צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 77

שם בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאינו לוקה נלע"ד שאין זה דומה לתמורה שכתב הרמב"ם בריש הל' תמורה דהיה לוקה אף שניתק לעשה משום שהלאו שוה בכל והעשה אינו שוה בכל שאינו נוהג בשותפין ואם כן גם כ"ן העשה של שריפת הנותר הוא שהז"ג שאינו נוהג בשותפין ואם כן אינו נוהג בנשים נלע"ד אף שפלפלתי במקום אחר אם שריפת קדשים נוהג בנשים מ"מ בפסח ודאי נוהג כיון דכתיב בחד קרא לא תותירו והנותר וגו' אמרינן כל שישנו בבל תתותירו ישנו בו והנותר באש תשרפו לפי כ"ש התוספת לעיל דף מ"ג ע"ב בד"ה סד"א ולפירוש ר"י דסיפא מפרש לרישא אם כן נהפוך הוא ואין נשים עוברות בבל תותירו בפסח ועכ"פ אי אפשר לחלק בנשים בכאן בין לאו דבל תותירו ובין עשה דבאש תשרפו וכל זה כתבתי לפום ריהטא אבל באמת עיקר הדבר טעות היא דכיון דאתרבו נשים למצות פסח אתרבו לכל פרטי דפסח דאטו מי לא שייך בנשים עשה דכי אם צלי אש או אין נשים חייבות באכילת מרור משום עשה דעל מצות ומרורים יאכלהו הא ודאי ליתא וכיון דאיתרבו לכל מה דכתיב בפרשה אתרבו ולכן גם עשה דוהנותר נוהג גם בנשים וראיתי בספר א"ח שנדחק בזה והנלע"ד כתבתי:

ע"ב ר"י אמר וכו' דרבי לאקולי קאתי נלע"ד שאין הטעם דתנא בתרא לטפוי קאתי עיין מהרש"א ולדידי באמת רבי אינו חולק על דרשה דבו בכשר ולא בפסול שאין על דרש זה שום חולק וכמבואר לקמן דף צ"ו ע"א דלהכי לא ממעטינן מבו פסח דורות משום דהאי בו בעינן בכשר ולא בפסול ואמנם ת"ק לא דריש סמיכות של בבית אחד יאכל וכו' דדריש רבי ורבי דריש תרווייהו ויש מקום לומר דרבי מחמיר טפי משום דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ולהכי אתיא שפיר מה שכתבו התוספת בד"ה ה"ג וכו' דאית דגרס במלתא דרב יוסף למאן דאמר כשר לאו כשר הוא ולמ"ד יאכל בר אכילה הוא דרבי משום דדריש תרווייהו אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט וכו' לרבות מה שהיה כבר בר אכילה אבל פסח הבא בטומאה דודאי ממועט מבו שהרי פסול הוא ומבר אכילה אינו ממועט ולא שייך אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות בזה בודאי גם לרבי אינו חייב ועפ"י הוצעה זו נדחים קושיותיו של המהרש"א מה שהקשה מהרש"א בתוספת בד"ה אבר שיצא מקצתו שכתב מהרש"א לא ידעתי למה לא תמהו לעיל בהיתה לו שעת הכושר וכו' ולפי מ"ש יש ליישב דכאן תמהו תמיהא קיימת לחלוטין שאין כאן חלוקי גרסאות אבל לעיל בהיתה ו שעת הכושר לפי אידך גירסא שהביאו התוספת דלמ"ד כשר לאו כשר ולמ"ד יאכל בר אכילה אין כאן תימה שטעם הדבר משום אין מיעוט אחר מיעוט וכנ"ל וכן מה שהקשה על התוספת בד"ה ה"ג וכו' דהרי רב יוסף קאמר דר לאקולי אתי ולפי מ"ש ניחא וכנזכר לעיל אבל דחו שם התוספת הך גירסא מהא גופא דבכל שמעתין טפי נפיק מאכילה וכו' ורצונם הרי חזינן דלא אמרינן סברא זו דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות: דף פ''ה ע"א יוצא גזרו בו וכו' או לא ויש להקשות אם איתא דגזרו גם על היוצא א"כ למה תנן במשנתינו נותר נתני יוצא וק"ו נותר שאם חששו דלמא אתי לאפוקי בידים ק"ו דחששו לאעצולי ביה ונראה לתרץ דמשנתינו לא קתני אלא מה דשייך בפסח אבל יוצא לפי מה דמסיק דיוצא דפסח לא מבעיא לן לכך לא חשבו במשנתינו אלא דתינח למסקנא אבל מתחלה שהיה מסופק נם ביוצא דפסח קשה מאי מספקא ותפשוט לי' מדלא שנאו במשנתינו ואף שיש סברא לומר גם להיפך דאי הוה תנן יוצא לא הוה ידעינן נותר דיוצא דעבדו איסורא בידים קנסום חכמים וגזרו טומאה אבל נותר דלא עבדי איסור רק בשב ואל תעשה הוה אמינא דלא גזרו בו טומאה מ"מ אכתי הוה ליה למשנתינו למחשב גם יוצא והוה ליה למתני הפיגול והנותר והיוצא מטמאין את הידים ויבואר אחר זה בדברי התוס':

תוס' ד"ה דבני חבורה וכו' וא"ת וכו' דקאמר כהנים זריזין אמרינן בבני חבורה זריזין לא אמרינן וכתב מהרש"א ק"ק ואימא דיוצא דקדשים קלים קמבעי' ליה דומיא דפסח וכו' ובני חבורה זריזין יותר מישראלי' אוכלי קדשים קלים אבל קדשי קדשים דאכלי כהנים המה זריזין יותר אפילו מבני חבורה וכדאמרינן בהמוציא תפילין עכ"ל מהרש"א ולסברתו לא מספקא ליה כאן ביוצא דקדשי קדשים כלל ובודאי לא גזרו בו רבנן טומאה ובזה סלקא כהוגן דברי הרמב"ם בפ"א מפה"מ הלכה ט"ו שכתב שחטה היינו קדשי קדשים] והיא כולה בפנים ואחר כך הוציא רגלה לחוץ חותך הבשר עד שמגיע לעצם וכו' וכתב הראב"ד א"א וכו' לענין טומאה בעי' איפשטא בפ' כיצד צולין וטמויי נמי מטמא למה שבפנים וכו' עיין שם ברמב"ם ובראב"ד ולסברת מהרש"א בטלה השגת הראב"ד שהרי הרמב"ם מיירי שם בקדשי קדשים ובזה לא מספקא ליה כלל מאם בפסח לא גזרו ק"ו בזריזית כהנים שזריזין יותר אלא דלסברת מהרש"א קשה למה גזרו בנותר טומאה אפי' בקדשי קדשים וראיה לדבר שהרי קאמר כאן משום עצלי כהונה ואם כן מיירי במה שהכהנים אוכלים ואמאי לא נימא כהנים זריזין וצריך לומר כדרך דלא מהני זריזות בני חבורה אלא לענין דלא מפקו בידים אבל לא מהני זריזות דידהו דלא ניחוש בהו לאיעצולי וראיה לדבר שהרי שנינו במשנתינו בסוף מכילתין הפסח אחר חצות מטמא את הידים הרי שגזר בנותר דפסח ה"נ לא מהני זריזות הכהנים רק לענין יוצא אבל לא לענין נותר אלא דכל זה אנו אחראין לתרץ דברי הגמרא דמפרש בהדיא משום עצלי כהונה ואם כן חזינן דגם בקדשי קדשים גזרו טומאה על הנותר אבל על הגמרא גופא קשה מנ"ל דנותר ששנינו מיירי גם בקדשי קדשים ודלמא מיירי רק בקדשים קלים אבל בכהנים סמכו על זריזותם אפילו לענין איעצולי יהיו זריזים שלא להתעצל בשלמא לשטת התוספת דבני חבורה זריזין יותר מכהנים אם כן ק"ו אם גזרו בנותר דפסח ולא סמכו בזה על זריזות בני חבורה ק"ו שלא סמכו על זריזות הכהנים אבל לשטת מהרש"א ולפי מה שכתבתי הוא שטת הרמב"ם וכהנים זריזין יותר מבני חבורה אם כן מנ"ל להגמרא שבנותר גזרו גם בקדשי קדשים וצריך לומר משום ששנינו במשנה הפיגול והנותר מטמאים את הידים ופיגול ודאי גם בקדשי קדשים שהרי עיקר גזירת הפיגול הוא משום חשדי כהונה אם כן ה"ה נותר דתני אצל פיגול גם כן מיירי אפילו בקדשי קדשים.

ובזה מתורץ מה שהקשיתי לעיל בדברי הגמרא דבתחלת הסוגיא דהיה מסופק גם על יוצא דפסח קשה אם איתא דגזרו טומאה על יוצא אם כן למה לא חשבה המשנה גם יוצא ולפי מ"ש ניחא דמשנתינו דומיא דפיגול התני להורות דום בקדשי קדשים מיירי וביוצא אף דבתחלת הסוגיא היה מסופק גם בבני חבורה מ"מ בכהנים הוה פשיטא ליה דודאי זריזין הן ולא מפקי בידים וכסברת מהרש"א ולכך לא חשבו במשנה משום דאינו דומיא דפיגול ולפי זה מוכח סברת מהרש"א מהגמרא ודלא כסברת התוספת עוד נלע"ד להוכיח סברת מהרש"א שהרי במשנה בסוף מכילתין שנינו הפסח אחר חצות מטמא את הידים הפיגול והנותר מטמאין את הידים והנה נותר דתני בסיפא הוא מיותר שהרי כבר שנינו ברישא הפסח אחר חצות מטמא הידים ואם פסח שבני חבורה זריזין הן מטמא נותר דידי' את הידים ק"ו נותר דשאר קדשים שאינן זריזין אלא ודאי דנותר דסיפא היינו אפי' בקדשי קדש ים דומיא דפיגול וזה לא שמענו מנותר דפסח דאף דבני חבורה זריזין אכתי כהנים זריזין יותר והוה אמינא דבכהנים אפילו לאיעצולי לא חששו לכך שנינו הפיגול והנותר שגם זריזות דכהנים לא מהני לענין נותר ומוכת כהמהרש"א ודלא כסברת התוספות.

ובגוף קושיית התוספות שהקשו דכאן אמר ב"ח זריזין וכו' נלע"ד לתרץ דאין הכוונה כאן דבני חבורה זריזין יותר משאר אנשים כלל רק הכוונה כאן דלענין יוצא שלא יוציאו בשר הפסח מחבורה לחבורה בזה לא היה צריך לגזור טומאה על היוצא דבלא"ה המה צריכין להזדרז בזה לשמור עצמם שלא יוציאוהו שהרי לא שייך בפסח פסול הוצאה מחבורה לחבורה צלי כי אם כשכבר חשכה ליל פסח והגיעו זמן אכילה וקבעו עצמם חבורה יחד לאכול אבל מבעוד יום שעדיין לא הגיע זמן אכילת פסחים לא שייך מקום קביעות לחבורה וזה לשון הרמב"ם בריש פרק ט' מק"פ כל האוכל וכו' ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל ט"ו היה לוקה וכו' הרי שדקדק וכתב בליל ט"ו והנה אז אף שלא גזרו טומאה על היוצא כיון שגזרו טומאה על הנותר והמה שומרים עצמם שלא יבוא לידי נותר ויטמאו ידיהם ממילא שצריכים להזהר מהוצאה מחבורה שאם יוציאו ממנו מהחבורה נפסל ובלילה אי אפשר לשרפו שאין שורפין קדשים ביום טוב ולא בלילה וממילא ישאר עד שיהיה נותר ויטמא הידים משום נותר ולכך זריזין הם מלהוציאו מחשש טומאה שגזרו על הנותר וזה הכוונה באמרו כאן בני חבורה זריזין הם ווה שייך דוקא לענין יוצא מחבורה לחבורה אבל לענין אם יצא בשר הפסח חוץ לחומת ירושלים שזה שייך גם בערב פסת מבעוד יום ואז מה שיצא ממנו יכולים לשרפו מיד וכמו ששנינו הפסח שיצא וכו' ישרף מיד ולא יבוא לידי נותר בזה שוה פסח לשאר קדשים וגם בבני חבורה גזרו טומאה על בשר פסח שיצא מירושלים כדי שלא יפשעו בו ואתי לאפוקי שבזה לא יחושו מטומאה שגזרו על הנותר שהרי יכולים לשרפו מבעוד יום ולא יבוא לידי טומאת נותר וכיון שגזרו ביצא חוץ לחומה מבע"י אולי שוב לא חילקו בחוץ לחומה בין יצא מבע"י ליצא בלילה רק ביוצא חוץ לחבורה לא גזרו שזה לא שייך מבע"י כלל רק בלילה ובזה עמדתי על כוונת דברי רבינו הגדול בשאה"ט פרק ח' הלכה ה' שכתב בשר קודש שיצא חוץ למחציתו הרי הוא ספק אם מטמא את הידים או נא לפיכך אינו מטמא שספק טומאת הידים טהור כמו שיתבאר ואם בשר פסח שיצא חוץ לבית הוא טהור בני חבורה זריזין הן עכ"ל רבינו והנה גוף דברי הרמב"ם הללו שהם תמוהים יבוארו אחר זה ואמנם כעת נדבר במה שסיים ואם בשר פסח שיצא חוץ לבית למה דקדק חוץ לבית כיון שהטעם משום זריזות דבני חבורה הוה ליה למימר סתם ואם בשר פסח יצא חוץ למחיצתו הרי הוא טהור וכפי מ"ש ניחא ובדיוק גמור רב נו כתב דביצא חוץ לירושלים גם בשר הפסח לא אשתני דינו משאר קדשים והרי ספק כמו שאר קדשים ולא פשיטא ליה רק בחוץ לחבורה:

ונבוא לבאר כל דברי הרמב"ם הנ"ל והמ"ל תמה על הרמב"ם שכיון שפסק האבעיא גם בשאר קדשים לקולא א"כ לאיזה תכלית כתב רבינו דבני חבורה זריזין הם ואני אומר שמעולם לא עלה על כוונת הרמב"ם שנקטינן האבעיא לקולא מטעם דספק דרבנן הוא שאם כן לא היה לו לסיים שספק טומאת ידים טהור כמו שיתבאר ועוד שהרי בפסח בבשר הפסח לא סיים הרמב"ם שאינו מטמא הידים אלא סיים סתם הרי הוא טהור ונראה שגם דעת הרמב"ם שבעיא זו לא אמרינן בה ספיקא לקולא אף שהוא בדבר שהוא רק מדרבנן וכמה ספיקי דרבנן מצינו בטומאה וטהרה לחומרא וכל ששה ספיקות בשורפין עליהן תרומה הרי על ספק מגען תולין ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא וכיוצא בזה הרבה ולכן ברור בעיני שדעת הרמב"ם בזה כמו דעת הראב"ד בפרק א' מפה"מ הלכה ט"ו שבעיא זו דפרק כיצד צולין אם גזרו טומאה ביוצא נקטינן בה לחומרא אלא שכוונת הרמב"ם כאן בפ"ה משאה"ט דלענין לטמא הידים הוא טהור שכלל גדול הוא ספק ידים טהורות וכמבואר בדברי הרמב"ם ריש פרק י"ד משאה''ט ועל זה כוון הרמב"ם כאן שכתב כמו שיתבאר אבל הבשר עצמו שיצא ספקו טמא ומטמא גם בשר קדשים ולכך סיים הרמב"ם שבפסח שבני חבורה זריזים הם גם הבשר עצמו טהור ואף שבלא"ה עכ"פ פסול הוא משום יוצא מ"מ נ"מ שאינו מטמא שאר בשר הנוגע בו בשעת פרישתו:

ולפי מה שביארנו ממילא נדחים דברי הכ"מ בפ"א מפה"ע הלכה ס"ו שתמה שם הראב"ד על רבינו שכתב חותך הבשר ותמה הראב"ד שהרי מבעי לן בפרק כ"צ אם גזרו טומאה על היוצא ואם כן הרי הוא מטמא שאר הבשר וכתב הכ"מ דרבינו סובר דהך בעיא כיון דלא איפשטא נקטינן לקולא והמ"ל חיזק דבריו שכן מבואר בדברי רבינו בפ"ח משאה"ט ולפי מ"ש ראיה זו שהביא מדברי הרמב"ם בשאה"ט נהפכה לסתירה ואדרבה משם מוכח דהרמב"ם סובר הך בעיא לחומרא וכנ"ל ומחוורתא לתרץ שטת הרמב"ם עפ"י סברת מהרש"א שכתבתי לעיל דביוצא דקדשי קדשים לא קמבעיא ליה כלל דכהנים ודאי זריזים הם שוב ראיתי שגם הרב בעל אור חדש כיון לזה שהרמב"ם סובר כסברת מהרש"א:

ע''ב משנה אבר שיצא מקצתו וכו' ובמוקדשין וכו' לפי מה שכתבנו לעיל דהך בעיא אם גזרו טומאה ביוצא נקטינן ספיקא לחומרא וכדעת הראב"ד ובפסח כבר איפשט לקולא דב"ת זריזין הם כן הך רישא דמיירי בפסח מיירי אפילו יצא כזית וכביצה לכל מר כדאית ליה וסיפא ובמקודשין על כרחך מיירי למר בדלית ביה כזית ולמר בדלית ביה כביצה כדמוקי מעל"ד ואם כן אין רישא דומיא דסיפא ועכ"פ קשיין דברי הרמב"ם בפ"ט מק"פ הלכה ב' שהזכיר דין שאר קדשים שקולף הבשר ושובר העצם בקופיץ ולא הזכיר דמיירי בלית ביה כביצה ובפרט שהוכחנו לעיל שגם הרמב"ם תפס בעיא דלעיל לחומרא ודוחק לומר דמיירי דוקא בקדשי קדשים וגם לפי מה שהוכחנו לעיל מדברי הרמב"ם דגם בפסח דוקא ביוצא חוץ לחבורה הוא דאמרינן ב"ח זריזין אבל ביצא חוץ לחומת ירושלים גם יוצא דפסח הוא כמו יוצא דשאר קדשים קלים אם כן גם בפסח גופיה קשה שם בפ"ט מק"פ למה לא חילק הרמב"ם בין יש בזה שיצא כביצה או לא ואין לומר דהרמב"ם מיירי ביצא חוץ לחבורה דא"כ איך משכחת שיצא מקצתו והרי בעינן עקירה והנחה כדאמרינן כאן בריש העמוד שהוצאה כתיב ביה כשבת וכן פסק הרמב"ם שם בריש פרק ט' ואם לא יצא רק מקצתו הרי זה לא מקרי הוצאה גבי שבת דאגיד בפנים ועיין בתוס' בסוף ד"ה בנגררין ואמנם הנלע"ד דאף שאין המוציא בשר פסח חוץ לחבורה חייב מלקות על ההוצאה כי אם בעקירה והנחה כמו בשבת אבל הבשר נאסר אף קודם ההנחה שאיסור הבשר הוא מפסוק ובשר בשדה טריפה לא תאכלו וכיון שמחיצת בשר הפסח הוא חבורתו כיון שהגיע חוץ למחיצה זו כבר הוא בשדה ואסור משום בשר בשדה ושם לא כתיב לשון הוצאה וא"כ שפיר מיירי רבינו ביצא חוץ לחבורה ומשכחת שיצא מקצת האבר ועיין בפ"ה מפרה הלכה ה' במ"ל שם דף פ''ו ע"א אמר רב יוסף מהיכל וכו' שאני היכל וכו' לפ"ז מבואר דעליית היכל משונה משאר עליות שבעזרה ועיין בתוס' במסכת שבועות דף י"ז ע"ב ד"ה וטמא ועיין במ"ל פ"ו מהלכת בית הבחירה הלכ' ז' ולפי זה יפלא על רבינו הגדול שהשמיט שם בכל הפרק ולא הביא דין עליית ההיכל ואדרבה סתם בהלכה ז' שהגנים והעליות לא נתקדשו ולכן נלע"ד דבר חדש והוא דעליות לא גרעי ממחילות וכיון דבמחילות מסקינן לחלק בין פתוחות לה עזרה לפתוחות להר הבית נם בעליות אמרינן דאם לולין פתוחות מהם להעזרה הם קדושים ולפי זה שוב לא צריכנא לחלק בין עליות ההיכל לשאר עליות וגם עליות ההיכל לא נתקדשה ועליות קדשי קדשים ששנינו שחמורה כבית קה"ק עליה זו שאני שהרי לולין היו פתוחים משם לבית קדשי הקדשים כמפורש בפ"ד ממסכת מדות והובא לעיל דף כ"ז ע"א ואם כן עליה זו היתה פתוחה לקדשי הקדשים ולכך היא קדושה ואולי כך היה כל עליית ההיכל פתוח בלולין למטה להיכל וכיון שפסק שם רבינו בהלכה ט' שהמחילות הפתוחות להעזרה קודש אם כן ק"ו בעליות ולפי זה גם מה דמסקינן בסוף שמעתין בחלונות דמשכחת לה דשויא לקרקע העזרה צריך לומר דחלונות לא מקרי פתוחות לעזרה כיון שלא נעשו לצאת ולבוא דרך שם ע"ב ותבעי לך אבעי' סילוק מחיצה וכו' לפי פירוש רש"י הני ספיקי מיל מילי קאמר דסילוק מחיצות הוא ספק אם הוה כב' מקומות ועשיית מחיצה הוא ספק אם הוה כב' חבורות אבל עכ"פ עשיית מחיצה בודאי לא מחשב כב' מקומות וכן להיפוך ולרש"י א"ל רב אשי לרב כהנא דמה דפשיטא לך להחמיר אינו פשוט רק ספק אבל על דפשיטא ליה להתיר לא בא רב אשי להסתפק ולפ"ז תמוהים דברי הרמב"ם בפ"ט הלכה ה' שכתב ב' חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן אינן אוכלין וכן אם היה חבורה אחת ונעשית מחיצה ביניהם אינן אוכלין עד שתסתלק שאין הפסח נאכל בשתי חבורות וכו' ודבריו תמוהים שהרי פסק שם בראש הפרק כר' יהודה שאין האוכל אוכל בשתי חבורות אבל מה שהפסח נאכל בשתי חבורות לא איכפת לן והכ"מ שם בראש הפרק כתב ליישב לשונו מה שכתב בהלכה ה שאין הפסח נאכל בשתי חבורות עיין שם ולא נתן לב שגוף דינו של רבינו שאוסר לאכול בנעשית מחיצה ביניהם דהא לר' יהודה אין כאן שום ספק לאסור לפי פירוש רש"י ולכן נלע"ד דרבינו מפרש מה דקאמר רב אשי לרב כהנא ותבעי לך אבעי' להחמיר קאמר לדידך פשיטא דעשיית מחיצה ודאי לא מחשב כב' מקומות וכן מה דפשיטא דפריסת מחיצה ודאי לא מחשב ב' חבורות ולרב אסי הכל מספקא ליה דבין עשיית מחיצה ובין סילוק מחיצה יש להסתפק בכל א' בין לענין ב' מקומות ובין לענין ב' חבורות וגם ע"י עשיית מחיצה חדשה מחשב כב' מקומות כיון שיש כאן מחיצה שלא היתה קודם לכן:

פרק האשה

דף פז ע"א שמעת מינה יש ברירה יש לדקדק אם כן סיפא דיתום ששחטו עליו אפוטרופס מאי קמ"ל כיון שכבר שמענו מריש' דיש ברירה ונראה דיש סב א מברא לומ' דדוקא בגדול שהוא בר דעת אמרי' מדרצתה בשל זה ש"מ שגם בשעת שחיטה אם היינו שואלים אותה היתה ג"כ בוררת כמו עכשיו אבל יתום קטן שאין דעתו שלימה כל כך לא סמכינן על מה שבורר עתה לומר שכבר היתה דעתו כן קמ"ל דגם ביתום יש ברירה. רש"י ד"ה לא יאכל משל רבו דמסתמא לא היתה דעת רבו וכו' שינה א רש"י דרכו כאן ממה שפירש בגמרא לקמן דף פ"ח ע"א בד"ה בדקפדי אהדדי דלפי דרכו שם היה לו לפרש דמסתמא לא היה דעת הצד פירות ליהנות משל רבו וע"ש בתוספת ד"ה מתניתין וכו' ונראה דמשנתינו שמעינן דבשל רבו הוא דאינו יוצא אבל בשל עצמו יוצא וכדרמי לקמן משנתינו אברייתא עיין שם ועכ"פ עקר כוונת משנתינו הוא שאינו יוצא בשל רבו שזהו מפורש במשנתינו ואם כן על כרחך לא מיירי משנתינו שבאמת שחט העבד לעצמו דאם כן פשיטא שאינו יוצא בשל רבו שכיון ששחט אין לך מחאה גדולה מזו וכמו דמסיק לקמן דף פ"ח ע"א ואף שכתבו שם התוספות בד"ה וכולן שגם זהו חידוש דקמ"ל שהשחיטה סתמא היא מחאה מכל מקום עכ"פ שוב יותר חידוש הוא שיוצא בשל עצמו והוה להתנא לאחוז עקר החידוש שיוצא בשל עצמו אלא על כרחך משנתינו מיירי שלא שחט לעצמו וממילא היא גופא קשה למה אינו יוצא בשל רבו דהרי כיון שלא שחט לעצמו אם כן ודאי דעתו לצאת בשל רבו שהרי צריך עכ"פ לעשות הפסח ואם כן חזינן דניחא ליה להנות משל רבו ולמה אינו יוצא בשל רבו לכן פירש רש"י דרבו לא ניחא ליה להימנות חלק החירות על פסחו ואף שבעבד של שני שותפים אמרינן דיודע שאי אפשר שלא יהנה נם חלק חבירו ומסתמא על דעת כך ממנה אותו מ"מ בזה שלבסוף היו כופין אותו לשחררו אמרינן שאלמלא היה יודע שיכופו אותו לשחררו לא היה ממנה אותו על פסחו ואעפ"כ הוכיחו לקמן ממשנתינו דיוצא בשל עצמו מדלא שנינו שאין יוצא לא בשל רבו ולא בשל עצמו כמו ששנינו בברייתא: