צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 56

ע"ב הא אמרת נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם לא היה לו להביא לקושייתו אלא חומרי מקום שיצא משם ולמה האריך להביא גם חומרי מקום שהלך לשם ונראה דיש מקום לפרש מה ששנינו דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם היינו כשהוא בדרך אף שכבר יצא ממקומו חייב לנהוג חומרי מקומו עד בואו למקום אחר ואז שוב יעזוב חומרי מקום שיצא משם ואל ישנה מנהג המקום שהוא עתה שם מפני המחלוקת אבל מדשנינו שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם משמע ששני החומרות יחדיו מוטלים עליו שאם המקום שיצא משם נוהגים חומרא בדבר א' והמקום שהלך לשם נוהגים חומרא בדבר אחר חייב הוא לאחוז שני החומרות וכן משמעות הלשון שנותנין עליו חומרי מקום שיבא משם וחומרי מקום שהלך לשם ששני החומרות משני המקומות מוטלים עליו יחד וא"כ אי ס"ד שחומרי מקום שיצא נמשך רק עד בואו למקום אחר וחומרי מקום שהולך שם ודאי אינן חלים עליו עד בואו שמה וא"כ לא משכחת לשני החומרות שיחולו כא' אלא ודאי שגם אחר בואו שמה אכתי חל עליו חומר המקום שיצא משם וא"כ איך לא ישנה מפני המחלוקת אמנם לפ"ז קשה הרי באמת לא משכחת חומרא שני המקומות כאחד לאוקימתא דרב אשי דחומרי מקום שיצא הוא בדעתו לחזור וחומרי מקום שהלך הוא באין דעתו לחזור ועיין בחולין דף י"ח ע"ב בד"ה ה"מ שכתבו דרב אשי קאי רק על בבל וא"י אבל במדינו' אחרים אין חילוק בין דעתו לחזור או לא וא"כ שפיר חלים שני החומרות יחדיו:

שם אמר אביי ארישא לאביי אתי שפיר דהקדים במשנתינו חומר' מקום שיצא לחומרי מקום שהלך אף שהתחיל בהלך ממקום שעושין למקום שאין עושין לפי שרצה לסמוך ואל ישנה לחומרי מקום שהלך אבל לרבא קשיא דה"ל למתני נותנין עליו חומרי מקום שהלך וחומרא מקום שיצא ואל ישנה וכו' ואולי מפני שחומרי מקום שיצא שייכים תיכף בצאתו שאף שיצא משם חייב לנהוג חומר יהון אבל חומרי מקום שהלך לא שייך עד בואו שמה:

דף נ"ב ע"א אמר ר"ש ברי' דר"א מלתא אחריתי וכו' יש לדקדק כיון דדבר זה ממקום שלא כלו למקום שלא כלו לא נזכר במשנתינו כלל הל"ל וחסורי מחסרא כשטת הש"ס בכל מקום ונראה דשפיר גם לפי הנוקמא במשנתינו רמוזי רמזה דבר זה דהרי יש לדקדק במשנתינו דברישא תני נותנין עליו חומרי מקום וכו' וכיוצא בו המוליך פירות שביעית תני חייב לבער ולמה שביק לישנא דרישא וג"כ ה"ל למימר המוליך ממקום שכלו וכו' נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם א"ו דכאן מיירי התנא גם בהלך ממקום שלא כלו למקום שלא כלו וכו' ולא שייך כאן למימר לשון חומרי מקום שיצאו שהרי בשעת יציאתו עדיין לא כלו לכך נקט לשון חייב לבער שם אלא איפוך לפ"ז תנא קמא נקט מתחלה ביצא ממקום שכלו וכו' או ממקום שלא כלו וכו' חייב לבער ושוב תני בבא אחריתי המוליך ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע וכו' אינו חייב לבער א"כ קשה למה נקט בבבא ראשונה חייב לבער ולא תני נותנין עליו חומרי מקום שהלך וחומרי מקום וכו' ונראה משום דרצה לומר בסיפא אינו חייב לבער תני ברישא חייב לבער שם אלא אמר רב אשי וכו' יש לדקדק דלשון אלא לא שייך כי אם במקום שהוקשה על כל האוקימתות ונסתרו כל האוקימתות שייך לשון אלא אבל כאן אף שהקשה רב אשי על אוקימתא דאביי אבל על אוקימתא דרב שישא לא הקשה ואם רב אשי לא ניחא ליה באוקימתא דרב שישא לא שייך בשביל זה לשון אלא והוה ליה למימר רב אשי אמר בפלוגתא וכו' ונראה דקושיית רב אשי אטו אגבא דחמרא היא קושיא ג"כ על רב שישא דלמה יחייב רב יהודה לבער כיון שבשעה שהוציאה משם עדיין לא כלו וגם עתה אינה אוכלם שם ואטו הואיל והחמור נשאם עליו משם קלטינהו שיהא נחשבים לעולם כאלו הם שם ואף שרש"י פירש בד"ה גבא דחמרא וכו' הא לא גדלו שם ואינו אוכלן שם וכו' כוונת רש"י להגדיל הקושי' ביותר דעל אביי קשה שלא גדלו שם וגם אינו אוכלן שם אבל באמת אף שגדלו שם כיון שאינו אוכלן שם בשעה שכלו וג"כ קשה ולכן א שייך לשון אלא:

רש"י ד''ה ולית ליה לר"י וכו' דהא ממקום שאין עושין וכו' דטעמא לאו משום מחלוקת הוא ואסרינן ליה וכו' לפי זה קושיא זו היא רק לרבא לעיל דמשני לעולם אסיפא וכו' אבל לאביי דמוקי לה ארישא א"כ הרי מפורש במשנתינו דטעמא דחומרי מקום שהלך הוא רק מפני המחלוקת והא דהוצרך אביי לתרץ דאמר לעולם כדקתני הוא משום הקושיא שהקשה מדר"א דאמר ר"י לחומרא פליג ובאמת היה יכול להקשו' תכף מדברי ר"א על משנתינו ששנינו חייב לבער בדברי ת"ק היה יכול להקשות למימרא דר"י וכו' אלא דמתחלה היה ניחא ליה להקשות ממשנתינו גופא ולית ליה לר"י וכו אף שהיא רק לרבא אבל אביי עקר דבריו הוא מחמת דברי ר"א דר"י לחומרא פליג:

ודע דמה שכתב רש"י ואני הבאתי שלי ממקום אחר ואין כאן מחלוקת אין זה סברא מוחלטת דלא שייך בזה מחלוקת דא"כ לאביי דטעמא דחומרי מקום שהלך לשם הוא מפני המחלוקת למה יהיה חייב לבער לת"ק ממקום שלא כלו למקום שכלו אבל רש"י כ' זה שאפי' תרצה לומר דר"י פליג בזה וסובר דבזה לא שייך מחלוקת אכתי קשה והרי חומרי מקום שיצא לאו משום מחלוקת הוא ואפ"ה נותנין עליו אותן חומרות.

להיות כי סוגיא זו לפי פירוש רש"י יש בה כמה עיקולי ופשורי ונזכיר קצתן חדא דקושיית הגמ' ולית לר"י תהא רק לשיטת רבא ולא לשטת אביי ועוד שהקשה למימרא דר"י לקולא קאמר וכו' אטו גברא אגברא קרמי להקשות על ר"ש ברי' דר"א משמיה דרב יהודה מדברי ר"א ואם על ר"א בא להקשות הוה ליה למימר ולר"א דאמר ר"י לחומרא אמרה היכי מתרץ למשנתינו ועוד מה שכבר הזכרנו דמה דקאמר אלא אמר רב אשי אינו מדוקדק ולא שייך לשון אלא ועוד דלפי אוקימתא דר"א ורבינא אין ענין פלוגתייהו דרבנן ור"י בהולך ממקום למקום ובאותו מקום הוה ליה למפלג כדפליגי הני תנאי ומה ענין זה לחומרי מקום יציאה והליכה ולכן אמינא אנא שאלמלא פירש"י היה נ"ל לפרש סוגיין דשמעתין כמו שנבאר ודע דחומרי מקום שהלך לשם אם דעתו לחזור ודאי שאין כאן שום טעם רק מפני המחלוקת ואף רבא מודה דטעמא דרישא הוא מפני המחלוקת שהרי רב) אמר לעולם אסיפא ולשון זה מורה שאינו חולק על אוקימתא דאביי שיכול להיות דקאי ארישא אלא שחידש שיש בידינו לומר דקאי אסיפא שאם היה רבא חולק וסובר שטעם חומרי מקום שהלך אינו כלל משום מחלוקת ולא מצי קאי ארישא הוה לי' למימר רבא אמר אסיפא וקושיית הגמ' ולית לי' לר"י הוא על דרך זה שאם אנו אומרים דמטעם שיכול לומר צא והבא לך אף אתה ממקום שהבאתי יספיק להשתיק המחלוקת אם כן גם בבא ממקום שעושין למקום שאין עושין יאמר לו צא לך אף אתה למקומי ושם עושין והיה לו לר' יהודה לחלוק על הרישא על חומרי מקום שהלך לשם ולכן הקשה ולית ליה לר"י וכו' ודע דהא דאמר ר"א לא אמר ר"י אלא לחומרא לא שכן קיבל מרבו בקבלה אלא מסברא אמרה והוא שאם אנו צריכין להוסיף בבא במשנתינו הדבר קשה לחדש דבר שלא נזכר במשנה וצריכין אנו לומר ששפיר נזכר שהרי נקט שתי בבות המוליך ממקום שכלו למקום שלא כלו הוא בבא אחת או ממקום שלא כלו וכו' הוא בבא שנייה וא"כ שמעינן דדוקא באלו השני גווני חייב לבער וא"כ ת"ק מיקל ועל כרחך ר"י בא להחמיר וכ"ז אם אנו צריכין לומר דר"י על גוף הדין אי אפשר לחלוק וע"כ שחולק על הדויק אבל אם היה בידינו לתרץ שיוכל ר"י לחלוק על גוף הדין של הת"ק שפיר אמרינן שמשנתינו כפשטא ור"י להקל בא ומעתה אאוקימתא דר"ש שחידש ענין חדש א"כ על כרחך מדיוקא שמעינן לה כדפרישית אם כן הוא עצמו צריך להודות לדברי ר"א ולכן הקשה למימר וכו' והאמר ר"א וכו' וצ"ל איפוך וכן אביי דמוקי בהחזירן למקומו ג"כ מדיוקא שמעינן לה אלא שהדיוק יותר קרוב להשמע ממשנתינו ועיין בתוס' בד"ה אביי וכו' וא"כ גם אביי צריך למימר דר"י מחמיר אבל רב אשי ורבינא בא לחדש משנתינו כפשטא בלי שום דיוקא ובאו לדחות דברי ר"א לגמרי ולכן קאמר אלא ובא ר"א לחדש דר"י כאן בשביעית לית לי' חומרי מקום שהלך לשם ואף שמודה ברישא שאל ישנה מפני המחלוקת כאן בשביעית התורה נתנה לנו רשות בזה שלא לחוש בזה למחלוקת והביא פלוגתא דהכובש כבשין ועיין בתוספת בד"ה הכובש שהביאו בשם הת"כ דפליגי בקראי וא"כ לר' יהושע דאמר אף על האחרון נמצא זה שכבש שלשה יחד אוכל המין שכבר כלה וחבירו שלא כבשן יחד וכבש זה שכלה לבדו יצטרך לבער והרי כאן שינוי בעיר אחת זה אוכל וזה מבער ועל כרחך הטעם של הקרא לפי דעת המתיר משום שזה אומר צא וכבוש לך אף אתה עם ירק אחר שלא כלה וממילא הה"ד שיוכל לומר כן המוליך ממקום שלא כלה כיון שכאן בשביעית התירה התורה דבר זה בפירוש לא יוכלו חכמים להחמיר וסובר ר"י כר' יהושע ולכן מיקל ואומר צא והבא לך אף אתה משא"כ לעיל בערב פסח שפיר גזרו חכמים ולכן לא פליג ברישא ומודה שנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחכמים סברי כר"ג וא"כ גם בשביעית נותנין חומרי מקום שהלך לשם כמו במלאכה בע"פ ורבינא ג"כ בא לקיים משנתינו כמות שהיא בלי שום תוספת ובלי שום דיוקא וג"כ ר"י לקולא פליג ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אוכלין בתמרים עד שיכלו אחרון שבצוער והנה בפ"ט דשביעית משנה ג' שנינו כל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים ולפי זה לא היה לתלות בצוער אלא הול"ל אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבכל ארץ ישראל א"ו דהאי תנא דברייתא לית ליה האי דכל הארצות כאחת ולכן אין ארץ יהודה אוכלת על של גליל והאי אוכלין עד שיכלה אחרון שבצוער ביהודה לבדו מיירי וכמו שפירוש רש"י כאן וביהודה היה ידוע שצוער הוא האחרון וא"כ להאי תנא משכחת בכל הפירות אפי' בזיתים ותמרים מקום שכלו ומקום שלא כלו אבל לתנא דפרק תשעה דשביעית שהוא ר"ש שם לא משכחת בזיתים ותמרים מקומות חלוקות שהרי אם יש מקום אחד שלא כלו כל הארצות מותרים וא"כ כך הוא הוצעת משנתינו דת"ק סובר כהך ברייתא ומשכחת בכל פירות שביעית הולך ממקום שכלו למקום שלא כלו וכן ממקום שלא כלו למקום שכלו וחייב בכל ענין לבער והיינו בהולך מיהודה וגליל ממדינה למדינה ור' יהודה פליג בין על הולך ממקום שכלו למקום שלא כלו ובין להיפך ואמר שיש פירות שיכול לומר צא והבא לך אף אתה דהיינו בזיתים ותמרים שלא מבעיא שהוא מותר אלא שאומר בין לאנשי מקום שהלך לשם כשהלך ממקום שלא כלו צא והבא לך אף אתה ממקומך אף שכלו ואכול אף אתה שהרי לא כלו במקומי וכל הארצות כא' וכן בהלך ממקום שכלו למקום שלא כלו לא מבעיא שמותר לו אלא שיכול לומר לאנשי מקום שיצא משם צא והבא לך אף אתה אפי' במקומך שכלו כיון שלא כלו כאן ואתיא אוקימתא דרבינא ורב אשי שפיר לענין חומרי מקום שהלך ושיצא בלי שום דוחק:

ע"ב קרי עליה רב יוסף וכו כל המיקל לו מגיד לו מכאן משמע דהביעור הוא מן התורה שאם היה מדרבנן א"כ מה קרי עליה רב יוסף והלא שפיר עביד דבדרבנן שומעין להקל ועיין בפני יושע מ"ש בשם הרמב"ן בפירוש התורה:.

דף נ"ג ע"א ואמר רב ביבי וכו' דברים הללו אין להם צורך לקושייתו ואולי היה ידוע לבעלי הש"ס דהך ברייתא לא איתאמר' בי ר' חייא ור"א א"כ איך מותיב מינה תיובתא ואולי משבשתא היא ולכן הביא דר' יוחנן מחליף תרתי בתרייתא וא"כ עכ"פ ר' יוחנן תני תמרים עד החנוכה ורמי על ברייתא ראשונה דיהיב שעורה עד שיכלה אחרון שבצוער ועיין לקמן בדברינו על פירוש רש"י ודע שהרמב"ם פ"ז משביעית הלכה י"א כתב ואוכלין בתמרים עד שיכלה אחרון שבצוער ואימתי הוא כלה עד הפורים וכו' ובגרונרת עד החנוכה ואני תמה שהרי ר"י תרתי בתרייתא מחליף ולמה שביק הרמב"ם דברי ר"י ואחז זמני הברייתא אחר שלא מצאנו אמורא החולק ק על ר' יוחנן: שם ובשר לא מיתבו וכו' הא דלא אותיב תכף על דברי ר"י אמר רב ומה איחר עד דאמר ר"פ דוקא בשר וכו' משום דיש לפרש דרב מיירי מחיים דהוה כדרך המקדישים ואז ודאי שהאמירה גורם האיסור אבל שחוטים לא אסר כי אם במקולס אבל השתא דאמר ר"פ ל"ש אלא בכר אבל חיטי לא ומדלא מפליג בבשר עצמו בין חי לשחוט ש"מ דרב אוסר אפילו שחוט ובשחוט היה סובר שאין באמירה זו שום חששא ולכן היה סובר דהה"ד לא אמר ושפיר מותיב רש"י ד"ה ואמר רב ביבי גרסינן ולא תירוצא הוא ואני אומר אלמלא שאיני כדאי הייתי אומר אמר גרסינן ותירוצא הוא דכבר כתבתי בדברי הגמ' דלענין הקושיא אדרבה דברי רב ביבי הם ללא צורך ונדחקתי בזה אבל להתירוץ שפיר הוא על נכון דבאמת ידע מסדר הש"ס דבצוער התמרים כלים בחנוכה וא"כ לפי הברייתא ששנינו בתמרים עד הפורים לא היה יכול לשנויי אידי ואידי חד שיעורא ולכן בא רב ביבי לתרץ אמר ר"ב ר"י מחליף אידי ואידי חדא שיעורא שבצוער כלים בחנוכה:

ד"ה מקום שנהנו שלא למכור שהחמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה. ובמסכת ע"ג במשנה דף י"ד ע"ב פרש"י מקום שנהגו למכור כגון מקום שלא נחשדו הערביים יע"ש וא"כ מקום שנהנו שלא למכור היינו מקום שנחשדו וצריך טעם למה שינה רש"י טעמו כאן לפרש משום גזירה דלמא אתי למכור גסה ונראה שהיה קשה לרש"י מתני' דלקמן דף נ"ה ע"א וחכ"א ביהודה וכו' היה לשנות תיכף בריש פרקין אחר מקום שנהנו לעשות מלאכה שהרי על זה באו חכמים לחלוק יעויין לקמן דף נ"ה ע"א וצ"ל אף שדברי חכמי' שייכים שם אעפ"כ לא רצה להפסיק בין דברים התלוים במנהג מקומות וסיים כל המשניות דמקום שנהגו ושוב הביא דברי חכמים אלא דלפי זה קשה למה הפסיק כאן בכל מקום לא היו מוכרין בהמה גסה שזה אינו תלוי במנהג מקומות באמצע המשניות התלוים במנהג מקומות והוה ליה להקדים מקום שנהגו לעשות מלאכה בט"ב ואח"כ לשנות שבכל מקום לא היו מוכרין בהמה נסה כשם שאיחר דברי חכמים ביהודה היו עושין וכו' ולא שנאו תכף סמוך למקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ ולכן פירש רש"י שטעם מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה הוא משום גזירה אטו גסה וא"כ לכך שנה כאן בכל מקום לא היו מוכרין גסה שזהו נתינת טעם למקומות שנהנו שלא למכור דקה:

ע"ב מקולס אין שאין מקולס לא הא דהקשה מברייתא דתודה ומדיוקא ולא הקשה ממשנתינו דלפי דעת המקשן דרב אפי' לא אמר אוסר הי' קשה הרי שנינו במשנתינו מקום שנהגו לאכול צלי אוכלין ואפשר דמשנתינו הוה מוקמינן בבשר שור ורב בגדי מיירי אלא דקשה מדוע לא הקשה ממשנה ששנינו במסכת ביצה דף ך"ב ע"ב ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרים משם היה לו להקשות דע"כ לא אסרו חכמים אלא מקולס אבל שאינו מקולס לא ואם נימא שמשם ליכא קושיא ולעולם שחכמים אוסרים אפילו אינו מקולס ולרבותא דר"ג שמתיר נקט מקולס א"כ מתודות פשיטא דליכא קושיא דאולי אף אם היה מאכיל אינו מקולס ג"כ היו שולחים לו כך אלא שמעשה שהיה מקולס שהוא הנהיג להאכילם אפילו מקולס ולכן נראה דלאו מדיוקא מקשה אלא כך הוא מקשה כיון דרב אוסר בגדי אפילו אינו מקולס א"כ הטעם משום דגדי סתמו לפסח קאי א"כ למה שלחו לתודות שאתה קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ למה נקטו האכילה שאינו אלא איסור לאו יותר הוה להו לשלוח שאתה משחיט את ישראל קדשים בחוץ שהוא איסור כרת כיון דלרב כל גדי ששוחט סתמו הוא לשם פסח א"ו שכל זמן שלא עשהו מקולס אין כאן חשש פסח

דף נ"ד ע"א שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה ותשובה וכו' ונלע"ד להסביר הענין שיהיה שייך בריאה בתשובה ואף שבודאי יש כאן רמז לדברים העומדים ברומו של עולם ומי חכם ויבן את זאת ומודע יקרא לבינה עם כ"ז נ"ל להסביר הענין והנה נודע כי האדם שרשו בארץ ונופו נוטה לרום שמי השמים וכל מעשה אדם הן לטוב והן להיפך הכל עושה רושם למעלה לפגום חס ושלום ע"י מעשיו במדות העליונות והקב"ה ברוב רחמיו כאשר סידר המדות למעלה שזה ודאי היה קודם בריאת עוה"ז הגשמי סידר אותם בחכמה באופן שאפי' אם ח"ו יבוא באיזה מדה איזה פגם ע"י מעשה התחתונים לא יהיה הפגם גורם השחתה ושבירה כי אם הורדת מדרגה באופן כאשר ישוב וניחם על הרעה תוכל המדה לעלות למרומ' הראשון וזה כוונת רז"ל שתשובה נבראת קודם שנברא העולם ר"ל סידר המדות על אופן זה שיוכלו לשוב ולעלות

ע"ב תוס' ד"ה אין תענית ציבור וכו' וי"ל דה"ק אין ת"צ וכו' אפי' במקוה שנהגו שלא לעשות עכ"ל ואמנם אכתי לא היה רש"י צריך להזכיר מלאכה בדברי שמואל שהרי זה מפורש במשנתינו דמקום שנהנו שלא לעלות אין עושין אך עקר כוונת רש"י בהזכירו מלאכה להורות דבת"צ אפי' מלאכה מותר וזה כוונת מהרש"א מ"ש הכא ליכא לאקשויי וכו' כוונתו לאקשוי על רש"י למה הזכיר מלאכה:

ד"ה אין בין ט"ב וכו' הא דלא חשיב מלאכה שמותר במקום שנהנו וכו' ואין לומר דמלאכה כבר תנן במתניתין דאטו ברייתא לא תני רה שמבואר במשנה משא"כ לר' יוחנן לקמן הקשה מלאכה תנינא שאמורא א"צ להשמיענו מה שמבואר במשנה או בברייתא

דף נ"ה ע"א במשנה ובגליל לא היה עושין כל עקר צריך להבין מה רצון התנא באמרו כל עקר והרי בריש פרקין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין לא סיים א"ע כל עקר ובמשנה שאחר זה ר"מ אומר וכו' נחלקו אבות העולם דעת הרמב"ם בפ"ח מהל' יו"ט דכל זה מיירי במקום שנהגו לעשות אבל במקום שנהגו שלא לעשות אין חילוק בין גומר למתחיל ובין ג' אימניות לשאר אימניות ודעת הראב"ד והרא"ש דמשנה דלקמן היינו אפי' במקום שנהגו שלא לעשות אפ"ה אלו מותרים ומעתה לדעת הראב"ד והרא"ש ניחא דבריש פרקין דתלי במנהגא לא תני כל עיקר דהרי יש מלאכות שלא נהגו בהם איסור דהיינו כל מה שנזכר במשנה לר"מ כדאית ליה ולחכמים כדאיתא להו אבל בגליל דלאו במנהגא תליא מלתא דבגליל אוסרין שס"ל שאסור לעשות מלאכה הכל אסור ולכן אמר כל עקר אבל להרמב"ם דבמקום שלא נהגו הכל אסור צריך טעם מדוע בריש פרקין לא תני כל עקר וכאן תני כל עקר.