צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 63

שם שמעת מינה הולכה שלא ברגל הוה הולכה דלמא הוא נייד פורתא ופקחתי עיני בדברי רבינו הגדול בפ"א מק"פ הלכה י"ד וכתב שקט השוחט וקיבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו רבים במצוה זו עד שיגיע הדם אצל הקרוב למזבח שופכו שם שפיכה וכו' ולא הזכיר רבינו שצריך לנייד פורתא והדבר תמוה שהרי רבינו פסק בפ"א מפה"מ הולכה שלא ברגל אינה הולכה שוב ראיתי שהלחם משנה כאן בהל' ס"פ הרגיש בזה וכתב שרבינו סמך עצמו על שכבר הזכיר בפה"מ שבעינן הולכה ברגל והוא דוחק ואמנם אחרי רואי רש"י בשמעתין בד"ה שמעת מינה הולכה שלא ברגל וכו' ומאי אשמעינן מתניתין דאיכפל למתני סדר הולכתן האיך אי לאו הא אתי לאשמעינן עכ"ל רש"י ולכאורה הם שפת יתר והרי הקושיא כפשוטה שלא נזכר הגדת הרגל במשנתינו אלא נראה דעת רש"י דמן הסתם סתמו כפירושו כשאחד נותן לחבירו דרכו שנייד ברגל ולכך הי' קשה לרש"י דקארי לה מאי קארי להקשות כלל ממשנתינו וליישב דעת המקשה כתב רש"י שהוכיח לעצמו דעל כרחך משנתינו מיירי בלא נייד דאל"כ לא קמשמע לן מידי ולמה איכפל למתני סדר הולכתן אבל כדמשני דנייד ומשנתינו קמ"ל ברוב עם הדרת מלך אם כן נשארה משנתינו כלשונה ואין צריך להוסיף בה הגדת הרגל כי מן הסתם כן הוא הסדר וכיון דרבינו הגדול אמר כדי שיתעסקו רבים במצוה זו שוב סתמו כפירושו דנייד פורתא רש"י ד"ה שחל להיות בשבת ואינו יכול לתקן המקלות לשון זה שאינו יכול לתקן משמע שלאו משום איסור טלטול נגעו בו רק שאי אפשר להחליקן ולתקן ולתקן בשבת ודבריו תמוהים דאי משום הא למה לא החקינום מאתמול שיהיה מתוקנים וחלקין אבל אני תמה על רש"י מה חסר לו משום איסור טלטול המקלות וכן מפורש בפרק כל הכלים דף קכ"ג ע"ב קנים ומקלות קודם התרת כלים נשנו דף ס"ה ע"א רב אשי אמר אפילו תימא שלא ברצון חכמים ור' נתן היא וכו' שבות שא"צ לא התירו והרמב"ם בפ"א מק"פ הלכה ט"ז כתב חל י"ד להיות בשבת וכו' ורוחצין את העזרה בשבת שאין איסור שבות במקדש אפי' בדבר שאין צורך עבודה איסור שבות במקדש היתר הוא וכ' הכ"מ דבגמ' אמרו דר"נ אמר שבות שא"צ לא התירו ומשמע דחכמים פליגי עליו ופסק כוותייהו ואני תמה שלפי פשטן של דברי הרמב"ם בריש פ"ו מהל' יו"ט משמע שפוסק שמדאורייתא צרכי שבת נעשים ביו"ט וכן כתב הבית יוסף ועיין במ"א ריש סי' תקכ"ז וא"כ על כרחך הא דאין אפיית לה"פ דוחה יו"ט הוא מטעם דשבות רחוקה לא התירו וכמבואר לעיל במכילתין דף מ"ז ע"א וכיון שהרמב"ם פסק בפ"ה מתו"מ שאין אפיית לה"פ דוחה י"ט א"כ סובר דשבות רחוקה לא התירו ואם שבות שהוא לצורך רק שהיא רחוקה לא התירו ק"ו שלא התירו שבות שא"צ ואולי יש מזה הוכחה לדברי המג"א שם ריש סימן תקכ"ז שפי דברי הרמב"ם בפ''ו מהל' יו"ט מטעם הואיל ולא מטעם שצרכי שבת נעשים ביו"ט] ועכ"פ לפי דעת הב"י סתרי דברי הרמב"ם אהדדי דבלה"פ אסור שבות רחוקה וכאן פסק כחכמים דאפי' שבות שא"צ התירו אם לא נימא בדוחק דדוקא במקדש עצמו איסור שבות היתר הוא אבל אפיית לחם היא בחוץ לכך לא התירו שבות רחוקה ואמנם דברי הרמב"ם לדעתי נכונים והבט וראה לשונו הזהב איסור שבות במקדש אפי' בדבר שאינו צורך עבודה הרי שלא כתב אפי' בדבר שאינו צורך סתם ודקדק וכתב שאין צריך עבודה אבל עכ"פ לצורך המקדש הוא ולדעתי הטעם שפסק דלא כר' נתן ומ"ש הכ"מ דמשמע דחכמים פליגי עלה ג"כ דוחק לומר כן מסברא ומאן נינהו חכמים דפליגי על ר' נתן ולכך נלע"ד דהא ודאי אין זה כבוד המקדש שיהיה עומד אני ימים מלוכלך בדם עד מוצאי יו"ט הראשון ובזיון להבית הנכבד שיהיה כל כך זמן ארוך כמו בית המטבחיי' אלא שאף שהוא כבוד הבית אבל אינו צורך עבודה ובמסכת שבת דף קט"ז ע"ב ת"ר י"ד שחל בשבת מפשיטין הפסח עד החזה דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב"ב וחכ"א מפשיטין את כלו וקאמר שם בשלמא לר"י דהא איתעביד ליה צורך גבוה אלא רבנן מ"ט ומסיק משום כל פעל ה' למענהו שלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבילה ומעתה אני אומר דר' נתן סבר כר"י בנו של ריב"ב דכל מה שאינו צורך גבוה לעבודה אף שהוא אינו לכבוד שיהיו קדשי שמים מוטלים כנבילה לא שרינן אפי' שבות שהרי אפי' בברזא אוסר ר' ישמעאל כמבואר שם דף קי"ז ע"א ה"נ הדחת העזרה אף שהוא משום שבות כיון שאינה לצורך עבודה אף שיהיה הבית עומד מלוכלך בדמים אין מתירין שבות וחכמים דהתם שהתירו שלא יהיה בזיון לקדשי שמים ה"נ התירו שלא יהיה בזיון להבית הנכבד ושלא יהיה בית ה' כבית המטבחיים אף שאינו צורך עבודה התירו שבות וכיון שהרמב"ם בפ"א מק"פ פסק שם כחכמים וכאשר יבואר בדברינו לקמן ע"כ פסק ג"כ להתיר הדחת העזרה.

והא קייץ לרבנן מקשה וכן משמע סידור הדברים בגמ' דלר' יהודה ידע דמסגי ע"ג איצטבי ופקיקת העזרה היה כדי שישאר הדם למלא ממנו כוס אבל לרבנן אם איתא דמסגי אאיצטבי א"כ לא הלכו עד ארכבותיה' בדם כלל ואין כאן שבח לבני אהרן ולמה פקקו כלל אלא ודאי דלא מסגי אאיצטבי רק בדם ממש א"כ קא חייץ ומשני לעולם דמסגי אאיצטבי והשבח היה ק בהולכת אברים לכבש שם אמר רבי עיליש טייעית פירוש רש"י דרך סוחרים ישמעאלים ולכאורה יפלא מה בעי ר' עיליש בזה ונלע"ד דדבר גדול דיבר והלכתא לדינא קמ"ל בזה דהתוספות במסכת שבת דף קי"ז ע"א בד"ה דשקיל ליה בברזי כתבו וא"ת דתניא בסוף פרק תמיד נשחט תנא כל אחד נותן פסחו בעורו אלמא לאו בברזי היה מופשט וכו' א"נ בעורו שנפשט עד החזה ועוד אור"י דרבנן לדברי ר' ישמעאל קאמרי לדידן מותר להפשיט לגמרי לדידך אודי לן מיהא בברזי וכו' ורב עיליש קמ"ל דרבנן מתירים לגמרי והא ודאי שדרך ישמעאלים להפשיט כדרך המפשיטין כל העור ולא רק עד החזה ולכן אמר רב עיליש טייעית שהפשטה הזאת ונטילת הפסח ליתנו בעורו היה כדרך הסוחרים ושמותר להפשיט כלו ובזה נלע"ד טעמי' סל הרמב"ם בפ"ח מק"פ הלכה י"ד שכתב ומפשיט את כלו ובלי ספק שכוונתו שגם בשבת היה כן חדא שהרי לא חילק כלל בין שבת לחול ועיין בלח"מ שם ועוד שהרי רבינו שינה לשו' המשנה שהרי המשנה הקדימה כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת קודם שדיברה המשנה בעסק ההפשטה ואח"כ שנינו כיצד תולין ומפשיטין והטעם באמת על סידור הזה הוא אם שאפשר סבר תנא דמשנתינו שהיה חילוק בעסק ההפשטה בין שבת לחול דבחול היה מפשיט כלו כדרכו ובשבת מן החזה ואילך היה מפשיט בברזי ואם מטעם דבפלוגתא לא קמיירי שנחלקו בו ר"י בנו של ר"י ב"ב ורבנן יעויין שם במס שבת בתוס' בד"ה דשקיל בברזי אבל רבינו הקדים דין ההפשטה בהל' י"ד ואח"כ בהל' ט"ז כתב כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת א"כ גם בהפשטה לא היה חילוק ביניהם ומנין לו לרבינו כן ולהקל בשבת באיסור מלאכ' גמורה ולפי מ"ש ניחא דרב עיליש הכריע כן

נשמט ממקומו ושייך לעיל

דף ס"ג ע"א במשנה השוחט את הפסח על החמץ ברש"י ד"ה ושלא לשמו פטור דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה הכי אית ליה לר"ש בכל דוכתא בכיסוי הדם ובאותו ואת בנו ובתשלומי ד וה' עכ"ל רש"י והדבר תמוה מה בעי רש"י בכל האריכות הזה דהכי אית ליה בכל דוכתא ומה איכפת לנו כאן אם אית ליה כן בכל דוכתא ובמס' חולין בכיסוי הדם ובאותו ואת בנו ובמסכתא ב"ק בתשלומי ד' וה' פירש רש''י דר"ש סובר שחיטה שאינה ראויה לא שמה סחיטה ולא סיים רש"י בשום אחד מהם דהכי אית ליה בכל מקום ונראה דכוונת רש"י לתרץ קושיית התוס' בחולין דף פ"ה ע"א דמפרש שם טעמי' דר"ש דגמר מטבוח טבח והכן ולא גמר משחוטי חוץ דדנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים וכתבו התוספות שם בד"ה ואין דנין חולין מקדשים ותימה דבפרק תמיד נשחט תנן ר"ש אומר השוחט הפסח על החמץ וכו' שלא לשמו פטור ומפרש בקונטרס דר"ש לטעמי' דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה והשתא התם הוה ליה למילף משחוטי חוץ דשמה שחיטה דהוה קדשים מקדשים עכ"ל התו' ואמנם יש תימה על תמיהתם דכי היכי דכתבו שם התוספות במסכת חולין בדבור הקדום שהוא ד"ה דנין שחיטה שהקשו לר"מ למה סובר בד' וה' דשמה שחיטה אדרבה התם כתיב וטבחו והוה ליה למילף טביחה מטבוח טבח וניחא להו דכיון דיליף באותו ואת בנו שחיטה משחיטה דשמה שחיטה שוב סובר בכל מקום דשמה שחיטה עיין שם וא"כ גם לר"ש יש לתרץ כן כיון דבאותו ואת בנו ובכיסוי הדם ובתשלומי ד' וה' יליף חולין מחולין דלא שמה שחיטה ממילא ה"ה בשוחט פסח על החמץ אף שהוא קדשים אי אפשר לומר דשמה שחיטה שאי אפשר לחלק בין הפרקים וא"כ זהו כוונת רש"י כאן שהיה קשה לו תמיהת התוספות דכאן בפסח שהוא קדשים הוה ליה לר"ש למילף משחוטי חוץ דשמה שחיטה ולמה סובר לא שמה שחיטה לכן כתב רש"י דהכי אית ליה לר"ש בכל דוכתא בכיסוי דם ובאותו ואת בנו ובתשלומי ד' וה' ושם הטעם משום דיליף חולין מחולין לכך סובר גם כאן כן ולכל זה הוצרך רש"י כאן בפסח שהוא קדשים אבל בשאר מקומות שסובר ר"ש לא שמה שחיטה דאיירי באמת בחולין גם מצד עצמו ראוי ללמוד מטבוח טבח חולין מחולין לא הוצרך רש"י לסיים דהכי אית ליה בכל מקום: עד כן השמטה . פרק אלו דברים דף ס"ה ע"ב במשנה וחתיכת יבלתו יש להסתפק לפי הכלל דיהיב ר''ע כל אפשר לעשותו מע"ש וכו' א"כ אם נולד היום יבלת בטלה שהפריש לפסחו אם מותר לחתכה שהרי בזה לא שייך שאפשר לעשותו מע"ש ונלע"ד דאסור דאל"כ לקמן דף ס"ח ע"ב דרמי משנתינו עם משנה דעירובין דתנן חותכין יבלת במקדש ומאי קושיא ונוקי משנה דעירובין בנולד לו היום יבלת אלא ודאי דל"ש והטעם שעכ"פ אינו דומיא דשחיטה דרחמנא קבע זמנו היום ועוד דאפשר בטלה אחר:

רש"י דד"ה הזאה תוכיח וכו' והזאה שבות היא וכו' דמחזי כמתקן גברא. הקשה בספר קול הרמ"ז הא לקמן דף ס"ט ע"א מפרש רבה הטעם שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר ונראה עפ"י מ"ש הר"ן במסכת מגילה טעם למה מילה דוחה שבת ולא גזרו לשמא יעבירנו בר"ה משום דבמילה אינו טרוד רק אבי הבן ואם ירצה להעביר ד"א ברה"ר יזכירוהו אחרים משא"כ שופר ומגילה ולולב שהכל טרודים והקשה הר"ן הרי בהזאה גם כן אינו טרוד רק זה הטמא לבדו וניחא ליה להר"ן שאף שאין שאר העם טרודים בהזאה מ"מ טרודים הם בעשיית הפסח ויש לדקדק על דברי הר"ן הללו א"כ חל מילה בע"פ שחל בשבת לא תדחה המילה שבת באותו יום שמא יעביר האיזמל ד' אמות ברה"ר ואין מי שיזכירנו שהכל טרודים בעשיית הפסח וצ"ל כיון שבכל שבתות השנה מילה דוחה שבת לא שייך לאסור בע"פ שחל בשבת דמחזי בזה גזירת חכמים כחוכא להחמיר בשבת הזה יותר מכל שבתות השנה ולפי הוצעה זו אם לא היה בהזאה שום חשש אחר רק שמא יעבירנו ד"א ברה"ר א"כ תינח בע"פ שחל בשבת שאז העם טרודים במצות פסח אבל אם אירע טמא מת שחל שלישי או שביעי שלו בשבת בשאר ימות השנה היתה ההזאה מותרת בשבת שהרי אין העם טרודים ואם ירצה להעביר ד' אמות ברה"ר יזכירוהו אחרים ואם היתה ההזאה מותרת בכל שבתות השנה לא היה אפשר לאסרה בשבת בע"פ דמה יום מיומים דמ"ש שבת זה משאר שבתות והוה דומיא דמילה בע"פ שחל בשבת ולפי זה קשה למה באמת נאסרה ההזאה בשבת בע"פ אלא ודאי צריך לומר דהזאה מלבד הטעם שמא יעבירנו יש בה בלאו הכי איסור שבות דמתקן גברא אלא שבע"פ לצורך הפסח שהוא עשה שיש בה כרת לא היו משגיחין בשבות קל כזה דמתקן גברא שאין בה שום חשש לתא דאוריי' ונאסרה אז משום חשש שמא יעבירנו דשייך בו ביום מתוך טרדת הפסח ובזה ניחא דבמסכת ר"ה ריש פרק יום טוב של ר"ה קאמר בשופר שמא יעבירנו והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה וכן במס' מגילה דף ד גבי מגילה קאמר והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב וכן במס' סוכה דף מ"ב ע"א גבי לולב קאמר והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה ולא הזכיר בשום מקום דהיינו טעמא דהזאה והרי רבה עצמו מפרש בהזאה הטעם שמא יעבירנו ולפי מ"ש ניחא דבשלשה מקומות הנ"ל דהיינו שופר ולולב ומגילה בכל א' סני בטעם הזה יעבירנו לחוד משא"כ בהזאה אי לאו דאית ביה טעמא אחרינא דמתקן גברא לא היה נאסר משום טעמא דשמא יעבירנו לחוד ובביצה דף י"ז ע"ב גבי טבילת כלים דמפרש ג"כ רבה הטעם משום שמא יעבירנו ואעפ"כ לא הזכיר במס ר"ה ובמסכת סוכה ובמסכת מגילה והיינו טעמא דטבילת כלים נלע"ד דגם גבי טבילת כלים בשבת לא היה שייך לגזור שמא יעבירנו שאם הוא טרוד להטביל שאר העם אינן טרודים ויזכירוהו אלא דגם רבה שם במסכת ביצה סובר טעמא דרבא דמחזי כמתקן ולכך אסור בכל שבתות השנה אלא שבשבת ערב הרגל היה ראוי להתיר משום טהרת כלים ליו"ט שחייבים לטהר ברגל ולא לחוש לשבות קל דמתקן אלא שאז הכל טרודים בטבילה שכל א' מטהר כליו לרגל ויש חשש שמא יעבירנו שהרי הכל טרודים ואין מי שיזכירנו ולפי שגם בזה לא סני בחשש שמא יעבירנו לחוד לכן לא חשבי' בהדי אינך למימר והיינו טעמ' דטבילת כלים:

דף ס"ו ע"ב במשנה אמר לו ר''ע או חילוף וכו' שחיטה שהיא משום מלאכה א"ד שלא תדחה שבת ולכאורה דברי ר"ע תמוהים דאטו לא ידע מקרא שכתוב בתורה בין הערבים במועדו או לא ידע לדרוש במועדו אפי' בשבת והרי כבר מקובל אצלם דרשה זו מהלל הבבלי וצריך לומר דר' עקיבא ודאי ידע שמן התורה שחיטה דוחה שבת אלא כך דן ר"ע מה הזאה שאינה אלא משום שבות גזרו חכמים עלי' לאסרה אף שע"י זה יבטל הפסח שחיטה שהיא משום מלאכה אינו דין שלא תדחה שבת דהיינו שהיה לחכמים לגזור ולאסור בשבת. אלא דלפי זה נסתר תשובת ר' אליעזר שהשיב עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה וכי אין כח ביד חכמים לעקור דבר שהוא מן התורה בשב ואל תעשה ונראה דדברי ר"א הם דברי הטורי זהב בא"ח סימן תקפ"ח ס"ק ה' לתרץ קושיית הר"ן שהזכרתי לעיל דלמה לא גזרו במילה שלא תדחה שבת שמא יעבירנה ברה"ר ותירץ הט"ז דדבר שהתירה התורה בפירוש אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור ובמילה כתיב ביום השמיני ודרשינן ביום אפילו בשבת וכיון שהתירה התורה בפירוש אפי' בשבת לא רצו לגזור גזירה בזה לעקור מה שהתירה התורה בפירש וזהו עצמו תשובת ר"א עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה במועדו בין בחול ובין בשבת וכיון שהתירה התורה בפירוש אם יגזרו חכמים בזה עקרת מה שכתוב בתורה.

שם ת''ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פ"א חל י"ד להיות בשבת ויש לדקדק הלכה זו כאלו מורה באצבע זו והרי אחר כך הוא שאמר שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת ואם כן על איזה הלכה הראה בתחלה שזו נתעלמה מהם ועדיין לא הזכיר כלל שחל י''ד בשבת ועכ"פ הוה לי' למימר ת"ר פעם אחת חל י"ד בשבת ונתעלמה הלכה זו מבני בתירה ולא ידעו אם פסח דוחה שבת ולכן נלע"ד הכוונה הלכה זו נתעלמה מב"ב פעם אחת שחל י"ד להיות בשבת זה עצמו שהניחו לחול י"ד בשבת היה העלמת הלכה מהם וכוונתינו בזה ע"פ מה דאמרו בסנהדרין דף י"ב ת"ר אין מעברין השנה מפני הטומאה ר"ש אמר מעברין ומבואר שם דפלוגתייהו היא אם טומאה דחוי' דחויה בציבור או הותרה דלמ"ד דחוי' מעברין ולפי זה אני אומר ק"ו אם מפני הטומאה למ"ד דחויה מעברין אף שיכולים לעשות בטומאה מ"מ כיון דדחויה היא מעברין ק"ו אם הי' הדין דפסח לא דחי טומאה כלל שמעברין השנה שלא יודחה הפסח לגמרי ולפי זה ב"ב לפי שטתן אז שלא ידעו אם פסח דוחה שבת ואם אין פסח דוחה שבת ודאי שמעברין את השנה שלא יחול בשבת וא"כ דבר זה עצמו שהניחו לחול ר"ח ניסן באחד בשבת ולא עברו השנה היה העלמת הלכה מהם וזהו כוונת המאמר ת"ר הלכה זו נתעלמה מב"ב פעם אחד חל י"ד בשבת ושפיר קאמר הלכה זו ומורה באצבע איזה הלכה ואומר שההלכה שנתעלמה הוא שחל י"ד בשבת ונתעלם מהם שמעברין השנה שלא יודחה הפסח ואפי' נימא שלא היה אפשר לעבר השנה אולי היה שנת בצורת וכיוצא בו שאין מעברין השנה מ"מ אכתי היה להם לעבר או לחסר החודש אדר דלענין טומאה שהוא משך שבעה ימים צריך לעבר השנה אבל לענין שלא יחול בשבת די בעיבור או חיסור חדש ונתעלם מהם ולא חששו לדחות הזמן שלא יחול ע"פ בשבת

שם ועוד ק"ו מה תמיד וכו' ואני אומר דהאי ק"ו פריכא הוא דמה לתמיד שאי אפשר בענין אחר דהרי בכל יום צריך להקריב תמידין משא"כ פסח שאין זמנו קבוע בשבת דוקא שהרי אפשר לעבר החודש ולדחות קביעת הפסח שלא יחול ע"פ בשבת ואמנם אומר אני שזהו עצמו פירכת הגמ' מה לתמיד שכן תדיר פירוש שהוא בכל יום ויום וע"כ מביאין אותו בשבת משא"כ בפסח שאינו תדיר ויכול לדחות זמנו ליום אחד ובזה עמדתי על פירוש הירושלמי שבירושלמי השיב מה לתמיד שיש לו קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה ובבלי לא הזכיר פירכא דקצבה ובירושלמי מ' לא הזכיר פרכא דתדיר וגם קצבה זו שהזכיר הירושלמי לא ידעתי פירושו ובקרבן העדה לא פירש בו דבר ולפי מ"ס הירושלמי והבבלי לדבר א' כיוונו וזה פירושו של הירושלמי שיש לו קצבה שזמנו קצוב בכל יום ויום ואי אפשר לדחותו ממנו בשבת וזהו עצמו מדיר שאמרו בבבלי משא"כ פסח שאין לו קצבה שאין זמנו קצוב שיבוא דוקא בשבת ואפשר לעבר או לחסר החודש ובזה מתורץ קושיית מהרש"א בתוס' בד"ה מה לתמיד וכו' דלמה לא נילף פסח משעירי הרגלים לחוד דדחו שבת שאינן לא תדיר ולא כליל שהרי היו בהם שעירי חטאת ולפי מ"ש לא קשה ולא מידי דמשעירי פסח וסוכות ליכא למילף דשאני שאי אפשר בענין אחר ולא מהני בהו לחסר או למלא החדש דיהיה הקודש אימת שיהיה אין שבעה בלא שבת ומשעירי עצרת וראש השנה ערבך ערבא צריך דמנא ידעינן בהו גופא דדחו שבת כל זמן בלא זכינו לדרוש במועדו אפי' בשבת ואמנם יש מקום לקושיית מהרש"א על פי מה שהקדים דלקמן בכיצד צולין ילפינן מאלה תעשו במועדיכם וא"כ גם שעיר ראש השנה ועצרת ילפינן משם דדחו שבת ואלו ג"כ אפשר לדחותם ע"י עברונו וחסרונו של חודש ואפילו הכי דחו ושפיר קשה למה לי במועדו בפסח אבל בני בתירה דלא ידעו מבמועדו אף שהיו יודעים דשעירי פסח וסוכות דוחים שבת דהרי כתיב שבעת ימים דבר יום ביומו אפילו הכי לא היו יכולים למילף פסח מהם רש"י ד"ה והלא יותר ממאתים וכו' לבד שבת שבתוך הפסח ובתוך החג וכו' השמיט רש"י עצרת וראש השנה שאם חלו בשבת ומלבד הטעם הפשוט דרש"י לא נקט רק מה שבכל שנה ושנה בודאי כן הוא אבל עצרת ור"ה אטו בכל שנה מקלע ר"ה ועצרת בשבת ואמנם לפי דברינו למעלה בלאו הכי ניחא דבני בתירה שלא ידעו לדרוש במועדו א"כ עצרת ור"ה גופייהו לא ידעו שיהיה מוספין דידהו דוחים שבת דאין ללמדם מפסח וסוכות דשאני הני דאי אפשר לדחות זמנם הקבוע דעל כרחך אי אפשר להם בלי שבת ואין הכי נמי דאם אירעו בסוכות שני שבתות דהיינו ראשון ושמיני לא היו יודעים שידחה גם השמיני שבת. ד"ה אמרו לו וכו' דפריכא הוא שכן תדיר יש לדקדק למה שביק רש"י כליל ונקט רק תדיר ולעיל בד"ה אמר מר וכו' פירש רש''י עצמו ופרכוהו מהאי פירכא שכן כליל שכן תדיר ונראה דהלל דיליף בפירוש ק"ו מתמיד וודאי דאיכא תרתי פירכא שכן תדיר שכן כליל אבל על מה שהוכיח את ב"ב דלמה לא דנו ק"ו פשיטא דכי היכי דאיכא למילף ק"ו מתמיד ה"נ איכא למילף ק"ו ממוספי פסח וסוכות דאית בהו שעירי חטאת שאינן כליל והוצרכו להשיב טעם גם על מה שלא דנו ק"ו ממוספים לכן השיבו משום פירכא דתדיר לפי מה שפירשנו לעיל דתדיר היינו כאי אפשר לדחות זמנו ועל כרחינו יבוא בשבת משא"כ פסח ואולי אף לפי פשוטו של פירוש חדיר ג"כ מקרי שעירי הרגלים תדיר כנגד פסח שפסח אינו אלא פעם אחת בשנה ואני תמה על מהרש"א שכתב שבשעירי רגלים לא שייך למפרך שכן תדיר. תוס' ד''ה מה מועדו וכו' דקאמר התם וצריכי דאי כתב רחמנא תמי' וכו' ואי כתב רחמנא פסח וכו' והקשה מהרש"א דאימא דלהכי איצטרך למילף בגז"ש ולא סני למילף בלא גז"ש פסח מתמיד לענין שבת ותמיד מפסח לענין טומאה משום דאיתי' בכל חדא חומרא דליתא באידך עכ"ל מהרש"א ואני אומר דכוונת התוספות דלא היה צריך לכפול הצריכא ולמחשב חומר בכל אחד מנייהו ואי מגז"ש די בחומר באחד מהן וממילא איצטרך במועדו בתרווייהו למילף בגז"ש ומדאיצטרך למעבד צריכא כפולה ש"מ דמשמעות מועדו דריש וזהו כוונת התוספות שהאריכו להביא כאן כל הצריכא שוב מצאתי שגם מהר"ם מלובלין כתב כן ד"ה תוחב לו בצמרו וא"ת והא בעינן כלי שרת ויש לומר שהקדישום השתא משמע בשמעתין דיש איסור רה"ר בירושלים וקשה וכו' שטחית לשון התוספות מורה דהאי משמע בשמעתין מקושר לדבריהם דלעיל ולכאורה לא קרב זה אל זה ונ"ל דמישך שייכי אהדדי דהמהרש"א כתב דמ"ש התוספות שהקדישום היינו מע"ש דאל"כ תקשה ליה והא אין מקדישין בשבת ודבריו דחוקים בזה שאם היו נותנים לב אתמול שיהיו צריכין למחר סכין לפסק היו מביא ן אותו מאתמול ומדלא הביאוהו מאתמול ש"מ שלא נתנו לב מאתמול צורך הסכין וא"כ איך הקדישוהו אם לא נימא שאתמול לא היו יודעין עדיין שכל העיר