צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 79

ובזה מתורץ קושית הראב"ד בפ"ו מק"פ הל' ב' שכתב א"א אין דרך ההלכ' הולכת כן שהרי רב שאמר אין שו"ז על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס"ל שו"ז על ט"י וכו' וכוונת הראב"ד בהשגה זו הוא דלדברי הרמב"ם דט"י דמת חמור מט"י דשרץ א"כ גם גוף הדין דאין שוחטין על טמא שרץ איך למד מטמא מת בשביעי שלו ולדידי ניחא דרב למד מטמא מת שאין הנזיר מגלח והוא בשביעי שלו אינו חמור מטמא שרץ ולמד רב מדברי ר' יצחק שאמר יכולים היו לטהר ולא קאמר שהיו יכולים לשחוט עליהם תיכף אפילו קודם הטהרה מכלל שאין שו"ז על טמא שרץ קודם טבילה וע"פי פסקי הרמב"ם הללו שמחלק בין טבול יום דמת לטבול יום דשרץ אמרתי ליישב דברי הרמב"ם שפסק בפ"ד מביאת מקדש הלכה י"ב כיצד דוחה את הטומאה וכו' אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון שרץ ונבילה לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה וכו' הרי שהחמיר רבינו בטמאי מגע שרץ ונבילה שלא יעשו בטומאה ובהל' ק"פ פרק ז' הלכה חי"ת פסק פסת שהקריבוהו בטומאה הרי זה נאכל בטומאה וכו' ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת שנדחית להם הטומא' וכיוצא בהם מטמאי טומאת מגע כו' והרי השוה הרמב"ם באן כל טמאי מגע לטמאו מת לענין אכילה ולמה בפ"ד מביאת מקדש לענין הקרבה חילק ביניהם וממ"נ אם דרשינן כי יהיה טמא לנפש דוקא ובטומאת עת הוא דמחלקינן בין איש לצבור א"כ לענין אכילה היכן אתרבי וגם אמרתי ליישב קושיא חמורה שהקשה אותי תלמידי הרב המופלג המושלם מו"הרר אברהם ש"ה מו"צ דק"ק ר"ב על הרמב"ם הנ"ל בפ"ד מביאת מקדש שהחמיר בטמא שרץ יותר מבטמא מת והרי במסכת זבחים דף כ"ב ע"ב פריך אזקני דרום דסברי טמא מת אינו מחלל עבודה וטמא שרץ מחלל עבודה דנילף טמא שרץ בק"ו מטמא מת ומשני קסברי זקני דרום שו"ז על טמא שרץ ומכפרין כמתכפרין וכו' עיין שם וא"כ הרמב"ם דסובר אין שו"ז על טומאת שרץ נשאר עליו קושיית הגמרא דנילף ט"ש בק"ו מטמא מת והנלע"ד בזה דוודאי ילפינן ק"ו אם טמא מת הטעון הזאה שלישי ושביעי הותר ק"ו טמא מגע כדאמרינן שם בזבחים אלא דכיון דסובר הרמב"ם דשו"ז על ט"י דשרץ א"כ ממילא ליכא למלפי' בק"ו מטמא מת דשאני טמא מת דלית ליה תקנתא בטבילה משא"כ טמא שרץ דאית ליה תקנתא ואף שאם היו כל הכהנים טמאי שרץ לית להו תקנתא שאף אם יטבלו ט"י אסור לבוא לעזרה ואסור לעבוד עבודה מ"מ שוב אמרינן מכפרין כמתכפרין מה מכפרין טמא מת אין ט"ש לא ה"ה מתכפרין כדאמרינן שם בזבחים וכל זה לענין הקרבת הקרבן אבל אם בלילה הם עדיין ט"ש בעת אכילה הפיר ילפינן ק"ו מטמא מת ולענין אכילה שהוא בלילה כבר הוא ק"ו שהרי לית להו תקנתא ומיירי שהפסח בא בטומאה שהיה רוב הקהל טמאי מת דאי לא היה הקרבתו בטומאה אינו נאכל בטומאה אלא שאעפ"י שהיה הקרבתו