צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 71

ועפ"י זה הונא לנו דברי רבינו הרמב"ם שבפרק ח' מק"פ הל' ד' כתב שאם אכל נא ומבושל מבע"י פטור דכתיב כי אם צלי אש ובהלכה יו"ד כתב שאם גרף האש ותלהו בתנור אסור שאין זה צלי אש ומלבד שלכאורה זיכה שטרא לבי תרי כמו שכתבתי לעיל ורציתי לעיל ליישב דהוה ליה למכתב כי אם צלי ולמה כתב עוד הפעם אש אבל הדרנא בי כי בלא"ה קשה לשון הרמב"ם בהלכה יו"ד שכתב שאין זה בלי אש ולא הזכיר כלל דהיינו משום שכפל הפסוק צלי אש ב"פ ולכן נלע"ד דר' יוחנן סובר דשריפת ב"כ יליף מב"א ולדידי' תשרף אינו מיותר דבעינן למילף על עדת קרח שהיה ג"כ שריפת נשמה וא"כ איכא למימר גלי רחמנא במכוה וגמרינן מיניה לכך הוצרך למילף משני פעמים צלי אש אבל הרמב"ם אזיל בשיטת סתם גמרא בסנהדרין דעקר הלימוד בשריפת בת כהן הוא מעדת קרח ואף שהרמב"ם בפירוש ממשנה שם בסנהדרין הביא ג"ש מבני אהרן הרבה דברים שינה רבינו בחבורו מפירושו בפי' המשנה וא"כ אייתר תשרף לגמרי רק לרבות כל דבר הבא מן האש ומוכח דלא ילפינן ממכוה מדאיצטרך תשרף וא"כ ממילא חרסו של תנור אינו בכלל צלי אש ולהכי כתב הרמב"ם סתם שאין זה צלי אש וממילא אייתר צלי אש השני למילף מיניה בשעה שישנו בקום אכול צלי אש ושפיר פסק בהלכה ד' כת"ק דר' לעיל דף מ"א ע"ב רש"י ד''ה אי לאו ג"ם וכו' על כרחך אש ממש כגון להקיף חבילי זמורות וכו' לכאורה דברי רש"י תמוהין דאיך ע"כ היא אש ממש והרי כבר אמר דתשרף ריבויי הוא ונראה דלפי סברא דעכשיו דשריפת נשמה לאו שריפה הוא א"כ תשרף אינו מיותר דאיצטרך תשרף למעוטי שריפת נשמה דאי הוה כתיב באש תמות אז הוה גם שריפת נשמה בכלל דהא ודאי מיתה היא ומה דאמרינן תשרף ריבוי הוא היינו עכשיו שזכינו לג"ש וגם שריפת נשמה שריפה היא אייתר תשרף לגמרי ועל כרחך ריבוי הוא לרבוי כל דבר הבא מן האש:

ד"ה קמ"ל וכו' ואהני דרב נחמן למעוטי זמורות ורותחין וכתב מהרש"ל דמדברי רש"י משמע דמג"ש לא אימעט זמורות א"כ לעיל כי פריך וכ"ש אש ונקיף חבילי זמורות מאי קמשני ג"ש והא איכא למימר דג"ש אהני להתיר גם פתילה של אבר ואכתי גם חבילי זמורות נוכל להקיף ומהרש"א כתב דגם לעיל אדר"נ סמוך דברור לו מיתה יפה ולענ"ד קשה והרי המקשה שהקשה ונעביד לה חמי האור על כרחך לא ידע דר"נ וא"כ אדמקשה מחמי האור היה לו להקשות דנקיף חבילי זמורות כקושיית מהרש"ל ונלע"ד דלא קשה מידי שהמקשן גם מסברא שיש הוה אמינא דשריפת נשמה לא מקרי שריפה לא ידע שהרי הקשה וכיון דאיכא דר"נ ג"ש למה לי וכיון שלא ידע סברא זו. א"כ על כרחך גז"ש אתיא לאפוקי אש עצמה דהיינו חבילי זמורות דאל"כ אלא גז"ש אתי רק להתיר גם שריפת נשמה לחוד גז"ש ל"ל דהרי לדעת המקשה מצד הסברא הוא גם שריפת נשמה בכלל שריפה אלא ע"כ דגז"ש הוא דוקא גוף קיים וכל זה לפי ההוה אמינא אבל כאשר זכינו דמצד הסברא שריפת נשמה לא מקרי שריפה א"כ איצטרך גז"ש להתיר אף שריפת נשמה ולא מצינו למעט חבילי זמורות כי אם מדרב נחמן

תוס' ד''ה באש תשרף וכו' דהוה מצי למכתב באש תמות וק"ק דא"כ מאי פריך בגמ' מפרים הנשרפים דכתיב בהו ושרף אותו וכו' והרי שם ליכא לשון אחר רק שריפה ולכן לאו ריבוי הוא

ד"ה למעוטי אבר מעקרו הקשה הבינו יעקב וכו' ואומר ר"י דלאו פירכא היא כלל דאיצטרך קרא היכי דליכא אבר מעקרו דאלת"ה תקשי אמאי איצטרך קרא דלא דחו שבת כיון שיכול להרתיח פתילה מע"ש עכ"ל התוס' ואני אומר זהו תדע מן הקושיא דבאמת קשה הא אפשר להרתיח ואם לא הי' לו מע"ש מאי הוי בשביל זה לא ידחה שבת ואטו מי שלא היה לו מע"ש סכין של מילה ולא עצים ופחמין לעשות כלי ברזל ונזדמנו לו בשבת יהיה מותר לעשות כלי ברזל בשבת או מי שלא הי' לו מע"ש סכין לחתוך יבלת משה של פסח יהיה מותר לחתוך יבלתו בשבת הא ודאי ליתא וא"כ גם פתילה כיון שאפשר לעשותה מע"ש אין חילוק בין היה לו עופרת מאתמול ובין לא הי' לו ונראה דאיצטרך קרא היכי דלא נגמר דינו לשריפה כי אם בשבת דבזה לא שייך דהי' למעבד מאתמול דהא דאין דנין בשבת הוא עכשיו דגלי קרא שאין מיתת סנהדרי דוחה שבת שוב אין דנין משום דאתה מפנה את דינו כמבואר בסנהדרין דף ל"ה ל אבל אם היה דוחה שבת היו דנין בשבת ושורפין בשבתא ע"ב רש"י ד"ה נטף מרוטבו על הסולת מפרש בגמ' בסולת רותחת וכו' הא דלא פירש רש"י כן בנטף מרוטבו על החרס שבגמרא מפרש לה בחרס רותח נראה דרש"י סובר דהא לא הקשה בגמ' מרישא דמתניתין נגע בחרסו של תנור הוא משום דחרסו של תנור ודאי חם הוא ודלא כהתוס' בד"ה תנן שדחו פירוש זה וא"כ לרש"י הא דהקשה מנטף מרוטבו על החרס הוא משום שהיה סובר דלא מיירי בחרסו של תנור אלא חרס דעלמא והתרצן שהשיב לו בחרס רותחת כונתו דמיירי בחרסו של תנור שהוא מסתמ' רותח וא"כ כיון שרש''י פירש נטף בתנור מרוטבו על החרס ולא לחנם הוסיף רש"י מלת בתנור אלא כוונתו דמפרש בגמ' בחרס של תנור שהוא רותח:

בא''ד וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים פסולים צ"ע מה בעי רש"י בזה ורש"י פרשן הוא ולא פסקן ובפרט בהלכתא למשיחא ועוד למה לא פירש"י כן בנטף מרוטבו על החרם וחזר אליו יטול את מקומו היה לרש"י לפרש שישרפנו וכן ברישא בנגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו ואולי כוונת רש"י למה דפירש לקמן בעמוד הסמוך בד"ה ואמאי יקמוץ ה"נ לא גרסינן ביטול את מקומו סגי והתוס' שם בד"ה אלא למ''ד וכו' קיימו הגירסא ומוקמי לי' ברוטב שלא נטוה כל צרכו שאסור משום נא והנה זה ודאי שנא אף שאסור באכילה מ"מ אינו פסול ואם היה יכול לצלותו מותר אלא שאם הסולת אי אפשר לצלותו כמו שכתבו התוס' שם שהרי אז יטוה ע"י הסולת ואעפ"כ כעת אינו פסול אלא שאינו יכול לאכלו עד שיהיה ממילא נותר ועכ"פ אי אפשר לשרפו מיד אפילו עדיין יום בע"פ דבלילה בלא"ה אין שורפין בי"ט וברישא ביקלוף את מקומו ודאי ששורפין מיד כדי קליפה שהרי נטוה מחמת חום החרס ופסולו בגופו כמפורש בירושלמי שזה פסול בגוף וישרף מיד וכן בנטף מרוטבו על החרס כיון דאמרינן בגמרא והדר רוטב אפסח וקמטוי פסח וכו' א"כ הפסק עצמו נטוה כדי נטילה מהרוטב וג"כ פסול בגוף הוא וישרף מיד ובירושלמי דקאמר בזה שטעון עיבור צורה יבואר בדברינו לקמן בסוגית הגמרא ולדברינו ניחא דקאמר לקמן בגמרא דכי הדר רוטב אפסח קמטוי פסח וכו' והתוס' בד"ה בשלמא נתקשו בזה דתיפוק ליה שרוטב איסור נבלע בפסח ולדידי ניחא שאז לא הי' פסולו בגופו רק מחמת הרוטב הבלוע בו ולא הי' יכול לשרפו מיד שזהו טעם הירושלמי בזה שהצריכו עיבור צורה וגמרא דידן לא ניחא ליה שיהיה הפירוש סל יטול את מקומו משונה בדין מיקלף מקומו דרישא ששם ישרפנו להקליפה מיד וכאן יהיה בכדי נטילה טעון עיבור צורה ולכן קאמר דכי הדר רוטב אפסק מטוי פסח מחמת הרוטב והוה ליה פסולו בנופו ולפי זה גם יקמוץ מקומו צריך להיות פירושו שישרפנו מיד וא"כ אי אפשר לגרוס לקמן ביטול מקומו סגי דמשמע דאי הוה תני יטול את מקומו היה ניחא והרי אעפ"כ לא היה ניחא דאפילו מוקמת ליה בלא נטוה כל צרכו אכתי אינו דומיא דיטול מקומו שבנטף על החרס ששם ישרוף מיד וכאן לא ישרוף מיד אלא ודאי דלא גרסינן לי' וזה ביון רש"י בפירושו במשנתינו וישרוף אותו כשאר קדשים פסולים ואף דסיפא דסכו בשמן תרומה דקאמר אם צלי יקלוף החיצון ושם ודאי אינו רשאי לשרפו בלי עיבור צורה שהרי אין בו שום פסול מחמת הפסח אלא משום דזרים אי אפשר לאכול תרומה וא"כ חזינן שאין הפירוש שוה עם הרישא נראה דדעת רש"י דכל שהוא במשנתינו האיסור משום לתא דפסח צריך להיות שוה אבל שם אין ענינו כלל לפסח רק משום תרומה לזרים והוא ענין בפ"ע והרמב"ם בפ"ק הל' י"א כתב נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו מפני שהוא אלי החרס י"ב נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו שכל המרק והלחה שתפרוש ממנו כשיצלה אסורה שהרי אינו בשר צלי י"ג נטף מרוטבו על הסולת יקלוף את מקומו וישליכנו עכ"ל רבינו והראב"ד שתק ואני כמה תיוהות חזינא בדברי רבינו חדא במה דיהיב טעמא בנטף מרוטבו על החרס שכל המרק והלחה שתפרוש ממנו אסורה שאינו בשר צלי א"כ אין כאן הפרש בין חרס חם או צונן שתכף שהלחה פורשת מן הבשר אינו בכלל בשר צלי וכשחוזר על הפסח החם הוא נבלע בו כדי נטילה שהרי הוא רוטב וא"כ אין פי' לקושיי' הגמרא חרס כיון דצוננת היא אקורי מיקר לרוטב וכו' והרי אין איסור ברוטב משום צלי מחמת דבר אחר וגם לא הזכיר רבינו שהחרס הוא רותח ועיין לחם משנה ואמנם לפי שיטתו שאין האיסור משום צלי מחמת דבר אחר רק משום שהוא רוטב ואינו בשר באמת אין חילוק וגם בסולת תמוהים דבריו חדא שכ' קולף מקומו ובמשנה שנינו יקמוץ מקומו וזה הרגיש הכ"מ ורצה להגיה בדבריו ושנית שלא הזכיר סולת רותחת ובגמרא מוקים לה לשמואל בסולת רותחת ובזה הרגיש הלח"מ ושלישית שכתב וישליכנו והרי שרופה בעי שכל שבקודש פסול הוא בשריפה ואף שהסולת עצמו אינו קודש בעי שריפה משום רוטב הנבלע בו שהוא קודש פסול ושמתי אל דברי רבינו בפירוש המשנה עבר פני וראיתי שעל בבא דנגע בחרסו של תנור לא פירש כלום שהוא דבר פשוט וגם על נטף מרוטבו על החרס לא כתב שום טעם וכפי הנראה ג"כ לא הי' צריך לכתוב בו טעם שגם בזה טעמו משום שהרוטב נטוה מחום החרס וכבר הקדים שם בתחלת המשנה שצריך שיצלה מחמימות האש בלי אמצעי אבל על בבא דנטף על הסולת כתב רבינו שם וזה לשונו וכן כשיזוב מלחלחותו על הסולת כאשר זכר יסיר אותו הסולת כי אסור לאכול ממנו כי אם מה שנשאר מעצמו קשה אבל מה שיזוב ממנו הרי הוא כמרק ונ"ל שדעת רבינו לקיים הגרסא בדברי הגמרא אלא לשמואל וכו' ל"ל יקמוץ את מקומו תסגי ליה ביטול את מקומו והיא הגירסא שקיימו התוס' בד"ה אלא למ"ד אמנם לא ניחא לרבינו שיש חילוק בין יקמוץ ליטול בענין העומק ולומר שיקמוץ מורה יותר בעומק מיטול ולדעתי דברי התוס' קשים להולמם דלמה יצטרך להעמיק יותר מכדי נטילה ואם אתה מצריך יותר נתת דבריך לשיעורין וכמה יעמיק יותר וגם קשה קושיית התוס' בסוף ד"ה אלא למ"ד וכו' שלא הי' צריך לאסוקי והדר סולת ומרתח לי' לרוטב ולכן לענ"ד הפירוש לפי גירסא זו ואולי לזה כיון רש"י במשנתינו בד"ה נטף מרוטבו על הסולת וכו' הלכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים פסולי' וכבר כתבתי לעיל במשנתינו מזה וכעת נלע"ד דהי' קשה לרש"י למה שינה התנא הל' דלעיל והול"ל יטול מקומו כמו שאמר לעיל ועל זה בא רש"י ליישב דלעיל ליכא שום הוה אמינא שלא נצריך שריפה שהרי קדשים פסולים דינם השריפה ואמנם הסולת עצמו הוא חולין אלא שנבלע בו קודש היה מקום לומר דאינו טעון שריפה ועיין בתיו"ט במשנתינו לזה קאמר התנא יקמוץ את מקומו נקט לשון הרגיל בקדשים בסולת המנחה ששייך בו לשון קמיצה וזהו כוונת רש"י שפי' במשנתינו ויקמוץ אותו קומץ כשאר קדשים פסולים ולפי זה הפירוש בהגרסא בגמרא כך דלפי סברת התוס' שם בד"ה אלא למ"ד וכו' איסור הרוטב הזה הוא משום שהוא נא ונא אינו פסול רק שאינו מותר לאכיל' ואם הי' אפשר לגמור צלייתו הי' מותר אלא שאי אפשר לפי שגם הסולת יתחמם וכמ"ש התוס' שם וכיון שאינו פסול אין דינו בשריפה ואפילו עבור צורה לא מהני לי' שגם אם יניחנו ויהיה נותר אין נותר בשריפה אלא מה שהיה ראוי לאכילה וניתותר אבל מה שעדיין לא היה ראוי לאכילה ולא אירע בו שום פסול לא בדם ולא בבעלים אינו טעון שריפה וכך הוא קושיית הגמרא בשלמא למ"ד עילאה גבר מש"ה יקמוץ את מקומו רצונו שנקט לשון קומן דבעי שריפה כקומץ שנפסל דמרתח לי' לסולת והדרא סולת ומרתח ליה וקמטוי מחמת חמימותא דרוטב וא"כ מלבד שהוא נא הרי הוא נפסל פסול גמור מחמת צלי מחמת דבר אחר וקודש פסול דינו בשריפה להכי שייך לשון קמיצה אלא לשמואל וכו' אקורי מיקר לי' וא"כ אינו קודש פסול רק שלא הוכשר לאכילה כי עדיין הוא נא ל"ל יקמוץ השני ליה ביטול את מקומו ור"ל שיטול וישליכנו ומשני בסולת רותחת ונבוא לבאר דעת רבינו הגדול ונלע"ד שגם בחבורו הטעם שכתב שכל המרק והליחה שתפרוש ממנו וכו' לאו נטף על החרס וחזר אליו קאי אלא על נטף מרוטבו על הסולת לאי ולדעתי טעות הדפוס הוא זה ואין מקומו בהל' י"ב כי אם בהל' י"ג בנטף על הסולת יקלוף את מקומו וישליכנו שכל המרק והליחה שתפרוש ממנו וכו' ונלע"ד כיון שעקר איסור הלחה לפי שאינו בשר צלי ורצונו כמו שפירש בפירוש המשנה שאסור לאכול ממנו מה שלא נשאר קשה א"כ כשחזר למקומו ונבלע בבשרו הרי הוא חוזר להתירו שהרי לא נעשה שום פסול אלא שלא ה' קשה ואינו בכלל בשר ועכשיו שבה כבשרו אבל אם קודם שחזר נעשה בו פסול גמור שנעשה רותח מחמת ד"א לא זו ששוב לא יחזור להיתרו ואדרבה שוב אוסר מה שיגע בבשר גם את הבשר ולפי זה כבר הונח לנו שאתיא כהוגן דברי הגמרא בבבא דנטף מרוטבו על החרס דקאמר בשלמא לרב וכו' אלא לשמואל וכו' אמאי יטול את מקומו שהרי גם הרוטב חזר להתירו כששב אל בשרו ובסולת דעת רבינו שאם הסולת א"צ נטילת מקום רק כדי קליפה דבחם לתוך צונן כיון דתתאה גבר אפילו דבר צלול אינו נבלע יותר מכדי קליפה וחלב רותח שנפל על בשר צונן די בקליפה כמבואר בי"ד סימן צ"א סעיף ד' וכן הוא לקמן בברייתא ורש"י שפירש במשנתינו הטעם דרוטב ששומן נבלע בתוכו הרבה היינו בנטף על החם אבל בתתאה צונן אין חילוק ובאמת אני תמה לפי זה על גרסת התוס' דגרסי ביטול מקומו סגי דאם תתאה צונן ביקלוף מקומו סגי ולכן נראה דעת רבינו דיקמוץ מקומו שבמשנתינו כולל הכל כל אחד לפי