שפסח דוחה שבת שעדיין לא נתפרסמו דברי הלל והיו סבורין שלא יצטרכו סכין עד יו"ט ראשון של פסח לצורך חגיגת יו"ט והרי אין מקדישין לא בשבת ולא ביו"ט והוצרכו להקדישו מע"ש אבל הביאו להעזרה לא היה נחוץ להם כי יכולים להביא ביו"ט עצמו שאין איסור הוצאה ביום טוב וכל זה ליישב דברי המהרש"א והנלע"ד דהרי הא דאין מקדישין בשבת הוא רק משום שבות וקיי"ל קטן אוכל איסור אין ב"ד מצווין להפרישו ודעת הרשב"א בחידושיו ביבמות דף קי"ד כיון דמאיסור דאורייתא אין מפרשין אם כן באיסור דרבנן נחתינן דרגא ויהבינן לזה אפילו בידים ואמנם שאר הפוסקים סברי דאפילו איסור דרבנן לא יהבינן ליה בידים כמבואר באורח חיים סימן שמ"ג ומופלא הסמוך לאיש הקדשו הקדש ואעפ"כ לענין אוכל איסור דינו כקטן שאין מפרישין אותו כמבואר בנדה דף מ"ו ע"ב דקאמר ואי מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא ומשני ממ"נ וכו' קטן אוכל איסור הוא ועיין בח"ר ביבמות שם ומעתה נלע"ד מה שכתבו התוספות שהקדישום היינו ע"י מופלא הסמוך לאיש נתנו לו הסכין שיקדישנו ואף שאסור להקדיש משום שבות כיון שהוא איסור דרבנן יהבינן ליה בידים כדברי הרשב"א אבל לדברי שאר הפוסקים דאף איסור דרבנן לא יהבינן בידים לא היה אפשר להקדישו היום ועל מ"ש התוס' דמשמע בשמעתין דיש איסור רה"ר בירושלים כתב מהרש"א דממה דתוחב לו בצמרו לא מוכח מידי דאולי מדין איסור כרמלית נגעו בה אבל מדפריך לקמן והרי מחמר מוכח דיש שם איסור רה"ר דאיסור מחמר לא שייך רק ברה"ר עד כאן לשון מהרש"א ולדידי דוחק לומר כן בכוונת התוס' דאם כן היה להם לרשום לקמן ועוד דאם כן קשה על הגמרא גופיה לקמן דמקשה והלא מחמר ומנא ליה להמקשן דאיירי לאחר שנפרצו פרצות בירושלים ודלמא קודם שנפרצו והיה לירושלים רק דין כרמלית ולא שייך איסור מחמר ולכן נלע"ד כוונת התוספות דמשמע בשמעתין הוא דודאי דין רה"ר יש לירושלים דאי דין כרמלית למה הוצרכו להיות תוחב בצמרו היה להם להביא הסכינין ע"י קטן דהרי איסור דרבנן יהבינן ליה אפילו בידים לדעת הרשב"א אלא ודאי דרה"ר היא ואיסור דאורייתא לא יהבינן ליה בידים ושפיר כתבו דמשמע בשמעתין אלא דכל זה לדעת הרשב"א אבל לדעת שאר הפוסקים דאפילו איסור דרבנן לא יהבינן ליה בידים אין כאן הוכחה שהיתה רה"ר דאולי משום כרמלית עשו כן אבל כיון שהקדישו והביאו הסכינים השתא וקשה הא אין מקדישין בשבת וצריך לומר על ידי מופלא סמוך לאיש ומוכת כדעת הרשב"א ולכן שפיר מוכח משמעתין דירושלים יש בה איסור רה"ר ומה שהקשה לקמן על הפסח גופיה היכי מצי מקדיש לה היינו משום דהפסח בעליו צריך להקדישו ולא שייך להקדישו ע"י קטן ומה דפריך מחמר כלאחר יד נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן איכא ולפי מ"ש אין כאן קושיא דדלמא ע"י קטן הביאום ואמנם לפי הנראה אין זה לשון קושיא ותירוץ כלל רק המסקנא מה היה ספיקא דידהו וקאמר שנסתפקו בדבר שבות לעקרו במקום מצוה וכיון שמותר לעקרו לא הוצרכו לקטן ואין להקשות כיון שאפשר ע"י קטן למה לנו לעקרו זה אינו קושיא דהרי בלאו הכי אפשר להניחו כשהוא מהלך וליטול כשהוא עומד עיין בתוס' לקמן בד"ה מחמר וצריך לומר כיון שמותר לעקרו ממקום מצוה לא הטריחוהו חכמים: