חל בשני בשבת שאז יבוא יו"הכ בע"ש: ולכן נזהרו שלא יהי' ר"ה לא ביום ד' ולא ביום ו' אבל שיהי' ר"ה ביום ראשון בשבוע שאז הקפידא רק בשביל ערבה שלא תחול בשבת ע"ז לא היו מקפידים בזמן שהיו מקדשין ע"פ ראויי' לאיים עבור זה על העדים ואף שמשמע בדברי התוס' דף מ"ג ע"ב בד"ה לא איקלע שהיו מקפידים יותר על ערבה מעל תקיעה. מ"מ לא היו מקפידים כמו על יו"הכ ושבת ולכן כשהיו העדים עומדים על דבריהם היו מקדשין תשרי אף ביום א' בשבת: ושפיר שייך גם בר"ה וסוכות הכנה דביצה:

שם דאמר רבה מאי דכתיב וכו' התוס' במס' עירובין דף ל"ח ע"ב נסתפקו אם גרסינן דתניא ור"ת מחק הגרסא דתניא והתוס' קיימו הגרסא וכתבו ואין להקשות מן הברייתא לר' יוחנן דלית ליה הכנה לקמן דף ד' וכו'. ולכאורה קשה למה הוקשה להם דוקא מר"י ולא הקשו מהא דבסמוך דאמרי' כולהו כרבה לא אמרי הכנ' לית להו ונראה דבשלמא במה דאמר הכנה לית להו היינו גזירת הכנה שנגזור בי"ט דעלמא אטו י"ט הסמוך לשבת לית להו ולכן לא רצו לאוקמי משום הכנה דא"כ לא מתוקמה אלא ביו"ט אחר שבת: אבל שפיר אית להו הברייתא דאין י"ט מכין לשבת ואין שבת מכין לי"ט אבל ר"י לקמן שאמר נולדה בזה מותרת בזה והרי ר"י אית ליה גזירת משקין שזבו כדבסמוך וא"כ על כרחך ביומה אסורה ואם אית ליה הכנה איך היא מותרת למחר והא אין שבת וי"ט מכינים זה לזה ועיין לקמן דף ד' ע"א בתוס' ד"ה אלא בהכנה דרבה וכו':

שם אלא מעתה י"ט דעלמא תשתרי ואע"ג דרבה באמת אמר ביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן וא"כ מנ"ל לאביי דאוסר כלל ביום טוב דעלמא ודלמא באמת ביום טוב דעלמא שרי ובשעה מקובצת ראיתי שמעשים בכל יום אקשי לי' שמעשים בכל יום לאסור ביצה שנולדה ביו"ט שאינו אחר השבת ובעיני יפלא דא"כ למה לא קשיא לר"נ ממעשים בכל יום ונלע"ד דזה כוונת רש"י שפירש כאן דרבה יליף מכאן דמוקצה דאורייתא וא"כ כיון דב"ה ילפי מכאן הכנה ממילא ס"ל מוקצה אפי' מן התורה וב"ש כיון דלא דרשי הך קרא כלל אפילו להכנה ממילא לא דרשי מיני' מוקצה ולפ"ז אי אפשר להפך המשנה דמגביהין עצמות וקליפין כר"נ דאמר אנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש דלרבה אי אפשר לומר כן דהרי ב"ה אסרי מוקצה מן התורה ואף שיש לחלק בין מוקצה שלא הי' בעולם לעצמות וקליפין מ"מ כיון שעכ"פ לב"ה יש מוקצה שאסור מן התורה ויש למוקצה עיקר מן התורה ולב"ש אין שום רמז למוקצה מן התורה איך שוב בשום מוקצה בית שמאי מחמירין וב"ה מקילין וכיון שהמשנה נשאר על מכונה וב"ש לקולא וב"ה לחומרא א"כ קשה על תנא למה שנה משנתינו בעומדת לאכילה דלא שייך רק בי"ט אחר השבת הרי יותר הי' לו למיתני פלוגתייהו בעומדת לגדל דשייך בכל יו"ט וב"ש לקולא וב"ה לחומרא ונתני באמת היא וביצתה: ואפי' אם נרצה ליישב משנתינו כאן דסמך עצמו על שכבר שנה פלוגתייהו במוקצה במס' שבת במשנ' דמגביהין עצמות וכו': אכתי במס' עדיות למה נקט קולי ב"ש וחומרי ב"ה בביצה שנולדה והיינו בעומדת לאכילה מדלא קתני היא וביצתה יותר הוה למתני בתרנגולת העומדת לגדל דשייכא בכל ימים טובים וב"ש לקולא בתרנגולת ובביצת' וב"ה לחומרא ולמימר דבנולד גם ב"ש אוסרין אי אפשר לומר כן לרבה דהרי כולהו כר"נ לא אמרי אמרינן בסמוך שהוא משום קושיין ואי הוה ס"ל יש מקום לחלק בין מוקצה לנולד א"כ נימא דגם ב"ה לית להו הכנה כלל כדלית לי' לב"ש ופלוגתייהו בעומדת לגדל הכל כאוקימתא דר"נ והא דלא פליגי גם בתרנגולת היינו משום דלא סתם תנא גבי יו"ט כר"י אלא בנולד דקורה שנשברה היינו נולד א"ו מדלא אמרי כר"ן משום קושיין גם אינהו אינן מחלקין בין מוקצה לנולד וא"כ הדק"ל למה לא אחז התנא בעדיות בעומדת לגדל ונתני היא וביצתה א"ו דגם ביצה זו ששנינו ג"כ שייך בכל י"ט אפי' אינו סמוך לשבת ג"כ ב"ה אוסרין ורבה דאמר לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה היינו גם בעומדת לאכילה ובכל ביצים מיירי דב"ה אסרי בכולהו משום הכנה וב"ש לית להו לא מוקצה ולא הכנה ואמנם לא נקט היא וביצתה משום דאיירי גם בעומדת לאכילה ובזו התרנגולת ודאי מותרת ולכן שאל אביי למה תהא אסורה ביו"ט דעלמא:

ואמנם כל זה ניחא לשטת רש"י כאן דתלה הכנה דרבה דכאן באיסור מוקצה אבל לשטת התוס' בעירובין דף ל"ח ע"ב והבע"המ כאן שדחו פירש"י ואין כוונת רבה כאן שייך לאיסור מוקצה הדק"ל מה הקשה לו אביי א"מ יו"ט דעלמא תשתרי וכנ"ל: לכן נלע"ד דלרבה מוכח דבכל יו"ט ובכל שבת הביצה אסורה ממה ששנינו דף ג' ע"ב אחד ביצה שנולדה בשבת וא' שנולדה ביו"ט וכו' אבל כופה עלי' כלי בשביל שלא תשבר ורבה גופי' במס' שבת דף מ"ב ע"ב מפרש הטעם דהצלה מצוי' התירו: ומעתה בשלמא אם איסור טלטול הביצה נוהג בכל שבת ובכל יו"ט הוה הכפיית כלי הצלה מצוי' ולכן אפילו בשבת שאחר יו"ט וביו"ט שאחר השבת ג"כ מותר לכפות עלי' כלי שהרי הצלה זו צריכא היא בכל שבת ובכל יו"ט והוה הצלה מצוי' אבל אם איסור הטלטול עצמו אינו נוהג רק ביו"ט שאחר שבת ובשבת שאחר יו"ט ובכל שבת ויו"ט דעלמא יכול לטלטל הביצה בידים ממש א"כ לא מקרי כפיית כלי עלי' הצלה מצויי' והי' ראוי להיות אסור לכפות כלי עלי' בשבת שאחר יום טוב וביו"ט שאחר שבת וא"כ מוכח מברייתא דלקמן שהאיסו' בכל שבת ויו"ט ואף שהברייתא עצמה מיירי לרבה בשבת שאחר יום טוב וביו"ט שאחר שבת כדאמרינן לקמן בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוה ספיקא דאורייתא וכו' מ"מ כיון שהאיסור נוהג בכל שבת ויו"ט מיחשב הצלה מצוי' אפי' בשבת ויו"ט הסמוכי' זה אחר זה ושפיר קאמר לי' אביי אלא מעתה וכו':

