צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 70

שם הא מני ר"א היא וכו' יש לדקדק כיון דלא בעי עקירה וממילא שלמים הוא מה בכך ששחטו לשם פסח הרי השוחט לא ידע בשעת שחיטה שמשכו בעלים או שמתו שהרי שנינו שחטו ונודע שמשכו בעלים שמשמע שאחר שחיטה נודע א"כ הוה ליה עקירה בטעות שהשוחט היה סבור שעדיין הוא חזי לפסח וגם לר"א אינו פסול דעקירה בטעות לא שמיה עקירה כדאמרינן בתחלת הסוגיא דף ע"ב ע"א אלימא בטועה וכו' ונראה דכיון דאליבא דרב קיימינן כדאמר לעיל מידי הוא טעמא ורי' רב הא מוקי ליה רב חסדא במנחות דף מ"ט ע"א דס"ל עקירה בטעות שמיה עקירה וא"כ לדידן דקיי"ל עקירה בטעות לא שמיה עקירה וכמבואר ברמב"ם פט"ו מפה"מ ופ"ב משגגות אי אפשר לתרץ כן ועל כרחך מוכרחין אנו לומר דבעי עקירה ולכך פסק הרמב"ם בפ"ד מפה"מ הל' ט"ו דאשם שניתק וכו' אם הקריבה עולה כשר דמשמע הא סתמא פסול והקשה הלח"מ שם שהרי בסוף שמעתין חזר בו ממה דאמר לא תימא שחטו סתם וכו' עיין שם בלח"מ ולפי מ"ש דהרמב"ם לשטתו דפסק בע"ח אינן נדחין ובטל ליה התירוץ של רב הונא בריה דר"י ופס עקירה בטעות ל''ש עקירה ובטל התירוץ של רב פפא ועל כרחך אי אפשר לאוקמי הא דבחול בה"ג ישרוף מיד כי אם מטעם דבעי עקירה ואף שכתבתי לעיל דף ס' ע"ב דהרמב"ם ס"ל דפסח אפילו קודם י"ד בניסן לא בעי עקירה מ"מ בי"ד בניסן בעי עקירה אפילו מתו בעליו וכיון דבעי עבירה באותו יום לכך אפילו עקרו בפירוש לא מהני ופסח לשם שלמים שחט אלא דלפי זה קסה מה הקשה כלל מפסח על אשם ושאני פסח בי"ד שאפילו עקרו בפירוש לא מהני לכך ק"ו דסתמא לא מהני אבל אשם שמהני עקירה לשם עולה מהני נמי סתמא

ובהיותי משוטט במחשבתי בדברי הרמב"ם פקחתי עיני וראיתי דבר תימה בדבריו בפ"ד מק"פ הל' ג' וזה לשון רבינו שם זה הכלל כל שפסולו בגופו וכו' בדם ובבעלים וכו לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם או מתו או נטמאו ונדחו לפסח ב' ה"ז ישרוף מיד עכ"ל רבינו ולשונו זה מבואר שדקדק שגם הידיעה שמתו או משכו ידם וכו' היתה קודם השחיטה וא"כ אם לא נודע עד אחר השחיטה אף שנודע לנו אחר השחיטה שכבר מתו או משכו ידם קודם השחיטה צריך עיבור צורה וזה נגד הסוגיא דכאן שהרי במשנתינו שנינו שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם או שמתו וכו הרי שקאמר שחטו ונודע והיינו שאחר שחיטה נודע ועוד שהרי מסיים במשנתינו מפני ששחט ברשות הרי שבשעת שחיטה לא נודע עדיין וקאמר בגמרא ותני עלה בחול כה"ג ישרוף מיד הרי שעלה דמשנתינו דהיינו שנודע אחר ששחט תני עלה שישרוף מיד ותימה על הרמב"ם בזה וגם תימא על כל נושאי כליו שלא הרגישו בזה כלל ולכן נלע"ד דדעת רבינו דפסח בשאר ימות השנה בין לפני הפסח ובין לאחר הפסח א"צ עקירה וכמו"ש לעיל אמנם בע"פ בין לפני חצות ובין לאחר חצות לא מהני ליה עקירה אבל במשכו בעלים את ידם או שמתו שכבר אינו ואוי לפסח מהני אם שחטו לשם שלמים ולא משום דבעי עקירה כי אדרבא לא בעי עקירה וממילא הוא שלמים אבל כיון דיום זה עכ"פ הוא זמן פסת ואף שזה נדחה מבעליו מ"מ הזמן הוא לכל העולם להחריב קרבן פסק לכן אף שהוא שלמים מ"מ אם שחטו לשם פסח שוב הוא פסח פסול ולא זו ששחטו בפירוש לשם פסח אלא אפי' שחטו סתם כיון שאותו יום ראוי לפסח הוה סתמא כפירושו ולכך אם שחטו סתם הוה פסולו בגופו כיון שלא שחטו בפירוש לשם שלמים הוה כטהרו בפירוש משלמים אלא שאם לא ידע שמשכו בעלים או שמתו א"כ אף ששחטו בפירוש לשם פסח כיון דלא בעי עקירה וממילא הוא שלמים אלא שמה ששחטו לשם פסח עקרו משלמי' וזהו בידע שמתו או שמשכו ידם אבל אם לא ידע הרי מה ששחטו לשם פסח הוא בטעות ולא שמה עקירה ונשאר שלמים ולכך אין פסולו בגופו ולהכי בעי הרמב"ם שקודם שחיטה נודע שמשכו ואז הוא דישרוף מיד וכיון שפסח שמשכו בעליו או שמתו אם שחטו סתם הוה כעקרו מתורת שלמים והרי הוא פסח פסול אף שפסח זה אינו ראוי שוב היום לקרבן פסח מ"מ כיון שהיום הוא ראוי לשאר פסחים מש"ה אינו שלמים כי אם בשחטו בפירוש לשם שלמים א"כ ה"ה אשם שניתק אף שהוא אינו ראוי לאשם היום עכ"פ בכל יום ויום ראוי להקריבו בו אשם לכך אינו כשר כי אם בשחטו בפירוש לשם עולה ועולין פסקי הרמב"ם כהוגן ואמנם האי תני עלה בחול כה"ג ישרוף מיד דקאי על המשנה שנודע אח"כ ואפ"ה ישרוף מיד הך ברייתא סברה דבעי עקירה וכל זמן שלא עקר הרי הוא פסח כמו שהוכיח באמת בתחלת הסוגיא ולבסוף דמוקי לה כר"ח היינו בשטת רב דעקירה בטעות שמה עקירה זה הנלע"ד לקיים דברי הסוגיא ודברי רבינו הגדול על נכון. פרק כיצד צולין

דף ער ע"א אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא בא לידי כמה פעמים שצלאו כבד בתנור גרוף מאש והניחו הכבד על חרסו של תנור ואסרתי כי אין כאן מקום להדם לזוב ודמו כפולטו כך אחר כך נבלע בתוכו ואין זה דומה לצולה על הגחלים דהיינו בישרא אגומרי דמסקינן לקמן ע"ב דהלכתא משאב שאיב דשאני גומרי שטבע האש לשאוב הדם ואינו מניחו לחזור להבלע בבשר ועוד דשם יש מקום לדם לזוב אבל חרסו של תנור אף שהוא רותח מ"מ אינו אש ואין טבעו לשאוב הדם וגם אין לדם מקום לזוב פשוט היה בעיני שאסור ואח"כ נתתי אל לבי דהרי משנתינו מיירי באסכלא שאינו מנוקבת כדאמרינן לקמן דף ע"ה ע"א ואעפ"כ אי לאו משום דצלי אש בעינן ולא צלי מחמת דבר אחר וכמו שפירש רש'י במשנתינו בד"ה אסכלא וכו' וכולהו חד טעמא הרי שהטעם רק משום דהוי צלי מחמת דבר אח וקשה תיפוק ליה משוה דמא שאין מקום לדם לזוב וחוזר ונבלע בפסח וראיתי שהראב"ד כתב בפ"ח מק"פ הלכה ט' על מה שכתב הרמב"ם לפיכך אם היה כלי מנוקב כדי שתשלוט בו האור צולין עליו כתב הראב"ד והוא שלא יגע בכלי שהרי אמרו נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו וכתב הכ"מ אפשר דרבינו נמי בלא נגע מיירי וכן פירש רש"י לקמן דף ע"ה ע"א וא"כ באינו מנוקבת אפילו אינו נוגע באסכלא כגון שתלוי באויר האסכלה אפ"ה אסור שנצלה מקום האסכלה כי האסכלה מפסקת בינו ובין האור וא"כ לכך ליכא חשש משום דמא שהרי יש לו מקום לזוב באסכלא גופה בתוכה ועכ"פ יצא לנו קולא אחת שגם בדבר שהוחם באור טבעו להוציא הדם וא"כ אם הסיק התנור וגרף כל הנחלים ותלה באויר התנור בשר לצלות באופן שהבשר למטה אינו נוגע בחרסו של תנור שפיר מקרי צלי ואין בו איסור מחמת דם כמו שמותר בשר על שפוד שעל האש.

ואמרתי אולי גם לזה אין ראיה להתיר וצליית הפסח מיירי שכבר א מלחו להוציא דמו ולכן אין באסכלא איסור מחמת דם רק מחמת שנצלה מחמת דבר אחר ואנן בעינן צלי אש אבל אם לא מלחו תחלה בלאו הכי אסור משום דמא וכמו"ש התוס' כאן בד"ה כבכ"פ וכו' לענין כבדא עלוי בישרא וכו' א"נ הוא יעמיד כגון שמלת בני מעיים מליחה גמורה ואמנם מה דפשיטא להו לרבותינו בעלי התוס' שהיה יכול למלוח הפסח קודם צלייתו אני מסתפק בזה כיון דמליח הרי הוא כרותח דצלי א"כ שייך בו צלי מחמת ד"א ואף דלענין שבת ליכא במליחה איסור בישול היינו משום דבשבת גמרי' ממלאכת המשכן ובעינן תולדות האור ואפילו בחמה מותר בשבת רק בתולדות חמה גזרינן אטו תולדות האור כמבואר במסכת שבת דף ל"ט ע"א וכן בבשר בחלב אין במליחה איסור בישול היינו דדרך בישול אסרה תורה ומליחה אין דרך העולם לאכול בלי בישול ומבושל בחמי טבריא יוכיח שלענין בשר בחלב הוא בעיא דלא איפשטא ולכן פסק הרמב"ם בפ"ט ממ"א הלכה ו' שאסור ולא היו לוקין עליו ולענין פסח אמרו לעיל בדף מ"א שמבושל בקמי טברי' חייב עליו משום כי אם צלי אש ולכן אי לאו דברי רבותינו חקרי לב בעלי התוס' שפשוט להו להתיר המליחה בגדי של פסח הייתי מסתפק מאד בזה ורם נימא כסברא דידי לאסור המליחה בבשר הפסח היה לי מקום להציל את רש"י בחומש בפרשת בא בפסוק ראשו על כרעיו וכו' שפירש רש"י שבני מעיו נותן לתוכו לאחר הדחתן והקשה הרא"ם למה הכריע כריה"ג נגד ר"ע שהרי הלכה כר"ע מחבירו ולענ"ד ר"ע דאמר כמין בישול הוא זה לא משום איסור בישול הפסח קאמר דהרי בצלי קדר פליגי לעיל ר' ורבנן ולפירוש רש"י לעיל דף מ"א ע"א לרבנן שרי צלי קדר ואיך לא אשכחן בגמ' שיהא דברי ר"ע רק לר' ולא לרבנן ולכן נלע"ד כוונת ר"ע כמין בישול הוא זה שמבשל בני מעין בתוכו כמו בתוך הקדירה ואין האש שולט בבני מעים ואין הדם נפלט מהם וריה"ג מתיר כמו במולייתא לקמן והא דאמר שם לימא מסייע ליה נותן כרעיו וכו' ולפי מ"ש דבזה פליגי ר"ע וריה"ג קשה אדמסייע ליה מדברי ריה"ג הוה ליה לאתובי תיובתא מדברי ר''ע זה יבואר בדברינו לקמן בסוגיא דמולייתא ולפמ"ש דפלוגתא דר"ע וריה"ג הוא משום דמא א"כ מן התורה דם שבישלו מותר ושפיר גם ר"ע מודה דבקרא דכתיב על כרעיו ועל קרבו היה יכול לתת בני מעיו לתוכו אלא דהא ליתא דמידי הוא טעמא אלא לרש"י והרי לרש"י דם שבשלו אסור מן התורה אמנם רש"י פירש זה בפסח מצרים והרי אז עדיין לא נצטוו על הדם ובסוגיית הגמ' יבואר יותר

שם ת''ר איזה גדי מקולס וכו בזמן הזה ויש לדקדק מאי אריא בזמן הזה ואטו בזמן הבית היה מותר לאכול גדי מקולס חוץ לירושלים דג"כ יש בו חשש אוכל קדשים בחוץ ונראה דלרבותא נקט בזה"ז עפ"י מ"ש התוס' בפרק מקום שנהגו בדף נ"ג ע"א בד"ה מפני שנראה וכו' דלר"ש הוה בזה"ז שלא כדרך המקדישין דהוה כמקדיש על מנת להקריב בחוץ דאינו קדוש יעויין שם ואם כן לרבותא קאמר בזמן הזה לא מבעיא בזמן הבית שפשיטא שיש לחוש שיאמרו שאוכל קדשים בחוץ שהרי אז אם הקדישו מחיים הוה כדרך המקדישין שהיה יכול להקריבו בבת המקדש אלא אפילו בזה"ז חיישינן שיאמרו שאוכל קדשים בחוץ שם השתא יש לומר נחתך וכו' נשלק מבעי' ופרש"י קס"ד דנחתך והדר נשלק ומשעה שחתכו לא הוה מקולס ויש לדקדק ודלמא נשלק היינו אפילו כרעיו ובני מעיו שאלו אף שחתכו עדיין הוא מקולס שהרי גם בגדי של קרבן היה חתכם ונותנם לתוכו או תולין חוצה לו לכל מר כדאית ליה וקמ"ל שאם שלקן שוב אינו מקולס וצ"ע שם לימא מסייע ליה נותן את כרעיו וב"מ לתוכו וכו' מכאן ראיה למה שכתבתי לעיל במשנתינו דאסור למלוח את הפסח דאי כשטת התוס' אין כאן סיוע דדלמא לריה"ג היה מלחו תחלה וכמו"ש התוס' לענין כבדא רש"י ד''ה איזה גדי מקולס דתנן במקום שנהגו וכו' במקום שלא נהגו דברי רש"י הללו תמוהין מאד דמה ענין מקולס למקום שנהגו מקולס בכל המקומות אסור ובמקום שלא נהגו אפילו אינו מקולס אין אוכלין צלי ועוד שרש"י כתב דתנן בפרק מקום שנהנו שאסור לאכול צלי וכו' ואומר אני לרש"י תנא תני מנהגא ורש"י קאמר איסורא והרי לא נזכר במשנה שם כלל לשון איסור דרך כלל דברי רש"י הללו לא ידעתי להולמם:

ד"ה שריא וכו' ואפילו מלחו כמליחת צלי וכו' מדברי רש"י הללו רצו התוס' ללמוד דל ש"י כל צלי צריך מליחה מעט ועיין ברא"ש פ"ק דחולין סי' י"ט שתמה על רש"י בזה ואני אומר דאולי גם רש"י אין כוונתו שהוא חייב למלחו אלא כוונתו שדרך למלחו מעט לצלי וכמו"ש התוס' בד"ה האי מולייתא על מה דאמרינן בביצה ושוין שמולחין עליו בשר לצלי יעויין שם ואמנם מה רצה רש"י בזה כאן נלע"ד שהיה קשה לו על מה דקאמר לימא מסייע ליה ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו איך שייך סיוע כיון דר' עקיבא חולק וכבר פירשתי במשנתינו טעמא דר"ע משום דמא ולכן סובר רש"י דעד כאן לא פליג ר"ע אלא בפסח שאינו רשאי למלחו כלל ומשום לתא דפנימי שאין האש שולט להפליט דמו אם לא מלחו תחלה מעט וע"י אותו מליחה מתעורר הדם ומתתיל לצאת ושוב עושה חום האש פעולה להפליט יותר אף שהחיצון מפסיק ושפיר קאמר לימא מסייע דעכ"פ מוכס שאין איסור מצד החיצון שבולע דם הפנימי דכבכ"פ אבל אין כוונת רש"י דבעינן דוקא מליחה לצלי וכיון דמסקינן והלכתא מולייתא שרי וסתמא קאמר מולייתא משמע אפילו לא מלחו כלל תחלה כיון שכתבתי שגם דעת רש"י שאין חיוב למלחו אם כן מסיק סתם גמרא כריה"ג לכן פירש רש"י בחומש בפ' בא כריה"ג ומתורץ קושיית הרא"ם שהבאתי לעיל במשנתינו

תום ד''ה נחתך וכו' נראה לר"י דמצוה לקלסו אבל מש"ה לא מיפסל וכו' ויש להקשות אם כן מה משני בגמר' אמר רב ששת ששלקו במחובר ואכתי קשה השתא נחתך ממנו אבר שאינו מעכב בדיעבד בפסק מועיל להתירו בזה"ז שלא יהיה נראה כאוכל קדשים בחוץ נשלק ממנו אבר שבודאי מעכב בפסח דהרי עכ"פ כלו צלי אש בעינן ראשו וכרעיו וקרבו ק"ו שמהני בזה''ז וצ"ע בא"ד והא חזה ושוק דאסור לזרים וכו' ואין להקשות דהרי הפסח צלי הוא וקיי"ל דצלי אינו אוסר רק כדי נטילה ואם כן יאכל הכהן חזה ושוק עם כדי נטילה שאצלו והישראל יאכלו שאר הבשר משום דבשמן אוסר כלו והרי אסור להביא קרבן כחוש משום הקריבהו נא לפחתך והרי אפילו בשבת וכבר שחט קרבן כחוש מביא אחר ושוחט בשבת כמבואר במנחות ריש פרק ר' ישמעאל ואם כן על כרחך שמדקדקין מאוד שלא להביא קרבן כחוש ובשמן אוסר כלו: ע"ב האי מולייתא אפילו פומא לתחת ואף דאמרינן לעיל שאני בה"ש דמחלחל ומידב דייב והתוס' בד"ה מאן דאסר לדחקו לחלק בין בית השחיטה ובין פומא דמולייתא ולפי מ"ש לעיל ניחא דמאן דאסר היינו בלא מליחה כלל וסבר כר"ע ומשום פנימי אוסר ולא משום החיצון ועוד נלע"ד לפי מ"ש לעיל להביא ראיה ממה דאמר לימא מסייע ליה ונותן כרעיו וכו שאסור למלוח הפסח והרי בחולין איכא פלוגתא אם מליח הרי הוא כרותח דשם דף קי"א ע"ב כי אתי רבין אמר מליח אינו כרותח וא"כ היה רשאי למלוח את הפסח ולהשהותו שיעור מליחה קודם צלייתו ולא מתסר מקום צלי מחמת דבר אחר ולפי זה מאן דאסר מולייתא סובר כרבין ומוקי משנתינו דתנן שנותן כרעיו וב"מ לתוכו כשמלחו תחלה ועוד נ"ל דמאן דאסר סובר כיון שדם שבישלו הוא רק מדרבנן לא החמירו בפסח לחוש שמא לא יפלוט כל מה שבולע ובשאר מולייתא אסרו לכתחלה כי חששו שמא לא יפלוט כל מה שבולע ואולי בדיעבד גם האוסר מתיר כי ספיקא דרבנן לקולא

דף ע"ה ע"א מי אמר רבי גחלים אש נינהו ויש לדקדק בשלמא אם גם בברייתא דמכוה היה נזכר שמו של רבי דאיהו תני ברייתא ההיא ורמי דרבי אדרבי שייך לומר מי אמר רבי אבל כיון דברייתא דמכוה לא נזכר רבי כלל ואעפ"כ הקשה מהברייתא משום דלא ניחא ליה למימר דאיכא פלוגתא בהא לא היה לו להזכיר בקושייתו שמו של רבי אלא סתם הוה ליה להקשות למימרא דגחלים אש נינהו וכו' ונראה ליישב עפ"י מ"ש התוס' בד"ה הא לאו הבי נראה לרשב"א דהמ"ל גלי במכוה וגמרינן מיניה ואני אומר ליישב קושיית הרשב"א וליישב גם כן תימא שהקשו התוס' בד"ה נכוה בנחלת וזה לשונם תימא דמה בין גפסיס וסיד לחרסו של תנור דאמרינן לעיל טעמא דכתב רחמנא צלי אש וכו' ואני אומר דאיצטריך צלי אש צלי אש משום דהוה אמרינן גלי במכוה וגמרינן מיניה להכי גלי רחמנא בפסח צלי אש צלי אש דלא נילוף ממכוה אבל על רבי הקשה שפיר דליכא למימר דגלי במכוה וגמרינן מיניה שהרי בפסח מיעט רחמנא צלי אש דלא נילף ממכוה ואם כן לא ילפינן בפסח שום דבר ממכוה ונשאר הסברה החיצונה דגחלים לאו אש נינהו ואם כן עיקר קושיא זו הוא מכח דכתיב צלי אש שני פעמים למעוטי דלא נילף ממכוה וכדברי ר' יוחנן לעיל אבל רואה אני שדברי ר' יוחנן אינן מוסכמים דהרי לעיל דף מ"א ע"א שנינו יכול אבל כזית נא מבעוד יום יהא חייב וכו' ת"ל אל תאכלו ממנו נא וגומר כי אם צלי אש שאין ת"ל כי אם צלי אש וכו' לומר לך בשעה שישנו בקום אכול צלי וכו' ופירוש שם רש"י בד"ה שאין ת"ל כי אם צלי אש דהא כתיב לעיל מיניה צלי אש ומצות וגומר ואם כן איצטרך צלי אש צלי אש שני פעמים למדרש מיניה בשעה שישנו בקום אכול ולא לדרוש מיניה למעוטי חומו של תנור וממילא שוב אמרינן גלי רחמנא במכוה וגמרינן פסח מיניה ונסתר קושיית הגמר' אמים שם בדף מ"א ע"ב אמרינן רבי אומר אקרא אני בשל וכו' בשלו מבעוד יום מנין ופו' ועיין שם במהרש"א דרבי לפלוגי על ת"ק אתי ולחייב באכלו נא ומבושל מבעוד יום וכן הוא במכילתא דר' פליג ע"ש במהרש"א וא"כ לרבי אייתר צלי אש צלי אש שני פעמים לכדר' יוחנן וא"כ לרבי ליכא לתרץ דרבי רחמנא במכוה וגמרינן מיניה ולכן הקשה מי אמר רבי גחלים אש נינהו ורמינהו ולפי מה שכתבנו א"כ הך מימרא דר' יוחנן בשמעתין דגרף התנור לאו צלי אש הוה לא אתי כת"ק דרבי לעיל דפוטר אכלו נא מבעוד יום וקשיין דברי רבינו הרמב"ם שפסק בפ"ח מק"פ לתרווייהו שבהלכה ד' פסק שהאוכל נא או מבושל מבעוד יום אינו לוקה שנאמר כי אם צלי אש בשעה שישנו וכו' ובהל' יו"ד כתב הסיק את התנור וגרף כל האש ותלהו בתנור וצלהו הרי זה אסור שאין זה צלי אש וכו' והרי זיכה רבינו שטרא לבי תרי [ואולי יש לומר דאי לדרשה דבשעה שישנו בקום אכול וכו' לחוד אתי אם כן תינח דכתב רחמנא עוד הפעם כי אם צלי אב ולמה חזר וכתב אש אבל אכתי קשה איפכא ודלמא רק לכדר' יוחנן אתי למעוטי חרסו של תנור ומנ"ל למדרש מיני' בשעה שישנו ואולי מדסמכו אצל אל תאכלו ממנו נא וגומר ועיין לעיל דף מ"א ע"ב בתוס' בד"ה שאין ת"ל אבל דברי רש"י שם אינן מורין כן דא"כ לא היה לרש"י שם צורך לפרש דהרי כבר כתיב וכו' ולקמן יבואר יותר

שם ואמר רב מתנה פתילה של אבר וכו' הא דלא הקשה בלא"ה מברייתא דמכוה טעמא דרבי רחמנא מכוה מכוה לרבות גחלים על רב מתנה דאמר פתילה של אבר וכו' משום דהוה אמרינן גלי במכוה וגמרינן בת כהן מינה אבל השתא פריך אדיליף ממכוה נילף מפסק דגחלי מתכת לאו אש נינהו ועיין בדברינו שאחר זה:

ם וכ"ש אש עצמה ונקיף לה חבילי זמורות ויש לתמוה מה ענין קושיא זו לסוגיא דכאן ובלא"ה על רב מתנה דאמר פתילה של אבר היה לו להקשות דעכ"פ אש דכתיב בקרא באש תשרף הוא כ"ש מפתילה של אבר ונקיף לה חבילי זמורות ונראה דמקשה היה סבור דגחלים של מתכות עדיפי מגחלים של עץ ועיין בתוס' בד"ה וגרפו (ובזה ניחא נמי דלא פריך לרב מתנה מבריית' דמכוה מכוה דטעמא דרבי מכוה דהוה דחינן דריבוי דמכוה בעינן לגחלים של עץ ולכן לא היה מקשה על רב מתנה ונקיף לה חבילי זמורות דהוה מצי לשנויי דהא דלא מקיף חבילי זמורות דחיישינן שמא לא ישלוט השלהבת בכל גופה ויסייעו הנחלים לשריפתה וגחלי עץ לאו אש נינהו ולכן עבדינן פתילה של אבר שהיא אש אבל השתא דמשני דגחלים של עץ עדיפי מגחלים של מתכת הקשה שפיר ונקיף לה חבילי זמורות שם אתיא שריפה שריפה מבני אהרן בסנהדרין דף נ"ב ע"א על גוף מימרא דרב מתנה דאמר פתילה של אבר שאלו מנה"מ אתית שריפה שריפה מעדת קרח ר' אלעזר אמר אתיא שריפה שריפה מבני אהרן והנה ג"ש מעדת קרח היא מאמר סתם גמרא בי לא נזכר עליו שם אמורא וג"ש מבני אהרן הוא מאמר יחיד ר"א וכיון שג"ש מעדת קרח הוא מאמר סתמא דתלמוד' וגם הוא נזכר שם תחלה א"כ למה שביק כאן גזירה שוה דעדת קרח ונקט ג"ש דבני אהרן ונראה כיון דעקר סוגיא זו סובבת על מאמר ר' יוחנן דאמר צלי אש בלי אש שני פעמים למעוטי חרסו של תנור וכמו"ש לעיל בקושיית ומי אמר רבי וכו' וכן קושיא דואמר רב מתנה הכל סובב על קוטב מימרא דר' יוחנן וכמבואר בדברינו לעיל ולכן רצה לתרוצי סוגיא שלא ישאר שום קושיא על ר' יוחנן [דהיינו קושי התוס' בד"ה נכוה בנחלת שהקשו תימא מה בין סיד וגפסי' לחרסו של תנור] ולכן נקט ג"ש מבני אהרן דשם במסכת סנהדרין אמרו מאן דיליף מעדת קרח מנ"ל וכו' ואידך האי שריפה ממש הוה וכו' מאן דיליף מב"א מנ"ל דכתיב וכו' ואידך האי שריפה ממש הוה וכו' ולבסוף מקשה התם הש"ס מאן דיליף מע"ק מ"ט לא יליף מב"א ההוא שריפה ממש ונילף מינה וכו' ובחידושינו למס' סנהדרין ביארתי למה לא מקשה גם בהיפוך דמאן דיליף מבני אהרן ולא יליף מעדת קרח ההוא שריפה ממש הוה ונילף מינה ורש"י שם בתחלת הסוגיא בד"ה ההוא שריפ' ממש הוה כתב ולקמן פריך ותהוי שריפ' ממש ונילף מינה ובאמת בגמ' לא פריך אההוא רק אאידך ועיין במהרש"א שם] ולכן ביארתי שם דהני ואידך ההוא שריפה ממש אינם שוים בפירושהן דמאן דיליף מבני אהרן דקאמר התם דלא יליף מע"ק דההוא שריפה ממש אין הפירוש שהיה באמת שריפה ממש בע"ק אלא פירושו דאי לאו דאית לן ג"ש מב"א לא הוה מצינן למילף מיתת סנהדרין מעדת קרח דהיא גופא מנ"ל דע"ק הי' שריפת נשמה דהא איכא למימר שהיה שרפה ממש אבל השתא דאיכא ג"ש מב"א ילפינן מיתת סנהדרין וגם שריפת ע"ק הכל בג"ש שהיה שריפת נשמה וגוף קיים ולכן לא מצי להקשות לדידי' דנילף מע"ק להיות שריפה ממש דבאמת גם ע"ק היה רק שריפת נשמה אבל אידך דיליף מע"ק ולא יליף מב"א דההוא שריפה ממש הוה פירושו שהיה באמת שריפה ממש דלדידי' ליכא למימר דאחר שזכינו לג"ש ילפינן גם בני אהרן ג"ש שהי' שריפת נשמה דא"כ תו לא איצטרך אותם דדרשינן ולא בגדיהן שאם גופם נשאר פשיטא שהבגדים לא נשרפו וא"כ אותם למה לי אלא ודאי שבאמת בני אהרן שריפה ממש הוה לדידי' ואיצטרך אותם למעט בגדיהם ושפיר פריך ונילף מינה ובפירושינו שם בסנהדרין הארכנו בזה ונחזור לסוגיא דכאן דיש להקשות כיון דאיצטרך תשרף לג"ש לשריפת נשמ' א"כ מנ"ל לרבויי מתשרף פתילה של אבר הא איצטרך תשרף לג"ש וא"כ אימא דבעינן אש ממש ונשים פתילה דולקת לבני מעיו לשרוף בני מעיו באש ממש וגוף קיים ואמרתי דעל כרחך תשרף לרבות דאי ס"ד אש ממש נכתב רחמנא באש תמות ולא בעינן ג"ש כלל דממילא נדע דעבדינן שריפת נשמה מדכתיב ואהבת לרעך כמוך וליכא למימר דהוה אמינא דשריפת נשמה לאו שריפה היא דהרי לא הוה כתיב תשרף כלל רק באש תמות והא ודאי דשריפת נשמה מיתה היא ועיין בתום ד"ה באש תשרף אלא ודאי דתשרף אתי לרבויי כל שריפות ושוב ילפינן גם ג"ש וגם ליכא למפרך מנ"ל דאתי לג"ש דלמא רק לרבויי כל מיני שריפות דג"ש נתקבלה מסיני ולפי זה הדרא קושיית התוס' בד"ה נכוה בנחלת וכו' לדוכתא דלמה איצטרך צלי אש תרי זימני למעוטי חרסו של תנור והרי מדאיצטרך מכוה מכוה לרבות גפסיס וסיד מכלל דמסברא החיצונה לאו אש נינהו ואין לתרץ כמ"ש למעלה דאיצטרך צלי אש תרי זימני דלא נימא גלי רחמנא במכוה וגמרינן מינה דהרי מדאיצטרך בב"כ תשרף לרבות פתילה של אבר מכלל דלא גמרינן ממכוה ואין לומר דאיצטרן תשרף לג"ש דהרי אי הוה כתיב באש תמות ידעינן הכל דהרי שריפת נשמה עכ"פ בכלל תמות הוא ושריפת נשמה ידעינן מאהבת לרעך ברור מיתה יפה ופתילה של אבר ג"כ בכלל באש הוא דגמרינן ממכוה אלא על כרחך דלא בעי רחמנא דנילף ממכוה ואייתר צלי אש וליישב דבר זה אמרתי דאיצטרך תשרף לג"ש למילף עדת קרח בג"ש מב"כ דגם שם הי' שריפת נשמה וגוף קיים ונ"מ למסבר קרא דחטאים האלה בנפשותם דפירושו שריפת נשמה ולזה הביא כאן בסוגיא דילפינן ג"ש מבני אהרן אבל אי הוה מביא דילפינן ג"ש מעדת קרח וא"כ אייתר ג"ש דתשרף רק לב"כ הי' קשה על ר' יוחנן דהוצרך למילף מצלי ב"פ כנ"ל: