צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 78

ע"ב ואשברם לעיניכם תנא לוחות נשברו ואותיות פורחות עיין רש"י ומהרש"א בח"א ולענ"ד נראה דמשה ששיבר הלוחות היה שדן ק"ו ומה פסח שהיא מצוה א' כתיב כל בן נכר וכו' נמצא עקר הקפידא היה על כתב הלוחות שהיא התורה אבל לא על גוף גשמיות האבנים וכיון שהאותיות פרחו למעלה לא שלטו שבירה באותיות רק בגשמיות האבן ואולי אותן האותיות עצמן חזרו ללוחות שניות ואולי זה רמז הקב"ה כשאמר למשה פסל לך וגומר וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונות אשר שברת ודוק במה שאמר את הדברים אשר היו וגו' הדברים ההם ממש חזרו מלמעלה ונתהוו על הלוחות השניים וא"כ לא נשברו רוחניות הלוחות כלל רק ישראל לא ידעו זה בשעת הזעם וסברו שהיתה שבירה לגמרי וזהו ואשברם לעיניכם כלומר לעיניכם היה כאלו שברתם אבל לא שהיה באמת כן ולכן אמר תנא לוחות נשברו ואותיות פורחות. דף פ"ח ע"א ופטורים מלעשות שני ויש לדקדק דאטו מי לא משכחת לה ששכח רבו בעוד יום ערב פסח ולמה אמר פטורים מלעשות פסח שני וסתם הוה ליה למימר ופטורים מלעשות פסח אחר ונראה דלרבותא נקט פסח שני דלא מבעיא בו ביום בע"פ ודאי אי אפשר שיביאו פסח אחר שהוא ספק חולין בעזרה ולהתנות בשלמים אי אפשר שהרי כבר הוא אחר תמיד של בין הערבים ועליה השלם כל הקרבנות כולם אלא אפילו פסח שני שכתבו בתוספת ביומא דף ך"ט בסוף ד"ה אלא אפי' וכו' שהברירה בידו להקדימו קודם תמיד של בין הערבים אפ"ה פטורים ולקמן בגמרא יבואר יותר שם ניתי כל חד וכו' ונתני וכו' להוי שלמים והקשו התוספת ביומא דף כ''ט דאיך אפשר להתנות בשלמים והלא כתיב עליה השלם וכתבו שם התוס' דאם נימא דפ"ש יכול להקדימו לתמיד והא דלא חשבינן בין דברים שבין פסח ראשון לשני דתני ושייר שפיר מקשה ע"ש בתוס' והנה עכ"פ על המקשה יש לתמוה מנ"ל דפסח שני יכול להקדים לתמיד ולהקשות ודלמא פסח שני שוה בזה לראשון ואם כן אי אפשר להתנות בשלמים ואמנם לפי מ"ש לעיל דלהכי נקט פ"ש לרבותא אף שזמנו קודם תמיד אפ"ה פטורים וא"כ שפיר מקשה דלמה יהיו פטורים וניתי ונתני וכו' ועל זה יש להשיב דלעולם פסח שני גם זמנו אחר תמיד ולכך אי אפשר להתנות אבל פסח ראשון אם אירע שנודע הדבר בעוד יום ואפשר להביא פסח שפיר חייבים בפסח אחר ולהתנות בשלמים לרב פפא דאמר לעיל דף נ"ט ע"א דמעלה ומלינה בראשו של מזבח ה"נ מתנה בשלמים ומעלה ומלינה בראשו של מזבח אלא דכל כמה דלא מתקטרי אימורים לא מצי למיכל הבשר כדלעיל דף נ"ט ע"ב וכיון דלא מצי למיכל הבשר ואיך יוצא ידי פסח והא עקרו לאכילה ובעינן שיהי' עכ"פ בשעת זריקה ראוי לאכילה ואף דאמרינן לעיל כיון דלא אפשר נעשו כמו שנטמאו או אבדו היינו בשאר קרבנות או בשלמים בודאי שודאי אי אפשר להקטירם משום עלי' השלם אבל זה שיביא בתנאי שיהי' פסח או שלמים ואם הוא פסח הרי אפשר להקטירם והיכי דאפשר להקטירם מעכבי אכילת הבשר ואם כן כאן מספק מחויבים אנחנו להטיל עליו חומרי שניהם חומר שלמים שלא יכול להקטיר האימורין אחר התמיד וחומר פסח שמא הוא פסח וראוי להקטיר האימורין ומעכבי אכילת הבשר ואם כן אינו יכול לצאת ידי פסח כיון שאין מבשר ראוי לאכילה בשעת זריקה אלא דאימת זמן אכילת הפסח בלילה ואז כבר הוא יום טוב ואפילו הוא פסח שוב אי אפשר להקטיר בלילה משום עולת חול ביום טוב ונמצא בלילה הותר אכילת הבשר דאז בודאי שוב אי אפשר להקטיר והרי הם כמי שנטמאו או אבדו ואם כן שפיר יכול להתנות בשלמים וכל זה בפסח ראשון שבלילה הוא יום טוב אבל אם לא חזר רבו עד שחשיכה ושכח מה שאמר לו ושוב עבר זמן פסח ראשון ועקר הנדון אם יביאו פסח שני בזה אמר פטורים מלעשות פסק שני לפי שאז בלילה הוא חול ואם הוא פסח יכול להקטיר האימורין גם בלילה ולא נעשה כמי שנטמאו ואי אפשר שיהי' הבשר ראו לאכילה ולכך פטורים מלעשות פסח שני ונסתר קושיית הגמרא ואמנם לפי מה דאמר לעיל מאן דמתני אברייתא אבל אמתניתין לא כיון דכשרין נינהו דאי אידכר הוה חזי לאכילה קמי שמיא גליא אם כן גם בזה דמייתי ומתני בשלמים קמי שמיא גליא שאם הוא פסח יכול להקטיר האימורין וחזי לאכילה ושפיר יוצא ידי פסק ע"י תנאי ואתי שפיר שנקשר הך אמר מר למה דסיים אבל אמתניתין וכו' שכרי עכשיו לענין חזי לאכילה אין חילוק בין ראשון לשני וצ"ל להיפך דלהכי נקט פטורים מפסח שני דמפסח ראשון ודאי פטורים דלא ס"ל סברא דמעלה ומלינה ואם כן אינו יכול להתנות בשלמים שהרי כבר הוא אחר תמיד של בה"ע אלא אפי' מפ"ש שזמנו קודם תמיד וכמו"ש התוס' אפ"ה פטורים ומקשה באמת למה פטורים וניתי ונתני וכו'

רש"י ד''ה בתקנתא דרבי' וכו' וטלה שלמים וכו' דברים הללו תמוהים דהרי כבר הוא אחר תמיד של בה"ע ואיך יתנה בשלמים והא כתיב עלי' השלם ולקמן דאמר ניתי ונתני היינו בפסח שני ועבור זה כתבו התוס' במס' יומא דפ"ש זמנו גם קודם התמיד אבל כאן דמיירי בערב פסח כבר הוא אחר התמיד ונראה דכוונת רש"י דאפילו לר"י בנו של ריב"ב אליבא דרב פפא לעיל דף נ"ט ע"א דמעלה ומלינה בראש המזבח אעפ"כ אי אפשר כאן להתנות בשלמים אי נמי לפי מ"ש לעיל בדף נ"ט ע"א בשם המ"ל לפלפל אם חגיגת י"ד הוא אחר תמיד של בה"ע ובדף ע' ע"ב הכרעתי דחגיגת י"ד הוא רשות ואעפ"כ התורה נתנה רשות להביאה אחר תמיד של בה"ע ונאכלת לשני ימים אם כן אפשר דכוונת רש"י כאן שלמים היינו שלמי חגיגת י"ד והחכם צבי בסימן קנ"א כתב בזה דברים רחוקים ובפרט משום שעקר הקפידא שממעט אכילתו ביום זבחו שהוא לדעתו עקר הזמן ואני תמה דמדברי רש"י לקמן בד"ה דקממעט באכילה וכו' אם שלמים הם עדיין אינו נותר ושורף קדשים כשרים עכ"ל רש"י אם כ מוכח שעקר הקפיד' שממעט סוף זמן אכילתו גם מ"ש הח"צ בשם הרמב"ן שעקר זמן אכילתו הוא ביום הראשון גם כן לא ידעתי מה הועיל בזה והלא גם הלילה שייך בזה להיום והוא בכלל יום זבחו והרי הלילה עקר זמנו כמו היום והנלע"ד כתבתי.

דף פ"ט ע"א וניתי מותר הפסח וכו' מכאן משמע להדיא דמותר הפסח אינו נאכל רק ליום ולילה ולא כשאר שלמים וכן מביא רש"י כאן בשם התוספתא ולא מצאנו בתלמוד בבלי חולק על זה ואדרבה כאן מוכח בהדיא מסוגיא זו כן וברמב"ם לא נמצא רמז לחידוש זה ובכל פרק ד' מק"פ מזכיר בכל מקום סתם שיקרב שלמים ובהל' ז' כתב שהם כשלמים לכל דבר וכבר דברתי לעיל דף ע' ע"ב מזה ושם ביארתי שהתוספתא שמביא רש"י לא נזכר בה מותר הפסח אבל נזכר בה שלמים הבאים מחמת פסח ורש"י בעצמו פירש בזבחים דשלמים הבאים מחמת פסח היינו חגיגת י"ד ואמנם רצונינו עתה בשמעתין לדבר אף אם התוספתא מיירי במותר הפסח אם קיי"ל כתוספתא זו או היא נדחית מהלכה ואם היא נדחית מהלכה איך הקשה כאן בפה מלא וניתי מותר הפסח ומתחלה אני אומר שיש לנו משנה ערוכה הסותרת לתוספתא זו ואדרבה יהי' מוכח דמותר הפסח דינו כשאר שלמים דלקמן דף צ"ח ע"א שנינו הפסח שנתערב בזבחים כלן ירעו וכו' נתערב בבכורות ר"ש אומר אם חבורות כהנים יאכלו ואם נימא כדעת התוספתא אם כן גם שלמים הם בכלל הזבחים שברישא שנתערב בהם הפסח שגם בזה הדין לת"ק ירעו עד שיסתאבו שהרי אין להם תקנה אחרת שאפילו ישהם עד אחר הפסח אכתי מותר הפסח נאכל ליום ולילה ושלמים נאכלים לשני ימים ולפי זה למה פליג ר"ש דוקא בנתערב בבכורות הוה ליה למפלג גם בשלמים ולומר נתערב בשלמים ישהם עד חוה"מ ויקריבם ויאכל כלם בתורת מותר הפסח אלא ודאי דלא כהתוספתא ואם נתערב בשלמים גם ת"ק סובר שישהם עד חוה"מ ואז כלם קרבים שלמים ונאכלים לשני ימים ולילה אחד ולכך לא נכלל שלמים כלל בזבחים דמיירי ברישא וכן פסק הרמב"ם באמת בפ"ד מק"פ הלכה ח' הפסח שנתערב בשלמים יקרבו כולן שלמים וסוגיא דכאן דפריך וניתי מותר הפסח נלע"ד דהרי השתא לפי ההוה אמינא דשפיכה וזריקה וכן שתי מתנות ומתנה אחד וכן סמיכה לא איכפת לן כלל אפילו לכתחלה דהרי לבסוף הוא דמסיק ה"מ דיעבד ועיין בתוספות בד"ה ה"מ ור"ש דסובר מביאין קדשים לבה"פ אמר רבא בזבחים דף ע''ה ע''ב דוקא היכי דאי אפשר בענין אחר אם כן קשה איך קאמר ר"ש אם חבורת כהנים יאכלו הלא טוב יותר להשהותם עד אחר הפסח ואז דין אכילתם שוה עש הבכור לשני ימים ולילה אחד ובסמיכה ושתי מתנות ושפיכה לא איכפת לן לפי ההוה אמינא כאן אלא ודאי דום מותר הפסח אינו נאכל רק ליום ולילה והוכרחנו על כרחנו לומר הא דלא פליג בשלמים הוא לאו דוקא ופליג בחדא וה"ה באידך ועוד דעל כרחך לא ניצלנו מזה מה דלא פליג ברישא דהרי אפילו זבחים דרישא לא איירי בשלמים מ"מ גם בנתערב באשם הי' לר"ש לחלוק ולומר אם חבורת כהנים יאכלו כיון דלא משגחינן לפי ההוה אמינא זו בשפיכה וזריקה וסמיכה ומתנה א' ושתי מתנות אלא ודאי לפי ההוה אמינא זו על כרחנו צריכין לומר דפליג בחדא וה"ה באידך ועכ"פ מוכח מהך משנה דלקמן דסובר ר"ש אם ח"כ יאכלו דמותר הפסח אינו נאכל רק ליום ולילה דאל"כ נשהינהו עד חוה"מ וכנ"ל ושפיר פריך וניתי מותר הפסח אבל למסקנא דמסיק אימור דאמרינן דיעבד ואם כן אי אפשר להשהותם עד אחר הפסח דאז הם חלוקים במתנות זה מתנה א' וזה שתים זה בשפיכה וזה בזריקה ונשאר שפיר ההוכחה מדלא פליג ר"ש גם בשלמים ש"מ שבשלמים גם ת"ק מודה שיש תקנה להשהותם עד חוה"מ ואז כולם שלמים לכל הדברים דגם מותר הפסח שלמים לכל דבר הוא:

ע"ב דאי נמי תרווייהו כחד וכו' אבל לא מצי למימר דאפילו התנו שלא לחלק דאין זה שום רבותא דהרי לא התנו רק עליו ולא התנו שיקחו אחרים ואם כן לא נ"מ מידי בתנאי הזה והתוס' בד"ה בני חבורה שכתבו דמתני' מיירי אפי' התנו היינו לפי מה דמוקי שלא אכלו אלא כחד בזה היה הוה אמינא שיועיל תנאי אבל באוכלים יותר אין לדבר סוף ואטו ע"י תנאי שלא יחלוקו יקח מאה אנשים הא ודאי ליתא:

דה צ ע"א והא ליכא לאוקמי כר"י דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום נלע"ד דלאו הלכתא פסיקתא היא דלר"י יוכל למכור שלמיו דאפשר לומר דאף דממון בעלים הוא לשאר דברים אבל לזה אינו ברשותו שיוכל למוכרו לאחרים שיעלה לרצון לשמם אבל דברי הגמרא כאן הוא לפי סברת אביי דהוה מוקי ההוא דאתנן בקדשים קלים וכרי"ה אם כן מכלל דלריה"ג אפילו למוכרו יכול דאל"כ לא זכתה הזונה בהם וכיון שמוכח שלריה"ג יכול אפילו למוכרו אם כן ממילא ההוא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום אי אפשר לאוקמי כר' יוסי וכל זה לפי מה שהי' אביי רוצה לאוקמי אבל השתא דמוקי ר' אושעי' לההוא בממנה זונה על פסחו וכרבי היא גופא קשיא ולמה אוקמי בפסח דוקא ולא מוקמי בכל קדשים קלים וכר' יוסי אלא ודאי דסבר ר"א דאפילו לריה"ג לא חל אתנן לפי שאינו יכול למכור קדשים קלים אפילו לריה"ג ולפי זה קמו להו שפיר פסקי רבינו הגדול הרמב"ם שפסק בפ"ד ממעילה הל' ח' המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ופסק בריש פרק ח' מה"מ כריה"ג ובמ"ל שם בהל' מעילה נשאר בקושיא ולפי מ"ש לעיל לא קשה ולא מידי

שם במשנה זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי זהו דין פשוט ומוסכם בלי חולק וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מק"פ הל' ג ומעתה אני תמה על רבינו הגדול שפסק שם הל' ב' שאין שוחטין וזורקין על טמא מת בשביעי של אפילו אחר שטבל אם כן יציבא בארעא וכו' שטבול יום דזב שוחטין עליו וט"י דמת אין שוחטין עליו והרי זב חמור מטמא מת לענין פסח דאלו רוב צבור טמאי מת עבדי בטומאה וזבים לא עבדי בטומאה ומדוע לענין ט"י נהפוך הוא שיהי' טמא מת חמור וגם אם נסבול דוחק זה ונאמר דבט"י באמת טמא מת חמור מזב אכתי מה נעשה לדברי הגמרא לעיל דף ס"ז ע"א אלא אמר אביי לעולם מקרא קמא וכו' לנפש למה לי ולדברי הרמב"ם הרי האי קרא לדידי' איירי גם בטמא מת בשביעי לאחר שטבל והוזה דנדחה לדידי' לפסח שני ואם כן דלמא לנפש אתי לנפש הוא דנדחה אפילו בשביעי שלו אבל זב בשביעי אינו נדחה ועביד בראשון וכבר דברתי מזה לעיל דף ס"ז ע"א סוף ד"ה שם לנפש למה לי והנלע"ד בזה דטמא מת אף שטבל לא מצינו שקראו הכתוב טהור לשום דבר ואף שטבל ועלה אוכל במעשר זה מדיוקא מדכתיב לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ודרשינן הא רחץ טהור מ"מ לא כתיב לשון טהור וגם הדיוק הוא הא אם רחץ אוכל ואדרבה בההוא קרא כתיב וטמאה עד הערב ועיין ביבמות דף ע"ד ע"ב בתוס' ד"ה הא אם רחץ וכו' אבל זב קראו הכתוב טהור כדאמרינן במגילה דף ח' ע"ב דכתיב ורחץ בשרו במים וטהר שטהור מלטמא כ"ח בהיסט ועכ"פ קראו הכתוב טהור והרמב"ם יליף שאין שו"ז על ט"י דמת מדכתיב אשר היו טמאים לנפש אדם וחל ז' שלהם בע"פ וכאן טמאים כתיב וטמא אף אחר שטבל עדיין נקרא טמא אבל זב שוב לא נקרא טמא ולכן ליכא למילפי' מהך קרא והוא על דרך שכתבו התוספו' בשמעתין בד"ה מי לא עסקינן לענין אחר שטבל והרמב"ם סובר שטמא מת אקרי טמא גם אחר שטבל שם אמר ר"י אמר רב שו"ז על ט''י ומח"כ לכאורה קשה מאי קמ"ל רב משנתינו היא זב בעל ב' ראיות בשביעי שלו היינו ט"י ובעל שלש בשמיני היינו מחוסר כיפורים ובשלמא מח"כ איכא למימר דממשנתינו לא שמעינן ליה דאיכא לאוקמי בשהביא כפרתו וקמ"ל אעפ"י שעדיין לא טבל אין טבילה זו שהיא מדרבנן מעכבא ועיין ע"ב בתוס' בד"ה מחוסר טבילה וכו' וקמ"ל רב שאעפ"י שעדיין לא הביא כפרתו שו"ז עליו אבל ט"י קשה דהיינו זב בשביעי שלו ואם נימא דאתי לרבויי אפילו ט"י דטמא מת ולאפוקי מדעת הרמב"ם בפ"ו מק"פ אשר הבאתי לעיל אבל מה נעשה לרבינו הגדול דלדידיה לא מיירי רב בט"י דמת ואין לומר דבמשנתינו לא שנינו אלא שוחטין אבל הזריקה לא הוזכרה במשנתינו וקמ"ל רב דאפי' הזריקה מותרת בעודו ט"י דהרי אם התירה משנתינו השחוטה ממילא שגם הזריקה מותרת דאל"כ למה הלכתא ישחטו ויבואוהו לידי פסול שלא יוזרק דמו ורב דנקט שו"ז נלע"ד הוא משום עולא דאמר אף שו"ז על טמא שרץ דבזה ודאי אי הוה אמר שוחטין על טמא שרץ הוה אמינא שרק השחיטה מותרת וקודם הזריקה יטבול קמ"ל שו"ז שאף הזריקה מותרת קודם הטבילה ואגב דנקט עולא שו"ז נקט רב אין שו"ז ואגב דנקט בט"ש אין שו"ז נקט בט"י שו"ז ועוד דבמח"כ שפיר הוצרך לומר שו"ז שלא תימא שרק השחיט' מותרת קודם שהביא כפרתו והזריקה תהי אחר שיביא כפרתו קמ"ל שאף הזריקה מותרת בעודו מח"כ אבל גוף דין ט"י היא מיותר בדברי רב שכבר מפורש במשנתינו וצריך לומר דאגב מח"כ נקט נמי ט"י דש"י ד''ה שוחטין עליו כו' דמח"ב דחי עשה דהשלמה וכו' אין כוונת רש"י דתנא דמשנתינו בא להשמיענו חידוש זה שהרי לא נזכר במשנתינו שמיירי קודם שהביא כפרתו וכבר כתבתי לעיל דמשנתינו איכא לפרש אחר שהביא כפרתו וקמ"ל אף שלא טבל ועוד דדבר זה אין ענינו לשחיטת הפסח ועקר חידוש זה הוא היתר ההקרבת כפרת אחר התמיד ואין זה כוונת משנתינו כאן רק להודיע ששוחטין אף שעדיין לא נטהר לגמרי אבל רש"י כתב זה לפי שהדין הוא כן באמת ואמנם גוף דברי רש"י אצלי תמוהין דמה ענין דחיית עשה דהשלמה לענין מח"כ דזב אין בכפרתו שום בהמה רק עופות וחטאת אין למזבח אלא דמה וכדאמר רבינא לעיל דף נ"ט ע"א הכא בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה ועולה הרי קיימ"ל דלא מעכבא כמבואר ברמב"ם פ"א ממח"כ הל' ה' ועיין לעיל דף נ"ט ע"א דרק ר' ישמעאל בנו של ראי בן ברוקה סבר דעולה מעכבא וגם ר''י דוקא בעולת מצורע הוא דסובר דמעכב כדמוכח בעירוכין ובפרט לפמ"ש לעיל דף נ"ט ע"א ליכא בזב אפילו בשאר ימות השנה ואפילו שלא לצורך אכילת קדשים לערב אפילו איסור דרבנן לכתחלה להקריב כפרתו אחר תמיד של בה"ע ואפילו אם לית ליה לרש''י סברא דידי מ"מ איסור תורה אין בו ואיך כתב רש"י שדחי עשה דהשלמה ולכן על כרחך צריך לומר דרש"י פירש כאן במשנתינו גוף דין של מח"כ וכוונתו גם על דברי רב בגמר א דאמר שו"ז על מח"כ ואיהו קאי על כל מח"כ גם מצורע ויולדת שמביאים קרבן בהמה אפ"ה מותרים להביאם אחר תמיד של בה"ע ודחי עשה דהשלמה. ע"ב וכ"ת ממאי דהכי סבר לה וכו' ויש להקשות אם כן למה הביא כלל קרא דאיש כי יהיה טמא לנפש הוה ליה להביא תכף קרא דולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וכו' ונראה דלכאורה מנ"ל דאין שו"ז על טמא שרץ ודלמא על טמא מת דאמר רחמנא שאין שוחטין היינו קודם הזאה ומחוסר הזאה וטבילה אבל לאחר הזאה שאינו מחוסר רק טבילה או ט"ש שאינו מחוסר דק טבילה שו"ז עליו והרי אנן חזינן דהך ולא יכלו לעשות ביום ההוא לא לומר דבשום אופן לא יכלו לעשות ביום ההוא דהרי אחר הטבילה ספיר היו יכולים ועיין בתוספות בד"ה שחל שביעי וכו' וכן הוא דעת הראב"ד ויבואר לקמן ועכ"פ אינו מאמר מוחלט ואם כן דלמא גם הטבילה לחוד אינו מעכבת והם היו באותו שעה עדיין מחוסרים הזאה ואמר להם משה שאם לא יזו ולא יטבלו יודחו ולכן הביא קרא דאיש כי יהיה טמא לנפש וע"י קרא דביום ההוא חזינן דקרא דלנפש לא איירי דוקא קודם יום השביעי אלא אפילו ביום השביעי ומאותו פסוק הוה ממעטינן אפילו טבל כמו"ש התוספות בד"ה מי לא עסקינן אלא שכתבו התוספות דכי יהיה טמא כתיב והאי איקלשא טומאתו וקלישת הטומאה היינו שהותר במעשר כמו ששנינו טבל ועלה אוכל במעשר אבל קודם הטבילה ועברו ושבו והרגו את עובדי העגל ונטמאו כל שבט לוי ושלשת אלפים מישראל אף שכבר הוזה לא נקלשא טומאתו ובכלל כי יהיה טמא לנפש הוא

והנה רבינו הגדול הרמב"ם חילק בין הפרקים שעל ט"י דשרץ שו"ז ועל ט"י דמת אין שו"ז והראב"ד השיג עליו וזה לשון הראב"ד א"א אין דרך ההלכה הולכת כן שהרי רב שאמר אין שו"ז על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס"ל שו"ז על ט"י וכו' ורצונו של הראב"ד שאם יש מקום להחמיר בט"י דמת יותר מט"י דשרץ אם כן היא גופיה מנ"ל לרב למילף על טמא שרץ אפילו קודם שטבל שאין שו"ז עליו ודלמא טמא מת שאני שהרי אפילו אחר טבילה אין שוחטין עליו והיא קושיא עצומה וכל דברי הכ"מ בזה לא יועילו לדחות קושיא זו שעכ"פ אם יש מקום לחלק בין מת לשרץ שוב לא נוכל למילף טמא שרץ כלל והנלע"ד בזה שדברי הרמב"ם נכונים שהרי רבינו הרמב"ם בטמא מת עצמו חילק בין הפרקים בין טומאה שהנזיר מגלח עליה ובין טומאה שאין הנזיר מגלח עליה שבזה שפיר שוחטין עליו לאחר כטבל כמו על ט"י דשרץ וגם דבר זה צריך ביאור מהיכן למד רבינו חילוק זה ונשים לב לבאר גם דברי רבינו הרמב"ם בהל' נזירות וז"ל ההמב"ם פרק ז' מנזירות הלכה ח' נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת שבעה יזה בשלישי ובשביעי וכו' וכתב הכ"מ ומ"ש ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר טעמו מדלא אמרו כן אלא גבי נזיר אבל הוא דבר תימה שיהיה הנזיר קל משאר בני אדם ואומר אני שדברי רבינו מוכרחים מן הש"ס והנה זה מה שהנזיר שנגע בכלים אינו מזה מפורש במסכת נזיר דף נ"ד ע"ב דקאמר ה"נ מסתברא מדקתני כלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו ופרש"י הני כלים וכו' כלומר ואם נוגע נזיר בהני כלים צריך הזאה בתמיה. הרי מפורש שעכ"פ הנזיר אינו צריך הזאה והתוספות שם בד"ה ומשני וכו' ומוקי לה בשאר כלים שאינם כלי מתכות והיינו לשטתייהו דחרב הרי הוא כחלל הוא דוקא בכלי מתכות ולא בכלי שטף אבל לשטת הרמב"ם דגם כלי שטף דינם כחרב כמבואר בהל' טומאת מת פרק ה' הל' ג' אם כן מוכח דנזיר אינו מזה בנגעו בכלים שנטמאו במת ומה שפסק שמי שאינו נזיר מזה גם על נגיעתו בכלים גם כן מוכח מדברי הגמ' במסכת סוכה דף כ"ה שנחלקו התנאים מי היו האנשים שלא יכלו לעשות הפסח ר' יוסי הגלילי סבר נושאי ארונו של יוסף היו ור"ע סבר מישאל ואלצפן היו ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף בבר היו יכולים לטהר ואם מישאל ואלצפן היו יכולים היו לטהר אלא טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהם בע"פ שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא והנה יפלא על ר' יוסי הגלילי ור"ע איך שגו ח"ו ונעלם מהם הסתירה הגדולה שהקשה ר' יצחק שיכולים היו לטהר ואמנם הנלע"ד הוא דהם לא סבירא להו שבשני נשרפה הפרה דלא מצינו זה מפורש במקרא ואפילו בתלמוד אינו מפורש רק הוא בירושלמי ושלמי דמגילה הובא ברש"י במסכת גיטין דף ס' ואם כן יש לומר דריה"ג ור"ע ס"ל דלא נשרפה הפרה עד יו"ד בניסן והיה אז הזאת שלישי וממילא חל שביעי שלהם בע"פ. והנה התוספות שם בסוכה בד"ה מישאל הקשו למ"ד שריפה ממש היה שנשרפו גופיהן אמאי נטמאו וי"ל דשמא שלדן היתה קיימת כאלו נשרפו ע"ג קטבלא ובתשו' מעיל צדקה מביא שהרב מוהר"ר בערמאן מפיורדא הקשה על דברי התוספות שהרי אפילו למ"ד שריפה ממש מודה דבגדיהם נשארו קיימין וגם מודה דאתחיל בהו מגואי כעין מיתה כמפורש במסכת סנהדרין ואם כן נטמאו בבגדים שנטמאו במת והרב המחבר מעיל צדקה השיב לו שאם כן הוה ליה טומאה שאין הנזיר מגלח ושוחטין עליו בשביעי שלו כמבואר ברמב"ם פ"ו מהל' ק"פ הלכה ב' והנה לדעתי תירוצו אינו מספיק דהרי לשטת התוספות אנן קיימינן ולדידהו בכל טומאות שוחטין עליו בשביעי ומה שאמר משה להאנשים ההם שידחו היינו אם לא יטבלו וכמבואר בתוספות כאן בד"ה שחל שביעי יעויין שם ואם כן קודם שיטבלו מה לי טומאת מת שהנזיר מגלח ומה לי אם אין הנזיר מגלח קודם טבילה אין שוחטין עליו ולדעת התוספות אין חילוק בזה בין הנזיר מגלת או לא ואמנם עקר קושייתו של הרב מוהר"ר בערמן אינו כלום לשטת התוס' דדוקא כלי מתכות אמרינן חרב הוא כחלל ולא בשאר בגדים ואם כן הרי בארבעה בגדי כהן הדיוט אינו בהם כלי מתכות ולא נטמאו בהבגדים כלל אם לא עפ"י השטת קרבן אהרן שבני אהרן ביום משיחתם היו דינם לשמש בשמנ' בגדים והיו בהם הציץ ואמנם לשטת הרמב"ם שפיר נוכל לומר שנטמאו בבגדי' דלדידי' כל הכלי' דינם ככלי מתכות ולשטתו יותר נכון לומר כן מלומר ששלדן היתה קיימת שזה הוא דוחק גדול כיון שלא נשרפו ע"ג קטבלא ומעתה למ"ד שריפה ממש היה חזרה קושיית ר' יצחק על ר"ע למקומה שיכולים היו לטהר ואין לתרץ שלא היה להם אפר פרה דמה בכך הלא כיון שלא נטמאו אלא בבגדים שנגעו במת אם כן אינם צריכים הזאה כלל והיה יכולים לטהר בלא אפר פרה אלא ודאי שדין זה מיוחד רק בנזיר אבל שאר כל אדם שנטמאו בכלים צריך הזאה שלישי ושביעי ומוכח שטת הרמב"ם והנה יש להשיב על זה ודלמא לעולם כל אדם שוה בזה לנזיר אלא שר"ע סובר שריפת נשמה וגוף קיים היה ונטמאו במת ממש שהרי דבר זה אם שריפת נשמה או שריפת הגוף הוא גם כן פלוגתא דתנאי כמפורש בתוספות בסנהדרין דף נ"ב ע"א ד"ה ההיא וכו' ונראה כאשר נדקדק בדברי ר' יצחק שאמר אם נושאי ארונו של יוסף כבר היו יכולים לטהר ואם מ"ו היו יכולים לטהר מדוע בנושאי ארונו חמר כבר ובמ"ו לא אמר כבר ועוד יש לדקדק דמה שסיים ר' יצחק אלא טמאי מת מצוה היו שחל שביעי וכו' שנאמר ולא יכלו לעשות וכו' כל זה אריכות דברים מה שלא שייך לפלוגתייהו שהם לא פלפלו כלל באיזה יום מימי טומאתם היה רק מי היה האנשים והיה די באמרו הלא טמאי מת מצוה היו ומה לי אם חל שביעי בע"פ או אחד משאר הימים בע"פ: ונראה דגם ר' יצחק לא נעלם ממנו שאין לנו הוכחה שהפרה נשרפה בשני בניסן ואולי לא נשרפה עד קרוב לחג הפסח ולא היו יכולים לטהר ואמנם ים היו הרבה מישראל טמאי מת ודאי שהיו זריזים לשרוף הפרה ולא להתעצל בשריפתה עד יו"ד ניסן ולהניח אלפים רבים מישראל על שעה חדא להטהר בערב פסח והנה בעגל נטמאו כמה רבבות מישראל שהרי כל שבט לוי חגרו איש חרבו שנפלו בודאי נקברו על ידי קרוביהם ונטמאו הקוברים ואם כן בודאי נזהרו לזרז בשריפת הפרה בכל מה דאפשר וכן פרש"י במסכת גיטין דף ס' ע"ב שבשני נשרפה הפרה להיות נטהרים לפסחיהן וקודם לכן לא היו יכולין לשרפה דבעינן נוכח פני אהל מועד יעויין שם הרי שאם היה אפשר להם להקדים אפילו קודם ר"ח ניסן היו מקדימין כי היה ממהרים לטהר הצבור וים כן עכ"פ מסתמא בשני נשרפה ואמנם בזית רענן פ' שמיני הקשה בשם ב"א דלמ"ד נ"ז מתו בפנים אם כן נטמא אוהלי המשכן וכל הכלים השלחן והמנורה ותירץ הב''ח דפרשת טמאים בו ביום נאמרה ופ' טמאים היינו טומאת מת ובאותה שעה עדיין לא נאמר והקשה הזית רענן אם כן איך נטמאו מישאל ואלצפן ותירץ בדוחק דטומאת מגע מת נאמר קודם לכן אבל טומאת אוהל נאמר אחר כך ודבריו דחוקים ולי נראה באותו שעה שנשאום אחר שכבר הוציאם מקדש הקדשים נאמרה הפרשה ואם בן הם נטמאו והאוהל לא נטמא ולפי זה צריך לומר דמי שנגע במת או נכנס לאהלו קודם היום ההוא לא היה צריך טהרה אף אחר שנאמרה פ' טומאת מת מה דהוה הוה ועל להבא נאמרה ולא על לשעבר ולפי זה לא נטמאו שבט לוי בשעת העגל כלל ולא שום אדם מקוברי ההרוגים והיו ישראל טהורים כלם ולא היו בהם טמאים רק יחידים הללו כבאו אל משה ביום ההוא ואם כן אפשר שלא היו ממהרים לשרוף הפרה כל בך ואמנם ר' יוסי הגלילי על כרחך לא סבר סברא זו שאלו שנטמאו קודם שנאמרה פ' טמאים לא קיבלו טומאה דאם כן נושאי ארונו של יוסף הלא כבר זה עשרה חדשים שחנו בהר סיני ולא נשאו ואיך נטמאו אלא ודאי דלדידיה גם אותן הקודמים היו צריכים טהרה ואם כן גם כל שבט לוי והרבה מישראל היו צריכין טהרה ובודאי בשני נשרפה הפרה ולכך לר' יוסי הגלילי הקשה ר' יצחק כבר היו יכולים לטהר אבל לר"ע לא היה יכול לומר כבר הוי יכולים לטהר דאולי עדיין לא נשרפה הפרה לכך אמר יכולים היו לטהר פירוש שבאותו יום היו יכולים לקבל הזאת שביעי ולהטהר ע"י טבילה והזאה ושוחטין וזורקין על טבול יום ואלא שלא תאמר דאולי גם בעשרה בניסן אכתי לא היו להם אפר פרה ולא היו יכולים להטהר בע"פ כלל לכן אמר שנאמר ביום ההוא ואם כן על כרחך על כל פנים שביעי שלהם היה והיו יכולים לטהר אלא דקשה על יצחק ולטעמיך הרי גם לדידך שטמאי מת מצוה היו קשה שהיו יכולים לטהר כיון שהיה שביעי שלהם וצריך לומר כדברי הרמב"ם בפ"ו מק''פ הל ב' שלענין לשחוט על טבול יום דטמא מת בשביעי שלו יש חילוק שאם הוא טמא במה שהנזיר מגלח אין שוחטין עליו אפילו אחר טבילה והזאה ואם הוא טמאת במה שאין הנזיר מגלח שוחטין עליו אתר שהוזה וטבל ואם כן ר' יצחק כך אמר לר"ע דר' יצחק ס"ל שריפה ממש הוה ואם כן אם מ''ו היו לא נטמאו רק מבגדים ואין הנזיר מגלח והיו יכולים לטהר מאוד ית התוספות כאן בד"ה שחל שביעי שהקשו למה נדחו היה להם לטבול קושיא זו עצמה הקשה ר' יצחק לר"ע אבל לדידיה דעמאי מת מצוה היו לא קשיא שנטמאו במת עצמו ואין שוחטין אפילו אחר טבילה ומעתה מוכח מדברי ר' יצחק שמי שאינו נזיר צריך הזאה גם בטומאת בגדים דאל"כ היה לו להקשות גם לר"ע כבר היו יכולים לטהר ומעתה גם שני דינים של הרמב"ם בפ''ו מק"פ הל' ב' שפסק שאין שו"ז על ט"י דמת ופסק לחלק בין טומאה שהנזיר מגלח והראב"ד כתב שאין לזה שורש בגמ' ולדידי שני דינים הללו מפורשים בדברי ר' יצחק ומעתה נוכל לומר דר"ע ור' יצחק מחולקים בסברת התוס' שר"ע ס"ל כסברת התו' שמשה רבינו שאמר להם לדחות לפסח שני היינו אם לא יטבלו ור' יצחק ס"ל כקושיית הכ"מ שם דלמה שתק להם משה ולא צוה להם שיטבלו ובהכי ניחא הגירסא כאן סבר לה כר"ע דאמר מ''ו היו שחל שביעי שלהם בע"פ והתוס' בסוכה דף כ"ה ע"ב בד"ה שחל שביעי דחו גירסא זו ולדידי ניחא הגירסא דגם לר"ע קל שביעי שלהם בע"פ: