צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 62

ע"ב אבל לענין חמץ אימא מודה ליה לר' יוחנן וכו' דאיסורא הוא וכל היכי דאיתי' איתא צריך לומר דמודה לרב' יוחנן לענין איסור אבל לענין חיוב מלקות אי אפשר דהרי רשב"ל סובר התראת ספק לא שמיה התראה או משכחת גם לענין מלקות וכגון שהחמץ מונח נגד פתח העזרה מבחוץ באופן שבשעת שחיטה רואין שהחמץ בעין:

רש"י ד"ה המקטיר את החלב וכו אי לא היה לאחד מבני חבורה חמץ בשעת שחיטה וכו' לפי הנראה מפשטן של דברי רש"י הללו דלא ס"ל כדעת ריב"א שבתוס' מעל"ד שהפסח כשר וסבירא ליה לרש"י שהפסח פסול וא"כ אם כבר היה חמץ בשעת שחיטה ואיפסל שוב אין המקטיר חייב שדבר פסול הוא מקטיר ודברי רש"י הללו הם ממש דברי ר' יוסי בירושלמי דרב שמואל בר יצחק אמר בירושלמי ממה שהיא חייב על הזריקה הדא אמרה פסח עצמו כשר א"ר יוסה תפתר שנתמנה לו חמץ בין שחיטה לזריקה:

בא"ד ואע"ג דלא כתיב אלא לא תשחט וזריקה נמי אתרבי במכילתא מדם אתיא נמי הקטרה מדסמכי' ללא ילין ויש להקשות כיון דמלא ילין אתרבי נמי הקטרה מדסמכי' ללא ילין כל שישנו בעבודת שלהן באזהרת הלנה א"כ דם דכתב רחמנא למה לי ואטו זריקת הדם ליתא בבל ילין והרי הוא נפסל בשקיעת החמה ואתרבי ג"כ מלא ילין [ודוחק לומר דהיא הנותנת דדם כיון שנפסל תכף בשקיעת החמה אינו בכלל לא ילין לבוקר שהרי נפסל קודם לזה דאטו בשביל שנפסל קודם לזה אינו בכלל לא ילין ויש בכלל מאתים מנה דפשיטא שצריך לשמרו שלא ילין] ונראה דודאי לענין שיעבור הזורק כמו השוחט באמת לא היה צריך קרא מיוחד בדם אבל לפמ"ש לעיל בשם הירושלמי דדריש מהאי קרא שהפסח כשר מדכתיב זבחי והיה מקום לומר דהא דהזבח כשר הוא בהי' חמץ לאחד מבני חבורה ולא לשוחט עצמו בזה הפסח כשר מפני דאכתי לא אתבר' איסורו בשעת שחיטה דשמא עוד ימשוך ידיו ממנו לר' שמעון דסבר מושכין את ידיהם עד שעת זריקה כדלקמן דף פ"ט ע"א אבל אם היה לשוחט עצמו או אף לבני חבורה בשעת זריקה דאז שוב אי אפשר למשך ידיהם אפילו לר"ש אז הפסח נפסל לגמרי קמ"ל קרא דם ובזורק איירי ואפ"ה קראו זבחי שהוא כשר וא"כ שוב ממילא אין חילוק בין יש החמץ לשוחט עצמו או לא' מבני חבורה ובכל ענין הפסח כשר אלא דלפ"ז קשיין דברי רש"י בתחלת הדבור שכתב רש''י אי לא היה חמץ לאחד מבני חבורה בשעת שחיטה ופירשתי לעיל דאל"כ כבר נפסל הפסח ושוב אין הזורק חייב וסוף דברי רש"י בסוף הדיבור מוכיחין שהוא כשר כנ"ל ונראה דגם בתחלת הדבור היה כוונת רש"י שהפסח כשר ואמנם היה קשה לרש"י איך אפשר לחייב המקטיר ולדרוש סמוכין מדסמכי ללא ילין א"כ קשה למה לי דם לחייב הזורק ואטו דם אינו בבל ילין ואם תאמר דדם אתי להורות שאפי' הי' חמץ בשעת זריקה אכתי זבחי הוא והפסח כשר קשה הלא מדחייב המקטיר ממילא מוכח שלא נפסל בשעת זריקה דאל"כ איך יתחייב המקטיר והלא כבר נפסל בזריקת הדם ולכן כתב רש"י אי לא היה וכו' וא"כ גם בזריקה משכחת שלא היה בשעת זריקה והיה בשעת הקטרה בזה חייב המקטיר ולעולם שאם היה בשעת זריקה נפסל לכן איצטרך דם זבחי שאפילו היה בשעת זריקת הדם אכתי זבחי הוא וכשר ד"ה אבל המולק וכו' משום שאין דרך לשחוט שום קרבן בזמן שחיטת הפסח דהיינו אחר חצות וכו' מאוד אני תמה מדוע אין דרך לשחוט נו"נ אחר חצות עד שבע ומחצה שהרי בע"פ נשחט התמיד בשבע ומחצה ואין שוחטין אותו בזמנו בשש ומחצה משום נו"נ. דף ס"ד ע"א אלא הא והא ר"ש וכו' לכאורה לשון אלא אינו מכוון דהרי עדין לא תירץ שום תירוץ אחר על ורמינהו שאם היה מתרץ לו איזה תירוץ והי' מקשה איזה קושיא לסתור התירוץ שייך לשון אלא ונראה דהאי ורמינהו אדלעיל על דברי רב פפא מהדר דר"פ קאמר הלכך כהן המקטיר את החלב וכו' דמשמע שזה קשור בזה שאם עובר על חמץ שיש לאחד מבני חבורה מטעם דקיימי בלא ילין ממילא גם כהן המקטיר עובר ורמינהו וכו' ואם כן הרי תנא דברייתא תניינא מחייב על של א' מבני חבורה ואפ"ה פוטר את המקטיר ועל זה מסיק אלא פירוש שחוזר בו מסברת ר"פ ואיכא תנא דמקיש ואיכא תנא דלא מקיש אעפ"י דמחייב על של אח' מבני חבורה ועיין בתוספות בד"ה ואיכא דלא מקיש שם הא והא ר"ש הא דדחיק לאוקמי קמייתא כר"ש ועיין בתוספ' ד"ה הא והא מה שכתבו בזה ולרש"י ודאי דלא שייך לשנויי כן וכמ"ש התוספת ובקונ' וכו' ואם כן נשאר קשה לרש"י למה קאמר הא והא ר"ש ולפי מ"ש לעיל במשנה בתוס' בד"ה השוחט דלמאן דמקיש הקטרה לשחיטה קשה ל"ל דם לרבו' הזורק ואטו זורק גרע ממקטיר וכתבתי דאיצטריך דם להכשיר הפסח אפי' זרק על החמץ שהיה מקום לחלק דבשוחט על של בני חבורה הוא דכשר משום דאכתי יכולים לימשך וכל זה לר"ש אבל לרבנן דס"ל נמנין ומושכין עד שישחט נסתר סברא זו דלדידהו ודאי שאין לחלק בין שוחט לזורק והדק"ל למה לי דם לרבות זורק אלא על כרחך דרבנן באמת לא מקשי הקטרה לשחיטה וכיון דהך קמייתא מקיש הקטרה לשחיטה על כרחך ר"ש היא ולכך קאמר הא והא ר"ש

אי גמי על דרך זה דמאן דמקיש הקטרה אייתר דם דפשיטא דלא גרע זורק ממקטיר ונראה דדם איצטרך דבירושלמי אמר רשב"י ממה שחייב על הזריקה מכלל שהפסח כשר ור' ייסה דחי לה תיפתר שנזדמן לו חמץ בין שחיטה לזריקה ואני אומר דכל זה כשאין הקרא מיותר דאיצטריך לגופי' לחייב את הזורק אמרינן דמיירי שנזדמן בין שחיטה לזריקה אבל מאן דמקיש הקטרה אייתר ריבוי דזריקה ואמרינן על כרחך פירושו דקרא לא תשחט על חמץ ואפי' כבר שחטת על חמץ אכתי. תזהר בדם זבחי ואתי קרא להזהיר את הזורק אחר השוחט ששחט על חמץ וממילא מוכח שהוא כשר ובזה אפשר נחלקו הני תרי אמוראי בירושלמי דרשב"י מקיש הקטר' לשחיט' ואייתר דם זבחי אלא על כרחך דאתי לחייב זורק אחר שוחט ומוכח שהפסח כשר ור' ייסה לא מקיש ואיצטריך קרא דדם זבחי לגופי' לחייב את הזורק אבל מוקמינן ליה בנזדמן חמץ בין שחיטה לזריקה אלא דקשה א"כ מאן דמקיש כבר מוכח מדם שהפסח כשר א"כ ל"ל זבחי ביו"ד להורות שהפסח כשר וכמו שכתבתי לעיל במשנתינו בשם הירושלמי והרי כבר מוכח מדחייב הזורק אחר השוחט אלא דלר"ש באמת היו"ד אינו מיותר דהרי הוא דריש זבח זבחיי וא"כ על כרחך מאן דמקיש סבר כר"ש ולכך אמר הא והא ר"ש ואף דלר' יהודה ג"כ היו"ד אינו מיותר דדריש זבחי המיוחד כבר כתבתי לעיל במשנתינו דלר' יהודה על כל פנים חד יו"ד מיותר משא"כ לר"ש אינו מיותר שום יו"ד

עוד נלע"ד הא דמוקי קמייתא כר"ש ונדקדק עוד בלישנא דהני ברייתות דברייתא קמייתא קתני אבל המולק את העוף בי"ד אינו עובר בלא כלום ובברייתא תניינא קתני אבל הקומץ את המנחה אינו עובר בלא תעשה המקטיר וכו' אינו עובר בלא תעשה וחזינן דקמייתא קתני אינו עובר בלא כלום ובתריית' תני אינו עובר בל"ת ולא קתני בלא כלום ונראה עשו דבתריית' מיירי במועד כדמסיק ואיך יאמר אינו עובר בלא כלום והרי עובר בבל יראה ולכן דקדקה בלשונה אינו עובר בלא תעשה דהיינו לא תעשה דמיירי בה שהיא ל"ת דלא תשחט אבל קמייתא המולק בי"ד קתני ואז עדיין ליכא בל יראה ולכן תני אינו עובר בלא כלום ואין להקשות הא עובר עכ"פ בעשה דתשביתו די"ל דאינו עובר בעשה דתשביתו כי אם שעבר כל היום ולא השביתו כי כל יום י"ד זמן השבתה הוא מחצות היום עד שתחשך וכבר ביארתי בנודע ביהודה סי' ך' דדבר זה אם עובר בי"ד מחצות ולמעלה בבל יראה הוא פלוגת' דר"י ור"ש דלר"י עובר בי"ד בב"י ולר"ש אינו עובר וא"כ מדתני בקמייתא אינו עובר בלא כלום ממילא על כרחך ר"ש היא ולכן קאמר הא והא ר"ש:

שם למאי הלכתא פלגינהו רחמנא מהדדי ולא כתב זבחיי וכו' ויש להקשות לפי מה שכתבתי לעיל במשנתינו במה שכתבו התוס' בשם ריב"א שהפסח כשר שלא שנה עליו, לעכב וכתבתי דהיינו אליבא דר"ש דליכא למדרש מדכתיב זבחי ביו"ד ולדידי' שפיר לא שנה הכתוב שהרי חד מיירי בפסח בי"ד וחד מיירי בשאר זבחים במועד ולפי זה קשה מנ"ל לר"ש למילף מדפלגינהו ולא כתיב רק זבחיי דבעידנא דחייב על זבח וכו' ודלמא בפסק רצה הכתוב לשנות עליו לעכב לכך מלבד שהפסח היא בכלל זבחיי כתב עוד קרא מיוחד שיהיה בפסח שנה עליו לעכב ופסול אפי' דיעבד ובשלמא למאן דמקיש הקטרה לשחיטה כבר כתבתי דמוכח מדם לרבות הזורק שהוא כשר וליכא לאוקמי כן אבל למאן דלא מקיש קשה ונראה דהא בלאו הכי יש לדקדק לר"ש דפלגינהו זבח זבחיי אכתי קשה למה כתב בשני הכתובים זבחי וצריכין אנו לומר גורעין ומוסיפין ודורשין עיין רש"י ד"ה זבחי זבחי וכו' ולמה לא כתב באמת בחד קרא זבח ובחד קרא זבחי' וג"כ הוה קשה למה לי קרא דזבח כלל הרי הוא בכלל זבחיי אלא בעידנא דחייב אזה לא מחייב על אלו ולכן נלע"ד דחדא מתורצת בחבירתה דא"כ הוה אמינא באמת דזבח נכתב להיות שנה עליו לעכב וכנ"ל ולכן נכתב בכל אחד זבחי להורות שכל א' מאלו הכתובים לא לפסול הקרבן בא ולימוד זה לבדו אי אפשר דא"כ נכתב רק חד קרא זבחיי והכל בכלל וגם הכל ממילא כשר שהרי לא שנה בשום מקום לעכבו אלא ודאי שנכתב ג"כ להורות דפלגינהו רחמנא בעידנא שחייב אזבח לא מחייב אזבחיי אלא דלפי זה קשה למאן דמקיש הקטרה דבל"ז מוכח שהפסח כשר מדכתיב דם א"כ הק"ל למה כתיב זבחי תרי זימני להיות גורעין ומוסיפן נכתב בחד קרא זבח ובאידך זבחיי ולפי מ"ש לעיל בעמוד הקודם בדברי רש"י לחלק בכשרות הזבח בין יש לאחד מבני חבורה בשעת שחיטה ובין יש בשעת זריקה אליבא דר''ש יש ליישב וסמכתי על המבין מדעתו:

שם טעמא דשלא לשמו וכו' והתוס' בד"ה טעמא דחו גירסא זו דהא איכא למידק מרישא איפכא ולענ"ד נראה לקיים הגירסא דהרי ברישא דרישא דהיינו הפסח בי"ד לשמו חייב ודאי דהיינו אפילו סתמא דפסח בזמנו ליכא למ"ד דלאו סתמא לשמו קאי וא"כ לשמו דקאמר היינו סתמא וסיפא דרישא דהיינו הפסח בי"ד שלא לשמו היינו ששחטו בפירוש שלא לשמו ואם כן בסיפא דהיינו רישא דסיפא ובמועד לשמו פטור ליכא למידק מיניה הא סתמא חייב דאדרבה אמרינן הך לשמו סתמו כפירושו שהוא דומיא דלשמו דרישא דהיינו סתמא אבל מסיפא דסיפא דשלא לשמו חייב דייק שפיר הא סתמא פטור דמסתמא הך שלא לשמו דסיפא הוא דומיא דשלא לשמו דרישא דהיינו במפרש שלא לשמו:

תוס' ד''ה ואיכא דלא מקיש וכו' נהי דלא מקיש וכו' ולענ"ד נראה דלהכי לא מקיש לענין הקטרה הוא מטעם מדאיצטריך דם לרבות הזורק ש"מ דאתי למעוטי מקטיר וכמ"ש למעלה משא"כ לענין בני חבורה אין לנו קרא למעוטי:

ד"ה טעמא וכו' דהא מכשיר לעיל ר' יהושע שוחט אחרים לשמו וכתב מהרש"א במועד קיימינן הכא דהיינו שלא בזמנו ואפי' ר"א מודה דכשר ונלע"ד לפי מ"ש רש"י לעיל דף ס"ב ע"ב בד"ה שלא בזמנו וכו' דהא דמכשיר ר"א שלא בזמנו הוא מדשתיק ליה לר"י א"כ לא שמענו מר"א בפירוש כן רק מר"י שמענו ור"א שתיק ליה להכי נקטו התוס' מכשיר ר''י שעקר הכשר שלא בזמנו מדברי ר"י שמענו אכן לפי מה שהוכחתי אני לעיל מגוף פלוגתייהו כן קמו דברי מהרש''א

שם במשנה כמעשהו בחול וכו' ר"י חומר כוס הי' ממלא מדם התערובת וכו' יש לדקדק דדברי ר"י היה לו למסדר המשנה למתני לעיל בתר כך מעשה השניה והשלישית ר"י אומר כוס היה ממלא וכו' וראיתי להרמ"ז שכתב שר"י בא להוכיח דבר זה מהדחת העזרה דאמרינן לקמן בברייתא אמר להם ר"י לחכמים לדבריכם למה פוקקין את העזרה וכו' נמצא מדפקקו את העזרה עד שהוצרכו אח"כ להדיח וכו' עיין שם. ואני אומר פקיקת העזר' שלא יצא הדם לא נרמז במשנתינו ומה שהמתיק הרמ"ז דבריו מדהוצרכו להדיא אני אומר שאף אם לא היו פוקקין שלא יצא הדם אעפ"כ היתה העזרה צריכה הדחה מרוב דם שחיטה שהי' אז וכן משמע מפי' רש"י בד"ה אלא שהכהנים וכו' ובע"פ מתוך שהדמים מרובים היו מדיחים אותה, ועוד אי ס"ד שאי לאו שפקקו העזרה לא היה צורך להדיחה א"כ ודאי שלא היו פוקקין בשבת כלל ולא יצטרכו הדחה שהרי אף הכהנים עכ"פ מודים שההדחה שבות היא אלא שאין שבות במקדש ואטו בשביל דבר שהוא רק משום שבח בני אהרן שילכו עד ארכובותיהן בדם יעשו דבר שגורם אחר כן לעשות איסור שבות ואין זה שבח אלא גנאי ח"ו לבני אהרן אלא ודאי שאפי' לא היו פוקקין היתה ההדחה נחוצה לרוב הדם וסידור דברי ר' יהודה כאן נלע"ד דהא ודאי דזריקה בשבת איסור שבות יש בה וכן מפורש במסכ' ביצה דף כ' ע"ב דקאמר א"ב וכו' לרבא לא זריק ופירש"י אע"ג דלאו מלאכה היא גוזר בה משום שבות. ואף דאיכא למימר דהיינו זריקה שהוא לצורך שמתרת הקרבן ומחשב תיקון אבל אם כבר נזרק שוב אין הזריקה שנית שום תיקון ואין בה משום מתקן מ"מ יש בו משום שבות משום צובע ואף שאין אדמומית הדם על גבי המזבח דבר המתקיים זה מועיל שלא יהיה מלאכה דאורייתא אבל מד בנן אפילו בדבר שאינו מתקיים אסור וכן מבואר לשון הרמב"ם פ"ט משבת הל י"ג צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר ע"ג ברזל וכו' פטור ופטורי דשבת היינו פטור אבל אסור אלא דבקרבנות היום שהותרה המלאכה ק"ו הזריקה שהיא שבות אבל לזרוק מחמת ספק שמא נשפך הדם שהיא דעת ר' יהודה למלא כוס מדם התערובות ולזרוק מספק שמא נשפך הדם לא התיר ר"י אלא בע''פ שחל בחול אבל לא בחל בשבת ומעתה שייכים דברי ר"י למה דאמר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים וכו' דמשמע דבשום דבר אחר לא היה שינוי בין חל בחול לחל בשבת וקאמר ר"י כוס היה ממלא וכו ואם כן גם זה הי' הפרש בין חול לשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת.

תוס' ד"ה קראו את ההלל בתוספתא וכו' ולוים קוראים את ההלל וקשה לר"י דאמרינן בערכין וכו' אין אומרים שירה אלא על היין וכו ונראה דהאי וקשה לר"י מקושר למה שהביאו שהלוים אמרו ההלל דאי לאו הכי הוה אמינא שהבעלים שהביאו הפסחים קראו את ההלל לא היה קשה כלל דהא דקיי"ל דאין אומרים שירה אלא על היין היינו שיר שהלוים אומרים ותדע דהרי לא קשה להו מכל. שמונה עשר יום שהיחיד גומר ההלל והיינו משום שכל הקהל אומרים אותו אבל אחר שהביאו התוספתא שהלוים קורין הלל אז הי' קשה לר"י שאין אומרים שירה אלא על היין ע"ב אביי אמר ננעלו תנן וכו' וסמכינן אניסא נלע"ד דעד כאן לא אמר ע''ב אביי סמכינן אניסא אלא דבר שבדיעבד כשר כמו פסח שפסק הרמב"ם בפ"א מק"פ הל' י"א שאם שחט כל הפסחים בבת א כשר וכיון דרק לכתחלה בעי' שלש כתות סמכינן אניסא אבל דבר שמעכב בדיעבד גם אביי מודה דלא סמכינן אניסא שהרי שנינו שמתקינין לכה"ג כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול וכן כמה מקומות דלא סמכו אניסא [ועיין מ"ש לעיל דף נ"ח לענין מוכמר בישרא] ואפשר מהכא נפקא ליה להרמב"ם דבדיעבד אם נשחט בבת אחת כשר מדסבר אביי דסמכינן אניסא והכ"מ נדחק שם מאין למדו הרמב"ם יעויין שם ועוד נ"ל שלמדו הרמב"ם מדאמרינן בקידושין דף מ"ב ע"א מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שנאמר ושחטו אותו וגומר ואם כל ישראל יוצאין בפסח אחד אין כאן שלש כתות אלא דשם קאמר יוצאין ק דמשמע דיעבד לכן מחלק הרמב"ם בין תחלה לדיעבד:

שם ננעלו תנן והקשה מהרש"א כיון דבנס ננעלין כי היכי דלא יעלו כולהו ולא יהיה ג' כתות א"כ למה נסתפק אם סגי בכת אחת ולכאורה קשה אולי כיון דאין משגיחין בבת קול להכריע הדין בשביל הבת קול הכי נמי אין משגיחין בניסא להכריע בזה ספיקא דדינא כי לא בשמים היא ואמנם התוס' במסכת ברכות דף נ"ב ע"א כתבו דדוקא התם בעובדא דר"א הגדול שהי' הבת קול נגד הרוב אמרו אין משגיחין בב"ק דכתיב אחרי רבים להטות אבל כאן שהיו מסופקים בפירושא דהאי קרא ושחטו אותו קהל עדת וגו' שפיר הי' להם להכריע ע"י הנס של הנעילה וגם אין לדחות קושיית מהרש"א דאטו האי ספיקא נזכר במשנה אדרבה במשנה שנינו ג כתות בזה אחר זה אלא שר' יצחק אמר דבר זה ולכאורה האי ר' יצחק אמורא הוא שהרי הגירסא הוא אמר ר' יצחק ואם היה אחד מתנאים הי' ראוי להיות תני ר"י וכיון שהוא אמורא אם כן גברא אגברא קרמית ואביי דאמר ננעלו תנן של רבינו שכתב שאין באמת לא ס"ל דר' יצחק ור"י ס"ל כרבא דנועלין תנן דאם כן דאביי פליג אדרב יצחק כששאל מה בינייהו הוה ליה למימר א"ב דלאביי סני בשלשים בני אדם ולרבא בעינן חמשים כדר' יצחק אלא ודאי מדלא אמר הך נ"מ ש"מ דבזה לא נחלקו וגוף קושיית מהרש"א דאם סגי בג' כתות בבת אחת למה ננעלו כלל בין כת לכת היה נלע"ד דאפילו אם כוונת הפסוק בבת אחת ואין צריך שלשה כתות זה אחר זה מ"מ אם אירע שנשארו קצת שלא עשו תכף כגון שלא הספיק' העזרה להחזיק את כול' בבת אחת ועל כרחך צריך להתחלק לשתי כתות אז גם בפעם השני' צריך להיות קהל ועדה וישראל ואי אפשר לעשות הפסק בפחות משלשים בני אדם אפילו היו כמה כתות זה אחר זה צריך בכל פעם שלשים בני אדם ואם כן הוצרכה העזרה להיות ננעלת פן יכנסו כל כך הרבה עד שישארו בחוץ פחות משלשים ולא יהיו אלו יכולים לעשות הפסח כלל אלא דאכתי קשה קושיית מהרש"א דתינח שהוצרכה העזרה להיות ננעלת פעם אחת אבל איך משכחת שתהיה צריכה להיות ננעלת שתי פעמים שאם בפעם הראשון ננעלה על כרחך שלא נשאר בחוץ הרבה מאוד שהרי לכך ננעלה פן יכנסו כל כך עד שלא ישאר שלשים ואם כן כשיצאה הראשונה ודאי שיכולים אלו הנשארי' להכנס כולם ולמה הוצרכה להיות ננעלת עוד הפעם ודוחק לומר שבין כך ניתוספו בני אדם שבאו לפתח העזרה ואמנם אטו נזכר במשנתינו כמה פעמי' ננעלה וספיקא דר' יצחק הוא דאם צריכה שלשה כתות בשלשה זימני ננעלה באמת ב' פעמים ואם די בשלשים בבת אחת לא ננעלה רק פעם אחת ועוד נראה לענ"ד דתנא דמשנתינו ודאי ס''ל זה אחר זה שהרי כן מבואר במשנתינו בהדיא יצאה ראשונה נכנסה שני' יצאה שניי' נכנסה שלישית ולומר שגם תנא דידן מספקא ליה קשה דהרי לא נזכר במשנתינו רמז שצריך שלשי' בכל פעם ולא נזכר רק שלש כתות זה אחר זה ולכן נלע"ד דתנא דידן ודאי סבר בזה אחר זה ור' יצחק דמספקא לי' היינו משום דברייתא דקידושין דף מ"ב דתני ר' יונתן אמר וכו שכל ישראל יוצאין בפסח אחד ור' יצחק לא ס"ל לחלק בין תחלה לדיעבד אלא ודאי דר' יונתן דרש קהל עדת ישראל בפעם א' ומספקא לי' לר' יצחק אם הלכה כתנא דידן או כברייתא דר יונתן ולכן לצאת ידי שניהן צריך שלש כתות של שלשים בני אדם