צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 76

דף פ"ב ע"א כאן באכסניא וכו כאן נרשם בעין משפט מיי' פי"ט מפה"מ וכו' ולדעתן הוא טעות והרי שם מיירי הרמב"ם במי שיצא מירושלים אבל בפ"ד מק"פ לא הזכיר שום חילוק בין אכנסאי לבעה"ב ואם כן חזינן דרבינו קפיד אהחזיק בדרך והוה לעין משפט להרשים בדברי רב פפא וזה שתמה הכ"מ בהל' ק"פ פרק ד' הלכה ג' על שהשמיע הרמב"ם דין אכסנאי ובמיי החדשים דפוס יעסניץ כתב המגי' על הכ"מ שהרי הרמב"ם הזכירו בסוף פה"מ ולא השמיטו ואת המגי' הזה לא ידעתי מנו אבל לא עמד על דעת הכ"מ שהוא תמה שהיה לו להזכיר כאן בלא החזיק בדרך ג"כ חילוק בין אכסנאי לבעה"ב ואמנם יתכן להצדיק הכ"מ לפירוש רס"י בשמעתין דרב זביד כרב חמא מוקים לה וא"כ הוה ליה רב פפא יחיד במקום שנים והוה ליה להרמב"ם לפסוק כוותייהו אלא דהיא גופא קשיא ומנ"ל להכ"מ שרבינו מפרש כפירוש רש"י ודלמא רבינו מפרש כפירוש התוספות בד"ה רב זביד ופסק רבינו כרב פפא והנה שמתי לבי לדברי הגמרא דרב זביד דקאמר לעולם כדקאמר מעיקרא ולא מצינו לשון לעולם כי אם כשהקשה מתחלה לסתור התירוץ הראשון והתוספו' הרגישו בלשון לעולם ולדעתי גם לדבריהם אינו מיושב ופסחתי עיני וראיתי לרבינו הרמב"ם בפי"ט מפה"מ כשחילוק בין אורח לבעה"ב נטה מטעמו של רש"י שרש"י פירוש הטעם שאורח שורפו מעצי המערכה הוא מפני שאין לו עצים הרמב"ם כתב הטעם שמפני שאין לו בית ואומר אני מטעם שאין לו בית שייך כשכבר יצא מאושפיזא שלו והחזיק בדרך אבל קודם שהחזיק בדרך הא וודאי שלא היה יושב ברחוב והיה לו אושפיזא וכיון שעודנו באושפיזא שלו יש לו מקום לשורפו שם ואין חילוק בינו לבין בעה"ב אמנם רב זביד ודאי שמפורש בדבריו שהטעם מפני שאין לו עצים שהרי אמר שעשאוהו כציקנין ואם כן אתיין דברי הגמר כהוגן דר חמא אמ' כאן באכסנאי כאן בבעה"ב והיה סבר ר"פ שהטעם משום שאין לו בית כדברי הרמב"ם ולכן השיב ר"פ הא והא באכנסאי כאן שהחזיק וכו' שהרי כל זמן שלא החזיק בדרך יש לו אושפיזא שהי' בו והרי הוא כמו בעה"ב ועכשיו שפיר שייך דברי רב זביד לעולם כדאמר מעיקרא אלא שאין הטעם כמו שהיה סבור רב פפא אלא הטעם משום עצים שעשאוהו כציקנין ואין חילוק בין החזיק בדרך או לא ולפי זה רב זביד בא לקיים דברי ר' חמא ולתרץ קושיית ר"פ היה לו להרמב"ם לפסוק כר"ח וכר"ז ושפיר תמה הכ"מ על הרמב"ם ועוד אני תמה על הרמב"ם שהשמיט דין הציקנין ולא הזכירו ק כלל וכל מפרשיו לא הרגישו בזה שם ת''ר באו וכו' מעצי המערכה היינו אפילו ציקנין שלהם הותר עצי המערכה ואפ"ה בחצרותיהן לא ומש"ה צריך ליתן טעם דלמא פיישן דאלו לשאינן ציקנין אפילו בלי חשש פיישן הרי לא הותר להם עצי המערכה רק בשביל הטרחא כמ"ש התוספות בד"ה נטמא רובו ואם כן פשיטא דדבחצרותיהן לא הותר להם עצי המערכה: ע"ב דקיי"ל בשריפה מנ"ל נלע"ד משום דאמרינן לעיל דף כ"ד ע"א ושרפת את הנותר וגו' נותר בשריפה ואין דבר אחר בשריפה אם כן היה לנו למעוטי גם פסול קדשים להכי איצטרך כאן הלכתא ובזה אין אנו צריכין למה