צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 72

רש"י ד"ה ושמואל אמר וכו' בהא הלכתא כוותיה דשמואל דהא תניא תרתי מתניתא כוותי' כדלקמן רש"י פרשן הוא ולא פסקן ואם רצה רש"י כאן לפסוק הלכה ג"כ הי' לו להמתין עד סוף הסוגיא בתר דמייתי תניא כוותיה דשמואל ולמה זה מיהר רש"י תכף בתחלת הסוגיא דבהא הלכתא כשמואל ועלה בדעתי דכוונת רש"י עפ"י מה שכתבתי לעיל דשמואל דסבירא ליה מין במינו במשהו א"כ אפילו בחרס צוננת נאסר הרוטב עפ"י מ"ש התוס' בד"ה תנן וכתבתי דקושיית הגמרא איננו על שמואל בעצמו רק הלכתא אהלכתא דבהא קיי"ל כשמואל ובמין במינו קיי"ל כר' יוחנן ולכך הוצרך רש"י להקדים דבהא הלכתא כשמואל אלא דלרש"י אי אפשר לתרץ כן דהרי רש''י מדויל ידו משתלים דהרי רש"י גם במין במינו פסק כוותי' דרב ושמואל דמין במינו במשהו וכמפורש בדברי רש"י לעיל דף למ"ד ע"א בד"ה אמר רבא ואם כן לא זו שאי אפשר לפרש כוונת רש"י כן אלא דעל רש"י קשה שנסתר קושיית הגמרא מנטף על החרס ונראה דמה שכתבתי דרוטב זה הנוטף מן הפסח מקרי מין במינו עם הפסח היינו לאביי דס"ל בע"ג דף ס"ו ע"א דאזלינן בתר טעמא ורוטב זה עם בשרו חד טעמא אית לי' אבל לרבא שם דסבר דאזלינן בתר שמא א"כ רוטב ובשר לאו חד שמא אית להו אם כן ניחא דשמואל עצמו לא הוצרך לתרץ על קושיית נטף מרוטבו על החרס דאפשר דשמואל כאביי ס"ל דאזלינן בתר טעמא ושפיר הוה מין במינו ואוסר עד כדי נטילה אבל הגמרא הקשה לדידן דקיי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא והוי מין בשא"מ וכיון שרוטב עצמו לא נאסר רק במשהו אינו יכול לאסור הפסח אלא דאולי רבא ס"ל כרב דעילאי גבר ולכן הקדים רש"י דבהא הלכתא כשמואל וכיון דבמין במינו קיי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא קשה מנטף על החרס תוס' ד''ה תנן נטף וכו' ולא נהירא דמדקתני על החרס משמע דבחרס תנור מיירי ונלע"ד לבאר עפ"י וה דברי רבינו הרמב"ם בפ"ח מק"פ הלכה י"ב שלא הזכיר דמיירי בחרס רותח ועיין לעיל מ"ש כוונתו בזה וכעת נלע"ד דהא ודאי מן הסתם חרס היינו חרסו של תנור וממילא הוא מסתמא רותח אלא דלכאורה קשה אי מיירי משנתינו בחרסו של תנור ואם כן הפסח עדיין הוא בתנור אם כן לרב לקמן ע"ב דריחא אוסר א"כ מאי אריא וחזר אליו בלא"ה יאסור רוטב שעל החרס בריחו את הפסח אף דבבישול אין לו ריח מכל מקום ידוע שדבר רוטב הנשפך על חרס רותח מעלה ריח והבל חזק ולדברי הרי"ף הא דרב אוסר בריח הוא משום דרב לשטתו דס"ל מין במינו במשהו ועיין כל זה בדברי הרי"ף בפרק גיד הנשה ואם כן שמואל ג"כ ס"ל ריחא אוסר ואם כן מאי אריא חזר אליו אלא ודאי דלא מיירי כלל בעודו בתנור ואם כן הי' שפיר ס"ד דמיירי בחרס צוננת ומשני דאעפ"י דלא מיירי בתנור אפילו הכי מיירי בחרס רותחת וכל זה לשמואל דסובר מין במינו במשהו וממילא סובר ריחא מלתא הוא אבל הרמב"ם שפסק בפט"ו ממ"א ריחא לאו מלתא ממילא סתם חרס היינו חרסו של תנור ולא הוצרך לפרש דמיירי בחרס רותח ד''ה בשלמא וכו' וא"ת למ"ד עילאה גבר וכו' השפוד הוא תוך הפסח באמצעו ויש בשר הפסח למעלה מהשפוד ולמטה ממנה ואם כן למה הקשו דוקא למ"ד עילאה גבר עיין במהרש"א ולע"ד נראה דאף אי אמרינן עילאה גבר או תתאה גבר היינו שזה מחמם את זה שיהיה חם אבל לא יוכל לחממו כל כך שיוכל לבשל את אחרים ומה שאמרו כאן דלרב הדר חרס ומחמם לרוטב וקמטוי מחמת חרס היינו למ"ד עילאה גבר ומוקים ליה בחרס צוננת ועל כרחין צריכין אנו לומר שיוכל אפילו לגרום ששוב יבשל אבל למ"ד תתאה גבר ועל כרחנו מיירי בחרס רותחת אם כן אין אנו אחראין לומר שזה שגובר יגבור כל כך לחמם חבירו שיוכל שוב לבשל והקשה מהרש"א והרי בצוננת אבל בחרס שפיר ידעינן לשיטתו דרב ולכך לא הקשו התוס' רק למ"ד עילאה גבר שגם בשפוד הפסח יחמם השפוד כל כך עד ששוב השפוד יבשל הפסח כשם שהרוטב מחמם החרס עד ששוב החרס מבשל הרוטב ולפי זה נוכל לומר שעד כאן לא קאמרינן והדר חרס ומרתח לרוטב ועבור זה אנו צריכין לבא לכל הדוחק שכתבו התוספות כאן לחלק בין עץ לדבר אחר אלא לפי ההוה אמינא דמיירי בחרס רותח אבל למסקנא גם לרב מוקמינן בחרס רותח כדי להנצל מקושיית התוספות משפוד ובחרס צוננת אפילו אמרינן דמיירי בלא נצלה כל צרכו ואסור משום נא אכתי צריכין אנו לומר שהחרס חוזר ומרתח לרוטב דאל"כ לא נאסר הרוטב וכאשר חזר אל הפסח שוב נצלה כל צרכו אלא על כרחך דהדר חרס ומרתח לי' ונאסר מחמת שנצלה מן החרס ולמסקנא כאשר זכינו לחרס רותח גם רב מוקי לי' ברותח ושוב לא קשה משפוד ולכן לא קאמר כאן דשמואל מוקים לי' בחרס רותח דגם רב מוקי לי' בחרס רותת אבל בסולת לרב ניחא בסולת צוננת והאיסור משום נא כמו שכתבו התוספות בסמוך בד"ה אלא למ"ד רק שמואל צריך לאוקמי בסולת רותחת לכן שם אמר שמואל בסולת רותחת:

ד"ה משום הכי וכו' שאל"כ ע"י רתיחת התנור הי' נבלע וכו' עדיפא מזה הוה להו להוכיח דאם לא כן חבורת כהנים אמאי יאכלו והלא השמן מתחמם וחוזר ומבשל הפסח והוה לי' מחמת דבר אחר ואף ששנינו לעיל סוף פרק כל שעה סכין ומטבילין אותו בהן ופרש"י שם במשנה סכין בשעת צלייתו נראה דהיינו למסקנא דכאן דסיכה שאני דמשהו בעלמא הוא ונראה דנם מ"ש התוס' כאן כגון שסכו אחר שצלאו וכו' ג"כ הוא לפי דעת המקשה שהיה סבור שהטעם הוא משום דעלאה גבר ונראה לענ"ד דסיכה דמשהו הוא אף שאעפ"כ מבליע כ"ק אבל אינו מבשל כלל דאל"כ אין סכין אותו במי פירות בשעת צלייתו הא הי' נאסר כ"ק משום בישול אלא ודאי שמשהו אין בו כח לבשל כלל:

ד"ה תניא אידך תימא הא תו למה לי וכו' ואומר אני שאלמלא דברי ר"ת הייתי אומר דקמ"ל רבות' דאפילו בבשר וחלב ג"כ אמרינן חם לתוך צונן בעי עכ"פ קליפה לפי שהי' מקום להקל בזה בבשר וחלב דהרי אף דאמרינן עד דמוקר לי' בלע פורתא היינו בליעה אבל לא בישול ועיין מה שכתבתי בדבור הקדום גבי סיכה משהו וא"כ בבשר וחלב שוב אין לנו חשש איסור תורה שהרי דרך בישול אסרה תורה וכאן אינו בישול והוה אמינא דבאיסור דרבנן לא חששו לחומרא זו למימר אדמיקר לי' בלע קמ"ל דגם בזה אמרינן חומרא זו ואמנם ר"ת מיאן בסברא זו משום דאם כן קשה היא גופא מנא ליה להמקשה להקשות על התניא אידך אדמיקר לי' בלע ודלמא באיסור דרבנן לא חיישינן לזה אלא ודאי שאין זה סברא לחלק בזה ועוד דמדברי התוס' לעיל בד"ה תנן מוכח דאמיקר לי בלע ומבשל ג"כ כדי קליפה

ע"ב בשר שחוטה שמן וכו' מ"ט מפטמי אהדרי הקשה הרב המאור הגדול המנוח מוהר"ר ליב קסוויץ זצ"ל ראש המורים ים דקהלתינו לפי מה שכתב ר"ת במס' ע"ג דף ס"ו ע"ב בסוף ד"ה רבא אמר דבחמץ בפסח דאוסר במשהו אז אפילו במצות ובמעשה תנור דליכא פטום אסור משום ריח דמשהו מיהא איכא אם כן קשה הרי רב ס"ל כר"י דמין במינו בכל אסורים במשהו ולמה אמר בשר שחוטה שמן ותיפוק לי' דאפילו שניהם כחושים משהו מיהא איכא ולפי ענ"ד אין כאן קושיא דהרי מבואר בבית יוסף בי"ד סימן צ"ק דבשר שור וכבש ואיל שלשה מינין הם ואם כן איכא למימר דרב מיירי בנבילה בשר שור ושחוטה בשר כבש ולכך בעינן חד מנייהו שמן והא דלא נקט רב באמת דבריו במין אחד ואפילו שניהם כחושים יש לומר דהיא גופא קמ"ל דבחד מניהו שמן יש אפילו נתינת טעם גמור ואסור אפילו שלא במינו:

ויתכן קושיית הרב הנ"ל לדעת הרי"ף בפרק גיד הנשה דרב דאמר ריחא מילתא היא לטעמיה אזיל דס"ל מין במינו במשהו ואם כן לדבר הרי"ף רב מיירי דוקא במין במינו ולקמן יתבאר דעתינו בפירוש דברי הרי"ף וא"כ הדרא קושיית הרב מוהרר"ל ז"ל לדוכתא דלמה נקט רב שמן אבל גם זה לא קשיא דאטו הרי"ף משועבד לסברת התוס' ואולי סובר הרי"ף דהיכי דליכא פטום אפילו משהו ליכא אלא דלפי דברי הרי"ף קשה האיך קאמר באן בסוגיא עבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר ולדברי הרי"ף הלא זה אפילו לרב אינו נאסר דהרי גדי ודבר אחר ודאי שני מינים הם ונראה דהרי"ף אינו סובר כפירוש רש"י דעובדא הוה שכבר ניצלו אבל לדעת הרי"ף עובדא הוה שהתיר לצלותם לכתחלה בתנור אחד ואם כן היינו כשמעתי' דאפילו משהו ליכא דלרב כיון דמשהו איכא אם כן אף בשאינו מינו אסור עכ"פ לכתחלה דאין מבטלין איסור לכתחלה:

שם מפטמי אהדדי נלע"ד דרב לשיטתו עפ"י מ"ש בעמוד הקודם בתוס' בד"ה תנן נטף וכו' דמדתנן במשנתינו נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו משמע דאי לאו דחזר אליו לא הי' נאסר הפסח ואמאי לא נאסר מטע' ריח ובפרט לפי דברי הבית יוסף בי"ד סי' צ"ז דהא דבישול אינו אוסר בריח הוא מטעם שהקדירה מפסקת והרי כאן רוטב הנוטף אינו בקדירה רק בחללו של תנור ואם כן למה לא יאסר הפסח וכתבתי דמשנתינו לא מיירי בתנור ומיירי בחרס שחוץ לתנור לכן בעינן חזר אליו אלא דהא גופא קשיא דלמה שבקיה משנתינו חרס התנור והוצרך למתני וחזר אליו הוה ליה למתני בחרסו של תנור שאוסר משום ריח וק"ו שאוסר כשחזר אליו אפילו חוץ לתנור ואמנם רב לשטתו דעילאה גבר ונקטא משנתינו בחרס צוננת להשמיענו דעילאה גבר ובתנור עצמו לא משכחת חרס צוננת ואם כן רב לשטתו שפיר קאמר ריחא מלתא היא אבל לדידן דקיי"ל תתאה גבר אם כן על כרחך משנתינו בחרס רותחת לכך קיי"ל דריחא לאו מלתא היא [אך גם לרב קשה דאכתי הוה ליה למתני חרס בחרסו של תנור ואפילו לא חזר אליו ונדע דריחא מלתא היא ומבבא דסיפא בסולת נדע דעילאה גבר דסולת לרב היינו סולת צוננת ואולי בסולת לא הוה ידעינן דמיירי דמיירי בצוננת מדהוצרך שחזר אליו ולא אסר ליה מטעם ריח כצ"ל]:

שם אלא אי אמרת מפני תערובות טעמי' מה לי וכו' ויש לדקדק מידי הוא טעמא אלא לרב ורב ס"ל מין במינו במשהו וא"כ שפיר קאמר לא מבעי' גדי וגדי דאוסר במשהו אלא אפי' גדי וטלה שהוא מבשא"מ ואינו אוסר כי אם בנתינת טעם אפ"ה אסור דריח יש בו אפי' כדי נ"ט וצריך לומר כיון דהך ברייתא לענין לכתחלה מיירי דאין צולין קתני אין חילוק בין מינו לשא"מ דהרי אין מבטלין איסור לכתחלה ובזה ניחא דדחיק ר' ירמי' לשנויי בשתי קדרות וזה היא שינויא דחיקא וכמ"ש הר"ף בפרק ג"ה שפסק כלוי משום דאליבא דרב אתיא הך ברייתא בדוחק ולמה לא משני דרב לשטתו דסבר כר''י דמין במינו במשהו והך ברייתא כרבנן ותנאי שקלת מעלמא ולפי מ"ש ניחא דכיון דהך ברייתא לכתחלה מיירי א"כ אי ס"ד דריחא מלתא היא עכ"פ למשהו גם לרבנן קשה מה לי גדי וגדי וכו' ועוד דלרבנן קשה יותר דאיך שייך אפי' גדי וטלה אדרבה לרבנן גדי וטלה חמיר יותר דלרבנן מין במינו מדאורייתא חד בתרי בטל ומין בשא"מ אוסר בנ"ט:

שם לרב לימא תנאי הוא וכו' ויש לדקדק לדברי הרי"ף דרב לשטתו דמין במינו במשהו וא"כ רק במינו אמר רב מלתא א"כ רב אמר לך במינו דכ"ע ריחא מלתא כי פליגי בפת ויין שהוא מבשא"מ ולכן נלע"ד דלא אתי הרי"ף לומר דרב רק במין במינו סבר ריחא מלתא אמנם שטחית לשון הרי"ף שם בגיד הנשה כך הוא ועוד דהא דתני אין צולין שני פסחים כאחד וכו' כלוי דייקא ורב איצטרך לאחסורי ולתרוצה ושינויא דחיקה הוא ועוד דכדייקת למימרא דרב משכחת ליה דשייך בהאי מימרא דילי' דאמר בהדין פירקא וכו' עד כמאן כר"י דאמר מין במינו לא בטל וכו' זה לשון הרי"ף ונראה דכוונתו דהך דאין צולין כלוי דייקא וכו' דרב איצטרך לאוקמי בחסורי מחסרא וכו' ועוד דכדדייקת למימרא דרב ורצונו לומר דיכלנא לתרוצי הך דאין צולין בלא חסורי מחסרא ונימ' דמלתא דרב הוא אליבא דר"י והך ברייתא כרבנן א"כ ג"כ לא קיי"ל כרב דבהך גופי' דמין במינו אין הלכה כר"י

רש"י ד"ה אמר לך רב וכו' ואע"ג דקיימי תנאי כוותי' דרב הלכתא כוותי' דלוי וכו' וקם ליה רבא בשיטתי' דלוי וכו' ואף דמר בר רב אשי בסוף הסוגיא אוסר היינו דמיירי בדבר סכנה וחמירא סכנתא מאיסורי תוס' ד"ה נימא תהוי תיובתא וכו' תימא וכו' בשניהם כחושים וכו' ולע"ד נראה דפסחים אין מביאין כחושים משום הקריביהו לפחתיך ועוד קשה לי שטת התוס' במס' ע"ז דבחמץ בפסח אפילו דבר דליכא פטום אסור משום דמשהו מיהא איכא אם כן אפילו בשניהם כחושים איך מותר לכתחלה דהאי ברייתא לענין לכתחלה מיירי וטעמא משום איחלופי הא משום תערובת טעמים אפילו לכתחלה פותר ונראה דעד כאן לא כתבו התוס' שם במס' ע"ג דאפילו בכחושים משהו איכא אלא למסקנא דשמעתין דמתרץ ר' ירמי' אליבא דרב בשני קדרות והיא גופא קשיא מי דחקו לדוחק הזה הלא עדיף מזה הוה לי' לשנויי' דברייתא מיירי בשניהם כחושים אלא על כרחך דלמ"ד ריחא מלתא אז אפילו בכחושים עכ"פ משהו איכא ואם כן אכתי לכתחלה אסור לצלות משום תערובת טעמים אבל כאן תמהו התוס' על המקשן דמנ"ל להקשות ודלמא בכחושין ליכא ריח כלל אפילו משהו אפילו לרב:

תוס' ד''ה אסרה רבא מפרזקיא וכו' מכאן פוסק ר"ת כרב הנה רש''י ותוס' נחלקו כאן אם הלכה כרב או כלוי ולכאורה הי' מקום להוכיח דהלכה כרב דהרי חזינן בשמעתין דדחיק אליבא דרב לאוקמי הך ברייתא דאין צולין בחסורי מחסרא ומדוע לא משני דרב אליבא דר"י אמר לשמעתי' דמין במינו במשהו והך ברייתא אתי' כרבנן ועיין מה שכתבתי לעיל בדברי הרי"ף אלא ודאי שלא רצה לאוקמי לשמעתא דרב דלא כהלכתא דהרי במין במינו הלכה כרבנן ולפי זה מוכח דהלכה כרב אבל לרש"י שפסק במין במינו כר"י אם כן על כרחך לא מטעם זה דחיק לאוקמי מחסורי מחסרא ולרש"י בלא"ה לא הי' יכול לתרץ כן דלרש"י שפירש בעובדא דגדי ודבר אחר דהיינו שכבר נצלו וא"כ מוכח דלרב הוה אסור אפילו בדיעבד אף שהוא מין בשאינו מינו ולכך הוצרך לאוקמי לרב ברייתא דאין צולין בחסורי מחסרא ולא מטעם ק שרצה לאוקמי לרב כרבנן ולכך פסק רש"י כלוי ולדינא נלע"ד דאף שכתבו התוס' דבחמץ בפסח אפילו דבר שאין לו פיטום אוסר דמשהו מיהא איכא מ"ט אינו חמיר ממגע ממש וחם בחם ואין שם דבר המפעפען אינו אוסר אלא כדי קליפה או כדי נטילה ואם כן גם ריח אינו אוסר יותר מקליפה או נטילה אלא שבנגע ואינם בתנור א"צ לקלוף רק מקום מגעו ובריח סובב הריח כל מקום מבחוץ וצריך לקלוף כלו ובזה גם כן מתורץ קושיית הרב מוהרר ליב כסוויץ ז"ל דלהכי נקט רב בשר ק שחוטה שמן שאז נאסר כלו שם משנה חמשה דברים וכו' העומר ושתי הלחם ולה"פ הקדים עומר ושתי הלחם ללה"פ אף שלה"פ הוא תדיר בכל שבת משום דעומר מקודש שבא ממנו קומץ לגבוה וסמך שתי הלחם לעומר ששניהם שוים שהם באים להתיר ואח"כ נקט לה"פ והקדים שלמי צבור לשעירי ר"ח משום דתני שתי הלחם שהם באים עם שתי הלחם לכך קתני בתרווייהו שלמי צבור אך לא רצה להפסיק בזבחים בין הלחם והניח זבחים באחרונה אחר המנחות לפי שרצה לסיים בפסח שבא בטומאה וכו' ופסח זבח הוא

תוס' ד"ה ה"ג קמ"ל וכו' ועוד חגיגת ט"ו איכא למ"ד וכו' קשה דפשיטות הוה להו למימר דבחג הפסח אם נטמא בראשון במת הוא טמא כל שבעת ימי החג ואימתי יהי' יהי' לו תשלומין דף ע"ז ע"א לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח וכו' במועדו ואפילו בשבת במועדו ואפילו בטומאה וכו' זה פשוט דתמיד דוחה שבת שהרי כתיב עולת שבת וגו' על עולת התמיד וכמפורש בריש אלו דברים וא"צ ללמוד זה מבמועדו וכן פסח דדחי טומאה ילפינן מאיש כי יהיה טמא איש נדחה וכו' וגם כן א"צ ללמוד זה מבמועדו אבל תמיד דדחי טומאה ופסח דדחי שבת ילפינן מבמועדו וא"כ מה דקאמר כאן במעדו אפילו בשבת היינו במועדו דפסח ומה שאמר במועדו אפילו בטומאה היינו במועדו דתמודי והרי בברייתא התחיל בתמיד שאמר לתמיד ופסח ואם כן הוה ליה להקדים במועדו ואפילו בטומאה ואחר כך במועדו אפילו בשבת וצ"ל לפי שבמועדו דפסח כתיב בפ' בהעלותך ובמועדו דתמיד כתיב בפ' פנחס לכך דריש תחלה במועדו דפסח

תוס' ד"ה שעירי ר"ח וכו תימא לתני שעירי ר"ח ולא ליתני אידך זה פשוט שאין כוונתן רק על שלמי צבור דעומר ושתי הלחם לא אתו משעירי ר"ח שהרי אינם באין לכפר דק להתיר וגם לה"פ לא אתי משעירים לפי שאין קרב הלחם הפנים עצמו לגבוה כלום ואם כן קושיית התוספות דלא נתני שלמי צבור ונראה דאי לא תני בהו בהדי' שאינן נאכלין הוה אמינא שאפי' נאכלים בטומאה ושמא גרים שנקראו שלמים שעושים שלום למזבח ולכהנים קמ"ל שאפ"ה אין נאכלים וזהו אפשר כוונת רש"י בד"ה הא תני ליה וכו' ואשמועינן דאינן נאכלים בטומאה ולכאורה הוה ליה לרש"י לפרש דאשמעינן דבאים בטומאה דומיא דמה דקאמר שעירי ר"ח איצטרך ליה דהיינו דאיצטרך לאשמעינן שבאים בטומאה ולפי מ"ש ניחא דכוונת רש"י לתרץ התימא של התוס' ועוד נלע"ד כוונת רש"י בזה משום דאי להורות דכבשים באים בטומאה הא בלאו הכי ידענו דהרי כבר אמר ששתי הלחם באים בטומאה ולא מבעיא להראב"ד בפרק ח' מתו"מ הלכה ט"ו שפוסק כב"נ שהכבשים מעכבים את הלחם אם כן לא משכחת לחם בלא כבשים אלא אפילו לר"ע דלחם עקר אעפ"כ מוכח דכבשים באים בטומאה דאל"כ א"כ הלחם בא בלא כבשים למה הוצרך לומר שאינן נאכלים בטומאה הא בלא"ה שתי הלחם הבאים בפ"ע לשריפה עומדים במפורש במנחות דף מ"ו ע"ב אי לרב יוסף מדאורייתא לשריפה עומדים ולרבה מדרבנן ואם כן משנתינו שאמרה שאינן נאכלים בטומאה מכלל דבאו עם הכבשים מיירי וא"כ ממילא מוכח דבאים בטומאה לכן פירש רש"י דאשמעינן שאינן נאכלים בטומאה.

ד"ה שכן יש בהם צד חמור וכו ומיהו מתרי מנייהו ה"מ למילף כולהו ולענ"ד נראה כיון דבעומר ושתי הלחם איכא סברות הפוכות דבאים להתיר איכא למימר דמחשב גריעות' ואיכא למימר דמחשב מעליותא אם כן כיון דתוך הני תרי עכ"פ צריך להיות חד מנייהו עומר ושתי הלחם ואז הוה אמינא דבאים להתיר הוא גריעותא והי' קשה לנו למה לי אידך הלא היא ק"ו מעומר ושתי הלחם אלא ודאי דאתי לאפוקי אינך דלא ידחו ולא נילפינהו מק"ו ואי הוה כתיבי רק עומר ושתי הלחם הוה אמינא דבאים להתיר הוא מעליותא ולא הוה ילפינן שום חד מנייהו כיון דאיכא סברא לכאן ולכאן איצטרכו כולהו: