צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 64

ד"ה מה לתמיד ותימא ונילף מבינייהו מתמיד ומילה או משתי הלחם גרידא ולפי מ"ש בדברי הגמ' שפירושו שכן תדיר היינו שאי אפשר לדחותו וזמנו קבוע בשבת א"כ איך נילף מתמיד ומילה והרי הני אי אפשר לדחותם ליום אחר מה שאין כן פסח דתלוי בקביעא דירחא ואמנם כיון שבלא"ה צריך להגי' בתוספות מה דסיימו שתי הלחם גרידא עיין מהרש"א וא"כ נ"ל להגי' נילף או ממילה ומשתי הלחם ורצונם דנילף מתמיד ושתי הלחם או ממילה ושתי הלחם דליכא למיפרך מידי ע"ב אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת דדחו טומאה מנ"ל פירוש רש"י דדחו טומאה מנ"ל הואיל ומועדו לא משמע להו מנ"ל דדחו ואנן קיי"ל דדחו וכו ואומר אני הא ודאי דלשון לא משמע להו שהוא לשון רבים הוא שלא בדקדוק דא"כ קאי על בני בתירה והדבר יפלא ודלמא באמת ב"ב כשם שלז ידעו אם דוחה שבת כך לא ידעו אם דוחה טומאה ואטו ממה ששנינו בכיצד צולין יוקשה על בני בתורה והרי בפירוש שנינו משנה שלמה לעיל כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ואפ"ה ב"ב נסתפקו ולא בימיהם נשנית משנה זו אלא ודאי דעקר הקושיא על הלל דדריש ג"ש וא"כ לית לה משמעות דמועדו ומנא ליה להלל דדחו טומאה והרי אנן תנן שדוחי' טומאה ולא מצינו חולק על זה וא"כ גם הלל ס"ל כן ומנ"ל והגירסא ברש"י ראוי להיות הואיל ומועדו לא משמע ליה ועל הלל קאי אלא שגם בזה אני תמה והיא גופא מנ"ל. להגמ' דהלל לא דריש משמעות דמועדו ואי משום שאמר ג"ש לדידהו אמר כי משמעות דמועדו הוא דבר התלוי בסברה ואולי לא ירצו בני בתירה להסכים לסברה זו ולכן אמר להם אפי' אם משמעות מועדו לא משמע לכם יש לי ג"ש מועדו מועדו מתמיד והיא ג"ש מקובלת מסיני ואין לומר אם כן שקיבל ג"ש זו בקבלה מרבו א"כ על כרחך לא דריש משמעות במועדו דאל"כ א"כ למאי הלכתא נתקבלה ג"ש זו מסיני והרי אין צריכין ללמוד זה מזה מאומה אומר אני לא כן הוא ואפי' דרשינן משמעות במועדו אפי' בשבת אפי' בטומאה אכתי יפלא אטו נזכר בהך מועדו דדרשינן אפי' בטומאה שום רמז שעל טומאת מת קאי ודלמא במועדו אפי' בטומאה היינו כל מיני טומאה מת וזיבה וצרעת וזה לשון התוס' בזבחים דף כ"ב ע"ב וא"ת ומנ"ל דבמועדו איירי אף בטומאת שרץ אי ממשמעותא דמועדו א"כ אפי' זב ומצורע וכו' עיין שם בשלמא בפסח כתיב לנפש כדמסיק אבל בשאר קרבנות צבור דילפינן לקמן בכיצד צולין מבמועדו דתנא לקמן ודאי דמשמעות במועדו דריש וכמו"ש התוספות מעל"ד בד"ה מה מועדו יעויין שם וא"כ מנ"ל לחלק בשאר קרבנות צבור בין טומאת מת לזב ומצורע אלא ודאי דאפי' ההוא תנא דלקמן דדריש משמעות דמועדו אפ"ה אית ליה ג"ש וילפינן כל קרבנות צבור בג"ש מפסח שאינו דותה אלא טומאת מת בלבד חקת שמים וארץ לפי שלא היו מצווים ועושים וגדול המצוה ועושה יותר ממי שאינו מצוה ועושה משא"כ ע"י קבלת התורה נעשו מצווים ועושים ונתקיימו שמים וארץ ולפי זה אין כח לקיים שמים וארץ בתורתו כי אם המצווה ועושה ורב ששת מאור עינים הוה ואם הלכה כר' יהודה בבבא קמא דף פ"ז ע"א סומא פטור מכל המצות והוה רב ששת אינו מצווה ועושה ולא שייך בו אם לא בריתי וגו' לכך שפיר אמר חדאי נפשי לך קראי לך תנאי ואמנם לא ניחא להש"ס לתרץ כן דא"כ לא שיך חדאי נפשאי ואין כאן שמחה וכדאשכחן שם בב"ק לר' יוסף דאמר השתא דשמענא גדול המצוה וכו' מאן דאמר לי אין הלכה כר''י עבידנא יומא טבא לרבנן ולכן משני הש"ס תירוץ אחר:

תוס' ד''ה ומה שחיטה וכו' והא דאמרינן הכא ק"ו לדבריהם דרבנן קאמר וכתב המרש"א לא הוה צריך לכל זה וכו' ולענ"ד נראה דר"א בשיטת עצמו ליכא ק"ו כלל דבשלמא מלאכה ליכא למגזר כלום דמה ניחוש אם נתיר מה דאי אפשר מאתמול יעביד גם מה דאפשר מע"ש ונעביד הא לר"א באמת מותר ולמגזר אי שרינן מלאכה דמצוה יעביד מלאכה של רשות בזה ודאי לא יטעה להתיר מלאכה גמורה דרשות אבל בשבות שפיר יש לגזור שבות דמצוה אטו שבות דרשות אבל לדבריהם דרבנן שפיר איכא ק"ו דהרי גם במלאכה איכא למגזר אי אפשר מע"ש אטו אפשר ואפ"ה לא גזרינן ק"ו דלא נגזר בשבות:

שם בא"ד ותימא לר"י וכו' וכ"ת דגמר מסוכה ולולב כו' איכא למפרך וכו' ועוד אי מהתם יליף אמאי איצטרך במועדו וכו' ונלע"ד חדא מתורצת בחברתה דאי לאו במועדו ליכא למילף מהני דפרכינן שכן מיד יכול לקיים מצותן אבל השתא דכתיב במועדו אמרינן שחיטה יוכיח מה לשחיטה שכן הוא גוף המצוה מכשירי סוכה יוכיח וחזר הדין וכו'

תוס' ד"ה מה ראיה וכו' משמע דמכשירי אוכל נפש וכו' אף שכתבו התוספות בדיבור הקדום דלר"א לא צריך האי ק"ו כלל וכו' וק"ו דאמרינן הכי לדבריהם דרבנן קאמר וכו' עיין שם מ"מ הך תשובה מה ראי' רשות למצוה ודאי ר"א לעצמו לשטתו אמר דלדבריהם דרבנן אין זה רשות דהרי ר"י שהוא בר פלוגתא דידיה סובר שמחת יו"ט מצוה ואם כן כיון דדבר זה מה ראי' רשות ר"א לעצמו ולשיטתו אמר שפיר כתבו התוס' כאן דמשמע שמכשירי אוכל נפש אסירי לר"א.

ד"ה הכל מודים וכו' תימא לריב"א וכו' דנימא עצרת תוכיח שהיא מצוה עיין בדברינו בדברי הגמרא מ"ש בזה ועוד נלע"ד דכיון דבכל הימים טובים הוה שבות דרשות גזרו בעצרת אטו שאר ימים טובים:

דא ס"ט ע"א דתרומה גופא לא דחי שבת הא דלא אמר דהזאה דתרועה לכך לא דחי שבת לפי שהיא רק לצורך מ"ש שהרי טבול יום אסור בתרומה משא"כ הזאה דפסח שהיא לצורך שבת דשחיטת הפסח היא בשבת ואף שכתבו התוס' לעיל בעמוד הקודם בד"ה ומה שחיטה וכו' דפסח אינו דומה לסוכה ומצה ולולב דבשעת דחייתן יכול לקיים מצותן משא"כ הפסח שאינו נאכל אלא בלילה ע"ש בתוספות נראה דהיינו שאינו דומה להני שמקיים כל המצוה בו ביום אבל בפסח התחלת המצוה היא ביום דהרי השחיטה והזריקה וההקטרה נעשים ביום אלא שגמר המצוה היא בלילה אבל עכ"פ עדיף פסח מתרומה שאין שום מצוה בו ביום שהרי אינו יכול לאכלה בו ביום. ונראה דמרא דשמעתתא הוא עולא ואיהו לשיטתו דס"ל לקמן דף דף צ' ע"ב שוחטין וזורקין על טמא שרץ והה"ד טמא מת בשביעי שלו אף קודם שטבל והוזה ואם כן גם בפסח אין ההזאה רק לצורך האכילה שהיא בלילה וא"כ הוא ממש דומה להזאה דתרומה ולכן הוצרך לומר טעם אחר והוא דתרומה גופה לא דחי שבת.

ומתחלה עלה במחשבה לפני לומר טעם אחר על שלא אמר הטעם דתרומה היא לצורך מ"ש ולהביא מזה ראיה לדברי רבינו הגדול בפירוש המשנה כאן במשנתינו דהזאה תוכיח היינו בחל שביעי שלו בי"ג בניסן שחל בשבת וכן הוא בחיבורי פ"ו מק"פ הל' ו' ח"כ הרי הוא ממש דומיא דתרומה שהזאה בשבת בי"ג היא לצורך מחר אבל אעפ"כ אי אפשר ליישב דברי הגמרא בזה דהא עיקר שורשו וטעמו של הרמב"ם בזה לפי שאזל לשיטתו שפסק שאין שוחטין על ט"י דמת אפילו אחר שטבל והוזה ולא משכחת כלל הזאה בי"ד שיהיה לצורך הפסח שאפילו יזה ויטבול ידחה לפסח שני ולכך מוקי ליה בי"ג אבל עולא דלדידיה שוחטין וזורקין אפילו קודם הטבילה וההזאה והטבילה מועלים לו שיהיה חזי לאכול לאורתא ודאי דהזאה תוכיח שאמר ר"ע היינו בחל שביעי בי"ד עצמו שחל בשבת דאי חל שביעי בי"ג שחל בשבת למה יזה הלא יש לו פנאי למחר לקבל הזאה ולעשות הפסח ולכן מחוורתא כמו שכתבתי לעיל ואיכא למידק לדעת הרמב"ם קשה איך השיב ר"ע הזאה תוכיח אפילו מהזאה של פסח והרי אין ההזאה אף שהיא רק שבות דומה להרכבתו והבאתו וחתיכת יבלתו שההזאה שהיא בי"ג אינה לצורך יומו של אותו שבת כלל אבל הרכבתו והבאתו וחתיכת יבלתו שהם נעשים בי"ד שחל בשבת והם לצורך יומו של אותו שבת ששחיטת הפסח והקרבתו הוא בו בשבת ראוי להתיר שבות במקום מצות היום ונראה עפ"י מ"ש התוספות בעמוד הקודם בד"ה ומה שחיטה שר"א לדבריהם דרבנן קאמר והכי קאמר דאלו אע''פ שאפשר לעשותן מע"ש אפ"ה כיון שהם רק משום שבות יותר יש להתירן משחיטה שהיא מלאכה אף שאי אפשר לעשותו מע"ש ועיין שם בתוס' ועל זה השיב ר' עקיבא ולא שבא לדמות הזאה להרכבה וחתיכת יבלתו אלא להשיב על דברי ר"א שאתה דן ק"ו משחיטה שאף שאי אפשר מע"ש מ"מ היא מלאכה וראוי להקל בשבות אפילו אפשר מע"ש א"כ ה"נ נילף ק"ו להתיר הזאה שהיא רק שבות אפילו בי"ג אף שהיא לצורך מחר ראוי להקל בה יותר משחיטה שהיא אב מלאכה אף שהיא לצורך היום:

שם מתיב רבה ואמר הזאת טמא מת תוכיח וכו' עד ר"א גמרי' איתעקר לי' ואני אומר אלמלא דברי רבותינו בעלי הש"ס הייתי אני אומר אוקימתא חדשה בויכוח הזה שבין ר"א ור"ע בהזאה והנה הלח"מ שם והתוי"ט במשנתינו נדחקו בדברי ר"ע הללו שאמר שחל שביעי שלו בע"פ דהך בע"פ ש לאו דוקא אלא בי"ג איירי ובע"פ דקאמר היינו לצורך ע"פ לאפוקי הזאה דתרומה והנה הלחץ שלחצם לדבר זה הוא מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב בפירוש המשנה דבי"ג איירי ועוד הביאם לזה דלהרמב"ם לא משכחת לה בי"ד כיון שהרמב"ם פסק שאין שוחטין על ט"י דמת א"כ מה תועיל לו ההזאה ואמנם אי משום הא לא אריא דהרי הרמב"ם בפ"ו הלכה ב' חילק בין הפרקים דהא דאין שו"ז על ט"י דמת היינו בטומאה שהנזיר מולח עלי' אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' ש''וז על ט"י דמת וא"כ שפיר משפחת ויכוח זב בהזאה אם דחי' שבת או לא בחל י"ד בשבת ובו ביום חל שביעי שלו והיה מהטומאות שאין הנזיר מגלח שלזה שפיר מועלת הזאה לעשות פסחו ומעתה הי' לפנינו דרך מפולש והויכוח שבין ר"א ור"ע כך דר"א ודאי אומרי' לר"ע שהזאת טמא מת שחל שביעי בי"ג שחל בשבת ובטומאה שהנזיר מגלח עליה שזה אם לא יזה בו ביום לא תועיל לו ההזאה למחר שאם יזה למחר יהיה טבול יום ואין שוחטין עליו כיון שהוא מהטומאות שהנזיר מגלח ואפילו הכי אין ההזאה דוחה שבת כיון שי"ג הוא בשבת ואז אינו יום חיוב הפסח לא דחינן שבות בו ביום מקמי חיובא דמצוה דיום המחר דשבות רחוקה לא התירו וכשהשיב לו ר"ע הזאה תוכיח הי' סבור ר"ע שר"א מהזאת י"ד שחל בשבת השיבו ובטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' שההזאה היא לצורך היום ועל זה השיבו ר"א ועלי' אני דן וכההשיב ר"ע אל תכפירני בשעת הדין אז ידע ר"א שההזאה שקיבל ר"ע ממנו היא בי"ג לכך לא חש להשיבו כלו' דשאני התם דאינו לצורך היום. ואמנם הסוגיא כאן אפשר שסובבת למ"ד שוחטין וזורקין על טמא הרץ וכן על טמא מת בשביעי שלו אפילו בטומאה שהנזיר מגלח ולכך לא מצי לאוקמי בחל בי"ג שאז ודאי שההזאה היא שלא לצורך כלל ולכך צריך לאוקמי דגמ' אעקר ליה.

והואיל ואני עומד בדברי רבינו הרמב"ם אמינא ליה מלתא וזה לשון הרמב''ם פרק ו' הל' ו' טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת אין מזין עליו אלא למחר ואפי' חל שביעי שלו בי"ג בניסן והוא שבת ידחה ליום י"ד ומזין עליו ואין שוחטין עליו כמו שביארנו אלא יודחה לפסח שני והלא איסור הזאה בשבת משום שבות והפסח בכרת ואיך העמידו דבריהם במקום כרת מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות אינו זמן הקרבן וכו' השגת הראב"ד א"א זה המחבר וכו' לא עמד טעמו כי יום י"ד הוא זמן שחיטת הפסח וכו' וכתב הכ"מ איני מבין דבריו שמ"ש רבינו מפני שהיום וכו' אינו טעם אלא לשחל שביעי שלו בי"ג שחל בשבת אבל לכשחל שביעי שלו בי"ד בשבת א"ל טעם שהרי אפי' יזה עליו בו ביום אין שוחטין עליו לדעת רבינו כמ"ש בפרק זה והנה אני תמה על דברי הכ"מ והראב"ד יפה השיג אפילו לדעת הרמב"ם שהרי מודה הרמב"ם בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי ששוחטין וזורקין עליו בשביעי שלו אחר שטבל והוזה ואם כן אם חל שביעי שלו בי"ד שחל בשבת תהא הזאה זו דוחה שבת לדעת הרמב"ם שהרי הוא יום שחיטת הפסח ובודאי גם הזאה זו אינו דוחה שבת וזו הוא תמיהתו של הראב"ד ועוד אני תמה על דברי הרמב"ם שהרי ר"ע מהזאה שחל שביעי שלו בי"ד שחל בשבת השיב לר"א כמבואר כאן בברייתא דאותיב רבה מינה לעולא והלח"מ והתוי"ט נדחקו בזה דלאו דוקא בע"פ וכבר דברתי מזה לעיל בדברי הגמרא והנלע"ד בזה הוא עפ"י מה שהבאתי לעיל בדברינו בראש הפרק דברי הר''ן אן שהקשה למה גזרו בשופר ולולב ומגילה שמא יעבירנו ובמילה לא גזרו ונתן הר"ן טעם דבשופר ולולב ומגילה כל העם טרודים במצוה זו ואם האחד יטעה ומעביר ד' אמות ברשות הרבים אין מי שיזכירנו אבל במילה א"ן שם טרדה רק לאבי הבן ואם הוא ישכח יש אחרים שיזכירוהו ואמנם בהזאה שג"כ אין העם טרודים רק הטמא ההוא לבדו נתן הר"ן טעם שאף שאין שאר העם טרודים באזהר מ"מ טרודי' במצות הפס' וכבר הבאתי במשנתינו דברי הרן הללו ואמנם אני לעצמי אומר שכל עקר הקושיא על מילה היא רק מהזאה אבל משופר ולולב ומגילה בלאו הכי לא קשה מידי שאם העמידו חכמים דבריהם במקום שאין בו כרת לא העמידו דבריהם במילה כיש בו כרת אבל עקר קושית הר"ן מהזאה שגם זה מעכב על ידה עשיית הפסח שהוא מצות עשה שיש בו כרת] ומעתה אני אומר שטעם הר"ן שייך בטמא מת שחל שביעי שלו בע"פ שחל בשבת והוא מטומאת שאין הנזיר מגלח שאם הי' מזה היה עושה הפסח וחכמים גזרו על ההזאה שמא יעבירנו ואז כל העם טרודים במצות פסח וחיישינין שלא יהיה לו מזכירים ולכך החמירו בזה מה שלא החמירו במילה אבל בטמא שחל שביעי שלו בי"ג שחל בשבת והוא מטומאת שהנזיר מגלח שאם לא יזה היום אף שיזה למחר לא יועיל לו ויודחה מפסח ואסרו לו ההזאה בי"ג והרי זה דומה למילה ממש שאין שאר העם טרודים כלל ביום י"ג וקשה מ"ש במילה שלא גזרו וסמכו שיזכירוהו שאר העם ומ"ש בפסח שגזרו ולזה הוצרך הרמב"ם לחדש טעם דשאני כאן שאינו זמן הקרבן ואינו דומה למילה שהכל היא לצורך המילה בו ביום ובזה הכל על נבון דר"ע ודאי השיב מהזאה בטמא מת שחל שביעי שלו בע''פ שחל בשבת שהוא דומיא דחתיכת יבלתו שהוא לצורך אותו יום ואפילו הכי אינו דוחה והטעם הוא כדמפרש רבה שמא יעבירנו ואינו דומה למילה לפי שהיום הכל טרודים במצות הפסח ולא הוצרך הרמב"ם לפרש טעם זה המפורש בדברי רבה בגמרא והרמב"ם עצמו הזכירו בשופר ובלולב ובמגילה ואמנם היה קשה להרמב"ם תינח בחל בי"ד אבל בחל בי"ג שזה דומה למילה דלא שייך טעמיה דרבה ונתן הרמב"ם טעם בזה לפי שאינו יום הקרבן

ואמנם הא קשיא כיון שקיימנו דברי הברייתא שהזאה תוכיח מיירי בע"פ ממש א"כ היא גופא מנא ליה להרמב"ם שבאמת אין ההזאה מותרת בי"ג שחל בשבת בטומא' שהנזיר מגלח ודלמא בו ביום כיון שאין הכל טרודים באמת מותר ומנ"ל להרמב"ם שאסור והוצרך לחדש טעם לפי שאינו ביום הקרבן ונראה שהרמב"ם הוכיח דבר זה מדברי רבה שהרי רבה אמר טעם הזה בשופר ובלולב ובמגילה וכאן בהזאה והנה בשופר אמר והיינו טעמא דלולב וכו' וכן בלולב אמר והיינו טעמא וכו' וכן במגילה אמר והיינו טעמ' ובשלשתן לא שיתף הזא' עמהם שיאמ' והיינו טעמא דהזאה וכן כאן בהזאה לא שיתף עמו שום אחד משלשתן וכבר דברתי מזה במשנתינו לפרש דברי רש"י אבל הרמב"ם לקח מזה שההפרש בין הני תלתא דהיינו שופר ולולב ומגילה ובין הזאה הוא דשם בהני תלת חד טעמא אית בהו דהכל חייבים משא"כ בהזאה כולל שני מיני הזאות די"ד בטומאה שאין הנזיר מגלח והזאה בי"ג במה שהנזיר מגלת ובי"ג לא שייך שהכל חייבים לכך לא שיתף עם הזאה שופר ולולב ומגילה ואם כן מוכח מדברי רבה דכוונתו גם על הזאה דשלשה עשר שחל בשבת ועפ"ז נלע"ד שגם הני שני דינים שהזכיר רבינו הגדול שם בהל' ב' דהיינו שאין שוחטין על טמא מת בשביעי שלו אפי' אחר שטבל והוזה והראב"ד חלק עליו וגם החילוק שחילק הרמב"ם בין טמא בטומאה שהנזיר מגלח ובין טומאה שאין הנזיר מגלח שעל זה שפיר שוחטין אחר שטבל והוזה והראב"ד השיג וכתב שלא מצא לזה שורש ועוד בה שלישי' שטמא שרץ פסק הרמב"ם ששוחטין וזורקין אחר שטבל וגם כן תמה הראב"ד במה שחילק בין מת בשביעי לטמא שרץ ולפי מה שכתבתי דברי הרמב"ם מוכרחים מן הגמרא שהרי הוכחתי דרבה שנתן טעם שמא יעבירנו איירי בשני מיני הזאה הזאה בי"ד שחל בשבת והזאה בי"ג שחל בשבת ומעתה עכ"פ מוכח שיש טמא מת שאין שוחטין עליו אפילו אחר שטבל והוזה דאי ס"ד שעל כל טמא מת בשביעי שלו לאחר שטבל והוזה שוחטין וזורקין עליו אם כן קשה למה הוצרך רבה ליתן טעם על הזאה שלא תדחה שבת בי"ג שחל בשבת דמהי תיתי תדחה והלא אין בהזאה זו שום צורך למצות פסח שהרי אף אם ימתין עד למחר ויזה ויטבול ג"כ יעשה פסחו לדעת הרמב"ם שהזאת שביעי יכולה להיות רחוקה מהזאה שלישי ואינה צריכה להיות דווקא בחמישי של שלישי ולמה צריך בזה גזירה שמא יעבירנו אלא על כרחך שיש טמא מת שאין שוחטין עליו בשביעי שלו אף שטבל והוזה וזה אינו יכול להמתין בהזאה שלו עד ערב פסח ממש שהרי אז לא תועיל ההזאה והי' ראוי להתיר לו ההזאה בי"ג שחל בשבת והוצרך ליתן טעם שמא יעבירנו והוכחנו שיש טמא מת שאין שוחטין עליו בשביעי אפי' טבל והוזה וגם צד השני מוכח דעל כרחך יש גם טמא מת ששפיר שוחטין עליו בשביעי אחר שטבל והוזה מדהשיב ר"ע ואמר הזאת טמא מת שחל שביעי שלו בשבת בע"פ תוכיח וכו' מוכח שאם הי' מזין עליו בו ביום לא הי' נדחה מהפסח שאל"כ אין זה יוכיח שזה שבות שאינו צורך מצוה וחתיכת יבלתו היא שבות שהוא צורך מצוה של פסח אלא על כרחך שגם ההזאה ההיא היא לצורך הפסח ומוכח שיש טמא מת ששפיר שוחטין וזורקין עליו אחר שטבל והוזה ולכן המציא הרמב"ם החילוק הוא בין טומאה שהנזיר מגלח ובין טומאה שאין הנזיר מגלח וכיון שהוכחנו שטומאת מת שאין הנזיר מגלח שוחטין עליו בשביעי אחר שטבל והוזה שוב בודאי אין טמא שרץ חמיר מטמא מת בזה ולשטת הראב"ד שאין יכול להרחיק השביעי מן השלישי כלל ואם איחר יום אחד שוב צריך הזאת שלישי מחדש בלא"ה שאין כאן הוכחה ולדידיה הזאה בי"ג שחל בסבת בודאי צורך הפסח שאפילו אם שוחטין על טמא מת אחר שטבל והוזה מ"מ זה שחל שביעי שלו בי"ג והי' שלישי שלו ט' ניסן אם לא יזה היום יצטרך שוב גם הזאת שלישי מחדש ופשיטא שיודחה מפסחו שהרי למחר יהיה שלישי שלו ושוב לא יחול שביעי שלו עד י"ס בניסן ויש לפדות נרגא בהא ואפילו לשיטת הרמב"ם אכתי אינו מוכח שיש טמא מת שאין שוחטין עליו בשביעי לאחר שטבל והוזה ולעולם שעל כל טמא מת שוחטין בשביעי לאחר שטבל והוזה ורבה על טמא מת שחל שביעי שלו בי"ג בניסן שחל בשבת באמת לא הוצרך ליתן טעם למה אין הזאה שלו דומה שבת אבל רבה רצה ליתן טעם על טמא מת שחל שלישי שלו בעשרה בניסן שחל בשבת שזה אם לא יזה היום ויזה למחר ויהיה הזאת שלישי שלו בי"א בניסן ממילא יחול שביעי שלו בט"ו בניסן ונדח' מפסחו ואפ"ה אין הזאה שלו דוחה שבת ובעשרה בניסן ג"כ אין הכל טרודים רק הוא לבדו ואפ"ה גזרינן שמא יעבירנו לפי שאין היום יום חיוב הפסח כסברת הרמב"ם אבל לעולם בשביעי אחר שטבל והוזה שוחטין על כל טמאי ק מת אפילו הנזיר מגלח