דינו ובקומץ אינו מרומז עד כמה עובי יקמוץ אם כדי קליפה או כדי נטילה וכל אחד לפי דינו שאם נבלע לדבר חם הוא יקמוץ כדי נטילה ואם לדבר קר קומץ כדי קליפה אבל אמרה משנתינו לשון קמיצה להורות דבעי שריפה כדברי רש"י שפירשתי כוונתו כן והיה קשה להרמב"ם קושיית התוס' דמה איסור יש ברוטב הזה שנטף על סולת צונן וניחא ליה דהאיסור הוא משום שאינו בכלל בשר וכמו שביאר בפי' המשנה וגם בחבורו וכנ"ל ולפי זה איננו קודש פסול רק שאיננו בכלל בשר והרי ואם היה שב ונבלע בבשר היה חוזר להיתרו ועכשיו שהוא בסולת הוא אסור והיה קושיית הגמרא אלא לשמואל אקורי מיקר וא"כ לא נעשה חם מחמת ד"א ואיננו קודש פסול אמאי יקמוץ מקומו ולא משום דקמיצה היא בעומק רק אמאי קאמר לשון קמיצה והרי י אינו צריך שריפה ולכך מוקי לה בסולת רותחת והנה דברי רבינו בהל' י"ב בנטף על החרס אף שלא הזכיר רבינו דהיינו בחרם רותח סתמו כפירושו שהרי בהל' הקודמת קאמר נגע בחרסו של תנור וחרסו של תנור רותח הוא שהרי סיים רבינו מפני שהוא צלי החרס ועל זה קאי הל' י"ב נטף מרוטבו על החרס דהיינו החרם הנזכר ואף שבתלמודא היה רוצה לפרש משנתינו בחרס צוננת סובר הרמב"ם כיון ששמואל עצמו לא אמר כלום רק על הסולת אמר שמואל בסולת רותחת והיא גופא קשיא למה לא אמר שמואל עצמו על בבא הקודמת בנטף על החרס דמיירי בחרס רותח אלא ודאי ששמואל סובר שבזה אין שום מקום לטעות דלא מיירי ברותח שהרי אמר על החרס משמע החרס הנזכר דהיינו חרסו של תנור וכמו"ש התוס' באמת בד"ה תנן אבל המקשה טעה בזה וסבר לפרש בצוננת והשיב לו התרצן כדאמר ריא"ש וכו' ולכן סמך רבינו על סברת שמואל ולא הוצרך לפרש בהל' י"ב דמיירי ברותחת ובהל' י"ג בסולת ראה רבינו להתחכם ולכתוב דבר חדש המבואר בגמ' ולא נזכר במשנתינו כי ראה רבינו שבסולת רותחת דבו מיירי משנתינו ולפי אוקימת' דשמואל אין בו שום דבר חידוש כי להודיע שאוסר כדי נטיל' זה כבר שמענו מנטף על החרס וחזר אליו שאם אוסר בבשר הפסח כדי נטילה פשיט' שאוסר בסולת כדי נטילה ואמנם משנתינו נקטה בבא זו לסיים יקמוץ וכו' להודיע שגם פסול זה דצלי מחמת דבר אחר הוא בשריפה אף שבתורה לא מצינו מפורש שריפה רק בנותר ובטמא אפ"ה גם זה בשריפ' וכמו ששנינו לעיל דף כ"ד ע"א בברייתא אין לי וכו' ת"ל וכל בקודש באש תשרף ה"נ קמ"ל משנתינו שזה בשריפה וביארה משנתינו דין זה בסולת וק"ו בבבות הקודמות אבל רבינו הגדול כבר ביאר דין זה בריש פרק י"ט מפה"מ שכתב וכל פסולי המוקדשין הכל בשריפה לכן לא היה להשמיענו שוב בסולת רותח שום חידוש והשמיענו בסולת צוננת שא"צ שריפה ודין זה מפורש בגמ' שהקשה אלא לשמואל אמאי יקמוץ מקומו וכפי פירושינו הנ"ל שעקר הקושיא הוא למה נקט לשון יקמוץ כיון האין דינו בשריפה שזה לא נפסל אף שאינו מותר באכילה יכול להשליכו וכל דברי רבינו נכונים דף ע''ו ע''א כדאמר ריא"ש בסולת רותחת וכו' הא דשמואל גופיה קבע דבריו על סולת ולא קבע דבריו על חרס ולומר דאיירי בחרס רותח וכבר כתבתי מזה במאמר הקדום דברי הרמב"ם אמנם מה שנלע"ד בזה בסוגית הגמרא הוא עפ"י מ"ש התוס' בד"ה אלא למ"ד וכו' ורש"י מחקו וכו' מה איסורא יש ברוטב וכתב מהרש"א אף שכתבו התוס' לעיל דתתאה בלע כדי קליפה ומבשל בפסח כ"ק הכא ברוטב שהוא דבר לח לא שייך בו קליפה עיין במהרש"א ונלע"ד דאף לשמואל עצמו דס"ל לעיל דף כ"ט ע"ב מין במינו במשהו ואם כן לדידי' דבר לח הנאסר כ"ק ראוי לאסרו כלו שאף שהקליפה היא דבר מועט ומתבטל בכלו הרי לשמואל אינו בטל מ"מ אף שמין במינו אוסר במשהו מכל מקום לא נעשה כולו נבילה וכשמתערב אח"כ בשאינו מינו אינו יכול לאסור רק כפי הקליפה וזהו מתבטל בשאינו מינו ועיין במג"א סי' תס"ז ס"ק י"ג ואם כן אין הרוטב יכול לאסור בסולת כלום שהסולת הוא אינו מינו ולפי זה נסתר קושיית הגמרא מנטף על החרס דאף דמיירי בחרס צונן הרי הרוטב מחמם החרס כדי קליפה ושוב מבשל החרס ברוטב כ"ק וברוטב לא שייך קליפה שמתערבת הקליפה עם כל הרוטב ונאסר הרוטב במשהו ושוב אוסר הפסח כדי נטילה שהרוטב מתוך שהוא לח נבלע בפסח בכדי נטילה וגם הפסח הוא מין במינו עם הרוטב של עצמו דבשלמא רוטב של בשר המתבשל במים אין הרוטב עם הבשר מין אחד אבל רוטב זה שמנונית של הפסח הוא ומינו הוא וצריך לומר שקושיית הגמרא הוא לדידן דבהא דתתאה גבר הלכתא כשמואל דתניא שתי ברייתות כוותי' ובמין במינו קיי"ל כר' יוחנן ור"ל לעיל כ"ט ע"ב דכל איסורין בין במינן ובין שלא במינן בנ"ט ואם כן הרוטב שהוא דבר לח לא נאסר אפילו כ"ק ואמאי יטול את מקומו והוצרך לאוקמי בחרס רותח אבל שמואל עצמו לא הוצרך לאוקמי רישא בחרם רותח רק סתם גמרא קאמר כדאמר ריא"ש וכו' ולקמן בדברי התוספות יבואר עוד יישוב ע"ז שם שאני סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבידי לה נראה שהתרצן חידש שסיכה לא עבדי כ"א משהו והמקשה הי' סבור שסוכין הרבה שאם גם המקשה ידע שסיכה הוא משהו רק שהי' סבור שגם משהו נבלע כדי נטילה והתרצן חידש לו שכיון שהוא משהו אינו נבלע יותר מכדי קלופה אם כן עקר התירוץ חסר בדברי התרצן ולכן פשוט שהכוונה כמו שכתבתי ובזה ניחא שלא הקשה על משנתינו למה נגע בחרסו של תנור יהא די בקליפה ולמה לא יאסור מעט רוטב שב ליפה ההיא את הפסח עד כדי נטילה וכמו"ש התוס' במשנתינו בד"ה יטול את מקומו עיין שם ולפי מ"ש ניחא