צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 65

שם מכדי טלטולא בעלמא הוא תדחי שבת משום פסח מכאן ראיה לפירש רש"י במשנתינו שאף בלי גזירה דשמא יעבירנו יש בהזאה איסור שבות דהרי המקשן כאן אכתי לא אסיק אדעתא גזירה דשמא יעבירנו וא"כ למה אמר תדחי שבת משום פסח מאי אריא משום פסח אפילו בעלמא בשאר ימות השנה כשחל שביעי בשבת למה לא יזה כיון שאין בו שום איסור אפי' שבות ולמה אמר תדחי שבת מאי דיחוי יש בדבר המותר אלא ודאי שהמקש' ידע שהזאה יש בה שבות דמתקן גברא אלא דהקשה דשבות קל כזה שאין בו שום גזירת איסור תורה לא הי' לחז"ל להעמיד במקום עשה דפסח שיש בו כרת ובאמת פריך בין לר"א ובין לרבנן והא דלא הקשה על הבאתו והרכבתו וחתיכת יבלתו שהרי גם הם אינם אלא משום שבות והוה ליה להקשות שידחו שבת משום פסח י"ל דהרכבתו ידע שיש חשש שמא ישאנו כפות ברה"ר או מרה"ר לרה"י ובהבאתו מחוץ לתחום שמא יביאנו חוץ לי"ב מיל שהוא דאורייתא להרי"ף ולהרמב"ם וחתיכת יבלתו שמא יחתוך בכלי אבל בהזאה לא ידע שום חשש תורה ולכן הקשה לדחי משום פסח ומשני רבה שגם בהזאה יש חשש תורה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וקושיא שני' שהקשה פירש בהדיא דלר"א הוא דמקשה ומזה ראיה דמה שהקשה תחלה הקשה אפי' לרבנן תום ד''ה אם דחו וכו' שכבר הוכיח שאין חילוק בין אפשר ללא אפשר וכו' וכתב מהרש"ל אבל בק"ו דלעיל מה שחיט' וכו' וכתב מהרש"א ק"ק דהא הקטר חלבים נמי הוזכר ברישא דמתניתין ואימא דעליה סמיך שאין חילוק בין אפשר ללא אפשר וי"ל דבמתניתין אי סמוך אהקטר חלבים מיני' ובי' הוה לי' למעבד ק"ו ולא משחיטה עכ"ל מהרש"א ולענ"ד אין דבריו מוכרחים דאכתי איכא למימר דסמיך אהקטר חלבים אלא דידע מתשובת ר''ע שמא ימצא הזבח פסול אך שד"א ידע להשיב על זה א"כ משחט נמי לא נשחט ולכך מהקטר חלבים לחוד לא הוה מצי למעבד ק"ו משום דשאני הקטר חלבים דליכא חשש שמא ימצא הזבח פסול ולכך הוצרך ללמוד ק"ו משחיטה וצריך לומר דלפי זה לא מהני ליה הקטר חלבים להוכיח שאין חילוק בין אפשר וכו' דדלמא ה"מ שאין חילוק היכי שאין חשש סמא ימצא פסול אבל היכי דאיכא הך חששא שפיר יש חילוק בין אפשר ללא אפשר אלא דלפי זה נסתר תשובת ר"א משחט נמי לא נשחט דשאני שחיטה דלא אפשר

ד"ה שמא יעבירנו וכו' וא"ת ואמאי חיישינן וכו' ויחזור ויטמא את המים רצונם בזה דמסתמא לא קיימ"ל כר"א בן שמוע דאמר בזבחים דף צ"ג ע"א דמים שנטמאו כשרים להזות כיון דרבנן פליגי כדמשמע שם ואמנם בכל הלכות פרה אדומה לא מצאתי בדברי הרמב"ם שזכר דין זה דמים טמאים אם כשרים להזות או לא כלל. ובדברי התוס' הללו נתקשיתי מאד אם דעתם שאפילו נושא לצורך הזאה ג"כ נטמא הנושא אם כן תקשי להו היכי משכחת הזאה כלל שהרי המזה בשעת הזאה נושא המים ואם נימא שהנושא לצורך הזאה לא נטמא כלל כאשר מבואר באמת כן בדברי הרמב"ם בריש פ' ט"ו מפרה א"כ גם כאן הרי הוא נושאם לצורך הזאה וצריך לומר שדעת התוספות דנשיאת המים ד' אמות ברה"ר לא מקרי לצורך שהרי אפשר שיבא הטמא הנה למקום שהמים הם שם ויקבל הזאה ולכן מקרי טלטול הזה שלא לצורך הזאה ונטמא הנושא אלא דלפי זה נסתר קושיית הגמרא ולר"א נעברי' דהא אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין וכו' ואם זה מקרי שלא לצורך הזאה הא ודאי דלא מתיר ר"א מה שה א שלא לצורך המצוה ועוד אני תמה על דברי התוספות דמאן יימר דרבה על נשיאת המים חשש שיעביר ד' אמות ברה"ר ודלמא על האזוב חשש שיטלנו ד"א ברה"ר וכעת לא נתיישבו דברי התוס' אצלי והדבר צריך עיון:

ע"ב מדקמהדר אטמא שרץ וכו' ואע"ג דליתי' בצבור איתא ביחיד מכאן יש לתמוה על הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש הל' י"ב שכתב כיצד דוחה את הטומאה וכו' והיו רוב הקהל טמאין למת וכו' אבל הטמאין בטומאה אחרת כגון זבין וכו' וטמאי שרץ ונבילה וכיוצא בהן לא יתעסקו ולא יכנסו בעזרה ואעפ"י שנעשה בטומאה וכו' שלא נדחית אלא טומאת מת בלבד עכ"ל רבינו ולדבריו אם רוב צבור טמאי שרץ לא דחיא טומאה ואינן יכולים לעשות הפסח בטומא' שרץ וא"כ איך קאמר כאן דליתי' בצבור והרי גם בצבור אם רוב הצבור טמאי שרץ אמרינן להו זילו טבולו ואי לא טבלי לא עבדי ומה זה ראי' לטמא מת בשביעי שלו דהא שפיר ליתי' בצבור דאם היה רוב צבור טמאי מת בשביעי שלהן שחל בע"פ עבדי בטומאה ולא אמרינן להו זילו וקבלו הזאה וטבילו לכך גם ליחיד לא אמרינן שיזה בשבת ואי משום דתני בהך ברייתא ושאר כל הטמאים ופירש רש"י וכגון טמא מת בשביעי וכו' היא גופה קשיא מנ"ל להמקשה דכוונת הברייתא גם על טמא מת בשביעי שלו ודלמא ושאר על הטמאים היינו כל טמאי מגע כיוצא דשרץ כגון שנגע בנבילה או בזב או במצורע אבל טמא מת בשביעי שלו באמת אינו חייב כרת משום דליתי' בצבור ונראה דהא וודאי מדמקשה מהך ברייתא ידע בודאי שגם ר"א אינו חולק על הך ברייתא וגם איהו סובר דטמא שרץ חייב כרת דאל"כ אין כאן קושיא על רבא וכן כתבו התוס בדף צ"ב ע"ב בד"ה אלו פטורין וכו' דהתניא יכול לא יהא וכו' ומשמע דליכא מאן דפליג עלה מדפריך מינה לרבא עכ"ל התוס' שם ומצינו לר"א דס"ל דרך רחוקה היינו מאיסקופת העזרה ולחוץ לקמן דף צ"ג ע"ב במשנה ולפי זה היא גופה קשיא היכי משכחת לר"א שיהיה טמא שרץ חייב כרת דהא ודאי שאינו עומד בעזרה ממש דהרי טמא הוא ואינו רשאי לבוא לעזרה וכיון שעומד מאיסקופת העזרה ולחוץ א"כ דל טומאתו מיני' בלאו הכי פטור מכרת שהרי הוא בדרך רחוקה ומ"ש לקמן דף צ"ג ע"ב אין דרך רחוקה לטמא היינו שם דקאי אליבא דעולא דדרך רחוקה היינו מן המודיעים ולחוץ נמצא שבאמת הטמא איני בדרך רחוק' שהרי הוא עומד בירושלים אלא שמחמת טומאתו משוהו לדרך רח קה שהרי ג"כ אינו יכול לכנס כל שעת שחיטה ועל זה משני אין דרך רחוקה לטמא וכדפירש רש"י שם דטמא אין פטור שלו משום דרך רחוקה רק משום טומאה אבל אם הטמא באמת הוא בדרך רחוקה והרי הוא בדרך רחוקה ממש ואטו הואיל והוא גם כן טמא יתחייב כרת ומגרע גרע מטהור ואף שהתוספות בדף צ"ד ע"ב בד"ה ואין דרך רחוקה הרגישו בזה ותמהו ס זה וזה לשונם תימא כשהוא עומד חוץ לעזרה והוא ערל או טמא חייב בפסח ואם ימהול ויטהר יפטור מיהו דוגמת זה מצינו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו עכ"ל התוס' והנה תמיהתם בודאי היא תמיה רבה עד מאד אבל מה שרצו לדמות זה לראוי לבילה אני בער ולא זכיתי להבין דבריהם דאם כוונתן דלהכי פטור הטהור מפסח הואיל וראוי לבילה אם כן הטהור שאינו בדרך רחוקה כלל ועומד בעזרה ממש פשיטא יהיה פטור מפסק שאין לך ראוי לבילה יותר ממנו והתורה אמרה והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וגו' ונכרתה וגו' אבל הנלע"ד בזה שבחנם תמהו התוספות ואין כוונת הגמרא שם במה דמשני אין דרך רחוקה לטמא אלא לדוגמא למילף מיני' ערל וכמו שפירש"י שם עיין שם והביא הגמרא ראיה דאין דרך רחוקה לערל כי היכי דאמרינן לעיל בדף צ"ג לעולא דאין דרך רחוקה לטמא ואליבא דעולא דס"ל מן המודיעים ולחוץ שפיר אין דרך רחוקה לטמא שהרי הטמא לדידיה אינו בדרך רחוקה שהרי הוא מן המודיעים ולפנים אלא שבשביל טומאתו אתה רוצה ליתן לו דרך רחוקה וקאמר עולא שאין הדין כן דאין דרך רחוקה לטמא והכי נמי ערל לר"א אין נותנין לו דין דרך רחוקה בשביל ערלתו ומיירי שהערל עומד בתוך העזרה וע"ש ברש"י אבל בטמא ממש ואליבא דר"א דאמר דרך רחוקה מאיסקופת העזרה ולחוץ לא משכחת ליה שלא יהיה באמת בדרך רחוקה שהרי על כרחו הוא מאיסקופת העזרה ולחוץ ואם כן שפיר קשה האיך משכחת לר"א שיהי' טמא שרץ חייב כרת והנלע"ד בזה דשפיר מצינו טמא שרץ שלא יהי' כלל בדרך רחוקה ויהיה עומד בעזרה ממש ואף שכתב הרמב"ם שם בהל' ביאת מקדש שהטמאים בטומאה אחרת כגון וכו' וטמאי שרץ חייבים כרת על הביאה וכו' היינו לדידן דקי"ל כת"ק: דר"א לקמן דף צ"ה ע"ב דדחקו זבין ומצורעין ונכנסו בפסח הבא בטומאה חייבין כרת אבל ר"א דסובר שם דחקו זבים ומצורעים ונכנסו פטורים מכרת, אם כן פשיטא שטמא שרץ פטור מכרת ולא זו שפטור אלא אפילו פטור ומותר ועד כאן לא אמר ר"א פטורים מכרת דמשמע מכרת פטורים אבל עכ"פ אסורים לכנס אלא בזבין ומצורעין דהא באמת יש לתמוה כיון דדריש בשעה שטמאי מתים וכו' זבין ומצורעים וכו' ובשעה שאין טמאי מתים וכו' כיון דאקשינהו בזה לטמאי מתים א"כ כשם שטמאי מתים מותרים לכתחלה ראוי להיות אף זבין ומצורעים מותרים ורש"י לעיל דף ס"ז ע"ב נדחק בזה וכתב אין זבין וכו' בשילוח הראשון שהוא בכרת ומיהו לכתחלה לא אישתרו דהא גלי רחמנא לנפש וכו' ואהני הקישא לפוטרם מכרת עכ"ל רש"י ואני תמה אטו כרת נזכר בהך קרא דוישלחו ומה שכתב רש"י דהא גלי רחמנא לנפש וכו' כבר דברנו מזה לעיל דמלנפש אין ראיה רק שלא יעשו זבין ומצורעין הפסח אבל היכי נזכר בהאי קרא ביאת העזרה והנלע"ד כוונה אחרת לר"א בזה דאמר שפטור י"מכרת דמשמע איסו' איבא דהרי אנן דרשינן בשע' שטמאי נפש משתלחין וכו' ובשעה שאין טמאי נפש משתלחין וכו' היינו להקיש זבין ומצורעין לטמאי נפש שכשם שהותרו הם שמה בעת ההוא כך הותרו זבין ומצורעין שמה וזה שייך במחנה שכינה שטמאי נפש משתלחים משם ובשעה שפסח בא בטומאה אין טמאי נפש משתלחים משם כך באותו שעה גם זבין ומצורעים אינן משתלחי' משם והיינו ממחנה שכינה אבל ממחנה לויה וממחנה ישראל לעולם בשום זמן אין טמאי מתים משתלחים ואפ"ה זבין ומצורעין משתלחים זב ממחנה לויה ומצורע גם ממחנה ישראל ושם לא שייך בשעה שאין טמאי מתים משתלחים שהרי לעולם אין טמאי מתים משתלחים משם ונמצא על מחנה לויה ועל מחנה ישראל אין ללמוד שום קולא לזב ומצורע אפילו בפסח הבא בטומאה אלא שבמחנות ההם ליכא כרת רק לאו ולכן לא נוכל לומר שזבין ומצורעין מותרים בפסח הבא בטומאה לכנוס להעזרה שאם אסורים במחנה לויה באיזה דרך יכנסו לעזרה לכן לא אמר ר"א רק שפטורים מכרת שכרת לא שייך חוץ למחנה שכינה אבל טמא שרץ שאינו עליו שום ריחוק מחנה רק ממחנה שכינה א"כ בשעה שאין טמאי מתים משתלחים דהיינו בפסח הבא בטומאה גם הוא אינו משתלח כלל ומות הוא לכתחלה לכנוס לעזרה אלא שאינו רשאי לעשות הפסח דגלי רחמנא לנפש ואז כשעומד בעזרה ואינו מטהר עצמו לעשות הפסח במועדו חייב כרת וכל זה משכחת בפסח הבא בטומאה דהיינו שרוב צבור טמאי מתים ואז אין טמאי מתים משתלחים ומשכחת לה שהטמא שרץ עומד בעזרה ואז משכחת בו חיוב כרת אם אינו טובל וזה משכחת ביחיד שהוא טמא שרץ שאומרי' לו טבול והיינו כשהוא בעזרה אבל לא משכחת רוב הצבור טמאי שרץ שנאמר להם טבילו ואי לא יטבלו יהיו חייבים כרת שהרי אם רוב הצבור טמאי שרץ אין הפסח בא בטומאה שהרי גלי רחמנא לנפש ולא ניתנה טומאת שרץ לדחות בצבור לדעת הרמב"ם הנזכר ולא הותר לשום טמא לכנוס לעזרה כלל וכל הטמאים עומדים חוץ לעזרה והם בדרך רחוקה לר"א דאמר מאיסקופת העזרה ולחוץ ואינן חייבים כרת ולא אמרינן להו זילו טבילו ושפיר קאמר דליתי' בצבור ואיתי' ביחיד:

שם ואע"ג דליתי' בצבור איתיה ביחיד ויש לתמוה ואטו ר"א חתים על הך ברייתא ואם ההוא תנא דההוא ברייתא סבר דאף מלתא דליתיה בצבור איתי' ביחיד אטו שוב נסגר הדלת בפני שאר התנאים לחלוק על סברה זו וראיתי שהתוס' בריש פרק מי שהיה הרגישו בזה וכתבו דמדפריך כאן מהך ברייתא על רבא משמע דליכא מאן דפליג על הך ברייתא ועל דבריהם הללו גדלה התמי' יותר דהרי רבא גופי' מוקי בדף צ"ד ע"ב דההוא תנא אליבא דר"א דסובר מאיסקופת העזרה ולחוץ פוטר בערל שלא מל ואם כן הרי איכא תנא אליבא דר"א פליג על הך ברייתא ופוטר בערל וא"כ כי היכי דאיכא תנא דפליג בערל ה"נ פליג ר"א בטמא ונראה דשפיר מקשה דהרי רבא לקמן דף צ"ד ע"ב שאמר תנא היא פליג על אביי דמשני שם דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא וא"כ לרבא היא גופה קשיא איך משכחת טמא שלא יהי בדרך רחוקה דאפילו מאן דס"ל מן המודיעים ולחוץ דהיינו שאינו יכול לבוא כל זמן שחיטה והרי טמא שרץ אינו יכול לבוא כל זמן שחיטה דטבול יום אסור במחנה שכינה עד שיעריב שמשו וזהו כל זמן שחיטה והיכי משכחת לשום תנא שטמא שרץ יהיה חייב כרת ואיך תניא בהך ברייתא דטמא שרץ חייב כרת ועל כרחך צריך לומר דמיירי בפסח הבא בטומאה וכמו שכתבתי דאז אף שטמא שרץ אינו יכול לעשות הפסח עם הטמאי מתים [כמו שפסק הרמב"ם שהבאתי לעיל דבריו ואולי מכאן מוכח כדבריו] אעפ"כ מותר הוא לבוא לעזרה דדרשינן בשעה שטמאי מתים משתלחים וכמ"ש לעיל דטמא שרץ מותר אז לכתחלה לבוא לעזרה ושפיר אינו בדרך רחוקה ומאן שמעת לי' הך דרשה כל זמן שטמאי מתים משתלחים ר"א הוא דשמעת לי' וא"כ הך ברייתא על כרחך ר"א היא ושפיר מותיב לרבא דר"א עצמו סובר דאע"ג דליתי' בצבור איתי' ביחיד ואין לדחות דהך ברייתא ר' יהודה היא דמוקמינן ליה לעיל דף ס"ז ע"ב כר"א דהרי קאמר ההוא מבעי' לי' כדר"א דכבר כתבתי שזהו רק להוה אמינא אבל באמת אדרבה ר"י לית לי' דר"א

אלא דלפי זה קשה למה הוצרך להקדים מדקמהדר אטמא שרץ ש"מ וכו' והרי אי הוה ס"ל הך ברייתא שו"ז על ט"ש א"כ פשיטא דליתי' בצבור דהרי כיון דשוחטין א"כ צבור לא עבדי בטומאה וממילא הם בדרך רחוקה וחזינן אע"ג דליתי בצבור איתי' ביחיד ועוד דאיך אפשר דהך ברייתא על כרחך ר"א והרי למסקנא מוקי רבא דר"א סבר ש''וז על ט"ש והך ברייתא מדקמהדר אט"ש ש"מ דס"ל אין שוחטין על ט"ש וזה אפשר לדחות דלמסקנא גם הך ברייתא ס"ל ש''וז על ט"ש והא דקמהדר אטמא שרץ היא גופא קמ"ל אע"ג דליתיה בצבור דצבור טמאי שרץ ודאי בדרך רחוקה הם אפ"ה איתיה ביחיד דמשכחת לי' שאינו בדרך בדרך רחוקה דהיינו בפסח הבא בטומא' והוא עומד בעזרה שם במשנה אימתי מביא חנינה עמו נסתפקתי אם עשו פסח בטומאה שהיו דל הצבור כולם טמאי מת שחל שביעי שלהם בע"פ למ"ד אין ש''וז על טמא מת בשביעי שלו דצבור עבדו בטומאה אם מביאין עמו חגיגה דמ"ש רש"י במשנתינו דחגיגה לא דחי' טומאה דמדכתב רש"י שפסח דחי שבת וטומאה מכלל דחגיגה לא דחי לפי הנראה כונתו שאכילת החגיגה לא דחיא טומאה אבל ההבאה לא ידעתי למה תשתנה החגיג' מכל קרבנות היחיד שערל וטמא משלחי' קרבנותיהם ובפרט לתנא דידן דסובר חניות ארבעה עשר לאו דאורייתא כדאמר רב אשי בגמרא וא"כ ליכא למימר דאיתקש לפסח ועוד דהרי חזינן דלא איתקש לפסח שהרי אינו בא בשבת ובטומאה וא"כ למה לא ישלח הטמא חגיגתו ולכן צריך לומר דכוונת רש"י על האכילה שלא יהיה רשאי לאכלה בליל' ולמה יביאנה וא"כ בטמאי מתים שחל שביעי שלהם בע"פ ויהיו טהורים בלילה למה לא יביאו החנינה שהרי בלילה בעת האכילה כבר יהיו טהורים ואף דחגיגת חמשה עשר אין הטמא מביא היינו משום דפטור מן הראיה וחגיגת חמשה עשר איתקש לראי' אבל חגיגת י"ד לדעתי יש חילוק בין הפרקים שאם הפסח בא בטומאה של טמאי מתים שחל ששי שלהם בע"פ וק"ו ימים הקודמים לששי אינו מביא חגיגה עמו אבל בשביעי שלו מביא חגיגה ובזה אפשר ליתן טעם על שינוי הסדר במשנתינו דברישא הקדים טהרה למועט ובסופה איחר בטומאה באחרונה לפי שמה שאמר ברישא שבא בטהרה דבר מלא דיבר ומה שאמר בסיפא שאינו בא בטומאה לא דיבר דבר מלא שיש חילוק בין טומאה בששי שלו ובין טומאה בשביעי שלו ולפיכך הואיל ואינו דבר מלא איחרו באחרונ' וזהו ג"כ טעמו של רש"י דבתחלה כתב פסח דחי שבת וטומאה ולבסוף סיים חגיגה לא דחי שבת ולא הזכיר בפירוש שאינו דוחה טומאה לפי שלפעמים משכחת לחגיגה אף בטומאה כגון בשביעי ומתורץ קושיית התוספת יום טוב שם בגמרא והכי קאמר אימתי מביאין עמו חגיגה וכו' הך סיומא דוהכי קאמר הוא מיותר והרי כבר השיב על הקושיא דאיידי דתנא הרכבתו והבאתו דלא דחי שבת תני נמי חגיגה דלא דחי שבת ולמה לו לומר דהכי קתני ולא עוד אלא ששינה מלשון המשנה דבמשנה תני אימתי מביא חגיגה עמו ובגמרא קאמר ה"ק אימתי מביא עמו חגיגה הקדים עמו לחגיג' ונראה דלכאור' יש לדקדק על הך שינוי' דאיידי דתני הרכבתו והבאתו וכו' והרי לאו חד טעמא אית בהו דהרכבתו והבאתו הטעם משום דאפשר לעשותן מע"ש וחגיגה א"א להביאה מע"ש אלא דלא דחי' שבת מטעם דהיא לאו דאורייתא ומה שייכות לסמכם אהדדי ונראה דלפי מה שכבר הבאתי בשם הרא"ש בפ' ע"פ סימן כ"ה בשם הר"י מאורליינש ובשם הר"י מקורבל דבחל ע"פ בשבת מביאין החגיגה מע"ש ואוקי לילות בהדי ימים וא"כ שפיר הוה דומיא דהרכבתו והבאתו שעושין אותו מע"ש וגם החגיגה עושה מע''ש וא"כ זה כוונתו במה דסיים והכי קתני לפי שע"פי הנוסחא במשנתינו אימתי מביאין חגיגה עמו עיקר השאל' על גוף הבאת החגיגה ששואל אימתי מביא חגיגה ואימתי אינו מביא אבל לפי ההכי קאמר דשינה לשון המשנה אימתי מביאין עמו עיקר השאלה על הבאתה עם הפסח כאחד אבל אין השאלה על גוף הבאה שגם אם בא בשבת הי' מביא רק לא עם הפסח רק בע"ש ועיקר כוונת משנתינו להורות שמביא החגיגה מע"ש ובלימוד התלמידים אמרתי לתרץ ע"פי זה מה שקאמר תני הרכבתו והבאתו דלא דחו שבת ושביק חתיכת יבלתו והוא דרך חידוד ולא רציתי להאריך כאן. רש"י ד"ה עמו עם הפסח בי"ד בניסן מילדותי הייתי רגיל לפרש דכוונת רש"י בזה לדברי הר"י מאורליינש והר"י מקורבל הנ"ל ולכן פירש רש"י שמביא עם הפסח בי"ד בניסן לאפוקי בחל בשבת שמביא החגיגה בי"ג בניסן אבל עכשיו נתתי לבי שאין אנו אחראין לכך אבל כוונת רש"י בזה עפ"י מ"ש לעיל בפרק הקודם לפלפל אם חגיגת י"ד זמנו אחר תמיד של בין הערבים וכתבתי שזה ודאי שאם החגיגה לאו דאורייתא אי אפשר להביאה אחר תמיד של בה"ע דאטו מתקני רבנן לעקור עשה דעלי' השלם והי' קשה לרש"י על לשון משנתינו אימתי מביא חגיגה עמו דהיה משמע עמו ממש כאחד דהיינו אחר תמיד של בה"ע והרי תנא דידן סבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא כדמפרש רב אשי לקמן ואיך יכול להביא אחר תמיד של בה"ע לכן פירש"י עמו היינו עם הפסח בארבע עשר אבל לא בשעה אחת רק ביום א':