בטומא' אפ"ה לא יאכלו ממנו זבין ומצורעין וכל שטומא' יוצאה מגופו דלדידהו ליכא ק"ו מטמא מת אבל טמאי מגע אתיין בק"ו ועיין בדברינו לעיל דף ס"ז ע"א בד"ה ואמנם רואה אני וכו' ומה שאמרו שם בזבחים דקסברי זקני דרום שו"ז על טמא שרץ אבע"א אמינא דג"כ היינו ט"ש שטבל ואבע"א אמינא דסוגיא דהתם למאן דדריש במועדו ואפי' בטומאה ועיין בתוס' שם בד"ה אי הכי מ"ש בשם ר"ת ומעתה הותרו צבור בטומאה בין טמא מת ובין ט"ש ומה שנדחק ר"ת שם דא"כ זבין נמי יש לומר דגלי רחמנא לנפש למעוטי זבין ומצורעין כדאיתא בפסחים דף ס"ז ע"א וכיון דמועדו כולל כל טומאות אין לנו למעוטי מלנפש רק הני דחמירי מטמא לנפש ולא טמאי מגע דקילי ונשאר בכלל היתר דמועדו אלא דמה שביחיד אינו נדחה גם ציבור לא עבדי בטומאה שזה לא מקרי בטומאה שהרי גם היחיד אינו נדחה אבל מה שהיחיד נדתה ציבור עבדי בטומאה אפי' אפשר להו לטבול דבמועדו היתרא הוא אבל הרמב''ם דרש היתר טומאה מאיש נדחה כמבואר שם בהלכות מקדש וכן בהלכות ק"פ ריש פרק ז' דריש מדכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אבל משמעות מועדו לא דרש ולכך ט"ש לא דוחה בציבור דליכא ק"ו מטמא לנפש כמו"ש שם ואמר רחמנא ידחו. ואומר אני לפי מסקנא זו דרב סובר דט"ש מדאורייתא לא חזי וטבול יום דשרץ חזי ועל כרחך צריכין אנו לומר ההפרש בין קודם שטבל לאחר שטבל הוא משום דזה מחוסר מעשה הטביל' וזה אינו מחוסר מעשה דבקרא ליכא לפרש הטעם דלמא פשע ולא טביל להרמב"ם ליכא לפרש הטעם כמ"ש התוס' בד"ה מי לא עסקינן דאחר שטבל איקלשא טומאתו שהרי בטמא מת ס"ל להרמב"ם שאין חילוק ומכלל דס"ל דגם אחר שטבל איקרי טמא ולא מצינו בט"ש שיהי' נקרא טהור אחר שטבל כדרך שלא מצינו במת אלא ודאי שההפרש הוא דזה מחוסר מעשה וזה אינו מחוסר מעשה ודעת רב בט"י דמת יבואר אח"כ בדברינו] וכיון שהדבר תלוי במחוסר מעשה א"כ ה"ה מח"כ הרי הוא מחוסר מעשה ואין מועיל מה שמסר קרבנו לב"ד וק"ו קודם שמסר שאין צריך לומר הטעם דלמא פשע והרי הוא ממש בטמא שרץ קודם טבילה ולפי זה קשה איך אמר רב שו"ז על מח"ב ולכן נלע"ד דלמסקנא דלרב מדאורייתא לא חזי אעפ"כ הא דשו"ז מח"כ מיירי בשמסר קנו לב"ד ואמנם אין הטעם משום שלא יתרשלו בו אבל הטעם שמסתמא יקריבוהו קודם חצות לא מבעי' מח"כ שקרבנו בהמה שהרי כתיב עליה השלם ואף שבדיעבד אם לא הקריב קודם חצות דוחה עשה דהשלמה מכל מקום חזקה על הב"ד שלא יניחו לבוא לידי כך ואפילו בזב וזבה שקרבנ' עופות מכל מקום אף שעולה לא מעכבא מכל מקום הב"ד לא יתרשלו ויקריבו גם העולה וממילא יקריבו קוד' חצות ולכך שו"ז על מח"כ לפי שמסתמ' כבר הקריבו הב"ד כפרתו וא"כ הרמב"ם שכתב בפ"ו מק"פ הל' ד' מחוסרי כיפורים שחל יום הבאת קרבנותיהן בי"ד בניסן שוחטין עליהם ומקריבין קרבנותיהן בי"ד בניסן בין קודם שחיטת הפסח ובין אחר שחיטתו ואין שוחטין עליהם עד שימסרו קרבנותיהן לב"ד שמא יפשעו ולא יקריבו אותן עכ"ל הרי שכתב שרשאים להביא קרבנותיהן אחר שחיטת הפסח וא"כ הרי בשעת שחיטת הפסח היו מחוסרי מעשה ועוד שהרי סיים שמא יפשעו הרי שהוא רק חששה דרבנן וא"כ פסק דלא כרב ואפי' אם נימא דלרב מותרים מח"כ לשחוט עליהם גם קודם שהוקרב כפרתן ורב תרתי בעי שיהי' נקרא טמא ויהי' מחוסר מעשה וא"כ לכך שוחטין על מח"כ אף שמחוסר מעשה מ"מ לא אקרי טמא דכתיב ובא השמש וטהר וטבול יום דשרץ אף דלא מצינו שנקרא טהור מ"מ אינו מחוסר מעשה דא"כ ממילא גם על ט"י דמת שוחטין שהרי אינו מחוסר מעשה ולמה פסק הרמב"ם שאין שוחטין על ע"י דמת ועוד כיון דמסקינן דלרב מדאורייתא לא חזי אם כן תו לא צריכין אנו לומר כלל דגזרינן דלמא פסע ואם כן מחוסר כיפורים אפילו לא מסר עדיין קנו ביד ב"ד גם כן לא חיישינן דלמא פשע ואמרינן בודאי ימסור הן אמת דצריכין אנו לדברי ר' שמעי' דחזקה שאין ב"ד של כהנים עומדים משם וכו' לרב נחמן דאמר בעירובין דף ל"ב ע"א דבאורייתא לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אבל המסירה ליד ב"ד אינו צריך דאיהו בודאי ימסור ולא יפשע ואם כן למה התנה הרמב"ם במח"כ שימסור קרבנו בי"ד ב"ד. ולרב ששת שם בעירובין דחזקה שליח עושה שליחותו לא הי' ר"ש צריך לומר כלל חזקה על ב"ד והתוספות שם בעירובין סוף ד"ה רב ששת הרגישו בזה וכתבו דר"ש לא הוצרך לזה אלא ליישב דברי רב דאמר אין שו"ז על ט"ש דלמא פשע ולא טביל והוצרך ר"ש לומר במח"כ חזקה על ב"ד וכוונתם בזה דודאי אף דסובר ר"ש חזקה שליח עושה שליחותו מ"מ לא עדיף השליח מבעל דבר עצמו ובמקום שחששו על הבעל דבר דלמא פשע ק"ו שחששו על השליח זהו כוונת התוס' שם ועכ"פ עקר דברי ר"ש הוה על מח"כ בע"פ וכיון דלמסקנא אין טעמו של רב משום פשיעה אלא מדאורייתא לא חזי א"כ לרב ששת אין לנו צורך לחזקה של ב"ד ואייתרו דברי ר' שמעי לגמרי וגם רצוני לתרץ קושיית הראב"ד על הרמב"ם דאיך אפשר לחלק בט"י בין מת לשרץ והרי רב עיקר דינו דאין שו"ז יליף שרץ ממת והגם שכבר כתבתי בסמוך יישוב דבר זה באריכות הנה שבעים פנים לתורה והנלע"ד שאחרי מחילת כבודם של כל מפרשי רבינו הגדול הרמב"ם שלדעתי לא עמדו על סודו בזה כי הם שפטו שהרמב"ם פוסק בפלוגתא זו שבין עולא לרב כרב ואני אומר לא כן הוא והרמב"ם פוסק כעולא כי לדעתי להמסקנא דרב מדאורייתא קאמר אין שו"ז על ט"ש לא נעשה פלוגתא רחוקה לגמרי בין עולא לרב ועולא דקאמר אף שו"ז על ט"ש מדאורייתא קאמר ונ"מ דאינו מכריע הצבור להיות רוב טמאים וכמו כן טמא מת בשביעי שלו אבל מודה עולא דמדרבנן אין שוחטין דגזרינן דלמא פשע ואתיין דברי ר' שמעי' על נכון גם לרב ששת והוצרך ר' שמעי' לחדש חזקת ב"ד של כהנים לעולא דלמה אשתני טמא שרץ ולעולא כיון שהוא מדרבנן אם שוחטו וזורקו עליו הורצה ולרב דהוא מן התורה אפילו בדיעבד לא הורצה ובהכי ניחא דאמר אח"כ תנן זב מראה וכו' מאי לאו דלא טביל וש"מ דשו"ז על ט"ש ולכאורה הוה לסיים וקשיא לרב אבל לפי מ"ש ניחא דגם לעולא אין שו"ז אלא דלרב הוא מן התורה ולעולא מדרבנן וקאמר תנן וש"מ שוחטין וזורקין והוא קושיא לתרוזייהו ורב ועולא פליגי בהך פלוגתא עצמה דפליגי הרמב"ם והראב"ד אם יש סברה לחלק בין מת לשרץ וגם עולא דורש ולא יכלו לעשות ביום ההוא דמיירי שחל ז' שלהם בע"פ אלא דרב סובר כדעת הראב"ד והתוספות דקרא דלא יכלו אינו מאמר מוחלט שבשום אופן לא יכלו דודאי אם היו טובלים יכולים היו וקרא קאמר דחם לא טבלו יודחו לפסח שני וסובר שאין שום חילוק בין טמא מת בשביעי שלו ובין זב בשביעי או טמא שרץ כיון דכולהו שוים שהם טומאת ערב ומשנתינו דזב שוחטין עליו בשביעי היינו אחר שטבל: ובזה גם על טמא מת בשביעי שוחטין אבל קודם שטבל כיון שגילה הכתוב בטמא מת בשביעי שנדחה לשני ה"ה שאר טמאים טומאת ערב ועולא סבר כדעת הרמב"ם דקרא דכתיב ולא יכלו לעשות ביום ההוא מאמר מוחלט הוא ולא מהני טבילה ולפי זה על כרחך שיש חילוק בין טמא מת בשביעי לשאר טמאים שהרי טמא מת דחאו הכתוב אפילו אחר טבילה ואנן תנן זב שוחטין בשביעי וכיון דעל כרחך יש חילוק בין מת לשאר טמאים אז אפילו קודם שטבל אי אפשר ללמוד שאר טמאים ממת ולכך שו"ז על ט"ש מן התורה אפילו קודם שטבל כקושיית הראב"ד על הרמב"ם ופסק הרמב"ם כעולא ומ"ש בריש פרק ו' הנוגע בנבילה ושרץ וכו' הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול דמשמע הא קודם טבילה לא היינו מדרבנן דלמא פשע ולכך הוצרך להתנות במח"כ שמסר קרבנו ביד ב"ד דאל"כ גזרינן דלמא פשע וכעולא ותדע שכן הוא דאי ס"ד דהרמב"ם פסק כרב ומדאורייתא טמא שרץ נדחה אם כן למה לא הזכיר הרמב"ם דין זה בפירוש שאין שו"ז על ט"ש והזכיר רק בלשון שלילה מדיוקא שכתב ששוחטין עליו אחר שטבל מכלל דקודם טבילה אין שוחטין עליו והרי דרכו של הרמב"ם לאחוז לשון הגמרא ומי סני לשונו של רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אלא ודאי שפוסק כעולא ולשונו של עולא לא היה יכול להעתיק לומר שו"ז על טמא שרץ שהרי עכ"פ מדרבנן גזרינן שמא יפשע ומעתה כל פסקי הרמב"ם נכונים מה שפסק בפ"ד מביאת מקדש שאם היו טמאי מגע שרץ ונבילה אינו דוחה הטומאה וא"כ על הביאה וכו' אינו מפני שאלו חמורים מטומאת מת אבל הטעם כיון דפוסק כעולא דמן התור' שו"ז על ט"ש וכל שביחיד אינו נדחה בצבור לא עבדי בטומאה וגוף הטעם שפסק הרמב"ם כעולא ולא כרב הוא משום דסתם משנה ריש מי שהיה טמא אתי כוותיה כמ"ש התוס' ד"ה אלו פטורין יעויין שם ועיקר הוכחה לא כמו שכתבו דא"כ טמא מת בשביעי אמאי פטור מהכרת דלהרמב"ם זה אינו הוכחה דלדידי' ודאי לא שייך בו כרת דמה אית ליה למיעבד שהרי אפי' יטבול לא מהני לדידיה בטמא מת אבל עקר ההוכחה משום דאל"ה איירי המשנה גם בטמא שרץ ואמאי פטור מכרת הרי בידו לטבול אלא ודאי דשו"ז על ט"ש ואינו נכלל בכלל טמא שהוזכר במשנה וא"ת אם הרמב"ם פוסק כעולא איך פסק בפ"ה הלכה ג' שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו אעפ"י שבא לערב לא הורצה והיינו כרב ששת שם בריש מי שהיה טמא והרי ר"נ קאמר שם דף צ"ג ע"א ר"ע לטעמי' דאמר אין שו"ז על ט''ש וכו' ואנא ס"ל שוחטין ולדברינו דהרמב"ם פוסק דמדאורייתא שו"ז על ט"ש היה לו לפסוק כר"ל יש לומר דר"נ הוא דס"ל דהא בהא תליא אבל ר"ש דפליג ס"ל דאפילו למ"ד שו"ז על ט"ש אפ"ה דרך רחוקה לא הורצה וראי' לזה דהרי התוס' הוכיחו שם בריש הפרק דהמשנה ודאי ס"ל שו"ז ואם איתא דמודה ר"ש דלמ"ד שו"ז ודאי הורצה למה דחק ר"ש שם לתרוצי מתניתין דאונן קתני בהדייהו הא בלא"ה מתניתין ודאי ס"ל הורצה דלא כוותיה אלא ודאי דר''ש סובר אפי' למ"ד שו"ז אפ"ה בדרך רחוקה לא הורצה: כל זה אמרתי בילדותי ועכשיו הדרנא בי כי אף שהסברות הם ישרים למוצאי דעה מ"מ רחוק הוא בעיני לחדש דבר שלא נרמז בתלמוד לומר דעולא מודה שמדרבנן אין שו"ז שמא יפשע לכן יותר נכונים התירוצים האחרים שכתבתי ליישב דעת הרמב"ם והבוחר יבחר

שם אימא בשמיני פשיטא מ"ד וכו' הא דהשמיענו חידוש זה בזבה ולא בזב ואלמלא שכתבתי במשנתינו בדברי רש"י שליכא שום רבותא הותר הבאת קרבן זב וזבה אחר תמיד של בין הערבים לפי שאינו אלא חטאת עוף והעולה לא מעכבא הייתי אומר דנקט זבה לרבותא דלא תימא נשים בראשון רשות ולא שייך יבוא עשה שיש בה כרת אבל כבר כתבתי שאפי' בשאר ימות השנה אין בזה רבותא ותדע דאל"כ לא היה מקשה כאן פשיטא וא"כ הדק"ל למה תני תנא זבה ולא זב ונראה דאי הוה תני זב שוחטין עליו בשמיני הוה אמינ' דמיירי בזב בעל שתי ראיות והיא גופא קמ"ל בשמיני אין בשביעי לא דאין שו"ז על טבול יום אבל בעל שלש ראיות דמח''כ אפי' בשמיני אין שוחטין דמחוסר מעשה או משום דלמא יפשעו להכי נקט זבה דודאי לא משכחת כי אם בזבה גדולה דזבה קטנה שוחטין עליה בשלישי אלא בודאי בזבה גדולה דמח"כ ואפ"ה שוחטין:

תוס' דיה בשמיני וכו' ולא חיישינן שמא תראה ותסתור הא דלא ניחא להו למימר דאיצטרך זב בשביעי ושומרת יום בשני אך דמחומרים הערב שמש וכדברי הגמרא לעיל משום דהתוספות קיימי כאן על מה דקאמר בשמיני פשיטא ולפי סברא זו דהי' פשיטא לו בשמיני אף דמחוסר מעשה אם כן ק"ו דפשיטא במחוסר רק הערב שמש דשמשא ממילא ערבא אבל להיפך קשה על הגמר' לעיל דאמר דאיצטרך הואיל ומחוסר הע"ש למה לא אמר דאיצטרך דילמא יטמא שמא יראה ויסתור וזה עדיף ממה דמשני דאיצטרך משום דמחוסר הערב שמש דבזה קשה להיפך עכשיו ששנינו זב בעל שלש בשמיני ק"ו בשביעי ולפי מה שאני אומר דחיישינן שמא יראה ויסתור לאו ק"ו הוא דבשמיני ליכא תשש סתירה ואולי רצה התלמוד לומר דאיצטרך אפי' להני תנאי דסברי למפרע מטמא רק מדרבנן וא"כ אין זה רבותא דלא חיישינן שמא יראה ויסתור דלספיק' דרבנן לא חיישינן:

דה צ"א ע"א אמר רבה בר הונא אר"י ל"ש אלא בית האיסורין דכותיים וכו' בירושלמי הגירסא בשם ר' יוחנן להיפוך הביאו התוס' בד"ה לא שנו וזה לשון הרמב"ם סוף פ"ה מהלכות ק"פ מי שהי' חבוש חוץ לחומת ירושלים והבטיחוהו לצאת לערב שוחטין עליו וכו' בד"א שהי' חבוש ביד ישראל אבל אם הי' חבוש ביד כותיים אין שוחטין עליו עד שיצא ואם שחטו עליו וכו אם לא יצא פטור מלעשות פסח שני וכו' וכן אונן חולה וזקן שהן יכולין לאכול ששחטו עליהם וכו' וכתב במ"ל יש לתמוה על רבינו שתפס שטת הירושלמי שהוא נגד ש"ס דידן ואפ"ה קשה דלפום שטת הירושלמי אפילו בבית האסורין דישראל אין שוחטין עליהם בפ"ע ולמה לא ביאר זה רבינו וכתב סתם שוחטין דמשמע אפי' בפ"ע וכן קשה גבי אונן וחולה שפירש במשנתינו שאין שוחטין עליהם בפ"ע ועם אחרים שוחטין לכתחלה ולמה סתם הרב ששחטו עליהן ולא כתב ששוחטין עליהן לכתחלה ולא חילק בין בפ"ע לעם אחרים עכ"ל במ"ל ואומר אני מה שהקשה לפי שטת הירושלמי למה לא ביאר רבינו שאין שוחטין עליהן בפ"ע אין זה קושיא כלל שרבינו לשטתו שכבר כתב בפרק שני שמשתדל לכתחלה שלא לסחוט על היחיד שנאמר יעשו אותו וכיון שרבינו כאן בפרק ה' בחבוש יחידי מיירי שהרי כתב מי שהיה חבוש בבית האסורין בלשון יחיד א"כ מה שכתב שוחטין עליו סתמו כפירושו הוא דהיינו עם אחרים דאטו בשביל שהוא חבוש עדיף מאחר שאין שוחטין על היחיד וזה עצמו טעמו של רבינו שתפס שטת הירושלמי ועזב שטת הבבלי דלשטת הבבלי החילוק של ר' יוחנן בין בה"א דישראל לבה"א דכותיים הוא דבבית האסורין דישראל שוחטין עליו אפילו בפ"ע והרי לפי מה שפסק הרמב"ם לעולם אין שוחטין עליו בפ"ע אפילו אינו חבוש אבל לשטת הירושלמי הוא בשל כותיים אפילו עם אחרים אין שוחטין עליו ובשל ישראל שוחטין עליו עם אחרים אבל בפ"ע לעולם אין שוחטין עליו אפי' לכתחלה וטעם הדבר שפסק הרמב"ם אין שוחטין על היחיד כבר מפורש טעמו בכסף משנה בפ"ב ובאונן וחולה וזקן ג"כ כבר ביאר רבינו בפ"ב הלכה ד' וז"ל אין עושין חבורה כולם חולים או זקנים או אוננים ומדאין עושין חבור' שכלם חולים או זקנים או אוננ' ק"ו על אונן וחולה וזקן יחידי ומדכתב אין עושין חבורה שכלם חולים או ב זקנים וכו' מכלל דמקצתן חולים או זקנים וכו' עושין לכתחלה א"כ בבר ביאר הרמב"ם דעם אחרים שוחטין עליהן לכתחלה ובפ"ע אין שוחטין ומה שהביא כאן בפ"ה דין אונן וחולה וזקן אין כוונת רבינו לבאר אימת שוחטין עליהן ואימת אין שוחטין עליהם שכבר כל זה מבואר בדבריו בפרק ב' אבל כוונת רבינו על סוף דבריו שאם אחר שנזרק הדם אירע בהם דבר המעכבם מלאכול אפ"ה פטורים מפסח שני:

ע"ב ר"ש אומר בראשון עושין אותה טפילה לאחרים ובשני אין שוחטין עליה כל עקר ויש לדקדק מה בעי בזה באמרו כל עקר והכי הול"ל בשני אפי' טפילה אין עושין אותה ורבינו הגדול בפ"ה מק"פ הלכה ח' כ' נשים שנדחו לפסח שני וכו' הרי פסח שני להם רשות רצו שוחטין וכו' לפיכך אין שוחטין עליהם בפ"ע בשבת בפסח שני אבל אם היתה אשה אחת מבני חבורה מותר וכתב הכ"מ פסק כר"י וכו' ויש לתמוה דבפרק פ' אצל מה שכתב דעושין חבורה שכולה נשים אפי' בפסח שני משמע דפסק כר' יוסי ונדחק הכ"מ בזה ואומר אני דהא ודאי אם נשים בשני רשות מה לי לענין טפילה עכ"פ ניחוש לפסח שנאכל שלא למנוייו אלא ודאי התורה עשתה לאשה רשות א"ב חבורה שכולה נשים נמי יהיה רשות להם דהא המה בשני רשות ונראה דאין ה"נ למ"ד נשים בשני רשות אפי' חבורה שכולה נשים עושים וכל סוגיא זו לעניין דחיית שבת והכי קאמר ר' יהודה אשה בראשון שוחטין עליה בפ"ע אפי' בשבת לפי שהיא חובה ודוחה את השבת ובשני עושין אותה טפילה היינו בשבת לפי שהיא רשות ואינה דוחה בפ"ע שבת וא"ת אכתי מאי רבותא דטפילם סתמא הול"ל אשה בראשון חובה ובשני רשות וא"כ מדהיא בראשון חובה ידענו שדוחין עליה את השבת שהרי היא כאיש ובשני רשות וממילא ידענו שאין דוחין עליה את השבת ואי הא אתי לאשמועינן דבשני עושין אותה טפילה אפי' בשבת קשה מאי רבותא דשבת כיון דאינה אל טפילה כבר ניתן שבת לדחות בשביל האיש י"ל ר יהוד' לשטתו דסובר אין שוחטין הפסח על היחיד וסובר שאפי' אין כאן אלא איש א' אכתי האשה אהני למהוי טפילה ושוב לא הוה על היחיד ורשאי לעשות הפסח וכיון דמדין פסח רשאי שוב נתנה שבת לדחות בשביל האיש שזה רק גזירת הכתוב לא תוכל לזבוח הפסח בא' שאין שוחטין על היחיד וכיון דאיכא עוד אחד אף שזה השני הוא רשות מ"מ שוב לא הוה באחד ושוב האיש מביא הפסח ועקר דחיית שבת בשבילו והאשה ממילא היא טפלה אפי' בשבת ור' יוסי סבר שאפילו בשני חוב' ודוחה את השבת אפי בפ"ע והא דלא קאמר ר' יוסי סתם אשה אפי' בשני חובה ואנא ידענא ממילא כיון שהיא חובה דוחה שבת נלע"ד לפי מה דמסיק לעיל עמוד א' דר' יהודה שוחטין בפ"ע קאמר והא ודאי דדברי רבי יוסי נשאר על מכונו דשוחטין בפ"ע דהרי רבי יוסי סבר שוחטין על היחיד וא"כ רבי יוסי בכאן בתרתי פליג על ר"י דר"י קאמר בראשון בפ"ע אבל על יחידית לא וסובר דשני דוקא טפילה וקאמר ר' יוסי דאפי' בשני בפ"ע יחידית דשוחטין פסח על היחיד ואי הוה אמר סתם אשה חובה אכתי לא שמענו דשוחטין על היחיד ור"ש חידש דבר חדש דבשני אין שוחטין עליה כל עיקר כלומר לא מבעי' שבשבת אין עושין אותה טפילה אלא אפי' בחול נמי לא והיינו דקאמ' כל עקר לפי שהתנאים הראשונים מיירי בשבת וקאמר איהו שאין שוחטין עליה כל עקר אף בחול והא דאמר ר"ש אשה בראשון עושין אותה טפילה ולימא סתם אשה בראשון רשות ומה בין טפילה לנשים בפ"ע נמי יהיו מותרות ורשות לעשות י"ל דבשלמא לר' יהודה שפיר כתבתי שאם המה רשות לענין טפילה ה"נ הם רשות בפ"ע ואין לומר אחרי שריבה הכתוב ככל הכתוב ככל חקת הפסח שיהי' שני כראשון וכבר כתיב בראשון במכסת נפשות ומיעט הכתוב חטאו ישא האיש וכו' ולא אשה א"כ יש לנו לקיים שנייהם דהיינו חטאו ישא האיש לשון יחיד שאם הוא א' איש ולא אשה לפי שאין שוחטין עליה בפ"ע אבל במכסת נפשות לשון רבים אפי' נשים לפי בעושין אותה טפילה זה אינו דהא לר' יהודה קיימינן ואיך נוכל לומר חטאו ישא האיש שאם הוא איש יחידי איש אין אשה לא הא לר' יהודה אין שוחטין הפסח על היחיד ואפי' איש נמי לא וא"כ כיון דליכא למדרש הכי לר"י שוב אין חילוק בין טפילה לחבורה שכולה נשים אבל לר"ש דסובר שוחטין על היחיד שפיר נוכל לומר אחר שריבה הכתוב בראשון במכסת נפשות ומיעט הכתוב בראשון איש ולא אשה שני הכתובים קיימים שאם הוא יחידי איש אין אשה לא ובמכסת נפשות שהמה רבים אפי' אשה היא טפילה ובשני אין שוחטין עליה כל עיקר אפי' בחול וטפילה נמי לא ואך הא גופא קשיא דלמא הא דמיעט הכתוב עוד הפעם בשני היינו בשבת שאפי' טפילה אין עושין אותה בשבת אבל בחול מנ"ל לר"ש למעט אלא דר"ש לשטתו דשוחטין הפסח על היחיד ולדידי' אין חילוק בטפילה בין חול לשבת שהרי כבר נתנה שבת לדחות בשביל האיש לחודיה ומתורץ קושיית התוס' שהקשו דלמא לר"ש תרתי שמעת מינה ע"ש ולדידי ממילא מוכח דלר"ש' שוחטין על היחיד מדמעט אפי' בחול והא דקאמר בגמרא והא מדר"י סבר כר"ש וכו' והרי לפי מ"ש ממילא מוכח דר"ש סובר כר' יוסי נלע"ד משום דרש"י כתב לעיל עמוד א' בד"ה ופרכינן וכו' דלאו פירכא היא כולי האי דיכול לומר דמר דריש הכי וכו' וא"כ קשיא איך מקשה לר"ש בפשיטות דההוא מבעי' דשוחטין על היחיד וגם לעיל דכתב רש"י דלאו פירכא היא אלא טעמא דר' יוסי מהדר לפירושו מאיש לפי אכלו והיא גופא קשיא מי הכריחו לפרש טעמיה דר' יוסי מאיש לפי אכלו ונראה משום דקשה בין לר"י ובין לר' יוסי דסברי אשה בראשון חוב א"כ איש לפי אכלו מה דרשו בי' ובשלמא ר' יהודה איכא למימר משום דלכאורה יש לקיים כל המקראות דהיינו במכסת נפשות וכבל חקת הפסח וגם חטאו ישא האיש דהרי לר' יהודה אין שוחטין על היחיד וא"כ כולה נשים אמרינן איש ולא אשה וגלי רחמנא במכסת נפשות ולא כתיב אנשים משום דדי באיש א' והשני אפי' אשה וממילא ראשון ושני שוים ואמנם נלע"ד דר' יהודה דריש זה מאיש לפי אכלו דאף דאין שוחטין על היחיד מ"מ איש לפי אכלו כתיב דדי באיש א' והשני אפי' אשה ואם כן אייתר במכסת נפשות דנשים עושין בפני עצמן וכל זה לר"י יהודה אבל לר' יוסי דסבר שוחטין על היחיד אם כן ליכא לחלק כן ואייתר איש לפי אכלו ומה דריש בי אלא ודאי דר' יוסי מהאי קרא דאיש לפי אכלו הוא דדריש דשוחטין על היחיד אבל אי לאו הך קרא יותר מסתבר למדרש באחד כר' יהודה ואם כן ממילא גם ר"ש דלא דריש באחד כר' יהודה על כרחך מאיש לפי אכלו הוא דדריש דשוחטין על היחיד וממילא דברי הרמב"ם כר' יהודה דעושין חבורה נשים בפ"ע ואף על פי כן אינן דוחין השבת ובשבת עושין אותה טפילה כדקאמר הרמב"ם ואם היתה אשה אחת מבני חבור' מותר ועל פסח שני הבא בשבת קאי