צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 66

בא"ד כדיליף בגמרא. לשון זה של רש"י אינו מדוקדק דלשון כדיליף לא שייך אלא מה דילפינן מקרא אבל חגיגת י"ד לתנא דידן דלאו דאורייתא מה ילפותא שייך בזה ובאמת בגמרא מפרש דבחול אתא כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע והיה לו לרש"י לומר כדמפרש בגמרא וכעת צ"ע:

דף ע' ע"א דאי ס"ד חובה היא תיתי בשבת מכאן יש לתמוה על התוספות לעיל דף נ"ט ע"ב בד"ה בי"ד שחל בשבת שכתבו דבן תימא מודה דלא דחי' שבת וכן כתבו התוספות לקמן ע"ב בד"ה מ"ט דב"ד וא"כ חזינן שאף שהיא דאורייתא אפ"ה לא דחי שבת וא"כ איך אמר רב אשי דאי ס"ד חובה תיתי בשבת ונרא' משום דאי הוו סברי רבנן חובה מדאורייתא צריך לראות מאיזה קרא ילפי לה להך חגיג' והא ודאי דהם לא דרשי לא ילין לבוקר זבח חג הפסח זבת חג זה חגיגה כדדריש ב"ת דהרי הם סברי במשנתינו דנאכלת לשני ימים ובהאי קרא לא ילין כתיב ובבשר מיירי מדלא כתיב חלב כמו"ש התוספות בדף נ"ט ע"ב בד"ה ולא אלא ודאי דנפקי להו מקרא דלא ילין חלב חגי עד בוקר ומוקמי ליה בחגיגת י"ד ובדעת הירושלמי שהביאו התוס' בדף נ"ט ע"ב בד"ה בי"ד שחל וכו' א"כ קשה קושית הירושלמי דאיך קאמר לא ילין לבוקר הא כל הלילה ילין עולת חול ביום טוב הוא וצריך לומר כדמשני הירושלמי בי"ד שחל בשבת א"כ ממילא מוכח שדוחה שבת ולא ס"ל לרב אשי תירוץ הירושלמי שהביאו התוס' שם בעבר והקריב ולכך קאמר רב אשי דאי חובה תיתי בשבת וכו' אבל לב"ת אף שס"ל שהיא חובה מן התורה אעפ"כ לא דחי שבת דאיהו נפקא ליה מלא ילין לבוקר זבח חג הפסח ואיהו מוקי להך קרא בבשר לחוד ולא קשיא כלל הא כל הלילה ילין ולכך לדידיה אף שהיא חובה לא דחי שבת: אלא דקשה דלמא תנא דידן סבר כר' ישמעאל בשבת דף קי"ד ע"א דאמר עולת שבת וכו' חלבי שבת קריבין ביוה"כ ולדידי' עולת חול קריבה ביו"ט ואין אנו אחראין לאוקמי קרא בחל י"ד בשבת דאפילו חל בחול ג"כ ניחא דכל הלילה ילין ועוד אפילו אם נימא דמסתמא סתם משנה כר"ע דהוא סתימתאה אכתי קשה מנ"ל לרב אשי דחגיגת י"ד לאו דאוריי' לתנא דידן דלמא לעולם דאורייתא ונפקא ליה מקרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וכתנא דברייתא לקמן דף ע"א ע"א דמוקי ליה לחגיגת ארבע עשר אבל שבת לא דחיא דהרי הפסח אי לאו דכתיב במועדו לא הוה דחי שבת וחגיגת י"ד לא נאמר בה במועדו ואי דנלמדנה מפסח ותמיד וכל קרבנות במה הצד איכא למפרך מה לכולהו שכן חמור קדושתן שיש מהם שכולם כליל והנאכלים על כל פנים אין נאכלים יתר על יום ולילה תאמר בחגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים כדילפינן לקמן מהך קרא דאשר תזבח בערב ולכן נלע"ד כאשר נדקדק עוד בדברי ר"א דאמר חגיגת י"ד לאו חובה ואם כוונתו שאינה מן התורה הוה ליה למימר ש"מ חגיגת י"ד לאו דאורייתא אבל אמרו לאו חובה קשה והתוס' בד"ה לאו חובה הרגישו בזה וכתבו כלומר אינו חייב מן התורה להביאה וזה דוחק דמי סני ליה למימר לאו דאורייתא ולכן נלע"ד דאפי' אם היא דאורייתא אכתי אינה חובה וכתיבה היא בקרא אבל לא לחוב אלא לרשות ומ"ש התוס' בדיבור הנ"ל דלתנא דלקמן דדריש מולא ילין מן הבשר אשר תזבח וגומר סובר שהיא דאורייתא ודחיא שבת ואני אומר דאטו כתיב בקרא ההוא תזבח לשון ציווי שיהיה מורה שהיא חיוב מן התורה אשר תזבח כתיב וקרא קאמר שאם תביא חגיגה בי"ד אז לא ילין וגו' לבוקר שני אבל לא לחיוב נאמר דאם לחיוב ה"ל למכתב לשון ציווי וזבחת או שם תזבח וזה ל' הרמב"ם פ"י מק"פ הלכ' י"ב כשמקריבין הפסח בראשון מקריבין עמו בי"ד מן הבקר או מן הצאן וכו' וזו הנקראת חגיגת י"ד ועל זה נאמר בתורה וזבחת פסח וגו' צאן ובקר וכו' שוב כתב בהלכה י"ג חגיגת י"ל רשות ואינו חובה וכו' ואסור להניח מבשר חגיגת י"ד ליום השלישי שנאמר לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וכו מפי השמועה למדו שזו אזהרה למותיר מחגיגת י"ד וכו' עכ"ל הרמב"ם והנה מה דיליף הרמב"ם חגיגת י"ד מוזבחת פסח צאן ובקר ואעפ"כ כתב שהיא רשות ואינו דוחה שבת בזה דבריו לכאורה תמוהים ויתבאר יישוב דבריו לקמן ע"ב בדברי רב דאמר מ"ט דבן דורסאי אבל עכ"פ מקרא דלא ילין מן הבשר שפיר אמרינן שהיא רשות ואם נימא דזמנה אחר תמיד של בין הערבים אתי קרא ליתן רשות שיכול לזבוח בערב דהיינו כמו בערב דכתיב גבי פסח שהוא אחר תמיד של ביה"ע אבל לא שגזר הכתוב בחובה שיביאנה ולכן קאמר רב אשי ש"מ לאו חובה ואף שכתובה בתורה איננה לחובה וכן לבן תימא דאמר דלא ילין לבוקר זבח חג קאי על חגיגת י"ד ג"כ סובר שהיא רשות אלא שחידש לנו שאם תביא חגיגת י"ד הרי היא כמו פסח ואינו נאכלת אלא ליום ולילה דגם שם לא כתב שום ציווי שיביא חגיגה אבל מאן דסבר חובה על כרחך דדריש מקרא דוזבחת פסח צאן ובקר כמו דדריש רב לבן דורתאי והאי קרא לשון ציווי כתיב דוזבחת לשון ציווי הוא וא"כ כיון שקראו הכתוב פסח דחיא שבת וכמו שפירש רב לקמן טעמו דבן דורתאי ושפיר קאמר ר"א דאי ס"ד חובה תיתי בשבת וכו' שהרי קראו הכתוב פסח ולקמן בסוגיא דבן דורתאי יתבאר יותר

ובמה שכתבתי ניחא מה שיש לתמוה לדעת הר"י מאורליינש והר"י מקורביל שהבאתי לעיל דס"ל דבחל ע"פ בשבת מביא החגיגה מע"ש אם כן מנ"ל לר"א למימר דאי חובה היא תיתי בשבח ודלמא אע"פ שהיא חובה אינה דוחה את השבת ולפמ"ש ניחא דהר"י מקורבל ומאורליינש ס"ל דילפינן חגיגה מלא ילין מן הבשר אשר תזבח וגו' וא"כ אינה חובה אבל מאן דס"ל חובה על כרחך נפקא ליה מוזבחת פסח א"כ הרי קראו הכתוב פסח ודינו לכל דבר כפסח וזמנו קבוע בי"ד:

שם פיסקא ונאכלת לשני ימים מתני' דלא כב"ת וכו' מכאן ראי' למה שכתבו התוס' לעיל דף ל"ט ע"ב בד"ה בי"ד בחל וכו' דמודה ב"ת דלא דחיא שבת דאי ס"ד דלב"ת דחי' שבת א"כ על רישא דמתני' דתנן בשבת אין מביאין עמו חגיגה ה"ל למימר מתני' דלא כב"ת ולדברי התוס' כאן בד"ה לאו חובה שכתבו דלב''ת דחיא שבת נלע"ד דזה בזה תליא דכיון דסובר ב"ת שאינה נאכלת אלא ליום ולילה אם כן אינו יכול להביאה מע"ש דתפסל בלינה ולכך דחי שבת כמו שחיטת הפסח שאי אפשר לעשות מע"ש אבל אי הוה נאכלת לשני ימים היה יכול להביאה מע"ש וכדברי הר"י מקורבל ומאורליינש ולכך לא הוה דחי שבת שאפשר לעשותה מע"ש ולכן הביא עקר דברי ב"ת שאינה נאכלת אלא ליום ולילה וממילא דחיא שבת.

שם הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה לשון זה תמוה אצלי דאם הרי היא כפסח איך נאכלת ליום ולילה והרי הפסח אינו נאכל ביום רק בלילה ומיהו מצינו כיוצא בלשון זה לקמן דף פ"ט ע"א ועיין שם בתוס' בד"ה דאלו פסח ליום ולילה:

שם כי אקשי רחמנא לפסח ללינה גם לשון זה תמוה דלענין לינה למה לי הקישא והרי כיון דזבח סג זה חגיגה הרי בהדיא כתיב לא ילין וגם על עקר הך בעיא אני תמה שהרי מדברי ב"ת גופי' מוכח דמטעם הקישא אתי עלה מדקאמר הרי היא כפסח ואי ס"ד דרק לענין לינה אמר זה למה לי לתלות חגיגה בפסח דכיון דאיהו דרש זבח חג זו חגיגה אם כן הרי מפורש בה לא ילין בהדיא כמו בפסח והוה ליה לב"ת לומר חגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא ליום ולילה ולמה לו לתלותה בפסח ולומר הרי היא כפסח אלא ודאי שגם לדברים אחרים דינה כפסח וא"כ איך מספקא ליה דאקשי' רק ללינה ונראה דאולי ב"ת סובר דהך קרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח בחלב איירי וא"כ אין ללמוד זמן אכילתה מלא ילין וצריך ללמוד מדאקשי' לפסח ואעפ"כ רק ללינה אקשי שגם הבשר יופסל בלינה ואמנם למסקנא דבן תימא כולהו אית ליה שוב גם לב"ת איירי הך קרא בבשר מדלא כתיב חלב כמו"ש התוס' דף נ"ט ע"ב. מאן שמעת וכו' ב"ת ש"מ כולהו מלתא בעינן ויש לדקדק כיון דב"ת ס''ל שאינה באם אלא מן הצאן א"כ למה רשם לעיל על סיפא דסיפא דהיינו ונאכלת לשני ימים דמתני' דלא ככ"ת והוה ליה לרשום על רישא דסיפא חגיגה היתה באה מן הבקר מתני' דלא כב"ת ונראה משום דבהך ברייתא אינו מפורש דברי ב"ת ולא הוה יכול לומר רק מתני' דלא כהאי תנא ולכן רשם על ונאכלת לשני ימים ואמר דלא כבן תימא:

שם ש"מ כולהו בעינן ויש לדקדק א"כ למה סיים רב במה דתני לחייא ברי' ואמר רחמנא לא ילין והרי אפילו לא הוה אמר רחמנא לא ילין מ"מ כיון דכתיב זבח חג הפסח ממילא איתקש חגיגה לפסח ונראה דאי לאו דכתיב לא ילין בהדיא לא הוה מקשינן חגיגה לפסח והוה אמרי' דטפי ניחא לאקושי חגיגות להדדי חגיגת י"ד לחגיגת חמשה עשר ועיין ע"ב בתו' בד"ה מאי טעמא וכו' לכך כ' רחמנא בהדיא לא ילין וחזינן שיש חילוק בין חגיגת י"ד לחגיגת חמשה עשר שזו נאכלת ליום ולילה וזו נאכלת לשני ימים וכיון דחזינן שחילק הכתוב בין החגיגות שוב מקשינן לה לפסח ולא לחגיגת ט"ו:

שם אבעי' להו לב"ת יש בה משום שבירת עצם וכו' ויש לדקדק מה זו ספיקא והרי כיון דחזינן דבבריית' לעיל חשיב כל הפרטים שהשוו הפסח והחגיגה ולא חשיב שהושוו בשבירת עצם ש"מ דליתיה בחגיגה משום ש"ע דאין לומר תני ושייר דמה שייר דהאי שייר ואם נימא דלב"ת דחי החגיגה שבת וטומאה א"כ חזינן דשייר שבת וטומאה שהשוו הפסק והחגיגה ואיכא למימר דשייר נמי ש"ע אבל לפי מ"ש התוס' לעיל בדף נ"ט ע"ב בד"ה בי"ד שחל וכו' דמודה ב"ת דלא דחי שבת א"כ קשה מאי מספקא ליה כאן בש"ע תפשוט דלית בה משום ש"ע דאל"כ למה לא חשבו דשייר ליכא למימר דמאי שייר דהאי שייר וליכא למימר דשייר טומאה דמסתמא אם לא דחי שבת לא דחי נמי טומאה ולקמן בדברינו יתב' שיש מקום לחלק בחגיגה בין שבת לטומאה] ונרא' דאפילו אם נימא דחגיגת י"ד יש בה משום ש"ע אכתי איננה שוה בזה לגמרי לפסח ולכך לא חשבה הך ברייתא בהדי אינך דלקמן דף פ"ה ע"א תניא ועצם לא תשברו אחד עצם שיש בו מוח וכו' ומה אני מקיים ואכלו את הבשר וכו' או אינו וכו ואל תתמה שהרי יבוא עש' ודוחה ל"ת כשהוא אומר ועצם לא תשברו בפ"ש שאין ת"ל שכבר נאמר ככל חקת הפסח הוי אומר א' עצם שיש וכו'. ויש לדקדק אכתי בפסח ראשון מנ"ל דא עצם שיש בו מוח וצריך לומר דכיון דכתיב ככל חקת הפסק הרי צריכין פסח ראשון ושני להיות שוים וא"כ פסח ראשון דאסור אפי' יש בו מוח לאו בגופיה כתיב אלא ילפינן ליה מפ"ש דאקשי' רחמנא אהדדי דכתיב ככל חקת הפסח וזה היקש מקרי דומיא דוכן יעשה לאוהל מועד עיין במס' יומא דף נ"ז ע"א וכיון דפסח ראשון עצמו בהיקש ילפינן שוב אי אפשר ללמוד חגיגה ממנו בהיקש דדבר הלמד בהיקש ודאי אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים כמבואר בזבחים דף מ"ט ע"ב [והיה מקום לפלפל בזה אי מקרי הימנו ודבר אחר עיין ביומא שם וא"כ אף אם היה בחגיגה משום ש"ע מ"מ היינו באין בו מוח אבל ביש בו מוח אתי עשה דאכילת המוח ודחי ל"ת דש"ע וכיון דאינו שוה לגמרי לפסח לא חשיב אלא דלפי זה יוקשה התם שמע דקאמר אלא לאו ב"ת וש"מ יש בה משום ש"ע ולפמ"ש אכתי קשה אפי לב"ת צריך הוא לקופיץ לחגיגה לשבור עצמות שיש בהם מוח ולכן מחוורתא דתני ושייר ושייר נמי שבת וטומאה וכשטת התוס' בשמעתין בד"ה לאו חובה דלבן תימא דחי שבת. שם לא לעולם רבנן וכגון שבא בשבת הא דלא קאמר סתם כגון שבא בי בת לפי מ"ש התוס' בדף נ"ט ע"ב דמודה ב"ת דלא דחי שבת ולפי מ"ש לעיל יש ליישב קצת דלפי הסברא שרוצה לקיים דיש בה משום ש"ע א"כ קשה למה לא חשיב בברייתא דחגיגה הבאה עם הפסח וכו' גם ש''ע וצריך לומר תני ושייר וקשה מה שייר דהאי שייר וצ"ל שייר שבת וטומאה [לפי הסברה הפשוט' דשבת וטומאה דין אחד יש להם] ואם כן על כרחך דדחי שבת ולא מצי למימר ב"ת היא אלא דאעפ"כ אין בזה מזור לדברי התוס' בדף נ"ט שהרי למסקנא לא איפשט הך בעיא אם יש בה משום ש"ע ואם כן איך החליטו התוס' שם דמודה ב"ת דלא דחי שבת ולא עוד אלא שאני מקשה אפי' לשטת התוס' כאן בד"ה לאו חובה וכו' דלב"ת דחי שבת אעפ"כ קשה דהוה מצי לאוקמי אפילו כב"ת ובבא בשבת דהרי המהרש"א על דברי התוס' בד"ה והא מדקתני הקשה דאכתי אמאי לא פריך אי בשבת כיון דאסור להטביל בו ודאי הטבילוה מאתמול לצורך חגיגה ט"ו וכתב מהרש"א דניחא ליה לאקשויי מסיפא וכו והנה יועילו דברי מהו ש"א דלהכי לא פריך מטבילת כלים בשבת אבל עכ"פ זה התרצן דשני ליה שחל בשבת ודאי לא אסיק אדעתיה איסור טבילת כלים בשבת דאל''כ קשיא קושיית מהרש"א ולפ"ז אם כן כיון דלפי דעתו מותר לטבול בשבת לא היה לו להטביל הקופיץ בע"ש כלל דאפי אין בחגיגה משום ש"ע וגם דחיא שבת אכתי הא ודאי שלא דחיא שבת רק שחיטתה וזריקת' והקטר חלבים אבל אסור לשבור עצמות בשבת כיון שהרי היא כפסח אם כן אינה נאכלת רק בליל' ואטו שבת מכין ליו"ט וכיון דאסור לשבור עצמותי' עד הלילה למה יטבול הקופיץ בי"ג הלא יש לו פנאי להטבילו בי"ד בשבת רגע קודם בה"ש ויהיה לו הערב שמש ביום השבת ובלילה יוכל לשבור בו בטהרה ולכך אפילו מצאו בי"ד שונה מטביל דשמא עדיין לא הטבילו בעליו ואם כן כדמוקי לי שבא בשבת לא היה צריך לומר לעולם רבנן דגם לב"ת ניחא וגם כבר תמהו קמאי דקמאי על הר"י מקורבל ומאורליינש שאם חל ע"פ בשבת היו מביאין החגיג' מע"ש ונאכלת לשני לילות וא"כ אדרבא כדמשני רבנן לא הועיל כלום דמה בכך שבא בשבת אכתי צריך הקופיץ לצורך החגיגה שהביאה מע"ש ויאכלנה בליל פסח ועוד יש לדקדק בסוגיא זו דקאמר והא מדקתני סיפא וכו' מכלל דרישא לאו בשבת עסקינן משמעות זה דלא קשיא ליה רישא אסיפא רק מדקתני סיפא חל בשבת מכלל דעד עכשיו לא איירי בשבת וטפי הוה לאקשויי רישא אסיפא דאי בשבת הא קתני סיפא דבשבת שוחט בה מיד ורש"י נדחק בזה ובדברי רש''י יש לנו לדקדק בד"ה חל ארבעה עשר וכו' שוחט בה בקופץ ולא מצינו בכל הש"ס שחיטה בקופץ רק בסכין ולבאר כל חמירא שבסוגיא זו אביא דברי הרמב"ם ודברי הראב"ד וז"ל הרמב"ם פי"ג עאה"ט הלכ' ה' כל הכלים הנמצאים בירושלים טהורין וכו' חוץ מן הסכינין לשחיטת הקדשים מפני חומרת הקדשים בד"א וכו' בשאר ימות השנה. שהרי הסכין צריך הוא לו בי"ד ובודאי טבל אתמול וכיון שהקופיץ קשור בו אבל אם מצא סכין בירושלי' בי"ד בניסן שוחט בה הקדשים מיד ואפי' חל י"ד מסתמא טבלו עמו אבל הברייתא מיירי בחל בשבת ואז הקופיץ מוקצה בו להיות בשבת [רצונו בזה דבשבת היה לנו לחוש אם הסכין טמא הרי מלבד שלא ביום וכבר נאבד קודם יום ההוא וא"כ גם הסכין כבר נאבד וחיישינן שמא יצא ידי פסח אלא חילול שבת בחנם] שלא גזרו וכו' וכן אם מצאה ביו"ט שוחט נאבד ימים רבים קודם ואז הסכין הרי הוא כקופיץ ושונה ומטביל: בה מיד ש שחזקת הכלים ביו"ט טהורין וזה לשון הראב"ד שוחט בה הקדשים מיד ע"ב לא צריכא דנשיא גוסס בי"ג וכו' קופיץ דתרי ספיקי וכו' ואף לצורך ואפי' חל וכו א"א אין דרך המשנה כן בשקלים בי"ג שונה ומטביל ואם חל י"ד חגיגת חמשה עשר שהיא רק חד ספיקא טובל לה מ"מ היה לו פנאי בשבת אז בי"ג שוחט בה מיד והטעם מפני שאינו יכול להטביל כלים בשבת. להטביל בי"ד ואולי קודם טבילה נאבדה ואמנם קשה לי על הראב"ד בפי"ג מקדים ומטביל סכינו ביום י"ג עכ"ל הראב"ד ודברי רבינו הראב"ד אצלי. מאה"ט הלכה ו' שכתב הרמב"ם מצא הסכין בי"ג מזה עליה ומטבילה ושוחט נפלאים שמה בכך שמקדים וטובל בי"ג מ"מ זה המוצאה בי"ג מנא ידע שנאבד. בה למחר מפני שעשאוהו ביום זה כאלו היום שביעי שלה וכתב הראב"ד מפני אחר הטבילה ושמא נאבדה קודם הטבילה שהרי בי' לבעליו שהות להטבילה כל שעשאוהו א"א מים הרעים שתה שאין כאן הזאה כל עקר ואמרו שונה ומטביל היום עד רגע קודם בה"ש ועוד מאי אריא שחל בשבת טובלים בי"ג הרי תמיד וכו' ואת"ל שצריכה הזאה לא מן הטעם שלו אלא שבודאי כבר הקדימו בעליו צריך בעל הסכין להקדים להטביל בי"ג שיהי' לו הערב שמש קודם י"ד אם והזה הזאה ראשונה ביום הראוי להזות וכו' עיין שם בראב"ד ואני תמה לפי לא נימא שדעת הראב"ד כדעת הר"י מאורליינש והר"י מקורבל שאם חל י"ד. מה שרוצה לפרש שונה היינו הזאה שניה והנה בעליו ודאי הזה הזאה ראשונה בשבת שוחטין החגיגה בי"ג ואם כן כבר הטבילו הבעלים בי"ב בניסן שיהיה. בתשעה בניסן שהרי אז עדיין לא היה הנשיא גוסס דהרי מוקים שהיה גוסס לו הערב שמש קודם י"ג ואעפ"כ עדיין אין לשונו של רבינו הראב"ד מתוקן. בי"ג וכיון שהזה הזאת שלישי בתשעה לחודש על כרחו יזה הזאת שביעי בי"ג דלפי זה למה לי הטעם שאסור להטביל בשבת אפי' הי' מותר להטביל בשבת בניסן לצורך חגיגת חמשה עשר שהרי אם לא יזה הזאת שביעי בי"ג שוב צריך אעפ"כ הוצרך להטבילה בי"ב כדי לשחוט החגיגה בי"ג ונניח דברי הראב"ד. גם הזאה שלישי מחדש לדעת הראב"ד בפ"ו מק"פ הלכה וי"ו דלעולם צריך ונדבר משיטת הגמ' ובמשנה דשקלים הזאת והנה מה ששוחט בה בי"ד מיד הוא השביעי להיות חמישי לשלישי ואם כן אם לא יזה בי"ג ויזה בי"ד יהיה זה נחשב מפני שודאי הטבילוהו בעליו אתמול שיהיה לו הערב שמש קודם י"ד ואמנם. לשלישי שלו ולא יהיה שביעי שלו עד י"ח בניסן ולא יהיה לו קופיץ לחגיגת ט"ו זה יתכן אם היינו יודעים בוודאי שסכין זו היום נאבדה ואם כן כבר הוטבלה. או לשלמי שמחה ואם כן בודאי הזה בי"ג איך אמר שונה דמשמע הזאה שניה אתמול אבל אכתי איך שוחט בה בי"ד מיד ומ' מעיד שנאבדה היום ואולי כבר ולא היה לו לומר רק מטביל אם נפרש שונה היינו הזאה שניה וצריך לומר נאבדה אתמול וקודם טבילה וצריך לומר הטעם כיון שרבים מצויים בירושלים שהראב"ד נגד הרמב"ם דבר שהרמב"ם שמפרש שמזה היה לו לפרש שונה אם נאבדה אתמול לא היתה מונחת עד עתה שמסתמא המוצאה נוטלה וכיון כנ"ל והרמב"ם לשיטתו יכולה הזאת שביעי להיות רחוקה מהזאה שלישי שהיא מונחת עדיין ש"מ שרגע קודם להמציאה הוא שנאבדה והקופיץ בי"ד שחל. ואינה צריכא להיות דוקא חמישי במכוון כמבואר שם בהלכות פסת ובפי"א בשבת אינה ראוי' בו ביום ואפי' אם נימא כדעת הר"י מקורבל וכבר הביא מפרה אבל הראב"ד לעצמו נשאר בדעתו שא"צ הזאה כלל: אתמול החגיגה וצריך הוא לקופיץ לשבור עצמות מ"מ בשבת לא ישבור עצמות ובלימוד התלמידים בילדותי הרביתי חידושים הרבה בסוגיא דקופיץ ובפרט לדברי רש"י במסכת שבת דף קכ"ג ע"ב שפירש סכינא דאשכבתא הוא ואמנם כבר דשו בו רבים אח"כ בסוגיא זו ושמעתי דברים סכין של הקצבים שקוצבים בו בשר ולדעתי זה קופיץ ממש ואם כן הוא כלי הרבה שכיונו לדעתי חדלתי מהעלותם בספר מוקצה ואסור לטלטלו בשבת ובודאי לא טלטלוהו בעליו היום בשבת ומאתמול שום אמר רבא מ"ט דבן דורתאי דכתיב וזבחת וגו' ואמר רחמנא וזבחת נאבד אם כן אפי' אין בחגיגה משום ש"ע וצריך בלילה קופיץ לחגיגה מ"מ כיון פסח אמר רב אשי ואנן טעמ' דפרושים וכו' ראיתי לרבינו הגדול שנאבד מאתמול חיישי' שמא קודם טבילה נאבד ובזה כבר מתורץ קושיית בפ' יו"ד מק"פ הלכה י"ב וזה לשונו כשמקריבין הפסח בראשון מקריבין עמו מהרש"א שהקשה דאם חל בשבת אמאי שונה ומטביל הרי ודאי הטבילוה אתמול ביום י"ד מן הבקר וכו' ככל זבחי השלמים וזו היא הנקראת חגיגת י"ד ועל זה לצורך חגיגת ט"ו ולפי מ"ש ניחא דכשחל בשבת בודאי כבר נאבדה מע"ש. נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר אימתי מביאין עמו חגיגה זו וכו' ומעתה נחה שקטה הפליא' הגדולה שתמהו קמאי דקמאי על הר"י מאורליינש אבל אם חל י"ד בשבת או שבא הפסח בטומאה או שהיו הפסחים מרובים ומקורביל דמה משני שחל בשבת והרי לשיטתם אע"פ כן הביאו החגיגה מע"ש אין מביאין עמו חגיגה ואין מקריבין אלא הפסחים לבד הל' חגיגת י"ד וצריך להם בליל פסח הקופיץ לשבירת עצמות ולפי מ"ש ניחא שאם חל בשבת רשות ואינה חובה ונאכלת לשני ימים וכו' ואסור להניח מן הבשר ליום שלישי כבר נאבדה אתמול ובזה ניחא מה דלא הקשה סיפא ארישא ולהקשות אי חל. שנאמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר מפי השמועה בשבת הא תניא בסיפא שוחט בה מיד ואיך אמרה הרישא שונה ומטביל ולדידי למדו שזו אזהרה למניח בשר מבשר חגיגת י"ד ליום ט"ז שנאמר לבוקר בוקר ניחא דרישא בקופיץ מיירי והקופיץ שונה ומטביל לפי שודאי נאבד מאתמול. של יום השני ע"כ לשון הרמב"ם ולא ראיתי לאחד מנושאי כליו שנתן לב לדברי וסיפא דקתני שוחט בה מיד אסכין קאי וכפירושו של הראב"ד ועל מה דקאמר רבינו בזה כאלו הם דברים פשוטים ואני נתקשיתי בהם הרבה שאחר שדרש ברישא בשלשה עשר שונה ומטביל ועל זה קאמר דאם חל י"ד בשבת שוחט. חגיגת י"ד מוזבחת אם כן איך היא רשות ובשלמא בגמרא בדף ע"א ע"ב דיליף בסכין שמצא בי"ג מיד לפי שבודאי טבלה בי"ב לצורך חגיגת י"ד דשוחט אז עולא ילין לבוקר שפיר היא רשות שלא נצטוינו על הזביחה רק על ההלכה שאשר בי"ג כדברי הר"י מאורליינש ומקורביל ובין רישא ובין סיפא ניחא ורישא הכי חזרת רשות הוא וקרא מזהר שאם תזבח ביום זה אזי לא ילין אבל האי קרא קתני סכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד בכל גווני בין חל בחול ובין חל בשבת וזבחת לה' אלקיך צאן ובקר אם הוא רשות מה חידש לנו הכתוב הלא בכל עת שהסכין אינו מוקצה בשבת שהרי צריך הוא לשחיטת הפסח בי"ג שונה ומטביל. יכול להביא נדרים ונדבות זכרים ונקיבות באן ובקר כרצונו אלא ודאי דהאי לפעמים שונה ומטביל דהיינו בחל י"ד בחול קופיץ בין בזה ובין בזה לפעמים קרא צווי הוא לזבוח החגיגה ויותר מזה תמוה איך אחז דבר שנדחה בגמרא שונה ומטביל דאפילו בי"ד לפעמים שונה ומטביל דהיינו בחל י"ד בשבת חל י"ד. שהרי רב פירש מפסוק זה טעמיה דב"ד ועל זה השיב רב אשי ואנן טעמא בשבת שוחט בה מיד בסכין זו שנמצא בי"ג ולהכי קתני שוחט דבקופיץ לא שייך דפרושים וכו' אלא קרא לכדרב נחמן ועל מותר הפסח קאי ואיך דרשו שוחט ובזה מתורץ נמי מה דאמר לעולם רבנן דאי בן תימא א"כ לא מצי הרמב"ם על החגיגה: קאי שוחט בה מיד דסיפא אסכין שנמצא בי"ג דלבן תימא אמאי ישחוט בה מיד ועוד אי האי קרא על החגיגה קאי וקאמר וזבחת פסח אם כן דחי שבת הרי לבן תימא א"א להביא החגיגה בי"ג שהרי לדידיה אינה נאכלת אלא ליום וכדמפרש רב טעמיה דב"ד דאם לא כן למאי הלכתא קרא הכתוב ולילה ולא היה צריך להטבילה בי"ב אלא ודאי אקופיץ קאי כפירוש רש"י א"כ החגיגה פסח אלא להורות שהוא דותה שבת כפסח דהרי מפורש בהך קרא איך מיירי רישא בשבת וקשיא רישא אסיפא ואפי' אם נימא כפירוש הרמב"ם. שבא מן הצאן והבקר ובקרא דלא ילין מפורש שנאכלת לשני ימים וע"כ קראו ואסכין שנמצא בי"ד קאי ולרבותא דאפילו חל בשבת ויש כאן חשש חילול. פסח לדחיית שבת וצריך לומר בזה לדעת רבינו דלעולם וזבחת רשות וקרא שבת אם הסכין טמא אפי' הכי שוחט בה מיד אעפ"כ כבר מוכח דרישא. קאמר הצאן ובקר דהיינו החגיגה יהיה דינו כפסח ולהכי קראו פסח ולא לענין דקופיץ לא מיירי בשבת דוקא דאל"כ מיותר הך סיפא לגמרי דרבותא זו מרישא שבת רק לענין שתהא נאכלת צלי ולהיות זמן שחיטתה אחר תמיד כמו פסח שמעינן לה כיון דקופיץ בי"ד שונה ומטביל היינו בשבת דוקא אם כן על כרחך. והא דלא כתב הרמב"ם בפירוש כן היינו משום שאין דרכו לכתוב פרטים שלא ויסכין אפי' בשבת שוחט בה מיד דאל"כ מה בין קופיץ לסכין ולכך הוצרך נזכרו בגמרא בפירוש כידוע למי שבקי בספרו: לומר לעולם רבנן: ובזה זכינו לעמוד על דעת רבינו בהל' חמץ ומצה פ"ח הל' ב' שכתב והמקשה חזר והקשה לו והא מדקתני סיפא וכו' דוק בדברי המקשה שם סדר ההגדה וכתב הלילה הזה כלו צלי ותמה הלח"מ דהרי רב הזה שהאריך והביא כל המשנה עד נמצאת קשורה לסכין. חסדא קאמר על משנה זו דברי בן תימא וכיון שרבינו פסק בהלכות קרבן פסח הרי היא כסכין ולפי' רש"י די היה לו להביא רישא דסיפא חל להיות בשבת שנאכלת לשני ימים א"כ פסק דלא כבן תימא ואיך פסק כאן הלילה הזה כלו שוחט בה מיד ולמה הביא כל המשנה ולכן נלע"ד שעקר הקושיא מה דקתני צלי ולפי מ"ש ניחא דר' חסדא דאמר זו דברי בן תימא סובר דהאי קרא נמצאת קשורה לסכין הרי היא כסכין מכלל דרישא לאו בשבת דאי בשבת דוזבחת לכדרב נחמן למותר הפסח אתי ולא דריש חגיגה מהאי קרא ולכך ומטעם שהיא מוקצה ובודאי נאבדה מאתמול א"כ מה בכך שנמצאת קשורה קאמר דהלילה כלו צלי הוא דברי ב"ת דאי רבנן מהי תיתי תהיה החגיגה צלי לסכין אדרבה זה ראיה שגם הסכין נאבד אתמול עם הקופיץ ואף שהסכין אף. אבל הרמב"ם לשיטתו דאיהו יליף חגיגה מקרא דוזבחת וכרב דדריש האי אם נאבד אתמול מכל מקום כבר הוטבל בי"ב לצורך חגיגת י"ד שמביא בי"ג קרא לחגיגת י"ד ולדידיה גם לרבנן נאכלת צלי דהרי לזה קראו הכתוב פסח לרבנן שנאכלת לשני ימים מ"מ כיון שודאי לא נאבד עתה בשעתו ועל כרחך וכנ"ל ולכך אף שפסק בהל' ק"פ שנאכלת לשני ימים ובאה מן הצאן ומן הבקר שהיה מונח ולא הגביהו אדם א"כ אולי כבר נאבד כמה ימים ואולי בי"ב נאבד וכו' אעפ"כ פסק בהל' חמץ ומצה הלילה הזו כלו צלי ולא עוד אלא שנלע"ד קודם טבילה: שגם רב חסדא דקאמר זו דברי ב"ת בא רק להשמיענו דלא תימא ביון דב"ת ובזה נלע"ד לפרש דברי הירושלמי שם בשקלים על המשנה קופיץ בין דריש מקרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח אם כן נימא דדוקא ללינה אקשי א בזה ובין בזה שונה ומטביל תנא הסכין הקשורה לה הרי הוא. ולא לדבר אחר קמ"ל רב חסדא דגם ב"ת סובר שנאכלת דוקא צלי אבל עודה כמותן עכ"ל הירושלמי והנה בודאי אין כוונת הירושלמי שהקופיץ הוא כסכין ר"ח דנה רבנן דדרשי מקרא דוזבחת וגו' סוברים שהוא צלי ואדרב' לרבנן ודאי דאם כן מה חידש התנא הזה הרי זה שנינו במשנה נמצאת קשורה לסכין הרי כן הוא שהרי קראו פסח ולא פירט שום פרט לאיזה ענין קראו פסח אם כן היא כסכין אלא ודאי הפירוש היא להיפוך הסכין הקשורה לה הרי היא. לכל מילי קראו פסח חוץ מה שמפורש בקרא שאינו כפסח ותדע שכן הוא כמותה היינו שהסכין הרי היא כקופיץ ואם כן קשיא ברייתא אמתניתין ולפי דאל"כ אמאי לא רמי בגמרא סתמא אסתמא דכאן בפרקין סתם התנא דלא מ"ש לא פליגי מתני' וברייתא מתניתן מיירי בחול ואז הקופיץ הרי הוא כסכין הב"ת שהרי שנינו במשנתינו ונאכלת לשני ימים ובפ' ע"פ שנינו הלילה הזה כלו צלי אלא ודאי כמ"ש ובהכי ניחא דלקמן בפ' ע"פ דף קט"ז ע"א על גוף המשנה הלילה הזו כלו צלי לא הביא הגמרא דברי רב חסדא כלל ועיין שם בתוספות בד"ה כלו צלי שהרגישו בזה ולדידי ניחא דרב חסדא לא לפרש המשנה ההיא בא אלא דהוא גופא קשיא דאיך נמשך הרמב"ם אחרי דברי רב דדריש קרא דוזבחת פסח לחגיגה כיון שרב אשי דחי דברי רב וקאמר קרא לכדרב נחמן וכו' איך שביק רבינו דברי רב אשי ועוד כיון שרבינו דורש דחגיגה דינו כפסח לצלי אם כן למה תדחה שבת ג"כ מהקישא דפסח ותראה דגם רב דפירש טעמו דב"ד לא לפסוק הלכה כב"ד בא ולפסוק כפרושים אלא רב לא בא רק לחדש דהך קרא דוזבחת פסח צאן ובקר לחגיג' אתי כדדריש רב ואפילו לדידן אמר רב כן ואין הכרח מפסוק זה להכריע דדחי שבת דאף דאקיש רחמנא חגיגה לפסח לכל הדברים אעפ"כ לענין שבת תליא בפלוגתא דתנאי ובילדותי הייתי רגיל להסביר לתלמידיי דלהלל הבבלי לעיל בריש פרקין דדריש פסח דדחי שבת מג"ש דבמועדו ולא דריש משמעות עיין שם בתוספות ד"ה מה מועדו וכו' וא"כ פסח גופיה למד בג"ש ואינו חוזר ומלמד בהיקש לחגיגת י"ד משא"כ לתנא דלקמן דף ע"ז ע"א דדריש ממשמעות במועדו שדחי שבת שפיר ילפינן חגיגה מפסח בהקישא ואם כן רב לעצמו דריש מג"ש ולכך אף דמוקי קרא דוזבחת על חגיגת י"ד אפ"ה לא דחי שבת אבל ב"ד סובר משמעות במועדו הוא אפילו בשבת ולכך יליף מיניה חגיגה בהיקש ורב אשי הקשה ואנן טעמא דפרושים וכו' כוונתו שאם הך קרא דוזבחת לחגיגת י"ד אתי אם כן כל הני דדרשי ממשמעות דבמועדו משמע אפילו בשבת יהיו סוברים דדחי שבת ואם כן מדוע לא פירשו כל הני תנאי לדרוש כב"ד ולכן תמה רב אשי ואמר אנן טעמא דפרושים וכו' אלא קרא לכדרב נחמן ולא שבא רב אשי להכריע כרב נחמן אלא רב אשי חידש דנוכל לאוקמי קרא כדרב נחמן ולכן כל אותן תנאי דילפי ממשמעות דבמועדו ואעפ"כ מודו דחגיגה לא דחי שבת היינו משום דהם לא מוקמי קרא דוזבחת לחגיגת י"ד אלא מוקמי ליה למותר הפסח אבל הני תנאי דדרשי גזירה שוה מבמועדו יכול להיות דמוקמי לקרא דוזבחת לחגיגת י"ד כרב ואפ"ה לא דחי שבת משום דדבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש וכיון דרב אשי לא בא לדחות גוף דברי רב דדריש קרא דוזבחת לחגיגת י"ד פסק הרמב"ם כרב דקרא איירי בחגיגה ואפ"ה לא דחי שבת אבל צלי נאכלת] ודבר זה עצמו אם הרמב"ם יליף מג"ש או ממשמעות דבמועדו דברנו במקום אסר] כך היית' רגיל להסביר לתלמידיי שאם ילפינן מג"ש דדחי שבת לא נוכל למילף מיניה חגיגה בהיקש ועכשיו נתתי אל לבי כמה עיקולי ופשורי בדבר זה חדא דדבר זה עצמו אם דבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש לא ברירא ואדרבה לרב פפא בזבחים דף נ' ע"א ודאי חוזר ומלמד ואפי' למר זוטרא שם דפליג ואמר למד ומלמד בעינן עכ"פ ספק הוא ובעיא דלא איפשטא ועוד כיון דילפינן מפסח דברים הכתובים בגופו צלי וכיוצא בו בהיקש הזה ממילא ילפינן מיניה אפי' דבר שבפסח עצמו למד ממקום אחר והר' זה דומה למה דאמרינן ביומא דף נ"ו ע"א חוץ מבפנים בחד זימנא גמר ע"ש בפירוש רש''י ועוד תינח שבת אבל למה לא ידחה החגיגה טומאה שהר' טומאה כתיב בפסח עצמו ולזה רמזתי לעיל שיש מקום לחלק בחגיגה בין שבת לטומאה] ולכן נתתי אל לבי והנה נהפוך הוא מאשר שניתי בילדותי ואקדים לך תחלה דבר אחד וזהו שאף שאין למדין בקדשים למד מן הלמד אבל יוכיח עושין אפילו למד מן הלמד ודבר זה אף כי לא ראיתיו מפורש לקחתיו מדברי רש''י במסכת זבחים דף נ' ע''א ולטעמיך תיתי מבנין אב מעולה וכו' חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי ופירוש רש"י בד"ה ומחדא לא אתיא מילתא באפי נפשה היא ולאו למפשטי בעיין וכוונת רש"י בזה דאי למפשט בעיין קשה ולטעמיך שאינו מלמד אכתי נלמדנו מעולה דכתיב בגופי' ואי משום דפרכינן שכן כליל אכתי נימא חטאת תוכיח ולכן פירש רש"י דמלתא באפי נפשה היא ומעתה אי ס"ד דגם יוכיח לא עבדינן מדבר שאינו כתוב בגופי' אם כן שפיר הוא למפשט בעיין דתיתי מתרתי אלא ע"כ שאינו מלמד וליכא למימר חטאת יוכיח עיין שם היטב ותראה שכן הוא ומעתה אני אומר דאי משמעות במועדו משמע שבת וטומאה ע"כ דלא אקיש רחמנא חגיגה לפסח לשבת וטומאה דאל"כ למה לי במועדו בתמיד ובשאר קרבנות צבור נלפינהו מפסח ואי פרכינן מה לפסח שכן כרת כדאמרינן לקמן דף ע"ז ע"א אמרינן חגיגת י"ד יוכיח אלא ודאי מדאיצטריך במועדו בכולהו ש"מ חגיגת י"ד לא אתקש לפסח לענין שבת וטומאה כלל וכל זה אי דרשי' משמעות במועדו אבל אי דרשינן מג"ש שפיר ילפינן גם חגיגת י"ד בהיקש הנ"ל וכיון דפסח גופי' לא ידעינן דדחי שבת רק מתמיד בג"ש ממילא איצטריך למכתב בתרווייהו במועדו לג"ש וכמו"ש התוס' בדף ס"ו ע"א בד"ה מה מועדו דאי מג"ש יליף אין מן הצורך לשום צריכותא ואי קשיא א"כ אלה תעשו במועדיכ' דכתיב לשאר מוספי הרגלים למה לי דכיון דכתיב ג"ש בפסח ותמיד ילפינן שאר קרבנות צבור מתמיד לענין שבת ומפסח לענין טומאה ואי פרכינן שכן כרת ושכן כליל נימא חגיגת י"ד יוכיח י"ל דפרכינן שכן ישנן לפני הדבור ועיין בדף ע"ז ע"א בתוס' ד"ה שכן יש בהם צד חמור וחגיגה היתה לפני הדבור דכתיב ויחגו לי במדבר העולה מזה דאי משמעות דמועדו ילפינן אז חגיגה אינו דוחה שבת ולא טומאה דאל"כ למה לי במועדו בתמיד אבל אי מג"ש יליף שפיר מקשי' חגיגת י"ד לפסח לשבת וטומאה וא"כ סליקו דברי הרמב"ם כהוגן דרב לעצמו אף דיליף חגיגת י"ד מקרא דוזבחת מ"מ אין חגיגה דוחה שבת וטומאה דאיהו דריש משמעות במועדו וב"ד סובר דילפינן מג"ש וא"כ שפיר סובר דחגיגה דחי שבת ורב אשי תמה אנן טעמא דפרושים וכו' דא"כ הלל הבבלי דיליף מג"ש יהיה כפרושין ולכן אמר רב אשי דאיכא לאוקמי קרא לכדרב נחמן אבל ההוא תנא דיליף משמעות דבמועדו שפיר מוקי ליה לחגיגה כרב ופסק הרמב"ם כרב הכל כנזכר למעלה וכיון דלתנא דדריש משמעות דבמועדו מוכח דלא דחי שבת היא גופא קשיא למה לא תדחה שבת אלא ודאי שאינה חובה והאי וזבחת לאו לשון ציווי הוא אלא להורות שאותו צאן ובקר שתשחוט ב"ד בניסן הוא כפסח לענין צלי ושרשאי להביאו אחר תמיד של בה"ע וסליק כהוגן גם מה שפסק הרמב"ם שהיא רשות.