שכתבו רש"י ותוספות טעמים על מה דלא ילפינן מטמא ואפילו לר"י דיליף חמץ מנותר אף דדרשינן הנותר בשריפה ואין דבר אחר בשריפה מוקי לה לשאר איסורין ולא לחמץ היינו משום דחמץ הוא דומה לנותר בבל תותירו ובכרת כמ"ש התוספות דף כ"ז ע"ב בד"ה מה נותר אבל פסולי הקדשים שאינן בכרת שפיר הוה ממעטינן מהנותר שאין שאר פסולים שבקודש בשריפה ולא הוה ילפינן מטמא ואמנם רש"י ותוספות הוצרכו כאן ליישב למאן דלא דריש הנותר ואין דבר אחר כדמשמע שם דף כ"ז ע"ב בתוספות דבור הנ"ל שאין דרש זה מוסכם לכל התנאים ולדידהו למה לא ילפינן שאר פסולים שבקודש מטמא להכי יהבו רש"י ותוספות טעמים אחרים

דף פ"ג ע"א אי אמרת שימוש נותר וכו' אמטו להכי בעי שריפה ויש לדקדק מאי סיוע יש ממה ששימוש נותר מלתא לענין שריפה שהנותר עצמו מן התורה בשריפה להכי החמירו בעצמות דידהו משום שימוש אבל טומאות ידים שהנותר עצמו אינו מטמא רק מדרבנן ואנן נחמיר עוד בשימוש דידהו ואולי יש לומר דלכאורה יש לדקדק מה מקום יש כאן להיות שום ספק על עצמות הקדשים שלא יטמאו הידים הרי עיקר הדבר שגזרו על נותר שיטמא הידים הוא משום עצלי הכהונה כדלקמן דף פ"ה ע"א ואם העצמות לא יטמאו הידים אם כן שוב יתעצלו מלפתוח העצמו' להוציא המוח ויבוא המוח לידי נותר וצריך לומר שאם בנותר לא היו גוזרים שריפה על העצמות שוב לא שייך לגזור טומאה דמחזי כחוכא דלענין איסור תורה לאו מלתא ולענין טומאה דרבנן יהיה מלתא ולכך כשהביא סיוע דלענין שריפה מלתא היא שוב ממילא לענין טומאה מסברה מלתא היא אלא דהא ליתא דהא לכאורה קשה מאי קמ"ל רב מרי מתניתן היא בחולין דף קכ"ה ע"א קוליית המוקדשים הנוגע בהם בין סתומים ובין מנוקבים טמא ופרש''י שס דתנן הפגול והנותר מטמא הידים וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר ואם כן לא קמ"ל רב מרי מידי אלא שכבר הרגישו בזה שם התוספות במסכת חולין בד"ה אי הכי וכו' דמתניתן דהתם מיירי שעודם משמשים נותר ואעפ"כ חידוש הוא ורב מרי קמ"ל שכבר שימשו אפילו אין בהן עכשיו יעויין שם בתוספות ואם כן הא ודאי דמשום עצלי כהונה לא היו צריכין לגזור על שכבר שימשו שהרי לא יתעצלו מחשש שבעוד המוח בעצמות יטמאו הידים אפילו סתומים ואפ"ה גזרו שלא רצו לחלק בין נותר עצמו לשימושו ואם כן ודאי שאין ראיה משריפה שהוא מן התורה בנותר עצמו לטומאת הידים שעקרו מד"ס ואולי לא ס"ל להש"ס לחלק בזה ויש לנו לדון בעצמות הפסח אם יטמאו הידים ששם לא שייך עצלי כהונה שהרי אי אפשר להם לשברם ולהוציא המוח ואפילו המוח שבפנים ראוי שלא יטמא הידים

ומדי דברי מלתא דתמיה לי טובא דכירנא דעכ"פ מפורש בדברי הסוגיא דעצמות ששימשו היינו אפילו כבר הוציא המות שבהם ומלבד הוכחת התוספות הנזכר בחולין דאל"כ לא קמ"ל רב מרי מידי דמתניתן היא וכנ"ל גם כן הדבר מפורש כאן בסוגיא דהאמר נתברינהו ונחלצינהו למות וכו' אם כן מוכח דאי מלתא היא שוב אינו מועיל מה שיוציא המוח מהם שכבר שימשו נותר ולפי זה קשה על רבינו הגדול בפ"ח מאה"ט הלכה ד' שכתב קוליות הפיגול והנותר אף על פי שהיא סתומה הנוגע בה בידיו נטמאו ידיו שהעצמות של קדשים ששימשו נותר או פיגול מטמאים את הידים הואיל ונעשו בסיס לדבר האיסור עכ"ל רבינו והוא הדין הנזכר שם בחולין במשנה ולפי מ"ש קשיא מאי ארי' שהן סתומין ועכ"פ המוח בתוכן ואמאי לא קמ"ל רבותא יותר שאפילו חלצן והוציא המוח מהם. עדיין מטמאין הידים הואיל וכבר שימשו נותר שהוא דינו של רב מרי ועל המשנה בחולין אין להקשות תאי אריא קוליית סתומה והרי אפילו הוציא המוח מטמא יש לומר דהמשנה אגב מתו בילה דאיירי שם דמחלק בין סתומים לנקובים נקט גם במוקדשים סתומה ונקובה אבל על הרמב"ם קשה ואולי ס"ל לרבינו שאין שום מקום לחלק בין הוציא המוח אתר כך מהם או לא שכיון שכבר ירד טומאה לעצמות משום שימוש נותר שוב ודאי לא פסקה טומאה מהם ורב מרי לא לרבותא שהוציא המוח בא אבל רב מרי כאן על משנתינו במכילתין דאיירי בעצמות הפסח ושלא תאמר דבפסח לא שייך כלל לגזור טומאה על עצמות ששימשו שהרי לא שייך בהם עצלי כהונה ואף שעל המוח שבעצמות גם כן לא שייך עצלי כהונה מ"מ כיון שעל בשר הפסח שייך עצלי כהונה והוצרכו לגזור טומאה על נותר דפסח ממילא גם המוח בכלל בשר הוא אבל עצמות שהוא ענין בפני עצמו מטעם שימוש וזה לא שייך בפסח כלל שבשלמא בשאר קדשים גזרו גם על העצם שאל"כ יתעצלו מלהוציא המות וכנ"ל אבל בפסח יש מקום להסתפק בזה קמ"ל רב מרי דלא חילקו בין פסת לשאר קדשים גם בזה והרמב"ם סמך עצמו על שקאמר סתם קוליית הפיגול והנותר שגם פסח בכלל ועוד שהרמב"ם נקט פיגול ונותר ופיגול הוא משום חשדי כהונה כדלקמן דף פ"ה ובזה ודאי אין חילוק בין פסח לשאר קדשים וכיון דנקט נותר דומיא דפיגול ממילא גם בנותר אין חילוק ובזה מיושב קצת לשון רב מרי דנקט עצעות ששימשו נותר ולמה שבק פיגול והלא פיגול שנוי במשנה בשלהי מכילתין ברישא ולפי מ"ש ניחא שעקר הרבותא הוא נות' דפסח אלא שהקושי' שהקשיתי לעי' על הלימא מסייע משר פה על טומאה נשאר במקומו ואולי גם שם הטעם שהטריחוהו חכמים לטרוף גם עצמות כדי שלא יתעצלו מלהוציא המוח בזמנו ואם כן גם בזה היה הוה אמינא לומר שבפסח לא נזרו שריפה על העצמות ומביא סיוע שאפ"ה גזרו שלא לחלק בין עצמות שאר קדשים לעצמות הפסח ואם כן ה"ה לענין טומאה אלא דלפי זה דלדעת הרמב"ם אין שום חילוק בין הוציא המוח ללא הוציא אם כן מאי אותבי' לקמן כל עצמות הקדשים להוכיח דאפילו בקדשים לאו מלתא היא ואדאותביה מברייתא נסייעי' ממשנה דחולין הנ"ל ולכן מחוורתא שגם הרמב"ם ס"ל כסברת התוספות שרבותא דרב מרי הוא אפי' חלץ מהן המוח עדיין מטמאים משום שימוש נותר והרמב"ם העתיק לשון המשנה כדרכו אלא במה שסיים העצמות ששימשו נותר וגם סיים הואיל ונעשו בסיס וכו ומדלא קאמר הואיל והם בסיס משמע שכבר אינם עתה בסיס אלא הואיל שנעשו כבר בסיס שוב מטמאים ע"ב פיסקא חל ששה עשר וכו' ואמאי ניתי עשה וידחה ל"ת הא ודאי שלא על שבת הקשה כן דעל שבת לא הוה ליה למימר כל כך בפשיטות שידחה ל"ת דשבת ל"ת שיש בו כרת הוא ועוד דאטו היה לו מקום לטעות דשבת אינו עשה