צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 55

ע"ב ישא בת גבאי צדקה התוס' בד"ה לא מצא וכו' הקשו דכאן משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקת ובהשותפין משמע דמלמדי תינוקת יזהירו יותר מג"צ ונדחקו בזה ונלע"ד דרש"י המתיק זה בלשונו הצח שכתב בד"ה בת ג"צ שאין ממנין אא"כ טובים ונאמנים כוונתו לתרץ קושיית התוספו' דודאי מלמדי תינוקת כשמנהגים במלאכתם בלא רמי' עדיפי יותר מג"צ אף שגם הוא עושה בלי רמי' אבל מ"מ אין בודקין המלמד קודם שממנים אותו ואי אפשר לבדקו ובאמת אמרו שם בהשותפין ומצדיקי הרבים וכו' אלו מלמדי תינוקת כגון מאן כגון ר"ש בר שילת אבל הגבאי צדקה בודקין אותו אם הוא נאמן קודם שממנים אותו על הצדקה ולכן ישא בת ג"צ שכבר בדקוהו:

שם תנא שנה ופירש יותר מכלם נ"ל הטעם משום דמצאו להם חז"ל רפואה מן התורה בשלהי כתובות שיעשו פרקמטיא לת"ח וישיא בתו לת"ק ואמנם הכוונה שמשיא בתו ומחזיק ידי חתנו לת"ת ועמי הארץ כאלו נאמר עליהם עץ החיים היא למחזיקים בה ואמנם זה ששנה ופירש בודאי פרישתו מן התורה הוא מפני שרוצה למלא תאות נפשו וכל הון לא יספיק לרודף אחר התאוה ופורש מן התורה להרבות בתאוות לבו וזה לעולם לא יחזיק ביד לומדים אחרים שאם תורתו עזב בשביל תאות נפשו איך יחסר לעצמו להחזיק ביד חכם אחר וזה לעולם אין רפואה למכתו והוא גרוע מכלם

דף ב' ע"א העוה"ז על בשורות טובות וכו' לעוה"ב כלו הטוב והמטיב הקשה הרי"ף בעין יעקב הלא גם בעוה"ב הרשעים מצדיקים עליהם הדין וכשרז"ל בפרק עושין פסין דף י"ט עמוד א' עוברי בעמק הבכא וכו' שמצדיקין עליהן הדין ואומרים יפה דנת יפה זכית יפה חייבת יפה תקות גיהנם לרשעים ג"ע לצדיקים וכו' וא"כ גם זה כמו ברכת דיין האמת ולענ"ד לתרץ עפ"י מה ששמעתי בילדותי מהמנוח הרב החסיד המוכיח הגדול המפורסם מוהר"ר אפרים רישר זצלה"ה מגיד דק"ק בראד פירוש המאמר הזה שדקדק במה שאמר לא כפוה"ז עוה"ב הרי בעסק הברכה אין הפרש שעל הטובות גם בעוה"ז מברך הטוב אלא שבעוה"ז יש גם רעות ולעוה"ב לא יהיה רע כלל וא"כ אין בעסק הברכה הפרש והיה לו לומר לא העוה"ז עוה"ב העוה"ז יש בו רעות וטובות העוה"ב אין בו רק טובות ואמר הוא המנוח ז"ל דכתיב אודך כי אנפת בי לפי שמעליון ל תצא הרעות ואין דבר רע בא מהקב"ה והכל הוא לטובה ואפילו הפורעניות שבא על האדם אינו רעה אבל טובה לזכך אותו ולהכניע יצה"ר ולטהר הנשמה שיזכה לעולם שכלו טוב אלא שהאדם בעוה"ז אינו מבין הדבר לאשורו ונדמה בעיניו כאלו הוא רעה כמו החולה שעושין לו תחבושת ויש לו יסורים והחולה השוטה צועק להסיר התחבושת אבל החכם סובל בשמחה וכן הוא יסורי הרשעים הם תתבושת אמנם אחר מותו שרואה ומבין הטוב האמיתי וכמו כן לעתיד לבוא כשנזכה לזה במהרה נאמר אודך ביום ההוא כי אנפת בי שנותן הודאה לשעבר על שנתאנף בו הקב"ה לפי שעה להטיבו באחריתו וזהו כוונת המאמר כאן בעוה"ז אומר על בשורות רעות דיין האמת שסובר שזהו מצד מדת הדין ולעוה"ב כלו הטוב והמטיב פירוש שיראה למפרע שכלו הי' מדת טובה והיה לו לברך על הכל הטוב והמטיב אלו דברי הרב מוהר"ר אפרים זצ"ל ומעתה גם בעושין פסין פירושו רבש"ע יפה זכית יפה חייבת ויפה היינו לטובה ויפה לו לרשע החיוב שסבל וכמו כן הגיהנם הוא רק כור ללבן בו מכל סיג ופסולת והכל לטובה:

פרק מקום שנהגו

מקום שנהנו וכו' בערבי פסחים זה פשוט דמשנתינו רק בפסח ראשון מיירי אבל פסח שני הא ודאי שאחר חצות שאז בפסח ראשון לא תליא במנהגא רק אסור ע"י דין שאיסור זה לא שייך בפ"ש שאינו עיו"ט ואין בו איסור מצד ערבי ימים טובים וגם לא לטעם הירושלמי שהביאו התוספות במשנתינו דבשלמא פסח ראשון הוא זמן הקרבה לכל ישראל שייך לומר שאסור בעשיית מלאכה אבל פסח שני אף שודאי לזה האיש שהי' טמא או בדרך רחוקה שלא עשה את הראשון ועושה עתה את השני שהאיש הזה אסור במלאכה כמו אם היה מביא בשאר ימות השנה איזה קרבן אבל לא שייך לומר שהיום אסור בעשיית מלאכה ואם כן איסור מלאכה אחר חצות לא שייך בשני וגם המנהג שקודם חצות לא שייך בשני שהרי בשני ליכא ביעור חמץ וגם תיקון המצה יכול לעשות בלילה שאין שם מהירות וחטיפה בשביל שאלת התינוקת שכל זה הוא בפסח ראשון ולא בשני ולכן ודאי שמשנתינו רק בפסח ראשון מיירי ועד כאן לא כתבו התוספות בריש ערבי פסחים דפסחים היינו ראשון ושני אלא אי גרסינן ערב פסחים אבל במשנתינו ששנינו ערבי א"כ הייינו ערבי פסחים דעלמא וכיון שהוכחנו שמשנתינו רק בפ"ר מיירי שפיר מקשה בגמרא מאי ארי' ע"פ אפילו ערבי שבתות וכו' רש"י ד"ה שלא לעשות שלא ישכח כוונת רש"י ליתן טעם על מנהג שלא לעשות קודם חצות אבל אחר חצות יכול להיות שגם רש"י סובר כטעם הירושלמי שהביאו התוס' שאסור מן התורה ולכן כיון שאחר חצות עכ"פ אסור מן התורה ואם כן כל מלאכתו היה צריך למהר ולעשות קודם חצות והיה אז טרוד מאוד במלאכתו לכן חששו שטרדת המלאכות יגרמו לו שכחה וישכח ביעור חמצו ותיקון המצה והכנת קרבן פסח ומשום זה יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה כל היום משא"כ ערב סוכות שאין שם איסור מלאכה מן התורה כלל ואינו בהול ונחפז כל כך על מלאכתו ולכן לא חששו לשכחה כלל ובזה שקטה ונחה מעל רש"י קושיית המגיד משנה בפ"ח מהלכות יו"ט שהקשה גם בערב סוכות יש שם עשיית סוכה והכנת ארבע מינים יע"ש ולפמ"ש לק"מ

תוס' ד"ה מקום שנהגו וכו' ופריך א"כ תמיד וכו' יהא בכל יום אסור וכו' ומשני שאני תמיד שהתורה הוציאתו דכתב ואספת דגנך וכו' ויתכן תירוץ הירושלמי על התמיד אבל מוספי ר"ח וחוה"מ שג"כ קרב בשביל כל ישראל ויהיה ר"ח וחוה"מ אסור במלאכה מן התורה והרי התו' עצמם כתבו בחגיגה דף י"א ע"א בד"ה חוש"מ בשם הירושלמי דחוה"מ אינו אסור במלאכה רק מדרבנן ונראה דכיון דגילתה התורה בתמיד שוב אמרינן דלאו בתמיד לחוד גילה התורה אלא תמיד ודכוותיה שכל ישראל מביאים בכלל קרבן בשביל כלם דהיינו המוספין ג"כ אין היום ההיא נאסר בשביל הקרבן במלאכה אבל פסח אין הצבור מביאים אלא מצוה על כל אחד מישראל ולכן אסורים במלאכה שוב ראיתי שהרא"ם בביאוריו לסמ"ג כתב ג"כ הטעם שלא נאסרו ימי המוספים במלאכה הוא כיון שלא נאסר יום התמיד והנאני:

והרא"ם בביאוריו לסמ"ג שם הקשה למה הביא הירושל' קרא דואספת שהוא במשנה תורה ולמה לא הביא קרא דעשרת הדברות ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ואני אומר כשם שע"פ אינו אסור רק מחצות משום שאין זמן הקרבתו כי אם מחצות א"כ הה"ד אם היה יום התמיד אסור לא היתה הלילה אסורה שהרי אין זמן הקרבת קרבן בלילה וא"כ יש לפרש ששת ימים הלילות של ששת ימים ויום השביעי נאסר אפילו בלילה אבל מואספת וכו' שמביא הירושלמי אין כוונתו שאם המלאכה אסורה איך אוסף הדגן ודוק בלשונו של הירושלמי שאמר אם כל ישראל יהי' בטלים מי אוסף להם הדגן ולכאורה לשון מיותר הוא וכך הוה ליה למימר מדכתיב ואספת הרי עושה מלאכה אבל כוונת הירושלמי שהאי קרא לברכה נאמר ואספת דגנך תירשך וגו' שיאספו לרוב ואם כל ישראל בטלים ביום ועושין רק בלילה מי אוסף להם הדגן שעבודת לילה שעקרה לשינה לא תספיק לאסיפה רבה וגם הרא"ם עצמו כתב שם שפסוק זה לברכה נאמר אלא שאיהו כתבו לשיטתו שהוא רק מדרבנן וכתב בפסוק ששת ימים תעבוד אפשר לחכמים לעקרו משא"כ ואספת לא יעקרו פסוק שהוא לברכה ושוב כתב דלפי משמעות הירושלמי שהוא מן התורה נשאר בקושיא על שלא הביא ששת ימים ולפי מ"ש ניחא:

ועוד נלע"ד דקרא ששת ימים אפשר להתקיים בזמן החורבן שבטלו התמידים אבל בקרא דואספת מיירי בהיותם בארצם בשלוה שהרי אח''כ אמר השמרו לכם וגומר: בא"ד ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם ולע"ד הדבר צ"ע דבשלמא אם הי' זה גזירה דרבנן שייך לומר דהוה דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו וכיון שלא הותר במנין אחר נשאר באיסורו אבל לפי מ"ש התוספות בשם הירושלמי שאסור מן התורה משום קרבן ובדבר שאסרה התורה לא שייך שנאסר במנין וכיון שהאיסור הוא מפני הקרבן לא אסרה תורה אלא כשמביא קרבן וכיון שעתה אין לנו קרבן אין כאן איסור תורה ואין זה דומה להיו נכונים וגו' אל תגשו אל אשה שהוצרך הקב"ה להתירו דשם נאמר אל תגשו אל אשה אבל כאן בע"פ וכי אמר הקב"ה לא תעשו מלאכה בארבעה עשר בניסן הקב"ה אמר ל"ת מלאכה בעת שתקריבו הפסח וכיון שאין פסח בזה"ז לא נאסר כלל ועפ"י זה יש ליישב שיטת הרז"ה שהתיר בזה"ז והרמב"ן במלחמות והרא"ם שם בביאוריו לסמ"ג השיגו עליו ערבי שהי' מתענה בע"פ ורב ששת לקמן דף ק"א ע"א וקאמר שם נימא קסבר משום פסחא והרי בימיו לא היה פסח אלא ודאי כשנאסר בזמן הפסח אף בזה"ז אסור ולפמ"ש אין זה ראי' דאכילה גזירה דרבנן ושייך דבר שנאסר במנין אבל המלאכה אינה גזירה דרבנן אלא יו"ט של תורה בעת הקרבת קרבן ומעולם לא גזרו בו רבנן דבר ואולי דעת הרמב"ן והתוס' דאף להירושלמי אף עפ"כ היה בזה גזירה דרבנן דהרי כל ישראל אסורים מחצות היום ומעלה והרי הי' טמא ומי שהי' בדרך רחוקה דודאי משנתינו לא על ירושלים נשנית והרי אלו לא הביאו קרבן וצריך לומר כיון שקבעה התורה יו"ט ביום ההוא לרוב ישראל העושים הפסח גזרו חכמים על הטמאים ועל הרחוקים.

ע"ב מאי אריא ע"פ וכו' רש''י נדחק שהקושיא למה הוצרך לומר עד חצות ולפענ"ד לפי מ"ש לעיל ברש"י במשנתינו לתרץ קושיית המגיד משנה דלהכי חמיר ע"פ מערב סוכות לפי שאז נחפז במלאכה קודם חצות שהשעה עוברת שאח"כ ודאי אסור ומתוך החפזון יבואו לידי שכחה ואם כן קושיית הגמרא מאי אריא בע"פ וכו' אפי' ערבי שבתות ויום טובים נמי וא"כ גם אז נחפז למלאכתו קודם חצות והדק"ל מ"ש ע"פ דנהגו בו איסור קודם חצות מערב סוכות וע"ז משני דשם אינו נחפז לפי שיש לו גם אחר חצות זמן עד המנחה ועוד דהתם רק אינו רואה סימן ברכה וכו' לכן אינו נחפז כל כך כמו בע"פ:

ומהרש"א במשנתינו הקשה על קושיית הגמרא מאי אריא דלפי מ"ש התוספות בשם הירושלמי דבערב פסח איכא איסור תורה א"כ מה ענין ע"ש ושאר ערב יום טוב שאינן רק מדרבנן לע"פ וכתב המהרש"א שאין זה דבר מפורש במשנתינו שהוא איסור תורה ולכאורה דבריו צ"ע דאטו הוי שמתא מפורש במשנתינו דמשני ליה הכא שמותי נמי הוי משמתינן ונלע"ד דעקר הדבר דבע"פ איכא איסורא ומאן דעביד איסורא ודאי הוי משמתינן משא"כ במה שאמרו אינו רואה סימן ברכה ליכא איסורא ובמשנתינו מפורש האיסור שהרי קודם חצות במקום שנהנו שלא לעשות ודאי שאית ביה איסור שאם לא היה המנהג רק שמי שעובר אינו רואה סימן ברכה לא שייך בזה מחלוקת דמה איכפת לזה אם חבירו אינו מקפיד על סימן ברכה א"ו מדתנן ואל ישנה מפני המחלוקת מכלל דבעובר על המנהג איכא איסור וכיון שמשנתינו אמרה עד חצות מכלל דאחר חצות מכל המקומות שוים ואיכא איסורא שם אמר רבא הני נשי דמחוזא וכו' אפ"ה שפל ונשכר קרינן להו לכאורה קשה מה חידש רבא בזה והרי זה עצמו שפל ונשכר ששנינו בברייתא ונראה דשפל דחשיב בברייתא היינו עצל שמחמת עצלות אינו עושה מלאכה אבל עכ"פ אפשר לו למעבד עבידתא וראי' לזה שהרי חשיב נ"כ שפל ונפסד היינו דכולא שבתא לא עביד ובמעלי שבתא עביד וזה כיון שסיפק בידו לעשות במעלי שבתא ולא עביד אף שאינו מתכוין לכבוד שבת מחשב עושה מצוה שלא לשמה אבל הני נשי דמחוזא מחמת מפנקותא אי אפשר להו למיעבד עבידתא כלל והיה מקום לומר דאלו אפילו כעושה שלא לשמה לא מחשבי קמ"ל דאעפ"כ א עכ"פ שפל ונשכר קרינן בהו:

שם איתבי' אביי דברים המותרים וכו' ויש לדקדק הא ודאי דהני בני חוזאי שהיו נוהגים להפריש חלה מארוזא לא איירי במנהג חשוב עפ"י ת"ח שהרי לא היו חכמים ביניהם כדמסיק דהני אינשי נמי סרכי ועוד שאם היה מנהג חשיב עפ"י ת"ח אדמקשה מברייתא ה"ל להקשות ממתניתן חומרי מקום שהלך לשם ועיין בתוספות בד"ה אי אתה רשאי וכו' ולפי זה קשה מה מותיב אביי מברייתא דדברים המותרים וכו' ודלמא הך ברייתא מיירי במנהג חשוב ונראה דעל כרחך לא מיירי ברייתא במנהג חשוב דא"כ קשיא ברייתא אמתני' דברייתא לא אסרה אלא בפניהן וכמ"ש התוס' בדבור הנ"ל והוכרחו התוספות מכח קושיא זו לומר דמתניתין איירי במנהג חשוב וברייתא מיירי במנהג שאינו חשוב ושפיר אותי' אביי אלא דאכתי קשה כנ"ל דדלמא ברייתא איירי במנהג חשוב ועד כאן לא הוכרחו התוספות לומר דברייתא מיירי באינו חשוב אלא למה דאתמר עלה אמר ר"ח בכותאי שנו אבל בלא דברי ר"ח לא הי' קשה כלל ממתניתן על הברייתא והיינו אומרים דגם משנתינו דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מיירי בפניהן דוקא ובפרט אביי לשיטתו לקמן דף נ"א ע"ב דמפרש מה ששנינו ואל ישנה מפני המחלוקת קאי ארישא דהיינו שהלך ממקום שעושין למקום שאין עושין והיינו חומרי מקום שהלך לשם ועל זה אמרה משנתינו שהוא מפני המחלוקת משמע דוקא בפניהם דשייך מחלוקת ואף שהרמב"ן כתב דאפי' בחדרי חדרים שייך מחלוקת דבר זה אינו מפורש במשנה ואמנם עיקר קושיית התוספות הוא מכח הברייתא בצירוף דברי ר"ח דבברייתא שנינו בפניהן ומשמע דשלא בפניהן שרי ועלה מפרש ר"ח בכותאי משמע דבחכמים אפילו בפניהן שרי וא"כ קשיא משנתינו שנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם והוכרחו לחלק דמשנתינו מיירי במנהג חשוב וברייתא מיירי באינו חשוב אבל קודם שזכינו לדברי ר"ק שפיר איכא לאוקמי ברייתא במנהג חשוב ונסתר קושיית אביי וצ"ל דאביי דאותיב מברייתא כבר ידע מדברי ר"ק דאוקמי בכותאי ובזה אמרתי פרפרת אחת בתשובת רב יוסף שהשיב ולאו מי אתמר עלה וכו' ולשון זה לשון בתמיה הוא שתמה על אביי על שלא ידע מדברי ר"ח ולכאורה מה תימא הוא זה אם אמורא לא ידע מדברי אמורא וכך הי' לו לרב יוסף להשיב התם הא אתמר עלה אמר ר"ח וכו' אבל לפי מ"ש ניחא דרב יוסף שפיר תמה עליו ולאו מי אתמר וכו' ועל כרחך ידעת גם אתה מדברי ר"ח דאם לא כן לא היית מותיב כלום וכנ"ל דהוה מוקמינן ברייתא במנהג חשוב וכיון שידעת דברי ר"ח א"כ מה הקשית והרי בני חוזאי לאו כותאי נינהו והשיבו אביי שבודאי ידע מדברי ר"ח אבל הני נמי ככותאי דמי: דף נא ע"א אי רובן אורז וכו' דלמא משתכחי תורת חלה מנייהו ואי רובן דגן וכו' דלמא אתי לאפרושי וכו' ויש לדקדק למה הוצרך לכל אחד מהצדדים טעם והרי שאמרו דלמא משתכחי תורת חלה מכלל דהיכא דליכא הך חשש ניכלי זר וא"כ ברובן דגן אכלי שוב ליכא חשש שכחת תורת חלה ולמה הוצרך לומר דלמא אתי לאפרושי וכו' והנלע"ד דבבית יוסף בי"ד ס"ס רי"ד מפלפל במה דאי אתה רשאי להתירן בפניהם אם ע"י שאלה וחרטה מותר להתיר כדרך שמתירין שאר נדרים ושבועות יעויין שם ומעתה נכון הדבר בשמעתין בשני הצדדים דברובן אורז לא ניכלה זר אפילו ע"י שאלה וחרטה דליכא חשש סרכי מכל מקום איכא חשש שכחת תורת חלה וברובן דגן ניכלה זר בלי שאלה וחרטה כי היכי דלא אתי לאפרושי מן הפטור וכו'

שם ורבה לית לי' הא דתנן וכו' אף שכתבתי לעיל בריש סוגיין דמשנתינו איכא לאוקמי בפניהן דוקא וא"כ מאי קאמר ורבה לית לי' וכו' והרי באמת לא אכל בפניהן דהרי כיון דחזינהו כסי' נראה דהקושיא סובבת על אביי דאמר שווינכו ככותאי דמשמע דאי לאו דחשבינהו ככותאי הוה אכל בפניהן ועל זה הקשה ורבה לית ליה הא דתנן וכו':

שם ורבה לית לי' הא דתנן נותנין עליו וכו' הך סוגיא איתא גם בחולין דף י"ח ע"ב גבי ר' זירא דאכל מוגרמתא ולא אשגח בחומרי מקום שיצא משם ומקשה ג"כ בגמרא ור"ז לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ולא קאמר הא דתנן כמו שאמר כאן רק סתם ובאמת איפכא מסתברא שהרי המשנה הוא שנוי כאן בפירקין ועל המשנה הזו הוקבעו כל הני עובדי דאמוראי וכל העוסק בשמעתין רואה המשנה ולא היה צריך לומר הא דתנן ואפ"ה לא סמך על הרואה ואמר הא דתנן לומר שהוא משנה ערוכה ושם במסכת חולין הוא מכילתא אחריתא ואין המשנה שטי' שם הקשה סתם ור"ז לית ליה נותנין עליו וכו' ולא אמר הא דתנן ונראה עפ''י מ"ש בעה"מ בשמעתין דמשנתינו אמרה ואל ישנה מפני המחלוקת ולאביי דקאי ארישא הוא טעם על חומרי מרום שהלך לשם והיא גופא קשיא למה לא נתנה המשנה ג"כ טעם על חומרי מקום שיצא משם היינו משום שזה א"צ טעם דקרא כתיב אל תטוש תורת אמך ולפי זה ניחא דבחולין שהקושיא הוא למה לא נהוג חומרא מקום שיצא משם לא הוה צריך לומר דתנן דאפילו אי לא הוה תנינא כן במשנה הי' קשה וכי לית לי' נותנין עליו חומרי מקום שיצא והרי כתיב אל תטוש תורת אמך אבל בשמעתין שהקושיא למה לא נהג חומרי מקום שהלך לשם שזה לא שמענו מן הכתוב הוצרך לומר הא דתנן שהיא משנה מפורשת:

שם הא דתנן נותנין עליו חומרי מקום וכו' עיקר הקושי' כאן הוא מחומרי מקום שהלך לשם אלא שהוצרך להקשות מן המשנה ולומר נותנין עליו חומרי מקום ונקט המשנה כסדר אבל שם במסכת חולין הנ"ל דמקשה על רא ושם עיקר הקושיא מחומרי מקום שיצא משם וגם שם אמר המקשה ור"ז לית ליה נותנין עליו חומרי עקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לסם קשה למה הוצרך להביא סיפא דמתני' חומרי מקום שהלך לשם ונראה דהמקשן אסיק אדעתא דברי רב אשי שיש לחלק בין דעתו לחזור ור"ז לא הי' דעתו לחזור וכן ידע כן דרבה דעתו לחזור הוה והמקשה מכח שניהם הקשה מכח רבה ומכח ר' זירא וקושייתו הי' דלא שייך למימר דמשנתינו לצדדין קתני וכמ"ש התוס' בד"ה רבה והגמרא סידר קושיית המקשן כאן על רבה ושם על ר' זירא ומשני אביי ה"מ מבבל וכו' ואם כן במדינה אחת נותנין עליו חומרי שני המקומות בכל ענין ולא הוה לצדדין ורב אשי דמשני לחלק בין דעתו לחזור ג"כ על דברי אביי קאי ומודה רב אשי דמבבל לבבל ומא"י לא"י בכל ענין נותנין חומרי שניהם אלא שרב אשי הוסיף שאפילו מבבל לא''י ג"כ משכחת חומרי מקום שיצא היכי דכשנזכה לוה במהרה נאמר אודך ביום ההוא כי אנפת בי שנותן הודאה לשעברדעתו לחזור אבל באותו מדינה גם לר"א אין חילוק ולא הוה לצדדין תום ד''ה אי אתה רשאי וכו' תימא אם כן איך התיר רבי בית שאן וכו' הקשה הפר"ח בסימן תר"ח בשם המשא למלך הרי מסקינן כאן דבכותאי שנו ודלמא בית שאן לאו כותאי היו רק בני תורה עיין בפר"ח. ויפה הקשה דאין לדחות ולומר שקושיית התוספות היא על אביי כאן דאכתי לא אסיק אדעתא דבכותאי שנו שהרי התוספות רשמו על הגופא ולא על המקשה וראיה לדבר שהרי מתחלה רשמו דבור המתחיל דלמא אתי לאפרושי וכו' ועוד דא"כ למסקנא דבכותאי שנו שוב אין אנו אחראין, לחלק החילוק שהמציא רבינו נסים במגלת סתרים ועקר תירוץ ר"ל גאון הי' לתרץ סברת אביי שהקשה על רב יוסף ולא הקשה על רבי בבית שאן ולמסקנא שיש חילוק בין כותאי לב"ת איכא למימר שגם בני חוזאי טעו בעקר הדין ואם כן איך שוב הקשו התוספות וא"ת א"כ אמאי קאמר ודלמא אתי לאפרושי וכו' ועוד שהרי לכאורה בלא"ה יש לסתור קושיית התוספות דהרי בברייתא אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנינו דהיינו שהוא ינהג היתר בפניהם וזה אסור מפני המחלוקת ומיירי שהם עצמם אינם רוצים לקבל היתר ורוצים להשאר במנהגם ובזה שהמה עדיין נוהגים איסור והוא ינהוג היתר יש איסור מפני המחלוקת אבל היכי שגם הם עצמם רוצים לשמוע להמתיר ולנהוג שוב היתר כמו בית שאן דבזה ליכא חשש מחלוקת לא אסרה הברייתא ואם כן רבי התיר בית שאן ובני ב"ש עצמן שוב נתרצו לנהוג היתר אין בזה איסור וע"כ צריך לומר דקושיית כתוספות הוא למה דמוקי לה בכותאי אם כן הטעם משום דסרכי ולא מפני המחלוקת ושפיר הקשו מבית שאן ואם ק כיון דעיקר קושיית התוס' הוא למה דמוקי לה בכותאי קמה קושיית המשא למלך כחומה דבית שאן לאו כותאי הוו אך ראיתי במסכת נדרים דף ט"ו מסיים בהך ברייתא א''ח רשאי להתירן בפניהם שנא' לא יחל דברו יע"ש וא"כ שוב שפיר הקשו התוספות מבית שאן דהרי ליכא לפרש טעמא דברייתא זו משום מחלוקת שהרי הברייתא עצמה פירשה טעמה דידה משום לא יחל דברו ועל פי הדבר הזה אולי יבוא על נכון תירוצו של המשא למלך עצמו שהביא הפר"ח שם שכתב דהא דחילקו בין כותאי לחכמים הוא לענין שינהוג היתר בפניהם אבל להתיר להם עצמם שיהיו רשאים לבטל מנהגם הראשון ולנהוג קולא במה שהחמירו עד עתה אינו רשאי להתיר אפילו אינם כותאי ולכאורה דבריו צריכין תבלין דמנ"ל להתוספות לחלק בין הפרקים ולהקשות מבית שאן ודלמא דברי ר"ח דאמר בכותאי שנו קאי גם על זה וגם להיפך יש להקשות מנא ליה להגמרא כלל דהך ברייתא אסרה כלל לאחר לנהוג היתר בפניהם ודלמא הך ברייתא מיירי רק להתיר להם בזה אמרה אינו רשאי בל שינהוג הוא היתר מזה לא מיירי הברייתא ומנא ליה לאביי להקשות על רב יוסף והא רב יוסף לא אמר רק ניכלה זר באפייהו ולא אמר כלל להתיר להם שיאכלו הם עצמם ולכן נרא' דודאי ברייתא מתרי גווני איירי דלענין שלא יתיר להם ודאי מיירי מדסיים שנאמר לא יקל ולא יחל לא שייך על הזר שנוהג היתר בפניהם כי אם עליהם שלא יתירו להם לעבור על מנהגם וגם מוכח דמיירי ג"כ שלא ינהוג אחר היתר בפניהם דאי רק לענין להתיר להם למה הוצרך לומר להתירן בפניהם שאם מתיר ומורה להם שינהגו היתר פשיטא שלפניהם הוא א"ו דברייתא תרתי קתני שלא ינהוג הוא היתר בפניהם ובזה הוא הטעם משום דסרכי ושלא יורה להם היתר הטעם משום לא יחל וסובר ר"נ גאון דמטעם לא יחל אין חילוק בין כותאי לחכמים דאטו חכמים לית בהו איסור לא יחל ואין לומר דבזה עצמו לא שייך לא יחל אלא דבכותאי חיישינן מתוך שיתירו להם לנהוג היתר בדבר שכבר נהגו איסור שוב יזלזלו בנדר גמור וג"כ יתירו לעצמם מה שכבר אסרו על עצמם בנדר גמור ויבואו לידי בל יחל דא"כ איך הוכיחו שם בנדרים דאיכא בל יחל מדרבנן מברייתא זו אם היה מקום לפרש שמתוך כך יביאו לחלל נדר גמור א"ו דמה ששנינו בברייתא זו שנאמר לא יחל היינו שעוברים תכף על בל יחל וזהו מדרבנן ובזה אין מקום לחלק בין כותאי לחכמים ושפיר הקשו התוס' מרבי שהתיר בית שאן וחילק ר"נ לחלק בין דברים המותרים שיודע שהם מותרים ואעפ"כ נהגו בו איסור ובין מנהג מחמת טעות וכ' שכן משמעות לשון הברייתא דברים המותרים היינו שיודע שהם מותרים ואומר אני דלפ"ז דכן משמעות לשון הברייתא דברים המותרים שיודע שהן מותרים א"כ אפי' היה מקום לומר דבכותאי אפי' במנהג טעות יש להחמיר מ"מ לא נזכר זה בברייתא שהרי בריית' דברים המותרים נקטא וא"כ מנא ליה לאביי להקשות על רב יוסף ודלמא במנהג טעות לגמרי אפי' בכותאי ליכא שום חשש שכיון שמודיעים טעותן תו לא יבא קלקול מזה ואם מסברא סובר אביי שיש להחמיר בכותאי בכל גווני היה לו להקשות על רב יוסף מסברא אבל ברייתא זו אינו תועלת לחזק קושייתו אלא ודאי לפי פירושו של רבינו נסים בהך ברייתא צריך לומר שאביי ידע דגם בני חוזאי ידעו שהוא מותר ואפ"ה נהגו בו איסור ושפיר מותיב לרב יוסף ובזה שוב שפיר הקשו התוספות א"כ אמאי קאמר דלמא אתי לאפרושי וכו' והפר"ח רצה לסתור דברי המשא למלך דמנ"ל להתוס' דגם בכותאי יש חילוק בין מנהג מחמת גדר ובין מנהג טעות ודלמא בכותאי אפי' במנהג טעות אסור להתיר והנה דברי הפר"ח הם בתכלית הקיצור דהרי באמת לא נזכר בתוספות דבר זה שגם בכותאי יש חילוק זה ואמנם כוונתו לסתור ואם תאמר של דברי התוספות הנ"ל ולפמ"ש נדחו דבריו ושפיר הקשו התוספות וכל זה שטת ר"נ גאון שהיא פשיטא ליה דמנקט בברייתא שנאמר לא יחל שזה שייך גם בחכמים ולכן היה קשה לו מבית שאן והוצרך לחלק בין מנהג טעות כנ"ל אבל מה דפשיט' ליה לר"נ מספק' ליה לר"י אח"כ בתוס' ור"י מסופק דאולי גם בל יחל הוא דוקא בכותאי ומדרבנן החמירו על כותאי אבל בת"ח ליכא בל יחל כלל ולכן מסופק ר"י אם מותר בחכמים אפילו להתיר להם לעצמם ולר"י אם נימא דבאמת מותר אף להתיר להם שוב לא הוה קשיא מבית שאן כלל והפר"ח שהקשה מדברי ר"י על דברי התוס' בתחלת הדבור אצלי אינו בכלל קושיא וגברא אגברא קרמית זהו שטת ר"נ וזה שטת ר"י וכל דברי התוס' על נכון בא"ד ורשב"א אומר דלק"מ וכו' דרב אשי וכו והקשה מהרש"א מ"מ המקשה דלא אסיק לאפליגי בין דעתו לחזור אדמקשה לקמן ממתני' ארבה בב"ח תקשי ליה ממתניתין אברייתא ולענ"ד נראה דלפמ"ש לעיל בתחלת סוגיא זו בדברינו בדברי הגמ' בד"ה איתיבי אביי דמשנתינו עם הברייתא לולי דברי רב חשדא לא קשיין אהדדי דאיכא לאוקמי משנתינו ג"כ לפניהם דוקא ועיקר קושיית התוספות ממשנתינו הוא על הברייתא בצירוף דברי ר"ח עיין לעיל בדברינו אם כן על המקשה דלקמן לק"מ דמה לי אם מקשה על ר"ח אי אם מקשה על רבה בב"ח ועקר קושיית התוס' על המסקנא שמתרץ לקמן דברי רבב"ח אכתי לר"ת משנתינו עם הברייתא סתרי אהדדי וע"ז ספיר תירץ רשב"א דלמסקנא גם על ר"ח לא קשיא למרמי מתניתין אברייתא דכל הני שינויי דמשני לקמן לתרץ דברי רבה בב"ק שייכי ג"כ לתרץ משנתינו עם הברייתא: עוד נלע"ד שאם נימא דדקדוקי של ר"נ גאון שכ' דלשון דברים המותרים משמע שידעו שהוא מותר אינו מאמר מוחלט ויש מקום למוקמי בריי' במנהג טעות אם כן היה אפשר לתרץ המשנה עם הברייתא דמשנתינו מיירי בידעו שהוא מותר ואפ"ה נהגו בו איסור ולכן אסור אפי' בשכיחי שם רבנן ואפי' שלא בפניהם אבל ברייתא מיירי במנהג טעות ולכן אינו אסור אלא בכותאי ובפניהן אלא דא"כ היה קשיא האי דרבי בבית שאן על הך ברייתא ואם כן אי אפשר למרמי המשנה עם הברייתא רק בהקדים גם עובדא דרבי בבית שאן והיה המקשה צריך להביא תלת משנתינו וברייתא והך דבית שאן ולכן ניחא ליה להקשות על רבה בב"ח ודי לו במשנתינו לחוד ולכן אין שום קושיא על המקשן ועקר הקושיא היא אליבא דאמת איך יתורץ משנתינו עם הבריתא וע"ז שפיר משני רשב"א