שם שבת דעלמא תשתרי אע"ג שכבר שני ליה גזירה משום י"ט אחר השבת וא"כ למה שוב הקשה משבת דעלמא הלא ג"כ שייך גזירה אטו שבת אחר י"ט כדמשני באמת נראה דס"ד דהמקשה כיון דביצה בשבת אינה ראוי' דרך הנאתה שהוא לבשלה כאשר כתבתי לעיל בשם בעה"מ ובשבת חזיא רק לגומעה שאין דרכה בכך והוא רק ע"י הדחק וכמבואר בש"ע י"ד סימן קי"ג סעיף י"ד דביצה אסורה משום בישולי גוי דלא מחשב נאכל כמות שהוא חי וא"כ לגמעה חי היה סבור שהוא מלתא דלא שכיח ואין לגזור בו גזירה ולכן קאמר שבת דעלמא תשתרי ואפשר שזה כוון רש"י שפירש שבת דעלמא וכו' תשתרי לגמעה חי. דלכאורה שפת יתר הוא דפשיטא דבשבת לא יבשל הביצה אבל כונת רש"י למ"ש דכיון דאינה ראויה רק לגמעה חי לכן תשתרי ומשני ליה דאע"פ כן גזרינן אטו שבת אחר י"ט וע"ז שוב הקשה לו ומי גזרינן וכו' דגם הוא אסיק אדעתא דביצים גמורות מלתא דל"ש היא רק הי' סבור דכיון דגם לגמעה הוא לא שכיח ואפ"ה גזרינן א"כ הה"ד בגמורות. ומשני ליה דביצים גמורות במעי אמן הוא מלתא דל"ש בעצם אבל ביצה בשבת הביצה שכיח אלא שהגמיעה הוא לא שכיח וכיון שהביצ' שכיח שפיר גזרו:

שם השוחט את התרנגולת וכו' כבר נתקשו המפרשים דרב נחמן איך יפרש ברייתא זו דבתרנגולת העומדת לגדל לא מיירי דא"כ מוקצה היא ואיך שחטה בי"ט ואי בעומדת לאכילה מאי אריא שמצא בה ביצים אפילו נולדו מותרים: וכבר כתבתי לעיל ישוב לזה: ועוד יתבאר ישוב לזה בדברינו בעמוד הסמוך בדברי הגמרא ובדברי התוס' ועוד נלע"ד דר"נ ג"כ סובר הכנה דרבה אלא דלא ניחא ליה למגזר י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת ולאוקמי משנתינו דוקא בי"ט אחר השבת ג"כ לא ניחא ליה כיון דסתמא קתני שנולדה בי"ט כל י"ט משמע והך ברייתא שפיר מתפרשה דהשוחט ומצא בה ביצים מותרת לאכלן בי"ט וכל י"ט בכלל אפי' י"ט אחר השבת אבל נולדו לא קתני שמותרת לפי שעכ"פ יש י"ט שנולדה אסורה והיינו בי"ט אחר השבת ועוד נלע"ד דיש סברא להחמיר יותר בנמצא במעי אמן מבנולדה. דהנולדה א"כ מאתמול גמרה לה וא"כ הוכנה אתמול שהוא חול: אבל בנמצא במעי אמה אולי לא היתה נולדת היום לא נגמרה מאתמול והיום הוא דנגמרה ותהי' אסורה שהרי לא הוכנה מיום החול קמ"ל דאפ"ה מותרות או מטעם דלית ליה הכנה כלל אי מטעם די"ט מכין לעצמו ולפמ"ש לעיל במה דכקשה ולפלגו בתרנגולת דליכא למימר דבתרנגולת גם ב"ה מתירין משום שמחת י"ט דהרי ב"ה לית להו שי"ט כדתני בסיפא השוחט חיה וכו' ואפילו לשיטת התוס' לקמן דף ט' דמוחלפת היינו הך דהשוחט מ"מ לפי השנוי במשנתינו דבה"א לא ישחוט א"כ לית להו שי"ט ונפלגו בתרנגולת. וכל זה במשנתינו אבל הך ברייתא השוחט ומצא ביצים מוקי ר"נ בעומדת לגדל ואפ"ה התרנגולת מותרת משום שי"ט וגם הביצים שבתוכה מותרת כיון שנמצא בתוכה כחד גופה היא והותרה עמה משום שי"ט דאתיא במסקנא דמוחלפת השיטה וב"ה אית להו שי"ט אבל נולדה אסורה דכיון הנולדה והביצה היא לעצמה לא שייך בביצה שמחת י"ט כמ"ש התוס' לקמן דף ט' ע''ב:

רש"י ד"ה דהתירא עדיף וכו' שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר אבל כח האוסרין וכו' שהכל יכולין לאסור אפילו דבר המותר: הנה אני רגיל לפרש כחה דהיתרא עדיף משום דזה נחוץ להשמיענו שאם לא נדע ההיתר בבירור צריכין אנו להחמיר מספק דספק איסור לחומרא: אבל האוסר לא עשה לנו תועל' בדבריו שאף אם היינו מסופקים ג"כ היינו מחמירין מחמת הספק: ומתוך כך אני רגיל לומר דהא דכחה דהיתרא עדיף היינו אם הפלוגתא היא בשל תורה אבל אם הפלוגתא היא בשל סופרים נהפוך הוא דספק דרבנן הוא לקולא וא"כ כחה דאיסורא עדיף שאם לא הודיענו שהוא אסור היינו מקילים בספק ולפי"ז בשמעתין שהוא באיסור דרבנן ואע"פ כן אמרו כחה דהיתירא עדיף פירש"י משום שהכל יכולין לאסור אפילו דבר המותר: ואמנם אעפ"כ יכול אני להתקיים במה שאני רגיל לפרש ומוקצה שאני שספיקו לחומרא שהוא חמור כעין דאורייתא וכמ"ש התוס' ישנים לקמן דף ג' ע"ב בד"ה אלא לר"י ולמסקנא דמסיק רב אשי די"ט הוא דשיל"מ וספיקו אסור ג"כ ניחא דכחה דהיתירא עדיף וגם לא בכל ענין אמרו בשל סופרים הלך אחר המיקל ועיין בשה"ג במרדכי פרק החולץ:

ד"ה לטעמי' וכו' ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא ועיין בעירובין דף ל"ח ע"ב בתוס' ד"ה אמר רבה הקשו על רש"י דהרי משמע בפסחים דהדר בי' רבה ע"ש ול"נ דרש"י גריס כאן דתניא ע"ש בעירובין בתוס' ואמנם הברייתא איכא לפרש דאסמכתא בעלמא הוא ולפי"ז לא הי' שייך למגזר יום טוב דעלמא משום גזירה דאחר השבת כיון דיום טוב אחר השבת עצמו אינו מן התורה וע"ז אמרו כאן דרבה לטעמי' דיליף מהכא דמוקצה דאורייתא ואם כן על כרחך הך דרשה לאו אסמכתא הוא אלא דרשה גמורה לענין הכנה ואף דהדר בי' רבה היינו ממה דרצה למילף מוקצה מהך מזה הדר בי' והכנה לאו משום לתא דמוקצה הוא אלא גזירת הכתוב ועיין בבע"המ כאן אבל מהא דהך דרשה דוהכינו דרשה גמורה היא לא הדר בי':

עוד נלע"ד כונת רש"י בזה לתרץ קושיית מהר"ם שיף והמפרשים דבמה מוקים ר"נ הך ברייתא דהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות וכבר כתבתי מזה ואמנם רש"י כאן בא לומר דרבה יליף מהכא דמוקצה דאורייתא ואף דרבה הדר בי' מסברא זו ר"נ אית לי' שזה תלוי בזה דאם ילפינן הכנה מהך קרא ממילא גם מוקצה ילפינן מיני' ו ולפי זה רבינו הקדוש לא סתם לן משנתינו לאסור בעומדת לאכילה משום הכנה דאם הכנה דאורייתא גם מוקצה מן התורה ואם הוא מן התורה לא שייך לחלק בין יום טוב לשבת ואדרבה עקר האי קרא בשבת כתיב: ואם כן איך סתם רבי בשבת כר"ש וקשיא סתמא אסתמא: לכך מוקי ר"נ משנתינו בעומדת לגדל ביצים משום מוקצה והכנה לא ס"ל לרבינו הקדוש כלל ומוקצה מדרבנן אסור ביו"ט דלא אתי לזלזולי ביה וכ"ז בסתם משנה אבל הך ברייתא דהשוחט תרנגולת מוקי בעומדת לאכילה ומשום הכנה וס"ל להך ברייתא דרשה דוהכינו וגם מוקצה להך ברייתא הוא מן התורה בין בשבת ובין ביום טוב אלא דלא מיירי הך ברייתא בעומדת לגדל ביצים רק בעומדת לאכילה משום הכנה ובאמת לית הלכתא כהך ברייתא לרב נחמן:

ד"ה והתניא וכו' והא דאמרינן בכולהו הש"ס דאין גוזרין גזירה לגזירה וכו' לכאורה דברי רש"י הם שפת יתר ומה בעי רש"י כאן בזה ובפרט שבדברי הגמ' כאן לא נזכר כלל בדברי רבה מזה שא"ג גזירה לגזירה ונראה על פי מ"ש לפרש דברי רבה שאמר ביום טוב אחר השבת עסקינן ואף דבאמת אסור בכל יום טוב משום גזירה מוקי רבה בחל אחר השבת לתרץ דתנן במשנתינו שנולדה ביום טוב ויותר רבותא היא שנולדה בשבת שאפילו יום טוב דקיל אינו מכין לשבת דחמיר וק"ו דשבת אינו מכין ליום טוב ואמנם נקיט יום טוב להורות דדוקא נולד אבל במעי אמה שרי ובשבת לא משכחת לה. וכ"ז הוא חידוש ביום טוב אחר השבת אבל ביום טוב דעלמא הוא מלתא דפשיטא שהוא שרי שהרי אין גוזרין גזירה לגזירה וכל זה אם זה שא"ג גזירה לגזירה הוא דבר פשוט וידוע ולכן הביא רש"י כאן שהוא ידוע בכל הש"ס ומקרא ילפינן לה:

תוס' ד''ה מוקים לב"ה וכו': וקשה דמאי אולמא וכו' ואף שכבר כתבו בדבור הקדום דהך סתמא דמחתכין עדיפא הואיל נשנית בסתם בסוף מי שהחשיך היינו דעדיפא מסתמא אחריתא דהיינו הך מטלטלין נר חדש אבל פלוגתא דב"ה נגד ב"ש אפילו אינו בסוף המסכתא הוא חשיב כסתם הנשנית בסוף מסכתא:

בא"ד וי"ל דבעדיות לא תני לה מקולי ב"ש וכו': ומיהו הוצרך לומר דבשבת סתם כר"ש ולא סגי לי' דלהכי מוקי גבי שבת ב"ה לקולא לפי שלא חשבו בעדיות מקולי ב"ש משום דהוה קשה מאי אילמא הך דעדיות מהך דמגביהין ששנינו ב"ש לקולא ואף דעדיות הוא יותר דסמכא שמקרי ברירתא מ"מ לא עדיף דיוקא דעדיות מהמפורש במסכת שבת דבעדיות אינו מפורש דגבי שבת היא מקולי ב"ה רק מדיוקא מדלא חשבו שם ושפיר שייך למימר מאי אולמא דיוקא דעדיות מהמפורש במסכת שבת ולהכי הוצרך להביא הך דמחתכין שסתם רבי כר"ש:

והמרש"א כתב לפרש קושיית התוס' דמאי אולמא רצונם שלא הי' לו לר"נ לחלק בין שבת ליום טוב רק הי' לו להשוות מדותיו בפלוגתא דב"ש וב"ה ובין בשבת ובין ביום טוב ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ולהפך הך דמחתכין ולדבריו בלא"ה ניחא דלא הי' סגי בלי משנה דמחתכין דאי לאו סתמא דמחתכין שעי"כ אנו מוכרחין לחלק בין שבת ליום טוב לא הי' שום ראי' מדלא חשבי' בעדיות שהוה אמרינן דלא הוצרך לחשבו כיון שתני גבי יום טוב ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ממילא דהה"ד בשבת: אלא דלפי זה נשאר גם עתה קושיית התוס' דמאי אולמא הך סתמא דמחתכין מהך דמגביהין ואי משום דלא חשבי' בעדיות הוא משום שלא הוצרך לחשבו: ולכן מחוורתא כמו"ש דעדיות לחוד לא מכרעא הך דמגביהין ודברי מהרש"א כאן הם גם כן נכונים דאף אם שבת ויום טוב שוים אכתי הוה למחשב בעדיות גם כן הך דמגביהין למימר שגם בטלטול גם כן הוה ב"ה לחומרא וב"ש לקולא דהרי איכא למיטעי דבטלטול גם ב"ה שרי ומדלא חשבי' מכלל דבאמת הך דמגביהין מוחלפת וכדרב נחמן דאמר אנו אין לנו וכו':