ול"ת והרי בשבת העשה מפורש בתורה וביום השביעי תשבות ואם כן ודאי טל י"ט היתה קושייתו ומה שרשם הפיסקא חל ששה עשר וכו כוונתו על סיפא דסיפא לפי שאינן דוחין לא את שבת ולא את יום טוב ומקשהן למה לא ידחה י"ט ואמנם היא גופא קשיא למה לא הקשה על הרישא דת עהעצמות וכו ישרפו בששה עשר למה במשה עשר ולא בחמשה עשר דתיתי ששה ותדחה ל"ת ולא עוד אלא שעל משנה הקודמת נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרוף בששה עשר היה לו להקשות שכיון שעברה צורתו והגיע בוקרו של חמשה עשר ממילא הוה ליה נותר ומצות עשה מפורש בתורה לשרפו וישרפנו בט"ו דתיתי עשה וידחה ל"ת ונלע"ד דאיכא למימר דמן התורה ודאי עשה דוחה ל''ת אלא החכמים גזרו בזה לפי שצריך לשרוף גם העצמות משום שימוש נותר והעצמות ודאי אסור לשרוף בי''ט שאין כאן עשה של תורה וגזרו שלא לשרוף שום נותר בי"ט גזירה משום העצמות אבל מדסיים במשנתינו שאין דוחין לא את שבת ולא את י"ט לשון אין דוחין משמע דין תורה קאמר ועוד דדומיא דאין דוחין את השבת קתני ואם כן דין תורה הוא לכך הקשה ואמאי וכו':

דף פ"ד ע"א רש"י במשנה ד"ה יאכל בגדי הרך וכו' עתיד להקשות בסופו משמע מדברי רש"י הללו דגם בגדי כשיגדיל סופו להקשות ולפי זה קשה למה אמר כל הנאכל בשור הוה ליה למימר כל הנאכל באיל יאכל בכבש הרך או כל הנאכל בעז יאכל בגדי הרך ונראה דלרש"י אף שסופם להקשות גם באיל ועז מ"מ מהני בהו שליקה באיל ועז אבל בשור הגדול המה קשים כל כך שאפילו שליקה לא מהני בהו ואי הוה קתני כל הנאכל באיל ועז הוה אמינא דגם מה שנאכל בהם על ידי שליקה גם כן יאכל בגדי הרך ובאמת בשלקא נאכל בהו אף דבר הקשה ביותר לכן תני כל הנאכל בשור הגדול:

ומדברי רש"י הללו נראה דעקר כוונת משנתינו על הדיוק דמה שאינו נאכל בשור הגדול אינו נאכל בגדי הרך ואין נמנין עליו בפסח ולפי זה תסוב גם על רש"י קושיית הראב"ד בפרק יו"ד מק"פ הל' ח' ט' שפירש הרמב"ם משנתינו לענין איסור שבירת עצם דהוה לי' במשנתינו עקר החידוש שכל שאינו נאכל בשור לא יאכל בגדי וכבר הרגיש שם הכ"מ שגם על רש"י קשה קושיא זו של הראב"ד ונלע"ד משום שיש לפנינו לפרש נאכל דקאמר בשור דפירושו בצלי כשם שאכילת הפסח הוא צלי ויש לפנינו לפרש נאכל שנאכל בשום אפשר שבעולם דהיינו שלקא שהוא אפי' יותר מבישול ולהכי לא קאמר בגמרא כל הנאכל בשור הגדול במבושל משום דאי אפשר לאחוז כי אם אחת מן הקצוות או צלי לגמרי או שלוק ואמנם מאן מוכח באמת שכוונת המשנה בשלקא ודלמא כוונת המשנה דבעינן שיהיה נאכל גם בשור הגדול בצלי הוא משום דמפרש ומה הן ראשי כנפים וכו' והני אין נאכלים בשור הגדול בצלי וכל זה השתא דתני צד ההיתר שייך למימר ר"כ וסחוסים אבל אי הוה נקט צד האיסור כל שאינו נאכל בשור הגדול אינו נאכל בגדי הרך לא שייך שוב להזכיר ר"כ וסחוסים ואז הי' מקום לטעות כל שאינו נאכל בשה"ג היינו בצלי אלא שזה אינו מספיק לתרץ דאכתי קשה הוה לי' למתני בהדיא כל שאינו נאכל בשור הגדול בשלקא לא יאכל בגדי הרך ונראה דלריש לקיש גידין שסופן להקשות אף שנאכלים בשור הגדול בשלקא אינו מועיל ועיין בתוספות בד"ה הואיל וכו' וקמ"ל משנתינו דוקא הני אבל גידין לא מדלא תני גידין וכל זה השתא דתני צד היתר ושייך למתני מה הן וכו' אבל אי הוה תני צד האיסור ולא שייך לפרושי מה הן הוה אמינא הדיוק הא כל שנאכל בשה"ג בשלקא אפי גידין שסופן להקשות יאכל בגדי הרך וכל זה לריש לקיש וכן לר' יוחנן למסקנא דהדר בי' אבל לר' יוחנן מקמי דהדר בי' קשה וצריך לומר דמשנתינו קמ"ל דתני הני ושייר גידין היינו משום דבגידין ודאי נימנין עליהם שהרי עכשיו רכים הם וחשש שבירת העצם אין בהם שאפי' בכבר נתקשו הרי המחתך בגידין אין בו משום ש"ע כמפורש בברייתא עמוד ב' והני איצטרך שלא תאמר שאסורים משום ש"ע והיא גופא קמ"ל משנתינו מדשייר גידין מכלל דלא שייך בשום גידין ש"ע וכל זה שמענו השתא דתנן כל הנאכל וקאמר מה הן וכו' ושייר גידין אבל אי הוה תני כל שאינו נאכל ולא הוה שייך למתני מה הן לא הוה ידעינן דמחתך בגידין אין בהם משום ש"ע ומזה יצא להרמב"ם שמה שאינו נאכל בשה"ג יש בו משום ש"ע אלא דקשה הרי הוכחה זו היא רק לר' יוחנן והרי ר"י הדר בי' לגבי ר"ל וריש לקיש ודאי שפירש משנתינו לענין אכילה ולא לענין ש"ע דאל"כ לא הוה מקשה הכי אין וכו' גם קשה על הרמב"ם למה לא הזכיר עקר דין ר"כ וסחוסים לענין שנמנין עלייהו דהרי משמע דבאלו מודה אפי' ר"ל דנמנין עליה והרמב"ם לא הזכיר' רק לענין שמותר לאכלם ואין בהם משום ש"ע ומזה אכתי אין ראי' שיהיה נמנין עליהו וגידין יוכיחו שאין בהם משום ש"ע ואעפ"כ אין נמנין עליהן ולכן לקמן בסוגיית הגמרא נבאר דברי הרמב"ם באר היטב שם בגמרא ת"כ דרבא וכו' וגידין הרכין נידונין כבשר והקשה אותי תלמידי הותיק האלוף הרבני המופלג מוהר"ר וואלף ליכטן שטאט מטרישט שמכאן סתירה גדולה על דברי הכסף המשנה בפ"ת מהלכות שחיטה הלכה י"ב שכתב הרמב''ם וגידין הרכין אין חשובים כבשר וכתב הכ"ע ורבינו לא חילוק בין סופן להקשות ואפשר משום דפשיטא דאין סופן להקשות הרי הן כבשר לא חש לפרש אי נמי כל גידין סופן להקשות וכו' והקשה תלמידי הנ"ל להך אי נמי של הכ"מ קשה מסוגיא זו דתנינא בפירוש וגידין כבשר ומה שהשבתי לתלמידי הנ"ל יבואר אחר כך [((שש שם איתיבי' רשב"ל לר' יוחנן וכו' הני אין גידין שסופן להקשות לא והקשה אותי תלמידי הנ"ל לדברי רבינו הגדול בפרק יו"ד מהל' ק"פ שמפרש משנתינו לענין איסור שבירת העצם אם כן איך אפשר לומר הא גידין שסופן להקשות לא והרי לענין שבירת העצם ודאי אינו חייב בגידין אפילו שסופן להקשות כמפורש לקמן בברייתא שהמחתך בגידין אין בו משום שבירת עצם וזה אשר השבתי לתלמידי הנ"ל דע לך אהובי תלמידי שמסוגיא זו לקח הרמב"ם דבר זה שמשנתינו לענין שבירת עצם מיירי וכך היא הוצעה של הסוגיא דרוש לקיש דלא אסיק אדעתי' תשובת ר"י דהני מ"ט משום דמתאכלי בשור הגדול בשלקא הנך נמי וכו' ואם כן תני הני וה"ה הני אבל ריש לקיש דלא אסיק זה אדעתי' והיה סבור משנתינו דוקא הני קתני אם כן ע"כ משנתינו לא מיירי לענין שבירת העצם דאם כן אפי' גידין נמי כמפורש בברייתא המחתך בגידין אין בו משום שבירת העצם אלא על כרחך משנתינו לענין נמנין עלייהו מיירי אבל אחר שזכינו לתשובת ר"י הני מ"ט וכו' אם כן אין מקום לחלק בין הני לגידין וכיון דהדר ביה ר"י לגבי ריש לקיש וסובר דאין נמנין על הגידין שסופן להקשות ומ"מ מסברא זו דהני מ"ט וכו' לא הדר בי' וכיון שאין נמנין על הגידין שסופם להקשות על כרחך דגם בראשי כנפים וסחוסיה אין נמנים ואם כן על כרחך לענין שבירת עצם מיירי והני הוא דאין בהם משום ש"ע אבל עצמות הרכים שאלו אין נאכלין בשור הגדול בשלקא יש בהם משום ש"ע ולפי זה קשיא למה השמיט הרמב"ם שגידין הרכין שאין סופן להקשות כלל אפילו נמנין עליהן כמפורש בברייתא שהביא סייעתא לרבא ומסיים בה וגידין הרכין נידונין כבשר אלא על כרחך דליכא שום גידין הרכין שיהיו כן לעולם וכולם סופן להקשות ונידונין כבשר דקתני היינו שהחתך הוא כמחתך בבשר שאין בו משום שבירת עצם וכולהו גידין רכין נינהו בגדי וטלה וסוף שמתקשין ולכך המחתך בגידין אין בו משום ש"ע לפי שכלם רבין נינהו ואף דלענין נמנין עליהן אזלינן בתר סופן אבל לענין שבירת עצם לא אזלינן בתר סוף משום דלא שייך שבירה בדבר הרך עתה. וכל זה כתבתי לקיים האי נמי שכתב הכ"מ אבל אני לעצמי מסכים לפירוש הראשון שכתב הכ"מ דמלתא דפשיטא היא והיא גופיה הטעם שלא הביא הרמב"ם בפ"י מק"פ שגידין הרכין אפילו נמנין עליהן וטעמא דידי שע"כ גידין הרכין נידונין כבשר דקתני בברייתא היינו שנימנין עליהן דאי לענין שבירת העצם אם כן נידונין כבשר הוא מיותר שהרי הלשון מתחלת הברייתא הוא כל הנאכל בשור וכו' יאכל בגדי הרך בצלי ומה הן ראשי כנפים וסחוסים ואם כן היה לו לסיים וגידין הרכין ואז הכל אלמעלה קאי שיאכל בגדי הרך בצלי ומה זה שסיים נידונין כבשר אלא ודאי וגידין הרכין אלמטה קאי והוא דין בפני עצמו שבאלו שלמעלה קאמר שיאכל בגדי היינו שהרשות בידו לאכלו ואין בו חשש ש"ע ובגידין הרכין קאמר שנידונין כבשר ממש ואפילו נמנין עליהן ואמנם לא מפני שצריכא הברייתא להודיע חידוש זה שנתנין על גידין הרכין שהרי כתבתי שהוא מלתא דפשיטא עד שהרמב"ם לא הוצרך להביאו אלא כוונת הברייתא דלא תטעה לפרש כל הנאכל וכו' שיאכל בגדי היינו שנמנין עליו לכך סיימא הברייתא וגידין הרכין נידונין כבשר לומר הני הוא דנידונין לגמרי כבשר ולא כל הנאכל בשור וריש לקיש דאותביה לר' יוחנן דעתו היה להוכיח ממשנתינו הני אין וכו' היינו שאפילו חייבים עליהם משום שבירת העצם וק"ו שאין נמנין עליהן ומה ששנינו בברייתא עמוד ב' שם המחתך בגידין היה סבור ריש לקיש דמיירי באותן שאין סופן להקשות ואולי ברייתא דגידין הרכין נידונין כבשר לא שמיע ליה לריש לקיש תדע שהרי גם רבה שאמר על משנתינו דרישא וסיפא תנאי היא גם כן לא שמיע ליה ברייתא זו וכמו שאמר שם תניא כוותיה דרבא וגם זאת אני תמה על מרן הכ"מ מי הכריחו אפילו לפי האי נמי שלו לומר שכל גידין סופן להקשות ודי היה באומרו שכל גידי הרגל סופן להקשות אבל בשאר הגוף יש גידין הרכין לעולם