צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 69

שם אימורי צבור יוכיח וכו' והשוחט לשמן חייב וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה והשוחט לשמן ששחט הפסח בי"ד בניסן לשם תמיד או לשם מוסף שבת חייב הנה שינה הרמב"ם מפירוש רש"י שפירש ששחט שאר זבחים לסם אימורי צבור וכאשר נבוא לדברי הסוגיא בגמרא נדבר מה היה כוונת הרמב''ם בזה:

תוס' ד"ה והאיך וכו' תימא לרשב"א וכו' אם כן תאכל לשני ימים ושני לילות ואני אומר לפי מ"ש לעיל עקר ההוה אמינא לחלק בין שלמי חובה לשלמי נדבה הוא משום דחגיגת י"ד איתקש לפסח ומתוך כך שוב הוה טעינן גם בחגיגת ט"ו אבל להקל בחגיגת י"ד יותר מחגיגת ט"ו אין שום הוה אמינא וכיון דחגיגת ט"ו אינה נאכל רק לשני ימים ולילה שהרי ילפינן לה מאם נדר ק"ו לחגיגת י"ד:

ד"ה כל היכא וכו' תימא לר"י דבסוף ע"פ דריש בקר שני אע"ג דכתיב סתמא וכתב מהרש"א לא קאי מסקנא הכי דקאמר ור"א א"ל כל היכי דכתיב בוקר בוקר ראשון הוא עכ"ל מהרש"א ודברי מהרש"א אין להם הבנה דאיך שייך מסקנא בדבר שהוא פלוגתא דתנאי דהרי ר"ע סבר התם בקר סתמא בקר שני משמע וראב"ע סבר ראשון משמע ואם כן שפיר תמהו התוס' כאן בתימא דאמאי שביק לרב כהנא באתקפתא והרי לר"ע בקר שני משמע ואיצטרך ר"כ לומר דסמיך לי' ראשית דאפילו לר"ע אימורין נפסלין בלינה. והנה לעיל בעמוד הקודם בדברי רבא דאמר רב יוסף הכי קא קשיא לי' והרי בדברי רב יוסף לא נזכר דבר מדברי רבא מאומה ולעיל כתבתי מה שכתבתי ונראה עוד לפרש באופן אחר דאביי השיב על דברי רב יוסף אלמה לא והאיכא פסח לראב"ע וכו' ולכאורה אין זה תשובה דעכ"פ אליבא דר"ע שפיר אתקיף רב יוסף ל''ל למילף מדסמיך ראשית והרי בלא"ה ע"כ בקר ראשון הוא דמי איכא מידי דבשר איפסל מאורתא וכו' וצריך לומ' דקושי' אביי דאולי הא דצריך רב כהנא למילף מראשית הוא לראב"ע דלדידי' אלמלא דסמיך ראשית שפיר הוה אמינא בקר שני ויש לאימורין זמן יותר מהבשר כמו בפסח ולפי זה שפיר קאמר רבא רב יוסף הכי קא קשיא ליה מי איכא מידי דתנא לבשר וכו' וצריך אתה על כרחך לומר דרב כהנא בשטת ר"ע קאי דסובר בהדי' בוקר סתם בוקר פני משמע וא"כ כיון דמכח קושיא דרבא מוכח דר"כ קאי בשטת ר"ע לקמן דף ק"כ א"כ שפיר הקשה רב יוסף מי איכא מידי דבשר איפסל מאורתא ולא שייך קושי' אביי כלל והאיכא פסח דזהו הוא רק לראב"ע ונסתר התימא לר"י וזו היא כוונת מהרש"א דלא קאי מסקנא הכי דהיינו לראב"ע ורב כהנא כיון דקשיא עליו קושיית רב יוסף ע"כ צריך הוא לדברי אביי וא"כ על כרחך בשטת ראב"ע קאי ולראב"ע סתם בוקר ראשון הוא ולקמן דף ק"כ ע"ב יבואר יותר:

דף ע"ב ע"א ש"מ עקירה בטעות הוה עקירה וכתבו התוספות אור"י דפלוגתא היא בהתכלת ורצונם בזה דלכך קאמר כאן שמעת מינה ואם כן קשה למ"ד לא שמה עקירה ולכאורה אין הנידון דומה דשם בהתכלת פליגי בשחט כבשים וקסבר אילים והרי אין סופם של כבשים להיות אילים וכן. עה דמייתי שם עלה בשוחט חטאת לשם שלמים דאין סופה. של חטאת להיות שלמים לכן עקירה בטעות לא שמה עקירה אבל פסח שסופה להיות שלמים אם לא ישחטנו בזמנו ויהיה מותר פסח שהוא שלמים ולכך גם עתה לא בעי עקירה וצריך לומר כיון שסתמא תנן במשנתינו ששחטו שלא לשמו וגם שחטו לשם עולה או חטאת או אשם בכלל שלא לשמו וחייב חטאת והרי אינו עומד לכך כלל ש"מ דאפילו לדבר שאין סופו לזה לא בעי עקירה לכן מוכרח לאוקמי בעוקר:

שם לר"י דשני ליה לשני לי' הנה להרמב"ם בפירוש המשנה דפירש אימורי צבור וכו' והשוחט לשמן חייב היינו ששחט הפסח לשם אימורי צבור וכוונתו בזה נלע"ד דס"ל דאי שחט שאר זבחים לשם אימורי צבור פוטר ר"י כיון שעשה מצוה שהרי כשרין שלא לשמן וא"כ בלא"ה לא פריך ר"א כלום לר"י דמה לשוחט לשם אימורי צבור שכן הפסח פסול ולא עשה מצוה משא"כ שאר זבחים וא"כ ע"כ תשובה שהשיב ר"י לא אם אמרת וכו' שיש להם קצבה לדברי ר"א השיב ומה הקשה לר"י דשני וכו' לשני ליה וצריך לומר שאף שתשובת לא אם אמרת השני היה לדברי ר"א אכתי היה סבור שהלא אם אמרת ראשון היה הכרח אף לדעת ר' יהושע ומה שכתבתי דלהרמב"ם בשוחט זבחים אחרים לשם אימורי צבור פוטר ר"י ניחא שלא הביא הרמב"ם בפ"ב משגגות כלל דשוחט זבחים לשם אימורי צבור שיהיה חייב ואף שהביא הרמב"ם שם בהל' י"ג השוחט בשבת ק"צ שלא לשמו חייב חטאת וכו' וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התו והכ"מ כתב ומ"ש אם שחט יתר על חובת היום משנה בפרק אלו דברים שהשוחט לשם אימורי צבור בשבת חייב ואיתי' נמי בתוספתא עכ"ל הכ"מ ולדעתי דין זה דמשנתינו אינו ענין לשחט יתר על חובת היום דשם לא שייך לומר שהוא כשר שמה שאמרו כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים היינו שהיה מתחלה זבחים ונשארו בתורת אותו זבח רק שלא עלו לשם חובה אבל בשחט יתר על חובת היום זהו לא הי' זבח מעולם ולחובת היום אינו ענין כלל שהרי כבר הקריב חובת היום ובזה ודאי חייב על התוס' והוא דין השנוי בתוספתא אבל בשוחט זבחים לשם קרבנות צבור כיון שכשרים הם עשה מצוה ואם הי' הרמב"ם גם בזה מחייב חטאת הי' להזכיר דין זה ששנוי במשנתינו ושוב לא היה צריך להזכיר דין שחט יתר על חובת היום אלא ודאי שבזה באמת פטור ומשנתינו בשוחט פסח לשם אימורי צבור כפירושו בפירוש המשנה ואף שפסק הרמב"ם דקרבנות צבור ששחטן שלא לשמן שחייב הרי שלא הועיל מה שעשה מצוה לפטרו שהרי בכלל קרבנות צבור גם עולה בכלל שהיא כשרה שלא לשמה שאני התם ששינה לדבר איסור וגם לא עשה מצוה אבל בשוחט זבחים לשם אימורי ציבור ששינה לדבר המותר אף שיש לו קצבה מ"מ כיון שעשה מצוה פטור ועדיין צריך עיון למה השמיט דין פסח ששחטו לשם אימורי צבור שחייב אף ששינה לדבר המותר מ"מ כיון שלא עשה מצוה וגם דבר ששחטו לשמן יש לו קצבה חייב וצריך לומר דפסק כר"מ וכדפסק בתינוקת ועיין בכ"מ שם הל' י"ב מה שכתב בשם הר"א בנו של רבינו ולדידי פסק בכל הדברים כר"מ ובק"ל ששחטן שלא לשמן שחייב היינו משום ששינה לדבר האסור:

ע"ב א"ל ר' זירא וכו'. מודה הי' ר"מ בבעלי מומין והקשה אחד מן התלמידים מה קושיא מבעלי מומין דלא עשה מצוה כלל לעגל של זבחי שלמים שעשה מצוה סכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ורציתי לדחות קושיא זו דחזינן דר"מ לא קפיד אם עשה מצוה או לא שהרי בהי' לו שני תינוקות ומל את של אחר השבת בשבת פוטר ר"מ הגם שיש לחלק שאני שם דמחלפי ובעלי מומין לא מחלפי הרי אכתי לא אסיק אדעתא דטעמא מקום איחלופי שהרי עגל לא מיחלף ולקמן הוא דמסיק אע"ג דלא מחלף וכו' וה"ה דאיכא למימר כן עושה מצוה אע"ג דלא מחלף וכל זה אליבא דמסקנא ועכ"פ ר' זירא דלא אסיק זה אדעתא שפיר הקשה מבע"מ על עגל אלא שגוף דבר זה דמל של אחר השבת בשבת דנימא שלא עשה מצוה צריכא עיונא לפי מה דפסק הרא"ש בפרק ר"א דמילה דאם מל תוך שמנה א"צ לחזור ולהטיף דם ברית וכן פסק רמ"א בי"ד סי' רס"ב סעיף א' בהג"ה זה לשונו עבר ומל בלילה צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית מלו תוך ח' וביום יצא עכ"ל רמ"א וא"כ חזינן שגם תוך ח' עשה מצוה ואמנם דין זה הוא דבר תימא שהרי שנינו בפ' ר"א דמילה דף קל"ז ע"א מי שהיו לו שני תינוקת וכו' ומל של אחר השבת בשבת חייב אחד למול בע"ש וכו' ומל של ע"ש בשבת ר"א מחייב ור"י פוטר הרי שברישא מודה ר"י והיינו משום דלא עשה מצוה ולדברי הרא"ש קשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא וסבור הייתי לומר שבאמת עבור זה נחלק ר"מ שם בברייתא והובא גם כאן דאמר שהכל מודים שאם מל של אחר השבת בשבת דפטור משום דסובר שעשה מצוה בהמולו תוך שמנה אבל באמת הא ליתא שהרי קאמרינן עלה ותסברא מה התם דלא עביד מצוה פטר ר' יהושע וכו' וא"כ חזינן דגם לר"מ קאמרינן דלא עביד מצוה ולכן אמרתי ליישב גם קושיית הש"ך שם בס"ק ב' שהקשה על הרא"ש מסוגיא דמנחות דאמרינן אי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוח' שבת וא"כ גם גבי מיל' אם אתיא דנימול תוך חי"ת ככר וא"צ שוב להטיף דם ברית אמאי דוחה שבת נמהלי' מע"ש יעויין שם בש"ך ולענ"ד אין דעת הרא"ש שאם מלו תוך חי"ת שקיים מצות מילה אל שבטלה לגמרי מצוה זו דאין לו מה למול שכבר נחתך ערלתו ובנולד מהול צריכין להטיף דם ברית משום שמא ערלה כבושה היא כמבואר בשבת דף קל"ה ע"א אבל קטן זה שנחתכה ערלתו שוב אין כאן צורך להטיף דם ברית אבל מצות מילה לא קיים וביטל מצוה זו לגמרי כמו אם הי' חותך הגיד מעיקרו שבטלה מצות מילה ואינו חייב שוב להטיף דם ברית אבל המצוה לא נתקיימה כלל וממילא נכון שטת הגמ' דאמר מה התם דלא עביד מצוה וגם קושיית הש"ך לא קשיא דמצות מילה אי אפשר לקיים אם נמהלי' מאתמול וכל זה הי' מקום לתרץ דברי הרא"ש אבל דברי רמ"א שם בי"ד שכתב מלו תוך שמנה וביום יצא לשון יצא הוא שיצא ידי חובת המצוה ועוד דאי ס"ד שאין כאן קיום המצוה רק שבטלה המצוה לגמרי אין מקום לחלק בין מלו תוך שמנה ביום ובין מלו אז בלילה וא"כ על רמ"א קשה מדברי הגמרא כאן דקאמר לא עביד מצוה והנלע"ד ליישב דברי רמ"א [והיינו שלא יהיה קשה עליו מדברי הגמ' אבל לא ליישב קושי' הש"ך] הוא דודאי קודם זמנו לא נתקיימה המצוה אבל אם מלו תוך חי"ת כשיגיע יום חי"ת מתקיימת מצוה זו שהתורה אמרה ביום השמיני ימול שכשיגיע יום שמיני יהיה נימול וא"כ שפיר קאמר לשון יצא וגם לשון הגמ' הוא נכון מה התם דלא עביד מצוה היינו היום ביום שבת הזה שחיללו לא עביד מצוה אלא למחר תתקיים המצוה פטור ר"י היכא דעביד מצוה דהיינו מל של ע"ש בשבת דעביד מצוה תכף ביום השבת הזה מחייב וכו' ועכ"פ יצא לנו מזה שמל של אחר השבת בשבת דאמרינן לא עביד מצוה אינו דומיא דבעלי מומין דלא עביד מצוה לא עתה ולא למחר וא"כ הדרא קושיית התלמיד למקומה דשאני בעלי מומין דלא עביד מצוה כלל ואמנם עפ"י פירושו של הרמב"ם בפירוש המשנה דאימורי צבור יוכיחו דמשנתינו היינו בשוחט פסק לשם אימורי צבור וגם על זה קאמר במשנתינו ר"מ אומר אף השוחט לשם אימורי צבור פטור היינו ג"כ בשוחט פסח לשם אימורי צבור והרי גם בזה לא עשה מצוה כלל שם נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו חייב ראיתי לרבינו הגדול בפ"ב משגגות הל' ט"ז שכתב מי שהיה לפניו בלילי הפסח צלי של פסח ונותר מן הקדשים ונתכוין לאכול צלי שהוא מצוה ושגג ואכל הנותר הרי זה חייב חטאת שהרי לא עשה מצוה באכילה זו עכ"ל רבינו יצא רבינו מדרכו בכל מקום ששומר לשון הגמ' וכאן שינה שבגמרא לא אמרו בצלי של פסח אלא סתם שפוד של צלי ואף דודאי מיירי בצלי של קדשים דאל"כ פשיטא שחייב מה לי בין אכל חלב וסבור שהוא שומן ובין אכל נותר וסבר שהוא בשר חולין אבל הרבותא שנתתלף לו בצלי של קדשים שיש מצוה באכילתו וחישב לעשות מצוה ואפ"ה כיון שלא עשה מצוה חייב אבל אכתי אין ראיה משאר קדשים לפסח דבשאר קדשים יכול להיות שמיירי ביום זבחו שאם הוא קדשים קלים יש לו זמן כל היום וכל הלילה ולמחרתו כל היום ואם הוא קדשי קדשים יש לו פנאי כל היום והלילה עד חצות אבל פסח שזמנו בהול ביותר שאינו נאכל אלא בלילה עד חצות ואינו נאכל אלא למנויו מנא ליה לרבינו שחייב בזה ולמה שכתבתי לעיל דרבינו פוסק גם בשוחט הפסח לשם אימורי צבור פטור אף שלא עשה מצוה כיון שטעה בדבר מצוה והוא מצוה שזמנו בהול א"כ גם כאן היה ראוי להיות פטור ואפשר לחלק דשם ניתנה שבת לדחות אצל הפסח אבל נותר לא שייך שניתן לדחות אבל עכ"פ מנא ליה לרבינו להמציא שגם בפסח חייב ולדעתי הדבר תלוי בשני תירוצים דלקמן באוכל תרומה ונודע שהוא ב'ג דלהך שינוי' בתרומה בע"פ דזמנה בהול א"כ גם פסח בליל פסח זמנו בהול ולהך שינוייא דשאני תרומה דאקרי עבודה אין ראיה לפסח אבל לפ"ז גדלה התמיה בייתר על רבינו שהרי רבינו בהל' תרומות פרק יו"ד הל' י"ב פסק בהדיא הטעם משום שהוא בע"פ שזמנו בהול וא"כ קשה מדידי' אדידיה ואלמלא דבריו שם בהל' תרומות הייתי דן את רבינו שדקדק בדברי ר"ל שאמר נתחלף לו וכו' בשפוד של צלי למה אחז דוקא צלי והוה ליה למימר נתחלף לו חתיכה של נותר בחתיכה של בשר קודש ומדנקט צלי ש"מ שבפסח איירי שאינו נאכל אלא צלי אבל כיון דרבינו כתב בתרומה בע"פ טעם זמנו בהול א"כ גם פסח בלילי פסח זמנו בהול וכעת לא ראיתי בכל מפרשי רבינו שהרגישו בזה והדבר צריך עיון:.

דף ע"ג ע"א שחטו שלא לאוכליו מה תיקן הקשה מהרש"א למה לא הקשה ארישא הפסח ששחטו שלא לשמו מה תיקן וכתב מהרש"א שתיקן ששלמים אינו חייב אנותר דידיה כמו אנותר דפסח והנה לו יהיבנא למהרש"א סברא דידיה שזה הוא תיקונו ואכתי מה יענה המהרש"א על מה שלא הקשה מסיפא דרישא ושאר זבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראוים חייב מה תיקן ואף שבזה שפיר תיקן שהרי כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ושפיר תיקן להתירם באכילה מ"מ קשה דאם ראוים הם אמאי ר"א מחייב חטאת והרי ר"א ס"ל השוחט אחרים לשם פסח בזמנו שפסול כמבואר לעיל דף ס"ב ע"ב ואם כן מאי תיקן ואולי מר"א לבדו לא רצה להקשות דשמא ס"ל לר"א מקלקל בחבורה חייב ואמנם אף תירוץ המהרש"א שדי ביה הגאון חכם צבי בתשוב' סימן קנ"ט נרגא דבשום קרבן פסול לא מחייב אנותר דידיה כלל ואמנם אף שיפה כתב הח"צ להשיג על לשון של מהרש"א שכתב שלא מחייב אנותר דידיה כמו אנותר דפסח ועל זה שפיר השיג דאין כאן חיוב נותר כלל אבל אני תמה על הגאון המובהק ח"צ שבא לסתור תירוץ המהרש"א ולחזק קושייתו שהיה. יכול להקשות מרישא והנה הוסיף מיא והוסיף קמחא ואדרבה עתה לפי סברתו בטלה קושיית הגמרא לגמרי ולא קשיא לא מרישא ולא מסיפא דבין שחטו שלא לשמו ובין שחטו שלא לאוכליו תיקן שנפסל הקרבן ואינו חייב שוב כרת על הנותר ואמנם לפענ"ד דברי מהרש"א בלא"ה לא אתיין שפיר דלענין חיובי שבת צריך שיהיה בהמלאכה זו שעושה תיקון אבל במשנתינו אין בהשחיטה שום תיקון אבל במחשבתו שחישב מחשבה הפוסלתו יש תיקון לענין נותר אבל במלאכתו לא תיקן כלום וא"כ שפיר מקשה בגמרא מה תיקן והדרא קושיית מהרש"א לדוכתא מדוע לא הקשה מרישא ועוד קשה לי בסוגיא זו דמוסיף והולך בקושי' ותירוצים וכל התירוצים האחרונים היו שייכים גם על הקושי' הראשונים ומדוע לא משני ליה תכף על קושיא ראשונה שהקשה משחטו שלא לאוכליו שתיקן להוציאו מידי אמ"ה ולא היה לו להמקשה שום פתחון פה להקשות עוד [וזה יש לדחות כי כן דרך הגמרא לדחות מתחלה בדחוים עד דרווחא שמעתתא] וכן אם היה מתרץ להוציא מידי נבילה לא היה שוב יכול להקשות מהך מתני' וביותר נפלאתי שעל קושיית שחטו ונמצא בטל מום מה תיקן שביק פתחא רבה שתיקן להוציא מידי נבילה או מידי אמ"ה ועייל בפרצה דחוקה לאוקמי בדוקין שבעין ומשנתינו סתמא קתני ונמצא בעל מום וגם הוצרך לאוקמי דוקא אליבא דר"ע דאמר לא ירדו וגם שמתי לבי גם לקושיית התוס' בד"ה תיקן לה ציאו מדי אמ"ה שהקשו שהרי תקרובת ע"ג אינו מטמא מדאורייתא וא"כ תיקן להוציאו מידי נבילה שהיא טומאת התורה ולתרץ כל אלו ולתרץ כל הסוגיא על מכונה אמינא אף דמצינו כמה מיעוטי בקרבנות שמיעטה התורה מלהקריבם כמו מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן שמיעט הכתוב מוקצה ונעבד וטריפה וכיוצא בו כמה דברים שפסלתן התורה מלהקריבם מ"מ לא מצינו לשון אזהרה על הזביחה שיזהיר הכתוב שלא יזבח מוקצה ונעבד וטריפה וכיוצא בו אבל אסרתן התורה לקרבן שהם פסולים ולא יעלו לרצון משא"כ בעל מום מצינו אזהרות על הזביחה כמו שור ושה כי יהיה בו מום לא תזבחנו וכן ואשה לא תקריבו ממנו שמפי השמועה למדו שזו אזהרה על הזביחה איברא דבפסח שלא לשמו מצינו שצוה הכתוב על הזביחה דכתיב וזבחת פסח ודרשו רז"ל שתהא זביחתו לשם פסח מ"מ אין פסוק זה אזהרה לעיכובא אבל הוא למצוה שמצוה שיזבחנו לשמו ועיכובא לא נפקא לן אלא מן וזבחת פסח ולא מן ועשית פסח ובמסכת זבחים דף ז' ע"ב דריש לכל הני קראי ולא נפקא לן שם עיכובא שיהיה פסול שלא לשמו רק מקרא דואמרתם זבח פסח הוא ודרשינן הוא בהוייתו יהיה לשמו כשר שלא לשמו פסול אם כן אין הכתוב מדבר בעכוב הזה עם הזובח אבל דבר על הקרבן שאם הוא בהווייתו כשר ואם לאו הוא פסול אבל פסול פסח ששחטו שלא לאוכליו נפקא לן מאיש לפי אכלו תכוסו עיין לעיל דף ס"א ע"א ובין מצוה ובין עיכובא נפקא לן מקרא זה דאיתקיש אוכליו למנוייו וכתוב זה עם השוחט מדבר ואותו מזהיר תכוסו כאדם האומר לחבירו כוס לי טלה זה כמפורש שם ובשוחט קדשים בחוץ עונשו מפורש בפ' אחרי שהשוחט חייב כרת ואזהרה לשוחט אף שלא מצינו מפורש בתורה מ"מ ודאי השוחט מוזהר וכמבואר בזבחים דף ק"ז שלא ענש אלא אם כן הזהיר ובמסכת תמורה דף ד ע"ב פליגי אביי ורבא במה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד אי מהני דאביי אמר מהני ורבא אמר לא מהני וזה פשוט דהלכה כרבא בכל הש"ס חוץ מיע"ל קג"ם ושם מקשה הגמרא על רבא כמה קושיית מכמה מילי דאזהר רחמנא ואף עפ"כ מהני וכולהו משני התם ומביא ריבוי בכל אחד מקרא דמהני ולפי זה אני אומר דכל מידי דאמר רחמנא לא תזבחנו ועבר וזבחו לרבא לא מהני זביחתו והרי היא כמתה ע"י נחירה שאין כאן זביחה וזה פשוט אצלי מאד ומתחלה נתקשיתי למה לא עשו שם בתמורה זה נפקא מינה בין אביי לרבא ולסוף עיינתי בהסוגיא שם ו' ע"ב דקאמר ואלא במאי קמפלגי אביי ורבא בשינוי קונה ופרש"י שם בשינוי שמשני מדעת המקום אם קונה כלו' אם מהני דלאביי בכל מקום מהני זולת היכי דפירש בפירוש דלא מהני ולרבא בכל מקום לא מהני זולת במקום שפירש בפירוש דמהני וסיים רש"י דלא איתפשט לן דלהוי מידי בינייהו וכו' ולענ"ד היינו כל הני דאזהיר על הזביחה ועכ"פ פשיטא לי כביעתא בכותחא דלרבא השחיטה בזה לא מהני וכנחירא דמיא וכמתה בלא זביחה והרי היא נבילה ומטמאה טומאת נבילה ואחרי כל הוצעות האלה שוב תבוא כל האי סוגיא דשמעתין וכל הנך עינוי איש על דגלו יבא באותות כל אחד על מקומו התירוץ לפי הנושא ואומר אני שבודאי גם מהמקשה לא נעלם התיקון להוציא מידי נבילה ואף שלענין אכילה לא נפקא לן שהרי עדיין אסורה באכילה משום קדשים מ"מ זהו איסור ונבילה היא טומאה ותיקן לטהרו מטומאת נבילה ולכן לא הקשה על רישא שחטו סלא לשמו מה תיקן ששפיר תיקן להוציא מידי נבילה אבל הקשה שלא לאוכליו מה תיקן דבזה הזהיר הכתוב על הזביחה שיהיה דוקא לפי אכלו וכיון דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי היא כמתה ע"י נחירה ועדיין מטמאה משום נבילה וא"כ מה תיקן ומשני דתיקן אם עלו לא ירדו דכיון דרבי רחמנא דכל שפסולו בקודש הקודש מקבלו וכיון שהתורה ריבתה שלא תרד ממילא גלי רחמנא שגם הזביחה כשירה ותיקן גם כן להוציא מידי נבילה אלא שזה תלוי בזה שאם לא תרד אז הזביחה מהני גם לטהרו מידי נבילה ונקט עיקר הדבר שלא תרד ושוב הקשה משחטו ונמצא בעל מום דנם שם הזהיר ככתוב לא תזבחנו ואי עביד לא מהני והוה כמתה מאליה ואין כאן טהרה ועדיין טמאה משום נבילה ומ"מ אני מסופק בזה דבבעלי מומין לא תזבחנו לה כתיב א"כ לא הוזהר על סתם זביחה רק שלא יזבתנו לה' וא''כ אם זבחו לה' אולי לא מהני שוחט לה' אבל נשאר כמו שזבחו סתם וטהרו מידי נבילה ויש פנים לכאן ולכאן] וא"ב מה תיקן והיה מקום כאן לתרץ שתיקן להוציא מידי אמ"ה דבזה אף דלא מהני זביחתו להיות זביחה מ"מ גם במתה ע"י נחירה או מאליה עכ"פ יצא מידי אמ"ה ונראה דלא שייך בזה להוציא מידי אמ"ה דרש"י פירש בד"ה מידי אמ"ה לבני נח שאם אכלו לא היו חייב ולכאורה יפלא למה נדחק רש"י לפרש לבני נח הא גם לישראל תיקן להוציא מידי אמ"ה ואי משום שלישראל בלא"ה אסורה משום קדשים מ"מ נ"מ אם התרו בו משום אמ"ה ולא התרו בו משום קדשים ואמנם כוונת רש"י בזה לפי מה דאמרינן במסכת חולין דף ק"ג ע"א דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת וכן פסק הרמב"ם בפ"ה ממ"א הל' ה' שכתב ששני איסורים באים כאחד בתולש אבר ונטרפה בו יעויין שם דמוכח שאם היתה טריפה מקודם לא חייל איסור אמ"ה על איסור טריפה ואם כן ה"נ דלא חייל איסור אמ"ה על איסור קדשים ולא תיקן לישראל מאומה דבלא"ה לא חייל איסור אמ"ה בזה לישראל לכך פירש רש"י שתיקן לבני נח וזה בלי ספק כוונת רש''י ולב"נ שפיר עשה תיקון שעתה אינו אסור לב"נ שאף שבלי ספק שהישראל אסור היה ליתן קדשים לב"נ היינו שהישראל אסור ליהנות אבל אין האיסור על הב"נ שלא יאכל קדשים וכל זה בשאר כל הקדשים אבל בפסח כתיב כל בן נכר לא יאכל בו והרי לא נאמר לא יאכיל לבן נכר ממנו שאז את הישראל מזהיר שלא יאכיל לבן נכר אבל כתיב בן נכר לא יאכל א"כ את הבן נכר הזהיר שלא יאכל בו וזהו בלי ספק טעם הרמב"ם בפ' ט' מק"פ הל' ז' שפסק שהמאכיל כזית מן הפסק לבן נכר עובר בל"ת ולא היה חייב מלקות רק מכות מרדות והכ"מ נדחק בזה ולדידי פשוט שעובר בל"ת שכתב הרמב"ם הייני לפני עור לא תתן מכשול כמו המושיט אמ"ה לבני נח אב' גוף האזהרה של כל בן נכר לא יאכל את הבן נכר היה מזהיר והא דלא חשבינן גבי שבע מצות היינו מפני שלא היה רק פעם אחת בשנה בשעת הפסח ובזמן שפסח נוהג ועוד אני אומר שאזהרת כל בן נכר לא יאכל בו היינו בין בכשר בין בפסול שהרי ועצם לא תשברו בו היה ג"כ ראויה שינהוג גם בפסול אלא דמיעוט רחמנא בו בכשר ולא בפסול אבל בו דכתיב בבן נכר איצטרך למדרש בו ולא בתרומה כמבואר לקמן דף צ"ו ע"א ולפי זה לא שייך בקרבן פסח שתיהן להוציאו מידי אמ"ה דמה תיקן בזה ועדיין אסור לב"נ משום כל בן נכר לא יאכל ובב"נ לא היה שייך שהתרו בו משום אמ"ה וגם לא שייך שיתחייב שתים ואטו בתרי מיתות הוו הטלינן ליה ולכך ננעלו כל שערי תירוצין לפניו והוצרך לתרץ בדוקין שבעין ואליבא דר"ע ושוב הקשה משחטו ונמצא טריפה ואף שכתבתי שלכך לא הקשה מרישא דמשנתינו בשחט שלא לשמו משום דידע שתיקן להוציא מידי נבילה ואם כן איך הקשו משחטו ונמצא טריפה ונראה שהמקשה טעה במה שאמרו במסכת חולין ד ע"ג ע"א טריפה ששחטה מטמאה בקדשים וסבור המקשן הזה שהוא טומאה דאורייתא ושדין קדשים משונה מדין חולין שבקדשים בטריפה אין שחיטתה מטהרתה מידי נבילה וא"כ הקשה מה תיקן והשיב לו התרצן שתיקן להוציא מידי נבילה דאורייתא וטריפה שמטמאה בקדשים הוא רק מעלה מדרבנן וגם כאן לא היה יכול לתרץ להוציא מידי אמ"ה שהרי בפסח מיירי וכנ"ל ושוב הקשה משוחט חטאת בחוץ לע"ג ובשחיטת חוץ ענש הכתוב כרת ולא ענש אא"כ הזהיר ומה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכאלו לא נשחטה ומתה מאליה והרי היא מטמאה טומאת נבילה ממש ומן התורה ומה תיקן ובזה נדחה קושיית התוס' שהקשו שהרי טומאת ע"ג היא דרבנן ולפי מ"ש לא משום טומאת ע"ג הקשה רק משום טומאת נבילה ועל זה מתרץ שפיר תיקן להוציא מידי אמ"ה ובזה אתיא כל הסוגיא על נכון ויצאתי קצת חוץ לדרכי בחבור הזה להביא הקדמות ואעפ"כ הכל בדרך הישר ונכון וע"פ מ"ש מתורץ ג"כ מה שיש להקשות שהקשה משוחט חטאת בחוץ לע"ג והרי בחולין דף מ' ע"ב מוקמינן ליה בחטאת העוף וא"כ תיקן לטהר שלא יטמא בגדים בבית הבליעה ולפי מ"ש נכון שהרי היא כאלו לא נשחטה ועדיין ק היא נבלת עוף. ע"ב ותני עלה בחול כה"ג ישרוף מיד וכו' יש לדקדק ודלמא לעולם בשאר ימות השנה שהוא זמן שלמים לא בעי עקירה אבל בשחטו ע"פ אחר תמיד של בה"ע שאז אינו זמן שלמים שהרי כתיב עליה השלם לכך בעי עקירה ומה ענין זה לאשם שניתק שאפי' שחטו סתם הרי הוא זמן עולה כמו זמן אשם ולכך לא בעי עקירה ועיין לעיל בדף ס' ע"ב כתבתי כיוצא בזה מחמת מניעת הסמיכה: