צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 54

ע"ב המבשל גיד הנשה בחלב וכו' והא דלא תני המבשל וכו' בי"ב ואכלו היו לוקה שש משום בישול ביוה"כ ומשום ביעור ביה"כ ומשום אוכל ביוה"כ ונראה דביוה"כ אינו חייב משום אוכל בשר בחלב שהרי היום הוא שנעשה בב"ח ואין איסור בב"ח חל על איסור יוה"כ הן לדעת התוס' במס' חולין דף ק"א דאיסור הנאה לאו איסור מוסיף הוא וגם הרמב"ם בפירוש המשנה בכריתות פ"ג אף דס"ל דהנאה איסור מוסיף הוא כתב דבשר בחלב כיון שאינו חל אינו אסור בהנאה וא"כ ג"כ אינו אלא חמש אלא אי קשיא הא קשיא למה דאמר אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ולכאורה יפלא כיון דמיירי בעצי מוקצה וליכא הואיל כמו"ש רש"י א"כ יתחייב שש דלחייב משום מוקצה ומשום הבערה ואמנם יש ליישב דהרי הא דמחייב על הבערה מוקי לה בביצה כב"ש דלית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך וכמו"ש התוס' כאן בד"ה היו לוקה משום הבערה וכ"ז קודם שזכינו לומר אפיק הבערה אבל עכשיו דאמרינן אפיק הבערה מוקמינן לה כב"ה ואף דאיכא להקשות לב"ה גם אבישול לא יחייב הוא ל והותר לצורך כבר ביארנו בחידושינו במסכת ביצה דף י"ב שעקר ההוכחה הוא מהבערה ולא מבישול וע"ש בחידושינו ותמצא נחת וכל זה שייך ביו"ט אבל אם היה אומר כל זה ביוה"כ היה חייב גם משום הבערה והיה שייך לומר היו לוקה שש ונראה דאיכא למדחי דברייתא זו אתיא כר' יצחק דאמר מלקות בח"כ ליכא וא"כ אין מלקות ביה"כ

תוס' ד''ה ועייל עצי מוקצה תימא לר"י מ"מ לתני ג"ה של נבילה וכו' ולכאורה רציתי לדחות דאולי האי תנא לית ליה איסור כולל וא"כ אין נבילה חל על ג"ה והדרנא בי דא"כ איך בב"ח חל על ג"ה ואין לומר דבב"ח מוסיף הוא שאסור בהנאה משא"כ גיד להאי תנא דיש בגידין בנ"ט מותר בהנאה דהרי לדברי התוס' בחולין דף ק"א איסור הנאה לאו מוסיף הוא ונלע"ד דלעולם דהאי תנא לית ליה כולל והא דחל בב"ח על גיד הוא מטעם שאמרו בחולין דף קי"ד דבב"ח על חלב דלהכי אפקיה רחמנא בלשון בישול לומר כשם שהיו לוקה על בישולו היו לוקה על אכילתו ואין לומר הא איכא התם חד מ"ד דאמר להיפך מתוך שאינו לוקה על אכילתו אינו לוקה על בישולו וא"כ לההוא מ"ד קשיא הך ברייתא דע"כ אית להאי ברייתא איסור כולל מדחל בשר בחלב על איסור גיד וא"כ ליתני נמי נבילה יש לומר דההוא מ"ד סובר כר' ירמיה במסכת יומא דף ל"ו דלר' יוסי הגלילי אין מלקות בלאו דנבילה דהוה ניתק לעשה וא"כ איכא למימר דהך ברייתא ריה"ג היא ולכך לא חשיב נבילה ולאביי דפליג התם על ר' ירמיה איכא למימר דסבר כהאי לישנא בחולין מתוך שהיו לוקה על בישולו היו לוקה על אכילתו דא מ"ח ע''א ועייל עצי אשירה וכו' ולילקי נמי משום לא תביא תועבה וכו' אלא עייל עצי הקדש וכו' ואי קשיא למה באמת לא חשיב עצי אשירה ולילקי שש נראה דהשתא דמסיק עייל עצי הקדש אמרינן דלא חשיב אלא מה ששייך לבישול ואכילה אבל אשירה מצד הבאה תיבף היו לוקה משום לא ידבק ומשום לא תביא ואין זה ענין לבישול ואכילה:

שם אמר רב"ח הא דר"ת ורבה וכו' לפי מ"ש לעיל דתחלת הסוגיא דכאן היא בשטת רב הונא בביצה דף כ"א ע"א דלא ס"ל לאסור עיסה חציה של ישראל מטעם דאפשר למפלג בלישה אבל לרב חסדא דאוסר בחציה של ישראל על כרחך סובר ט"ה ממון לשטת רש"י דמשו' אי בעי איתשל לא שייך שיעבור בב"י עיין לעיל בדברינו בד"ה ר"א ועתה נבאר שטת רש"י וכו' לפי זה קשה כיון דר"א על כרחך ס"ל הואיל כדאמר רמי כאן דר"א ס"ל הואיל א"כ איך פליג רב חסדא על ר"א שהוא תנא ור"ח לא מני למימר אנא דאמרי כר"י דר"ח מדויל ידיה משתלם כיון דאיהו סבירא ליה בביצה שם לאסור עיסה חציה של ישראל מטעם דאפשר למפלג בלישה א"ב לר' יהושע דס"ל לא זה חמץ שעובר עליו א"כ אפשר למפלג בלישה וליכא הואיל כ"ל דהרי אף אם ירצה להפריש מכל אחד לעצמו אסור לאפותו דהרי אפשר למפלג בלישה בשלמא להגירסא שבתחלת הסוגיא דגרסינן הואיל וא"ב מיתשל א"כ על כרחך ר"י לא ס"ל הואיל דאי הוה ס"ל הואיל א"כ איך אין זה חמץ שעובר עליו אבל למסקנת רש"י לקמן בשמעתין שמחק גרסא זו הדבר תמוה ולכן אני אומר דרש"י ס"ל כסברת הב"ח שפסק בסימן תק"ו דעיסה שנילושה מערב יום טוב שאסור להפריש ממנה חלה אסור ג"כ לאפותה דמקרי אפשר למפלג בלישה אף שאיסור אין מפרישין חלה רביע עלה והמג"א בס"ק יו"ד השיג עליו ממשנתינו דמתיר האפ' ביום טוב ולא מקרי אפשר למפלג משום דאיסור חמץ רביע עלה ואני אומר והיכן ראה המג"א שמשנתינו מיירי באפשר למפלגה בלישה והלא לא נזכר דבר זה בשמעתין כלל ולכן נראה לע"ד דמשנתינו מיירי בלח' העשוי בדפוס לכל לחם כמדתו ומעתה אם היה מפריש חלה מכל לחם לעצמו לא היה אפשר למפלג בלישה שאם יפריש מקצתו לא ימלא הדפוס ויתקלקל באפייתו ולכן מתיר ר"א אפי' במפריש אח"כ אחד על כולם מטעם הואיל דהיה יכול להפריש מכל אחד ולפ"ז ר' יהושע על כרחך לא ס"ל הואיל דאל"כ למה אוסר האפי' אף דליכא איסור בל יראה איכא הואיל דהרי אי אפשר באמת לתפלג בלישה זה הנלע"ד דלשיטת רש"י קם דינו של הב"ח דע"כ מיירי בלחם העשוי בדפוס דאל"כ גם ר"א לא היה מתיר לרב חסדא דאוסר בעיסה חציה חל ישראל:

ועל מי הדברים האלה נעמוד על כוונת רבינו הגדול הר"ף זלה"ה וזה לשון הרי"ף והלכתא כר"א כדפסק רבי דקיי"ל הלכה כר' מחבירו ועוד דהא ר"א שייכא בהך אחריתא דר"א דאמר אף הרודה ונותן פת לסל הסל מצרפן לחלה וחד טעמא הוא וכבר פסק שמואל הלכה כר"א וכו' והר''ן והרא"ש תמהו עליו במה שכתב דהא שייך באידך דר"א יעויין בדבריהם ואני אמרתי לברר כוונת הרי"ף ואומר אני שגם הרי"ף ס"ל כסברת הב"ח וא"כ על כרחך משנתינו מיירי בלחם העשוי בדפוס וכנ"ל ולפי זה על כרחך בן בתירא לא סבירא ליה הואיל דאל"כ למה לא התיר האפי' וכמו שכתב הר"ן ולא שייך מה שדחיתי לעיל בריש הסוגיא דב"ב סובר כיון דאפשר בצונן מקרי אפשר למפלג בלישה דהרי מיירי בעשוי בדפוס וכיון שקמו דברי הר''ן דב"ב לא ס"ל הואיל א"כ קמו ג"כ דבריו דב"ב ס"ל ט"ה ממון דאל"כ יניחנה עד הערב ולמה התיר טלטול מוקצה אלא ודאי שאינו רשאי להניחה דט"ה ממון ועובר על בל יראה ולפ"ז דב"ב ע"כ ס"ל דט"ה מעון א"כ הדק"ל שהקשיתי בתחלת הסוגיא דקאמר לימא בט"ה קמיפלגי ודאי דכ"ע ט"ה אינו ממון מה בצע בכל זה כיון דעל כרחך איכא פלוגתא דתנאי במשנתינו בט"ה דהרי ר"י ודאי ס"ל אינה ממון וב"ב ודאי ס"ל ט"ה מעון ומה הפרס לנו אם ר"א סובר בזה כב"ב או סובר כר"י ולכן צריך לומר דעקר מה שאמר בתחלת הסוגיא לימא בט"ה קמפלגי דאמר זה בלשון בתמיה כטבע לשון לימא העקר הוא שלימא שר"א יסבור ט"ה ממון וכיון שהלכה כר" שהרי רבי פסק כוותיה א"כ קשיא הלכתא אהלכתא דאנן קיי"ל ט"ה אינה ממון כמו"ש הש"ך בח"מ סימן ש"נ והוכיח זה מסוגיית הגמ' בסוף פ"ק דקידושין אבל אם ר"י ב"ב יסבור ט"ה ממון לא איכפת ליה כיון שאין הלכה כב"ב ומשני ליה דכ"ע דהיינו ר"א ור"י סברי א"מ ושפיר פסק ר' הלכה כר"א ולפי זה מסוגיא דשמעתין סתמה על מה שיסבור ר"א ט"ה ממון שלא כהלכה מוכח דקיי"ל כאן כר' דאמר הלכה כר"א אמנם יש לדחות דלעולם אין הלכה כר"א אף דר' סובר כוותיה ומשנתינו לא מיירי כלל בלחם העשוי בדפוס ומה דקאמר לא דע"ע ט"ה אינו ממון היינו אפילו ריב"ב ובעיסה שכבר נילושה ויש בה שיעור חלה דכ"ע ל"פ דאסור לאפותה שאין כאן הואיל שאפי' אם באמת יפריש מכל א' הרי אפשר למפלג בלישה אלא דמשנתינו מיירי שעדיין לא לש ורצונו ללוש ואף דאם עדיין לא לש מבואר בירושלמי שיעשה קבין ולא תתחייב בחלה כלל נלע"ד דזה אי אמרינן שאין התנור מצטרף וא"כ בודאי טוב שיעשנה קבא קבא ולא תתחייב בחלה כלל אבל אי אמרינן התנור מצרף א"ב לא יועיל כלום שיעשנה קבא קבא שאם ירצה לאפות גם כן קבא קבא יצטרך להסיק התנור מחדש ביום טוב מה שהיה יכול לאפות בתנור א' ועוד שהוא צריך לאכול עתה ואיך ימתין מלאפות והוא אין לו אלא תנור א' י\יאחר זמן סעודה ואם יאפה הכל בתנור אכתי תכף בתנור מתחייב בחלה ונמצא אופה תקלה האסורה באכילה ומעתה שפיר אמרינן דכ"ע ט"ה א"מ ור"מ אית ליה הואיל וא"כ אם ילוש כלה כא' הרי אסורה האפי' דאפשר למפלג בלישה ויצטרך להפריש וכיון דמ"ל הואיל א"כ אמרינן ג"כ הואיל ובעי מיתשל ועובר בבל יראה ולכך יעשנה קבין ולא נתחייבה עדיין בשעת לישה וא"כ אי אפשר להפריש חלה בעודה עיסה שהרי אכתי לא נתחייבה וכשנותן לתנור אז נתחייבה ואינו קורא לה שם ונמצא האפי' מותרת מטעם הואיל וב"ב ג"כ ס"ל הואיל אלא דכיון דלדידי צונן ודאי מציל מחימוץ א"כ אפשר לעשות בלא הואיל ולכך ילוש כאחד ויפריש ויטיל בצונן ור"י סובר דלא אמרינן הואיל ואין האפי' מותרת שהרי תתחייב בתנור ולכך ילוש כאחד ויפריש ויניחנה ב"י ליכא דלא אמרינן הואיל ובעי מתשיל ולכ"ע ט"ה אינו ממון ושפיר דחי התחלת הסוגיא דכ"ע ט"ה אינו ממון ואין כאן ראיה דהלכה כר"א ור"בי: אלא דוה טעותא היא דהרי ר"א ס"ל הסל מצרף ולא התנור וכן פירש מדקתני מילה דומיא דפסח ואמנם אם משכחת בפסח רש"י לקמן ע"ב דברי ר"י דקאמר תנור מצרפן פירש רש''י אף התנור מצרף יע"ש וא"כ מכלל דלר"א רק הסל מצרף ולא התנור וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מביכורים הלכה ט"ז שהסל מצרף ולא התנור וכן כתב הב"י בי"ד סימן שכ"ה דמה דאיפסק הלכה כר"א היינו שהסל מצרף ולא התנור וא"כ אי ס"ד דמיירי במשנתינו שלא נילושה עדיין העיסה א"כ טורח זה לר"א למה יעשנה קבא קבא ולא יצרפם בסל א"ו דמיירי שכבר לש ונטמאה אחר לישה כדברי הירושלמי ונסתר אוקימתא זו ועל כרחך צריך לתרץ כמ"ש שעקר התמי' שאמר בלשון לימא בט"ה קמיפלגי היינו סתמא שר"א שהלכה כמותו שהרי רבי פסק כוותי' יסבור ט"ה ממון ומוכח דהלכה כר"א ומעתה מה נמלצו דברי הרי"ף שכתב דהך דר"א מישך שייך באידך דר"א דאמר אף הרודה ונותן פת לסל וכו והר"ן והרא"ש תמהו דמה שייכות זה לזה והר"ן תמה עוד דבהך דמתני' לא שייך צירוף סל דצירוף סל הוא היכי שמתחלה לא היה שיעור חלה וכן הרא"ש כתב שמדברי הרי"ף משמע דאפילו היה מתחלה שיעור חלה בעי צירוף סל ולפמ"ש אין צורך לכל זה אבל כוונת הרי"ף דהך דר"א מישך באידך ואם כן ליכא לאוקמי משנתינו בשעדיין לא לש הכל כאשר כתבת ואף שעיקר לשונו של הרי"ף שכתב חד טעמא הוא וכו' אינו מדוקדק כל כך כפי פירושי אבל עכ"פ הדין דין אמת ומישך שייך הוא ג"כ נכון ק רש"י ד"ה אהדר ליה וכו' והא דאמרינן לעיל דכ"ע ט"ה אינו ממון אכתי לא שמיע לן הא דאהדר ר"א לר"י דהרי הוא עובר בבל יראה והמעין יראה כמה מהדוחק הוא דלא שמיע לסתם גמרא הך ברייתא ועוד שהרי במשנתינו אמר ר"י לא זה חמץ וכו' ולמי אמר זה אם גם לר"א אינו עובר ולכן נלע"ד דלפי מה שכתבתי לעיל דעיקר הכוונה במה שאמר בריש הסוגיא לימא בט"ה קמפלגי היה התמיה דכיון דרבי פסק כר"א א"כ הלכה כר"א ואם לא מצאנו טעם לר"א רק משום ט"ה ממון א"כ איך פסק רבי כוותי' והלא קיי"ל ט"ה אינו ממון ועל זה דחי ליה דכ"ע ט''ה אינו ממון פי' שיכולים אנו לקיים דברי ר"א אף אם היה סובר ט"ה אינו ממון אב"ה שפיר קאמר במשנתינו מטעם הואיל התיר האפי' ואף דמצינו לר"א בברייתא שאמר בהדיא בברייתא שעובר בבל יראה וסובר ט"ה ממון לא איכפת לן בזה אם הוא שלא כהלכה ורבי לא כר"א דברייתא פסק רק כר"א דמשנתינו ופסק כר"א אבל לא מטעמיה דר"א סובר ט"ה ממון ובהא לא ס"ל לרבי כוותיה ואעפ"כ פסק כר"ע מטעם הואיל:

ע"ב אימא לר"מ זה וזה האוכלו חייב כרת יש לתמוה הרי כבר מפורש בהדיא בדברי ר"ע שכקרני חגבים הוא סידוק וא"כ פשיטא שחייב כרת ולמה הוצרך בסיפא עוד הפעם לומר דלר"מ זה וזה חייב כרת ונלע"ד דזה לשון התנא דתוספתא ורצה לסתום כר"מ לפי שברישא שנאו לר"מ בל' יחיד ולר"י בלשון חכמים ולכן חזר וסתם בסתם כדברי ר"מ ובזה ברייתא ומשנתינו שוים לסתום כר"מ ואין אנו צריכין לדברי הרי"ף והרא"ש יעויין בדבריהם והא דלא שנאו תיכף לר"מ ברישא בלשון חכמים נלע"ד דהך ברייתא איזה שיאור אין זה התחלת הברייתא דאיך שייך לשאול איזה שיאור ועדיין לא הזכיר מה דינו של שיאור ונראה דזו הברייתא סיפא דברייתא שהובא לעיל דף מ"ב ע"א דתני והאוכלו בארבעים ע"ז קאי ואיזו שיאור ובהכי ניחא דקאמר לעיל דף מ"ג ושמעינן לר"מ דאמר נוקשה בלאו והיכן שמעינן דהאי והאוכלו היה בארבעים ר"מ אמרו וכן מה דאמר שם והאוכלו בארבעים אתאן לר"מ ר"מ מאן דכר שמיה והיכן נזכר שר"מ מחייבו ארבעים ולכן נלע"ד דהך ברייתא סיפא דהך דלעיל היא ועל זה קאי דקאמר שיאור האוכלו היה בארבעים ואיזו שיאור וכו' ולכן לא שנאו ברישא בלשון חכמים ומסיים דברי ר"מ לפי דבהא דמחייב ארבעים לא רצה לסתום כוותיה ועיין בדברי הרא"ש בשמעתין:

דף מ"ט ע"א ההולך לשחוט את פסחו וכו' ואם לאו יבטל בלבו וכתב המג"א בסימן תמ"ד סקי"א שאם הוא אחר זמן איסורו דלא מצי לבטל יחזור מיד דעשה דתשביתו חמיר טפי וכו ע"ש והאבן העוזר השיג עליו וכתב דאפילו אחר זמן איסורו לא יחזיר וכתב הוכחה לזה שהרי פסח שיש בו כרת ודאי דאלים מעשה דתשביתו וא"כ הה"ד לאינך וזה שנים רבות נשאלתי מחד מלומדי למד שכחתי שמו דאדרבה עשה דפסק ודאי דאי אפשר לדחות עשה דתשביתו אם כבר הוא אחר זמן איסורו דלא מצי לבטל דאיך ישחוט הפסח וכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ובני הרב החריף מוהר"ר שמואל סג"ל השיב לי דלמה לא ידחה עשה דפסח ל''ת דלא תשחט ואף דאיכא בחמץ עשה ול"ת עשה דתשביתו ול"ת דלא תשחט מ"מ עשה דתשביתו כתב האה"ע שאינו עובר כיון שסוף יבערנו אח"כ בחוה"מ והמשהה כדי לבער אינו עובר ואני אמרתי דלא שייך כאן עשה דוחה ל"ת כיון העל דבר זה עצמו הזהירה התורה שלא ישחט הפסח אף שיש בו כרת על חמץ ואף דאיכא לאוקמי קרא ביש לו פנאי לבער קודם שחיטה מ"מ לדעתי לא שייך בדבר זה עצמו לומר עשה דוחה ל"ת שאין זה דומה לשאר מקומות דעשה דוחה ל"ת שלא נאמר הל"ת על דבר זה עצמו רק שאירע שמזדמנים יחד העשה ול"ת וטוב אטו כהן הזורק והמקטיר ידברו על ל"ת שכלם עוברים ואטו יחטאו הם שיקיים זה מ"ע דפסח ואין זה איסור זוטא שטוב להם למיעבד איסורא זוטא שלא יעשה זה הפסח שהרי הם יעבדו איסור' רבה לא תעשה של תורה בידים ואם זה לא יעשה הפסח הוא שב ואל תעשה ולכן בודאי דינו של המג"א אמת ואדרבה איפכא מוכח שאפילו למול את בנו ג"כ דוקא ביכול לבטל אבל אחר זמן איסורו שאינו יכול לבטל יחזור ויבער מדקתני מילה דומיא דפסח ואמנם אה משכחת בפסח דינו של האה"ע הוא בנזכר שיש לו בביתו חמץ של א"י שקיבל עליו אחריות שעובר עליו בב"י ונלע"ד דאעפ"כ לא שייך בזה לא תשחט על חמץ דם זבחי לדידן דקיימ''ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי כמבואר ברמב"ם ריש פ''ב מגניבה ולענין בל יראה אמרו לעיל דף ה' ע''ב דרחנא רביה מדכתיב לא ימצא אבל לענין שחיטת הפסח דלא מצינו בכתוב ריבוי על זה לא מחשב זה חמץ שלו ובזה יש לדון אם נזכר בע"פ ואין לו פנאי לחזור ולבער ולחזור למצות הפסח איזה מהם עדיף אבל משנתינו ודאי לא מיירי בכה"ג דאל"כ איך שנינו יבטל בלבן ומה מועיל ביטול בזה הרי גוף החמץ אינו שלו רק שהאחריות עליו ומה מועיל לו הביטול ואכתי האחריות עליו ולכן אין לדברי האה"ע קיום בזה שום ההולך לשחוט את פסחו וכו' הא ודאי דהך משנה בע"פ מיירי ולא בחוה"מ שהרי הולך לשחוט פסחו ודומיא דהכי לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ועוד דהרי שנינו וא"ל יבטל בלבו ואי בחוה"מ מי מצי לבטל לה ולכן אני תמה על המג"א בסימן רמ"ט ס"ק ג' שהוכיח משמעתין שמותר לעשות סעודת אירוסין בע"פ וכתב דליכא למימר דאיירי בחוה"מ שהרי אסור לעשות סעודת אירוסין בחוה"מ יעויין שם ולפמ"ש פשוט הי' לו להוכיח מן משנה דלא איירי בחוה"מ והנה המג"א השיג שם על הש''ע שאסור לעשות סעודת אירוסין בע"ש והרי ע"פ חמיר מע"ש ואפ"ה מותר ולכן האריך שם המג"א בפשט דברי הירושלמי וע"ש והאבן העוזר השיג עליו שהרי ברייתא שמביא בגמרא ורמינהו וכו' מוקמינן כמ"ד סעודת אירוסין רשות וקשה האיך רשאי לעשותה בע"פ דהא סעודת רשות לכ"ע אפילו בע"ש אסור ק"ו בע"פ אלא על כרחך דמיירי שעושה רק סעודה שרגיל בה בכל יום דבזה ודאי שרי עכ"ל האה"ע ודבריו אינם נראים לפרש סעודת אירוסין היינו סעודה קטנה שרגיל בכל יום אבל קושייתו ודאי צריך יישוב דברייתא דאיירי בסעודת הרשות איך עושה אותה בע"פ אבל הנלע"ד דברי המגן אברהם נכונים שהרי המג"א הקדים דסעודת אירוסין אסור לעשות בחוה"מ וכוונתו שלא תפרש סעודת אירוסין הנזכר בסוגיא דמיירי בחוה"מ והנה מה שסעודת אירוסין אסור לעשותה בחוה"מ הוא מטעם אין מערבין שמחה בשמחה כמבואר בריש סימן תקמ''ו והטעם דאין מערבין שמחה בשמחה כתבו התוס' במס' מ"ק דף ח' ע"ב בד"ה לפי שאין מערבין וכו' דדמי לאין עושין מצות חבילות ע"ש ולפי זה נלע"ד דדוקא אם שני השמחות הם של מצוה הוא דאין מערבין שמחה בשמחה אבל אם אחת מהנה היא של רשות אין כאן שייכות אין מערבין שמחה בשמחה ולכן באמת מותר לעשות בחוה"מ סעודת מרעים וכן הארוס מותר לעשות סעודה שלא בבית ארוסתו כמבואר בסימן תקמ"ו והטעם בכל זה לפי האינו סעודת מצוה וכן מותר אפי' בבית ארוסתו שלא בשעת אירוסין כל זה נלע"ד דלא אסרו לערב שמחה בשמחה אלא בשתיהן של מצוה ומעתה בטלה קושיית האה"ע דהרי בברייתא לא נזכר עשיית פסח ולא ביטול ואם כן היה מקום לפרש שמיירי בחוה"מ אלא שהוכיח המג"א דלא מיירי בחוה"מ דא"כ אסור לעשות סעודת אירוסין וכל זה בסעודת שהיא של מצוה אבל בסעודת אירוסין שאינה של מצוה ודאי דאיכא לאוקמי בחוה"מ אבל למה דמוקי ברייתא בסעודה שני' שהיא של רשות באמת אסור לעשותה בע"פ שהרי אפילו בע"ש אסורה ומוקמינן לה בחוה"מ והוכחת המג"א הוא ממשנתינו דודאי איירי בע"פ שני' סעודת מצוה שהרי התירו לו לבטל מצות ביעור חמץ עבורה ומוכח דמותר אפילו בע"פ וק"ו בע''ש: