צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 68

שם אמר רבא רב יוסף הכי קא קשי' לי' וכו' ויש לדקדק דרבא מעייל פילא בקופא דמחטא כיון דרב יוסף פירש דברי קושייתו וקאמר מי איכא מידי דבשר אפסל מאורתא והאיך קאמר רבא דלרב יוסף קשי' ליה מי איכא דתנא לבשר לא בעי ראשית ודבר זה לא נרמז בדברי רב יוסף אפילו ברמיזה ורש"י הרגיש בזה וכתב בד"ה הכי קא קשי' לי' אע"ג דאותיב מלתא אחריתי עכ"ל רש"י וגם זה תמוה כיון דהא קשיא לי' למה אותיב מלתא אחריתי ונראה לפרש דודאי רב יוסף כוונתו על מסכנת רבא דמי איכא מידי דתנא לבשר לא בעי ראשית וכו' אלא דאי לאו שהקשה מקודם מי איכא מידי דבשר איפסל מאורתא לא היה יכול להקשות קושיית רבא דהא איכא למדחי קושיית רבא דודאי מן הסתם אמרינן סתם בוקר הוא בוקר ראשון בין בבשר ובין באימורין ולכך צריך קרא ביום הראשון לבוקר להזרות שנאכל לשני ימים ואמנם השתא דכבר גלי לן קרא שהבשר אינו נפסל בבוקר ראשון שוב אמרי' מן הסתם ראוי לומר שישוו קדשים קלים עם ק"ק וכשם שבק"ק דין אחד לחלב עם בשר הכי נמי בקדשים קלים ראוי להשוות הבשר עם האימורין וכשם שהבשר אינו נפסל בבוקר ראשון ה"נ ראו' לפרש בוקר שבחלב שאינו בוקר ראשון ולכך הוצרך רב כהנא למילף מדסמיך לי' ראשית ולכך בא רב יוסף והקשה מי איכא מידי דבשר אפסל מאורתא וכו' ורב יוסף שפיר ידע מתשובת אביי והרי פסח אבל כונת רב יוסף דהרי אף יהיבנא לך דלבוקר דחלב היינו בוקר שני אפ"ה לא השווה עם הבשר שהרי הבשר איפסל מאורתא ואימורין עד צפרא וכיון דע"כ האיך שתפרש הך בוקר לעולם אינו דומיא דקדשי קדשים דבק"ק זמן אחד ממש קבוע לבשר ולחלב ובקדשים קלים ע"כ חלוקים הם א"כ שוב ממילא סתם בוקר היינו בוקר ראשון כדמוכח מהתנא דלא בעי לבשר ראשית ולקמן עמוד ב' יבואר עוד יישוב על זה בדברינו שם:

רש''י ד"ה לרבות ליל יו"ט האחרון ויו"ט האחרון גופי' לא דהא תרי זימני שבעת ימים כתיב גבי שמחה כדפרישית וממילא אימעט שמיני בדברי רש"י הללו יש קיצור וסתירה קושיית הקיצור הוא מה בעי רש"י בזה כאן ועקר לימא מסייע בכאן הוא מדמיעט לילי יו"ט ראשון ש"מ שאין לו במה לשמות ואין לנו צורך בכאן לידע אם גם יום האחרון איתרבי או לא ויש בהם סתירה מדברי רש"י גופי' במס סוכה בפרק לולב וערבה דשם בדף מ"ח ע"א בד"ה לרבות לילי יו"ט האחרון פירש רש"י וכיון דאתרבי לילי יו"ט האחרון שהוא טפל ק"ו היום שהוא עקר שהוא חייב בשמחה וא"כ סותרים דברי רש"י זה את זה והמהרש"א במס' סוכה בריש לולב וערבה הרגיש בסתירה זו ולא כתב שום ישוב והנלע"ד בזה ונדקדק עוד למה דפירש רש"י שם בסוכה דגם יום אחרון אתרבי א"כ קשה למה כתיב ושמחתם וגו' שבעת ימים ואיצטרך קרא מיוחד לרבות אחרון דהיינו קרא דוהיית שמח נכתב רחמנא בקרא דושמחתם שמונת ימים ולא איצטרך שוב שום קרא לרבות אחרון אלא דלכאורה אין זה הוכחה דאף אם היה כתיב שמונת ימים לא היה מייתר כלום דהרי ימים אפילו לילות משמע ובפרט אי הוה כתיב שמונת ימים דליכא למימר ללמוד מלולב עיין סוכה דף מ"ג ע"א וע"כ איצטרך מיעוט ללילי יו"ט ראשון וכיון דהוה כתיב אך למעט הוה ממעטינן כל הלילות וגם כן היינו מצרכינן קרא לרבות שאר לילות עם לילי אחרון ואין לנו שום נ"מ אי הוה כתיב שמונת ימים או כדכתיב עתה שבעת ימים ונסתר הוכחת רש"י ואמנם כל זה למסקנא דכי אתי רבין וכו' דמסיק דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ואיצטרך קרא למעוטי לילי ראשון ובטלה ההוכחה הנ"ל של רש"י ושפיר אמרינן דגם יו"ט האחרון איתרבי אבל כאן לפי הלימא דמסייע דקיימינן בשטת עולא דבעינן זביחה בשעת שמחה וא"כ לא איצטרך קרא למעט לילי יו"ט הראשון דהרי ממילא ממועט שהרי אין לו במה לשמוח וכקושיית התוס' בד"ה לאו משום וכו' ותירוצם של התוס' לחלק בין אפשר ללא אפשר לא ניחא ליה לרש"י לומר כן מצד הסברה אבל לתרץ קושיית התוס' סובר רש"י דמדכתיב קרא מיותר והיית אך שמח לרבות הוה אמרינן דקרא אתי להורות דבר זה לרבות לילי יו"ט ראשון ולחלק בין אפשר ללא אפשר לכך איצטרך אך למעוטי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לא נכתב כלל קרא דוהיית לרבות ולא אך למעועי ובקרא דושמחתם נכתב שמונת ימים וממילא ה''ה לילות ולילי יו"ט ראשון ממילא ממוטט מצד דאין לו במה לשמוח ולכן פירש רש"י כאן בדברי רבא דמדכתיב שבעת ימים ממעטינן יום שמיני אבל שם בסוכה פירש רש"י אליבא דאמת למסקנא דכאן דכי אתי רבין וכו' דלא בעינן זביחה בשעת שמחה או כדמסיק רב פפא דיש שמחה בכסות נקיה ויין ישן ושפיר איצטרך מיעוט לליל ראשון ושפיר אמרינן דיום שמיני אתי בק"ו:

תוס' ד"ה לאו משום וכו' אבל הכא שאינה יכול לשחטה בלילה אימא לא ונלע"ד דאיכא למימר נמי סברה להיפך דלילה שאינה ראויה לזביחה אינו יוצא גם במה ששחט מעיו"ט משום דבעינן זביח' בשעת שמח' ולהכי מיעוט קרא דאך שמח ליל יו"ט ראשון משמחה אבל יום א' שראוי לזביחה ומשכחת בו זביחה בשעת שמחה יוצא י"ס גם בשלמים ששחטן מעיו"ט דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו להכי איצטרך גם קרא דוזבחת ושמחת דבעינן ממש זביחה בשעת שמחה ומתורץ מה שנדחק מהרש"א דהוקשה לו כיון דכתיב אן למה לי ק קרא דושמחת ולפי מ"ש ניחא. בא''ד ואינו יכול לשחטה בלילה וכו' עיין לעיל בדברינו על דברי רש"י בד"ה לרבות שכתבתי דרש"י ס"ל דמסברה אין לחלק בין אפשר ללא אפשר ואמנם היינו טועים בזה מצד ריבוי שמרבה קרא דוהיית שמח דהוה מוקמי' ללילי ראשון יעויין לעיל בדברינו ועכשיו אני מוסיף לומר שגם התוס' כוונתן כן דמחמת ריבוי דקרא הוה מחלקינן כן להכי איצטרך אך למעט והרווחנו בזה לתרץ קושיית מהרש"א שהקשה לפי זה שיש חילוק בין אפשר ללא אפשר א"כ אמאי מותיב רבא ההלל והשמחה שמנה וכו' כגון שחל יו"ט ראשון בשבת ודלמא יו"ט ראשון שחל בשבת שאני דלא אפשר להיות בו זביחה בשעת שמחה ולפי מ"ש לא קשה מידי דמצד הסברא אין לחלק והרי שם אין לנו ריבוי לרבות ומה שהקשה מהרש"א עוד על האי דמותיב רבא מהלל והשמחה שמונה נימא דשמונה איתא ברוב שנים נלע"ד דלא שייך לתרץ כן דהרי שנינו שם לולב וערבה ששה ושבעה אף דשבעה ליתא ברוב שנים וכמו כן שנינו שם החליל חמשה וששה כך הוה ליה למתני השמחה שבעה ושמונה דמה לי אם המספר המרובה אינו ברוב שנים או אם המועט אינו ברוב שנים ועוד דדומיא דהלל קתני והלל הוא בכל השנים שמונה וכמו"ש התוס' בד"ה לילי יו"ט האחרון:

בד"ה לילי יו"ט האחרון וכו' תקשי נמי לכ"ע כשחל יום שמיני באחד בשבת וכו' והקשה מהרש"א הרי התו' כתבו לעיל בפ' תמיד נשחט דאף בזמן הבית היו מאיימין על העדים והשגיחו שלא יהיה אד"ו ראש ונדחק מהרש"א דבשביל תרי שבי סמוכי היו מאיימין ועל העדים אבל בשביל יום ערבה בשבת לא היו מאיימין ודבריו דחוקים דבסוכה דף מ"ג ע"ב בתוס' בד"ה לא איקלע משמע שמאד יש לדקדק על יום ערבה ואמנם עקר קושייתו של המהרש"א שותה דמרן לא ידענא דהרי שם באותו משנה בפרק לולב וערבה שנינו ערבה שבעה כיצד יום שביעי שחל בשבת ואם כן אם גם בזמן הבית היו מדקדקין על לא אד"ו ראש ע"כ המשנה ההיא אתיא כאחרים דסבירא להו אין בין עצרת לעצרת וכו' ובהך משנה גופ' שנינו השמחה שמונה ועל הך משנה שוב שפיר הקפו התוס' דכשחל יום שמיני בא' בשבת ליכא אלא שבעה ואם כוונת המהרש"א לתרץ שלא נצטרך לאוקמי הך משנה כאחרים ולכן הוכרח לחלק בין תרי שבי בהדדי ובין יום ערבה בשבת א"כ אין מקום לדברי מהרש"א כאן בדברי התוס' בשמעתין ולעיל בפ' תמיד נשחט דף נ"ח ע"ב שכתבו התוס' דגם בזמן הבית היו מדקדקין בכך שם היה להמהרש"א לומר והא שנינו יום שביעי של ערבה שחל בשבת הוא דאף דעל תרי שבי וכו' ואמנם מ"ש התוס' שהיה יכול להקשות לכ"ע וכו' לפי מה שביארתי לעיל דברי רש"י דלא סתרי דבריו אהדדי דלא כתב רש"י כאן דיום שמיני עצמו לא אתרבי אלא לעולא דסבר דבעינן זביחה בשעת שמחה אבל למסקנא דאתי רבין וכו' גם יום שמיני אתרבי א"כ לא היה יכול להקשות לכ"ע דהרי לרבין אף שחל יום המיני בא' בשבת ולא היה לו בלילה במה לשמוח אכתי היה מקיים שמחה ביום שמיני ושפיר איכא שמחה שמונה

ע"ב אלא האי לחגיגת ט"ו וכו' ויש לדקדק למה לי שום קרא בשום חגיגה ומהי תיתי לחלק בין שלמי חובה לשלמי נדבה ואפילו אם נימא דחגיגת י"ד כיון שבאה עם הפסח היה מקום לטעות שדינה כפסח מ"מ נכתב רק אם נדר וגומר ולא נכתב כלל קרא דלא ילין מן הבשר וממילא נדע דקרא דאם נדר קאי לחגיגת י"ד דאי לחגיגת ט"ו קרת ל"ל דמהי תיתי תהיה חמורה משלמי נדבה וצריך לומר דכיון דהוה טעינן שחגיגת י"ד דינה כפסח דהא אקשי' רחמנ' לפסח נלמד ממנה דכל שלמי חובה אינן נאכלים רק ליום ולילה ואיצטרך קרא דאם נדר לחגיגת ט"ו ואיצטרך לא ילין וכו' ביום הראשון לבוקר לחגיגת י"ד או דהוה אמינא מן הסתם זמן אחד לבכר ולחלב וכיון דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר ה"ה לבשר והוה אמינא דבשלמי נדבה גם האימורין נקטרים לשני ימים ולילה ואף שכתבו התוס' בעמוד הקודם בד"ה מנין לאימורי חגיגה דמהכא נפקי לן לכל האימורין היינו השתא אליבא דאמת דכתיב אם נדר ואם כן גם בשר חגיגה נאכל לשני ימים ואעפ"כ האימורין נפסלין בלינה אם כן ה"ה לכל האימורין אבל אי לאו אם נדר הוה אמינא לחלק בין שלמי חובה לשלמי נדבה בכל הדברים בין בהקטרת ת אימורין ובין באכילת בשר:

שם במשנה הפסח ששחטו וכו הא דנקט דין זה בפסח ולא נקט דין זה בחטאת הציבור שהוא דבר השכיח כמה פעמים בשנה בר"ח וברגלים ובתוספתא באמת שנינו בפ"ה דמכילתן חטאת הציבור ששחטן בשבת שלא לשמן חייב ונראה דמשום דבעי למתני בסיפא פלוגתא דר"א ור"י באחרים ששחטן לשם פסח ושם מודה ר' יהושע באימורי ציבור שיש להם קצבה משום הכי נקט נמי ברישא הדין בפסח:

ועוד נ"ל דנקט הפסח ששחטו שלא לשמו אפילו שחטו לשם תמיד שטעה וסבר שזהו השה של תמיד אפ"ה חייב כיון שסוף סוף הוא פסול הרי לא עשה מצוה וזה לא משכחת בשעירי הציבור שיטעה בהם לשם קרבן לא הי' רש"י נחוץ לפרש שטעה וסבר כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו ולדעתי אין כוונת רש"י שהיה סבור שמותר בשבת שלא לשמו ודוק בדברי רש"י בד"ה חייב עליו חטאת וכו' שכתב רש"י כסבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת אבל כאן כתב רש"י סתם כך מותר שלא לשמו ולא כתב בשבת דלענין שבת אפשר שהיה שוגג ושכח שהיום שבת אבל כוונת רש"י שהיה סובר שמותר לשנות הפסח לכתחלה לשם קרבן אחר שאם היה יודע שדבר זה אסור ועובר על לא יחשב ואעפ"כ עושהו וא"כ אינו טועה בדבר מצוה כלל שהרי יודע שעושה איסור ופשיטא שאם א"י שהוא שבת שחייב חטאת ולכן פירש רש"י שטעם שמותר לשנותו שלא לשמו ולפ"מ שכתבתי עדיפא מזה היה לרש"י לפרש שטעה וסבר שזה קרבן תמיד אמר יחזקאל פקחתי עיני ולא מצאתי ברמב"ם בפ"ב משגגות שהזכיר רד די זה דשוחט פסח בשבת שלא לשמו שחייב חטאת רק הזכיר שאם שחטו בטעות שפטור וכדמוקי בגמרא רישא בעוקר אבל עקירה בטעות לאו עקירה היא אבל גוף הדין שנזכר במשנה בעוקר שחייב חטאת לא הזכיר ולפ"מ שכתבתי דתנא דמשנתינו היה ראוי שיאמר דין זה בחטאות הציבור שהן שעירי הרגלים ששחטן בשבת שלא לשמן דשכיחי יותר מפסח אלא שנקט פסח משום סיפא פלוגתא דר"א ור"י וכמו"ש ואם כן הרמב"ם שהזכיר דין קרבנות ציבור ששחטן שלא לשמן בשבת שחייב כמבואר שם הלכה י"ג והוא נזכר בתוספתא לא היה נחוץ לו להזכיר שוב דין פסח ששחטו שלא לשמו שחייב והואיל ובא לידינו דברי רבינו שם בהל' י''ג צריך אני להעתיקו בלשונו לפי שיש ני מקום עיון בדברי רבינו ובדברי הכ"מ וזה לשון רבינו שם השוחט בשבת קרבן ציבור שלא לשמו ה"ז חייב חטאת ויקטיר אימורים לערב וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספות וכתב הכ"מ השוחט בשבת ק"צ שלא לשמו וכו' בתוספתא דפסחים דף רס"ד פ"ה חטאת הציבור ששחטה בשבת שלא לשמה ה"ז חייב ויקטיר אימורים לערב ומה שכתב אם שחט יתר על חובת יום וכו' במשנה פ' אלו דברים אמרינן שהשוחט לשם אימורי ציבור בשבת חייב ואיתא נמי בתוספת הנזכרת עכ"ל הכ"מ ואני תמה על הרב כ"מ שהוא מאור עיני הגולה וכאן לא פקח עיניו לראות השינוי הגדול שיש בין לשון התוספתא ללשונו של רבינו הגדול שבתוספת' חטאת הציבור שנינו וחטאת ששחטה שלא לשמה פסולה לגמרי ואם כן טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה וראוי שיהיה חייב אבל רבינו הגדול אחז בלשונו השוחט בשבת ק"צ וכו הרי שלא פירש איזה מקרבנות ציבור אלא כלל כייל לכל קרבנו' ציבור והרי רובו עולות ועולה כשיר' שלא לשמה וטעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו ואיך נוכל למילף בזה לחייבו חטאת מדברי התוספתא דמיירי בלא עשה מצוה אך גם בדברי התוספתא אני תמה ולא אוכל להבינם דכיון דהתוספתא בחטאת מיירי והרי חטאת ששחטה שלא לשמה פסולה ואיך יקטיר אימורים לערב ומתוך כך רציתי לפרש דברי התוספת' ששחטן שלא לשמן היינו לשם חולין והיא כשיר' כמפורש בריש זבחים דף ג' ע"א ואמנם אעפ"כ לא עלתה לשם חוב כמבואר ברמב"ם פט"ו מפה"מ הלכה ד' וכן הוא מפורש בזבחי דף מ"ו ע"ב לשם חולין כשר ואינו מרצה וא"כ שפיר מסיים ויקטיר אמורים לערב ולפ"ז חזינן שהתוספתא מחייב אפי' עשה מצוה וא"כ שפיר פסק הרמב"ם כן בכל קרבנות צבור שחייב וממילא רווחא לן שמעתא דלא הזכיר הרמב"ם דין פסח ששחטו שלא לשמו שחייב שהרי הוא ולמד בק"ו כיון שפסק הרמב"ם בכל ק"נ ששחטן שלא לשמן מחייב אף שכשירים ק"ו פסח שהוא פסול פשיטא שחייב אלא דהיא גופא קשיא כיון דהתוספתא מיירי בשוחט לשם חולין שהיא כשירה ואפ"ה חייב אם כן למה נקטה התוספתא בלשונה חטאת ולא עוד אלא שחזינן דהתוספתא דייקא בלשונה שהרי תכף אח"ז תנא אם בתוספתא חטאת יחיד ועולת יחיד וכו' הרי שביחיד נקטה חטאת ועולה ובצבור נקטה בלשונה רק חטאת ועיינתי בלשון התוספתא וראיתי שגם זה שינה הכ"מ מלשון התוספתא שהב"ע העתיק ששחטה שלא לשמה ובתוספתא שנינו ששחטן שלא לשמן ולשון שלא לשמן יש בידינו לפרש שינוי הבעלים ואין שינוי בעלים בצבור ובפסחים דף ס"א ע"א פירש רס"י שינוי בעלים אינו בצבור משום דהכל בעלים ואם שחטו לשם כותי אין שינוי בעלים פוסל כי אם במחיוב כפרה כמותו ובאשר שמתי לבי לדברי רבינו הגדול בדין שינוי בעלים לשם מי שאינו מחויב כפרה כמותו ראיתי שחילק בין חטאת לעולה דבחטאת פסק שכשר אבל לא עלה. לשם חובה ובעולה ששחטה על מי שאינו מחיוב כמותו כשירה ועלתה לשם חובה ודברים. הללו לקחתי מדבריו בפ' ט"ו מפה"מ שבהלכה ח פסק שחט חטאת לשם א' שהוא מחיוב עולה הרי זו כשירה ולא עלתה לבעלים וכיפר עליו ולא על חבירו שהוא מחויב חטאת כמותו עכ"ל הרי שאע"פי שכשירה אפ"ה לא עלתה לסם חובה וכן פסק שם בהל' ט' שחטה לשם מת כשירה ולא עלתה לבעלים שאין כפרה למתים ובעולה פסק שם בהל' י"ד עולה ששחטה על שם מי שאינו מחויב ק בן כלל לא עלתה לבעלים וכו' שאף על פי שזה ששחטו לשמו אינו מחויב כלום אי אפשר שלא יהיה מחויב כפרה לשמים שאין לך אדם מישראל שלא עבר מעולם על מצות עשה עכ"ל הרמב"ם הרי שתלה לפי שאי אפשר וכו' ואם כן אם שחטה לשם מת. שאין כפרה למתים כשירה לגמרי וכן אם שחטה לשם כותי ועיין במסכת זבחים דף ז' ע"א בתוס'. בד"ה על מי שאינו מחויב כלום אית דגרסי בהא מימרא עולה וכו' ולדעתי זה היתה גרסת הרמב"ם ודלא ככ"מ שכתב שהרמב"ם למד דין עולה מדין חטאת ומזה הטעם נראה לעניית דעתי הטעם שבחטאת לא עלתה לשם חובה משום דחטאת שלא לשם בעליו פסול לגמרי ומיעט רחמנא דבעינן דמחייב כמותו ושדינן המיעוט לענין שלא תפסול לגמרי אבל לענין שלא תעלה לשם חובה לא מיעט רחמנא אבל עולה שבלאו הכי אינו פסולה רק שלא עלתה לשם חובה ומיעט רחמנא עליו וכו דבעינן מחויב כמותו א"כ על כרחך לענין שתעלה לשם חובה מיעט רחמנא דבאינו מחויב כמותו עלתה אפי' לשם חובה הארכנו קצ' לבא' דבריו בינו הגדול ועכשיו נבוא להמכוון בהתוספתא דכיון דהא דאין שינוי בעלים בציבור הוא משום דכל ישראל בעליו ואם שחטו לשם מת או לשם כותי' הרי אינו מחויב כפרה כמותו ואם כן בחטאת צבור אם ש שחטו לשם מת או לשם כותי אף שכשרה אבל עכ"פ לא עלתה לשם חובה אבל עולת צבור לא משכחת שינוי בעלי' כלל ועולה אפילו לשה חובה ואם כן התוספתא דמיירי בשינוי בעלים נקטה חטאת דעולה הרי עלתה לשם חובה ואין כאן חיוב חטאת ונקטה חטא' שאינו עולה לשם חובה ושחט בשבת דבר שלא עלה לחובת היום אעפ"י שכשרה חייב חטאת וגם נכון מה שסיים התוספתא ויקטיר אימורין לערב שהרי עכ"פ כשרה היא אבל הרמב"ם מיירי בשינוי קודש שהרי כתב שלא לשמו נקט קרבן צבור סתם דאפילו בעולה חייב חטאת שהרי לא עלתה לשם חובה ואעפ"י שעשה מצוה חייב כדמוכח מהתוספתא מחטאת בשינוי בעלים ואמנם מה שסיים הרמב"ם ויקטיר אימורין לערב ודאי דלא קאי רק. על עולה או שלמי צבור אבל חטאת כיון שפסולה לגמרי אין כאן הקטר אימורין וגוף הדין שכתב הרמב"ם ויקטיר האימורין לערב כבדה אזני משמוע דאיך יקטיר האימורין לערב כיון שאינו רשאי לזרוק הדם בשבת ואיך יקטיר האימורין וכבר נפסל הדם בשקיעת החמה והרי שנינו בביצה דף כ' ע"ב ובמנחות דף מ"ח ע"א שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה ע"מ להקטיר אימורין לערב הרי דוקא בדיעבד אם זרק אבל לכתחלה בשבת לא יזרוק וזה קשה נם על התוספתא דגם בתוספתא מסיים ויקטיר אימורין לערב אלא דעל התוספתא אין להקשות מברייתא ואולי ברייתא שבתוספתא חולקת על הך ברייתא דביצה ודמנחות שב וס"ל שזורק לכתחלה ע"מ להקטיר אימורין לערב אבל על הרמב"ם אין לתרץ כך שהרי הרמב"ם עצמו כתב כאן בפ"ב משגגות הלכה י"ד שחט קרבנות יחיד שאינן דוחין את השבת בשבת בשגגה חייב חטאת וכו ואין זורקין את הדם ואם עבר וזרק דמן וכו' הרי שלכתחלה לא יזרוק ועדיין היה מקום לחלק שקרבן יחיד שמתחלה לא ניתנה שבת לדחות אצלו לכך אפי' עתה שכבר שחטן עדיין הזריקה אסורה אף שאינם אלא שבות אבל קרבנות צבור שמתחלתן ניתנה שבת אצלן לדחות לשמן אלא שעבר ושחט שלא לשמו הזריקה שיזרוק לשמו לא אסרו חכמים אבל הא קשיא שהרי בפ' ט"ו מפה"מ הל' י"ט פסק הך דשתי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן שאם היתה שבת לא יזרוק וא"כ איך כתב כאן ומקטיר אימורין לערב וצריך לומר בדוחק דגם כאן כוונת הרמב"ם שאם עבר וזרק ולא ביאר הדבר בפירוש לפי שלא רצה לשנות לשון התוספתא כדרכו שם במשנה ור' יהושע פוטר פרש"י דסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור ואני תמה כיון שאסור לו לזרוק הדם וכמו ששנינו בביצה ובמנחות גבי כבשי עצרת שאם היתה שבת לא יזרוק וכיון שאינו זורק הקרבן איפסל לגמרי וא"כ אפילו מצוה כל דהו לא עשה ומדוע פוטר ר' יהושע וצריך ג"כ לדחוק ולומר שמיירי שכבר זרק הדם ולכך פטור אלא שאני מסופק בדין זה עצמו בשוחט אחרים לשם פסח ונזכר קודם זריקה אולי מותר לו לזרוק הדם אם הוא כהן קודם שיבוא לידי חיוב חטאת שאם לא יזרוק הוא חייב חטאת ואם יזרוק פטור מחטאת אם כן מותר לו לזרוק אם הוא עצמו כהן להציל נפשו מחטאת כמו שאמרו במסכת שבת דף ד' ע"א המדביק פת בשבת שהתירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה אלא דשם לא משכחת לה רק לענין סקילה דלענין חטאת לא משכחת וכמו שאמרו שם דהרי בעינן תחילתן וסופן שגגה אבל כאן דמשכחת לה לענין חטאת מותר לו בשביל שלא להתחייב חטאת ואף שבשני כבשי עצרת שנינו שאם היתה שבת לא יזרוק והתוספות במסכת מנחות דף מ"ק ע"א בד"ה חטא בשבת וכו' כתבו ואין לדמות למה שהתירו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור שבת ולא פירשו מדוע אין לדמותה ואמנם הדבר פשוט דבשלמא גבי פת אם ירדנה לא עשה על אכה אבל כאן אף אם יזרוק מ"מ כבר עשה השחיטה שהיא מלאכה ואמנם אעפ"כ יש הפרש דם אף אם יזרוק לא ינצל מחטאת שהרי שינה לדבר האסור אבל כאן בשוחט לשם פסח ששינה לדבר המותר ואם יזרוק יפטור מחטאת שהרי עשה מצוה כל דהו אולי הותר לו לזרוק אפילו לכתחלה כדי לפטור נפשו מחטאת.