צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 67

אלא דקשה הרי הרמב"ם גופיה פסק בפ"ד מק"פ שמותר הפסח קרב שלמים וא"כ הרמב"ם גופיה צריך למדרש כדרב נחמן דההוא קרא למותר הפסח וא"כ איך כתב בפרק יו"ד דההוא קרא קאי על חגיגת י"ד ונראה דגם זה ניחא דהרי בזבחים דף ט' ע"א דריש עוד מתרי קראי אחרינא דמותר הפסח קרב שלמים ואף דמסיק התם דתלתא קראי צריכי חד לעברה זמנה ושנתה וחד לעברה זמנה ולא שנתה וחד ללא עברה זמנה ולא שנתה וראיתי שרש"י שינה את טעמו שבזבחים שם דף ט' ע"ב פירוש לא עברה זמנו ולא שנתו ששחטו קודם פסח לשם שלמים הרי שפירש סתם קודם הפסח ובמנחות דף פ"ג ע"ב פירוש ששחטו קודם חצות [ובישוב דברי רש"י אמרתי שתלוי בפלוגתא דבע"ח נדחין ופירש בזבחים אליבא דרב ובמנחות אליבא דר' יוחנן ועיין זבחים דף י"ב ע"א מגדף בה ר' אבוהו וכו' והדברים ארוכים ואין כאן מקום להאריך בסוגיות אחרות וחכם יבין מדעתו] ואמנם רבינו הרמב"ם נראה כפירוש רש"י במנחות וסובר דקודם י"ד א"נ קרא מיותר דמה לו אם חזי לפסח ראשון או אם חזי לפסח שני וקודם י"ד מחוסר זמן הוא לפסח אבל עקר הצריכא לשחטו בי"ד קודם חצות לשם שלמים שאז חזי למלתיה דאין מחוסר זמן לבו ביום כמבואר בזבחים י"ב ע"א ונמצא זה דוקא לר' יהושע דמכשיר בזבחים דף י"א ע"ב הפסח ששחטו שחרית בי"ד שלא לשמו אבל הרמב"ם לשטתו בפט"ו מפה"מ הל' י"א שפסק כבן בתירא דפסח ששחטו בי"ד אפי' בשחרית שלא לשמו פסול אם כן אייתר חד קרא מהני תלתא קראי ולכן מוקי הך קרא דוזבחתו פסח צאן ובקר לכדרב דמוקי ליה על חגיגת י"ד:

ועפ"י זה עמדתי על מה שתמיה לי בדברי הרמב"ם שהשמיט לגמרי הדין דמותר הפסח אינו נאכל רק ליום ולילה כמו הפסח והוא מפורש בפסחים דף פ"ט ע"א ויגעתי ולא מצאתי שום זכרון מזה בדברי רבינו וראיתי בזבחים דף ל"ו ע"א בש"ס החדשים שנדפסו עם הגהת גאון ישראל מו"ה שמואל ר"ח ר"י בעין משפט אות ח' שרשם על שאמרו שם שלמי פסח וכו' עיי' פ"י מהק"פ הל' י"ג ודלא כהאי ברייתא אלא כמתני' דפסחים שנאכל לשני ימים ולילה א' עכ"ל העין משפט שם והוא נמשך אחר פירוש רס"י שם שפירש שלמי פסח חגיגת י"ד ובזה שפיר מבואר ההיפוך במשנה כאן בפסחים אבל מותר הפסח לא נזכר דינו בשום משנה לענין זמן אכילתו וא"כ איך נוכל לדחות מימרא מפורש בתלמוד וצריך ביאור למה לא הזכירו הרמב"ם ולא ראיתי כעת לשום א' מנושאי כליו שהרגיש בזה ונתתי לבי למצוא טעם ומהיכן יצא לחכמינו בעלי התלמוד דבר זה וראיתי לרש"י דזבחים וכו' ואני חפשתי בתוספתא דזבחים ולא מצאתי שם זכרון מותר הפסח אבל כך מצאתי בתוספתא דזבחים פ"ת שלמים שנתערבו בשלמים הבאים מחמת פסח וכו' ויאכלו ליום ולילה עד חצות וכו' ולכן אני תמה על רש"י שהרי רש"י פירש בזבחים שלמים הבאים מחמת פסח היינו חגיגת י"ד ואיך כתב כאן על מותר הפסח מראה מקום על התוספתא ועיין לקטן דף צ"ו ע"ב בתוס' בד"ה ושלמים הבאים וכו' אבל אני אומר דמה דמותר הפסח נאכל בפסק היינו משום דילפינן מותר הפסח לרב נחמן אמר רבה בר אבוה מוזבחת פסח לה' וגו' צאן ובקר וא"כ הרי קראו הכתוב פסת ולכך דינו כפסח וכל זה לרבה בר אבוה אבל לרב דמוקי לי' לחגיגת י"ד ונשאר למותר הפסח רק שני כתובים דהיינו קרא ואם מן הצאן וקרא דאם כשב ושניהם בשלמים כתיבי ואדרבה משם ילפינן שדינו כשלמים לכל דבר ולכן הרמב"ם לשטתו דמוקי האי קרא דזבחת כדרב לחגיגת י"ד ולדידיה מותר הפסח נאכל לשני ימים ולילה כשאר שלמים והא דלא כתב הרמב"ם דין זה בפירוש שמותר הפסח נאכל לשני ימים היינו משום שאין דרכו לפרש בספר הי"ד שלו מה שלא נאמר בתלמוד בבלי או בירושלמי או בתוספתא בפירוש זהו נלע"ד בביאור דברי רבינו הגדול ובעזה"י כאשר נגיע לקמן דף פ"ט ע"א נדבר עוד בדין מותר הפסח.

תוס' ד"ה מ"ט דבן דורתאי וכו' וקשה דלעיל קאמר רב אשי וכו' משמע דלב"ת וכו' דחי שבת ולפי מה שנתבאר לעיל בדברינו עמוד א' דדוקא על משנתינו קאמר רב אשי דאי חובה היא תיתי בשבת מתורץ קושיית התוס' כאן:

בא"ד והא דמוקי ב"ד וכו' ולא חגיגת י"ד וכו' אין להקשות דלמא להכי לא מוקי לה בחגיגת י"ד משום דסבר כב"ת דאינה באה אלא מן הצאן וכאן כתיב צאן ובקר דהיא גופא קשיא דהרי מ"ט אין חגיגת י"ד באה מן הבקר הוא משום דאקשיי' לפסח וא"כ היא גופא קשיא לב"ד דדריש וזבחת פסח על חגיגת ט"ו והרי איתקש לדידי' חגיגת ט"ו לפסח ולמה באה מן הצאן ומן הבקר והרי פסח אינה באה אלא מן הצאן וצריך לומר שאני הכא דגלי רחמנא בהדיא דלדבר זה אפקי' מדין פסח ויכול להביאה אף מן הבקר א"כ אף אם קאי על חגיגת י"ד נימא דגלי רחמנא דאף דלענין לינה ולצלי ולזמן אכילה אקשי' לפסח אפ"ה גלי כאן דבאה אף מן הבקר ועוד נלע"ד דאי ס"ד דסבר חגיגת י"ד דאורייתא למה פירש בשביל חגיגת ט"ו הלא בלאו הכי הוצרך לפרוש בשביל חגיגת י"ד אלא דאכתי קשה לשטת התוספות רב גופיה דפירש טעמיה דב"ד מקרא דוזבחת ובשביל חגיגת ט"ו פירש לדרום מנ"ל ל ב הא ודלמא טעמא דב"ד דסבר כב"ת ולשטת התוספות לב"ת דחי' שבת והוצרך לפרוש לדרום בשביל חגיגת י"ד ולכן נלע"ד דלדעת התוספות בשביל חגיגת י"ד לא הוצרך לפרוש לדרום דלב"ת חגיגת י"ד הרי הוא כפסח ומי שהוא פטור מן הפסח בטור מחגיגת י"ד ולמה הוצרך להרחיק נדוד לדרום הלא אם יהי' מן המודיעים ולחוץ הרי הוא ודאי בדרך רחוקה וכשם שפטור מפסח כך פטור מחגיגת י"ד מה שאין כן חגיגת ט"ו שחייב הוא לעלות לרגל הוצרך לפרוש לדרום ועיין בחידושינו לעיל דף ג' ע"ב בתוספות בד"ה מאלי' מי קא ספו אלא דלפי זה לא אתי שפיר מה שכתבו תוספות קודם לזה דסבר ב"ד מדאיתקש חגיגת ט"ו לפסח ש"מ אין לה תשלומין וקשה הרי פסח עצמו יש לו תשלומין ואף דפסח שיש לו תשלומין היינו דוקא לטמא ודרך רחוקה מ"מ עכ"פ למי שיהיה בדרך רחוקה יהיה תשלומין גם לחגיגת ט''ו ואכתי למה הוצרך להרחיק לדרום היה לו להיות חוץ למודיעים והיה יכול להביא חגיגת ט"ו אחר שבת וצריך לומר דסבר ב"ד דפסח שני רגל בפ"ע הוא ולא תשלומין דראשון כרבי דלקמן דף צ"ג ע"א ד"ה שלמים ששחטן וכו' דהואיל והוה דבר שבחובה ואינה באה אלא מן החולין סברה הוא שישחט נמי בשעה הראוי לחגיגה ואומר אני דאם חגיגת י"ד דאורייתא אז גם י"ד מקרי שעה הראויה לחגיגה ואם היה שוחט בערב פסח שלמים לשם חגיגת ט"ו היה יוצא בה ידי חגיגת ט"ו אם הקדישן מתחלה לכך אבל אם חגיגת ארבעה עשר רשות ואינה חובה לא מקרי שעה הראוי' לחגיגה ועפ"י זה עמדתי על כוונת רבינו הגדול הרמב"ם בפ"ג מחגיגה הלכה יו"ד שכתב וכבר ביארנו בפסחים שחגיגת י"ד רשות לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה אלא יוצא בה י"ח שמחה וכתב הראב"ד א''א אינו יודע מאי לפיכך והכ"מ והלח"מ כלם נלאו לעמוד על כוונת רבינו באמרו לפיכך ולפי מ"ש ניחא שכוונתו שאפי' שחטה בי"ד לשם חגיגת ט"ו והקדישה תכף עתה לשם חגיגת ט"ו אפ"ה אינו יוצא בו ידי חגיגה וכדברי התוס' שצריך לשחטה בשעה הראוי לחגיגה ושייך ספיר לשון לפיכך שאם היתה חגיגת י"ד חובה הית' גם אותה שעה מקרי שעה הראויה לחגיגה

אלא דלפי זה קשיין דברי הרמב"ם שם הל' י"א מי שהיה לו שלמי נדר או נדבה ושחטן מעיו"ט אע"פ שאכלן ביו"ט אינו יוצא בה ידי חובת חגיגה שאינה באה אלא מן החולין אבל יוצא בה י"ח שמחה עכ"ל הרמב"ם ולפמ"ש קשה מאי אריא שלמי נדר או נדבה ומטעם שאינו באה אלא מן החולין ותיפוק לי' אפי' הקדישה מתחלה לשם חגיגה אפ"ה אינו יוצא בה לפי שבעינן זביחה בשעה הראוי לחגיגה ונרא' לע"ד דשלמי נדר או נדבה דנקט הוא לרבותא דאפ"ה יוצא בה משום שמחה ואף שכבר כתב שם בהל' יו"ד יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה בנדרים ונדבות יש לומר דלא תימא הא דיוצאין בנו"נ היינו אם שחטן בשעת שמחה דחדא מיהא בעינן או שיהיה זביחה בשעת שמחה או שיביאם מתחלה לשם שלמי שמחה אבל נדרים ונדבות ששחטן מעיו"ט דאיכא תרתי לגריעותא שלא הקדישן מתחלה לשם שלמי שמחה וגם לא היה זביחה בשעת שמחה הוה אמינא שאינו יוצא בהם משום שמחה קמ"ל דאפ''ה יוצא משום שמחה והא דנתן טעם שאינו יוצא משום חנינה משום שאינה באה אלא מן החולין הוא מפני שזה עצמו דבעינן זביחה בשעה הראויה לחגיגה הוא מטעם שאינה באה אלא מן החולין וכמו"ש התוס' כאן לכך נקט הרמב"ם עקר הטעם.

בא"ד ואי יכול לשחטה מעיו"ט אכתי שמונה הוו ודבריהם תמוהים דאיך הוו שמנה שאם שחטן מע"ש כבר יצא ידי חגיגה מע"ש דבשלמא בשלמי שמחה עיקר השמחה הוא אכילת הבשר וא"כ כששחטה מע"ש ואוכל מהם למחר בשבת יוצא גם בשבת ידי שמחה אבל החגיגה אין אכילתה שייך למצות חגיגה ועיקר מצות החגיגה הוא זריקת הדם והקטר אימורים למזבח וכבר נעשה כל זה מע"ש ואיך יעלה שבת במספר ימי החגיגה שהרי אין החגיגה דבר יום ביומו כל שמנה אבל היא רק פעם א' אלא שיש לה תשלומין וכשכבר קרבה מאתמול כבר יצא מאתמול ואם כוונת התוס' בחל יום ראשון בשבת ואז אינו יוצא בה אתמול שהרי אתמול לאו זמן חגיגה הוא ויוצא למחר בשבת בחגיגה שהקריב אתמול אעפ"כ לאו שמנה הוא שהרי אם חל יום ראשון בשבת אז גם יום שמיני הוא בסבת ולא משכחת חגיגה בשמיני שאם שחטה בשביעי כבר יצא בה בשביעי ולא משכחת לה שמונה בשום פעם וקושיא זו נתקשיתי בדברי תוספות הללו זה שנים רבות מאוד אבל לא אוכל לידע בודאי אם מעצמי נתקשיתי בה או שמעתי מפי כבוד המנוח הגאון המפורסים מוהר"ר משה יעקב זצלה"ה רב ור"מ דק"ק אפטא בהיותי טליא ועכ"פ קושיא עצומה היא ובבואי לק"ק יאמפלא מצאתי יישוב לקושיא זו ע"פ מ"ש הריטב"א בחידושיו לסוכה דף מ"ז ע"ב במה שאמרו שמיני רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב וכתב הריטב"א דרגל היינו לענין שהיה חגר בראשון ולמ"ד כולהו תשלומין דראשון מאן דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו אפ"ה בשמיני יכול להביא אף שהיה חגר בראשון ולפי זה שפיר משכחת שמונה דהא ודאי דהא וחגותם וגו' שבעת ימים היינו בכלל ישראל זה מביא היום וזה מביא ביום שני וזה ביום אחר ומשכחת הביאה אבל שמונה לא משכחת דבשבת שום אחד אינו יכול להביא ומעתה אם יכול להביא אף שאינו זמן הראוי לחגיגה משכחת בחל יום ראשון של חג בשבת ומביא מאתמול כמו"ש התוס' ואי משום שאז גם שמיני חל בשבת ואז חסר יום שמיני ושם לא שייך שיביא מע"ש דא"כ כבר יצא י"ח בע"ש ולפי דברי הריטב"א משכחת לה בשמיני שהיה חגר בראשון ונתפשט בשני ושוב לא חזו כל שבעת ימי החג ובשמיני יכול להביא מע"ש ואעפ"כ לא יצא אז יי"ח כיון שלא הי' חזי בראשון ולמחר בשמיני יוצא בה ושפיר משכחת לה בכלל ישראל שיחוגו שמנה ימי החג כל אחד ביום אחר כל שמנה ימי החג אלא דקשיא דלשון התוס' לא מתיישב שפיר שכתבו וראי' לדבר מדאמר לעיל שבעה שמונה הוו וכו' משמע שעקר ראייתם ממה דאמר שבעה שמונה הוו וזה לא מיירי בחל יום הראשון בשבת רק בחל בא' משאר ימים בשבת ואז נסתר ראיית התוס' ולפי פירושי היה להתוס' למימר וראי' לדבר מדהקשה פעמים שאי אתה מוצא אלא ששה ואי יכול לשחטה מעיו"ט אדרבה לא מבעי' דהוה שבעה אלא אפילו שמנה משכחת לה ועוד שהרי התו' עצמם לא פירשו רגל דפז"ר קש"ב כפירוש הריטב"א הנ"ל עיין בדבריהם בר"ה וביומא ובסוכה ובחגיגה ואמנם עתה בסדרי הדברים להביאם לדפוס נתתי אל לבי ונזכרתי היטב בפלפול שהי' בהיותי טליא ביני ובין הגאון מוהרר משה יעקב זצ"ל וגופא דעובדא כאשר נתקבל הגאון הנ"ל לרב ור"מ בק"ק אפטא כאשר בא בפעם ראשון לחון את פני העיר היה אחר חג הסוכות ובא בעש"ק וכל גדולי הדור הלכו לקבל פני הרב ולעתות ערב ואני הייתי רך בשנים מתגדל על ברכי אדוני אבי הרב הגדול זצ"ל צוה עלי אדוני אבי ז"ל לך עתה שבודאי הרב פנוי בביתו וקבל פניו והראה חזותך לפני הרב והלכת' אל הרב ופלפלנו וחזרנו מענין לענין עד שהגענו לסוגיא זו ונזכרתי עתה קושיית הגאון שהקשה על דברי התוס' שהוכיחו דבעינן זביחה בשעה שראויה לחניגה דאל"כ אכתי שמונה הוו ואמר הגאון דלא הועילו התוס' בהוכחתם כלום דמה בכך דבעינן זביחה בשעה הראויה לחגינה ואטו ערב שבת שבתוך החג אינו שעה הראויה לחגיגה ואכתי שמונה הוו שישחטנה מערב שבת אלו הם דברי הגאון ואני השבתי לו אז שוודאי אין כוונת התוס' על ערב שבת שבתוך החג דבזה לא שייך שיצא בה למחר שכבר יצא בה בו ביום וא"כ שבעה הוא דהוו ולא שמונה אבל כוונת התוספות בחל יום ראשון בשבת שאז ע"ש אינו זמן חגיגה ויכול להביאה מע"ש ולמחר יוצא בה אלא ודאי דגם למחר אינו יוצא בה משום דבעינן זביחה בשעה הראויה לחגיגה ועל זה חזר הגאון והשיב לי לא הועלת בדבריך כלום שאם חל יום ראשון בשבת אז חל גם יום שמיני בשבת ואכתי שבעה הוא דהוו שחסר יום שמיני ואז לא שייך שיביא מאתמול לדבריך שכבר יצא בה אתמול ובין כך הגיע זמן קבלת שבת והלכתי מבית הרב לבית אבי והצעתי בפני אדוני אבי הרב הפלפול שעבר בני ובין הרב ואמרתי לא"א מתחרט אני שלא השבתי להרב דכוונת התוס' בהוכחתם הוא מכח קושיית רבין שהקשה לפעמים אי אתה מוצא אלא ששה ואי לא בעינן זביחה בשעה הראוי' לחגיגה ויכול לשחטה בערב החג אכתי שבעה הוו והשיבני אדוני אבי זצ"ל דבריך טובים ונכוחים בטעם אבל התו' כתבו דשמנה הוו א"כ לא כיוונו על קושיית רבין כל זה נעשה אז בהיותי טליא ועכשיו נלע"ד לתרץ דברי התוס' שיהיו דבריהם מכוונים ואקדים לך הקדמה אחת דאף שערל וטמא משלחין קרבנותיהן מ"מ טמא פטור מראי' דכתיב ובאת שמה מי שישנו בביאה וכו' וכמו כן פטור מחגיגה דכל הפטור מראי' פטור מחגיגה ועיין ברמב"ם פ"ב מחגיגה הל' ד' ועיין בחגיגה דף ט' ע"א בתוס' ד"ה שאני טומאה ומעתה אומר אני דטמא ביום שהוא טמא אף שהוא בתוך ימי התג מ"ע מקרי לדיד' שעה שאינה ראויה לחגיגה וא"כ שפיר כתבו התוס' דמשכתת לה שמונה ועל תחלת הסוגיא קיימי דקאמר טבעה שעונה הוו מכאן שאינו דוחה שבת על זה השיבו התוס' דאי יכול לשחטה מעיו"ט א"כ יכול לשחטה נ"כ כשהוא טמא ביום א' מימי החג ויוצא בה למחר וא"כ משכחת שישחטנה מע"ט והוא טמא בו ביום ולמחר כבר יהיה טהור שיעריב שמשו בע"ש וא"כ תמיד משכחת שמונה אפי' בחל יום ראשון ושמיני בשבת אלא ודאי דבעינן זביח' בשעה הראוי לחגיגה ואינו יכול לשחטה מעיו"ט וה"ה דאינו יכול לשחטה אפי' בתוך ימי החג אם הוא טמא בו ביום ולא משכחת לה שמונה כלל ופעמים שאינן אלא ששה כשחל יום ראשון בשבת.

ויש לדקדק לפי מה שכתבו התוס' אם כן נפקא לן דבר זה עקרא דבעינן זביחה בשעה הראוי לחגיגה דאל"כ איך כתיב שבעת ימים והא שמונה הם אם כן למה הוצרך לומר דהוה דבר שבחובה ולתלות הדבר בסברא כמו"ש התוס' והוה ליה למימר עיקר הטעם דבעינן זביחה בשעת חגיגה ומה לו לפרש טעמיה דקרא והגע בעצמך שמחה שאינה צריכה לבוא מן החולין ואפ"ה בעינן זביחה בשעת שמחה דגלי קרא וזבחת ושמחת ואם כן חגיגה ג"כ גלי קרא ונלע"ד דדבר זה עצמו דוחגותם שבעת ימים היינו משום דאינו דוחה שבת אינו מוסכם ובמס' חנינה דף ט' ע"א מפרש הנך שבעת ימים חוץ משמיני עצרת ושמיני עצרת מרבה מבחודש השביעי תחוגו ועיין שם בתוס' בד"ה נאמר עצרת עיין שם והוכחת התוס' כאן אינו מגוף הקרא רק מדברי ר' אלעאי דדריש מכאן דלא דחי שבת ולכן נקט בגמרא הטעם משום שאינו בא אלא מן החולין וממילא מסברא בעינן זביחה בשעה הראויה לחגיגה שהוא דבר מוסכם.

דף ע"א ע"א מ"ט לאו משום דאין לו במה ישמח וכו' הא ודאי דההוא דקאמר לימא מסייע ליה והביא רישא דברייתא שראה גם סיפא דברייתא דתני מוציא אני ליל יו"ט ראשון שאין שמחה לפניו אלא שהיה סבור שאין הכוונה שזה גופא הוא הטעם שמשום שאין שמחה לפניו לא ישמח בלילה שהיא שייכא לימי החג דחייבים בשמחה אלא היה סבור שאחר שמוציא ליל יום ט' שאין שמחה לפניו הכוונה שכיון שאין שמחה לפניו ולא משכחת לפניו זביחה בשעת שמחה מש"ה אי אפשר לחייבו בלילה ההיא בשמחה שהרי אין לו במה ישמח והתרצן השיב לו התם כדתני טעמא שזהו הוא עצם הטעם לפי שאין שמחה לפניו ולא מרבינן לה לאותה לילה לשמחה

שם ובן תימא הא פסלה לה בלינה וצריך לומר שבודאי אין שום תנא שיחלוק על ברייתא דלעיל דממעט ליל ראשון משמחה דאל"כ אין כאן הכי נמי מסתברא דלעולם דלא עבר ושחטה ויוצא בה משום שמחה היינו ליל יו"ט ראשון וסובר ב"ת גם ליל יו"ט ראשון חייב בשמחה אלאו דאי שאין שום חולק על זה ועוד נלע"ד דעל כרחך לאו על ליל יו"ט ראשון קאי דאי בלילה למה לי' שיצא בחגיגה והלא בודאי אכל כזית פסח ויוצא בפסח משום שמחה אלא ודאי דעל שמחת יו"ט קאי וכשעבר ושחטה שם כי אתא רבין וכו' יוצא בהם משום שמחה ואינו יוצא משום חגיגה ויש לדקדק הלא בחגיגה שוים הם עולא ורבין משמיה דר"א שאינו יוצא בה משום חגיגה ולא נחלק רבין על עולא רק במה דיוצא משום שמחה ולמה הוצרך לומר שנית בלישנא דרבין שאינו יוצא משום חגיגה ונראה על פי מ"ש התוס' בעמוד הקודם בד"ה שלמים ששחטן וכו' דאפילו הקדישן מתחלה לשם חגיגת ט"ו אינו יוצא בה משום דסברה הוא דבעינן זביחה בשעה הראויה לחגיגה אם כן היה מקום לומר דזה תלוי בזה דלעולא דבעינן בשלמי שמחה זביחה בשעת שמחה אם כן שעה הראויה מלתא היא ה"נ בעינן בחגיגה זביחה בשעה הראויה לחגיגה אבל לרבין דלא בעינן בשלמי שמחה זביחה בשעת שמחה אם כן לא איכפת ליה בשעה הראויה כלל אם כן גם בחגיגת חמשה עשר אך שאינה באה אלא מן החולין אפ"ה לא בעינן זביחה בשעה הראויה לחגיגה כשם דלא בעינן זביחה בשעת שמחה וא"כ אם הקדיש מתחלה לשם חגיגת ט"ו יוצא בה אף ששחטן מעיו"ט לכך סיים בדברי רבין ואינו יוצא בה משום חנינה דבזה מודה כיון דאינה באה אלא מן החולין לכך בעינן זביחה בשעה הראויה לחגיגה: