צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 53

תוס' דיה לא תקרא וכו' ור"י פירש דודאי מותר לשרוף וכולי אלא דגזרינן לצורך אטו שלא לצורך וכו' ולכאורה דברי ר"י הללו סותרין לדבריו במסכת שבת דף כ"ד ע"ב בסוף ד"ה לפי שאין שורפין שכתבו והכי מפרש ר"י שגזרו תרומה אטו קדשים וא"ת מאי אריא משום קדשים נגזור משום תרומה שלא לבו ך וכו' וי"ל דשריפת תרומה שלא לצורך לא שכיח דשום אדם לא ישרפנה חנם כיון שיכול ליהנות בשריפתה עכ"ל התוספות שם וא"כ איך כתב ר"י כאן דגזרינן אטו תרומה שלא לצורך אבל באמת אין סתירה דבפסח עיסה שהיא עתידה להחמיץ שפיר שכיח שישרפנה שלא לצורך ולכן אפילו לצורך אסור משום גזירה דשלא לצורך אבל במסכת שבת שמיירי בשמן שריפה דלא שייך חימוץ וגם לא מיירי דוקא בפסח ודאי דלא שכיח שישרפנו שלא לצורך כן תרצתי בילדותי וכעת נתתי לבי דלפי זה תינח לר"א אבל לר"י דאמר לא זה חמץ וכו' אם כן לא שכיח שישרפנו שלא לצורך שהרי יכול להניחו עד אחר הפסח ויוכל ליהנות בשעת שריפתו אם לא שנימא דר' יהושע סובר כר"י דחמץ לאחר זמנו אסור מן התורה:

ד"ה עד שתאפה וכו' וא"ת אמאי לא שריא לאפות חלה טמאה מטעם דאמר רשב"א ממלאה אשה וכו' אף שהתוספות בביצה דף כ"א ע"א בד"ה עיסה כתבו דדוקא היכי שכל הפת הוא של ישראל שרינן מטעם הואיל והפת נאפה יפה משא"כ בחציה של ישראל וא"כ הרי כאן נמי איכא חדא דלא חזיא ליה שהרי החלה אסורה מ"מ הקשו שפיר דהרי גם ע"י הואיל אינו היתר גמור רק מטעם תיקון חלה שרינן כאן ועיין בתוספות בד"ה הואיל ג"כ ראו' להתיר מטעם שהפת נאפת יפה משום תיקון חלה

ד"ה תטיל בצונן ואור"י דר"א ור"י לא פליגי אבן בתירה וכו' וקשה לי א"כ למה אמר ר"י מפרשתה ומניחתה ואם החמיצה וכו' ולמה יפסיד בחנם את הכהן מלהסיקה. תחת תבשילו ויניחנה להחמיץ וגם הוא מבטל מצות נתינה לכהן ולמה לא יטילנה אחר הפרשתה בצונן [אך אם ר"י סובר כר"ש דחמץ לאחר זמנו מותר. א"כ מניחו עד אחר הפסח ונתנו אז לכהן] ונראה דלר"י כיון שאינו עובר בב"י לא התירו לו טלטול מוקצה ומפרשתה קודם קריאת שם ומניחתה סמוך להעיסה וקורא עליה שם חלה ונשארת שם עד שמחמיץ ועיין מ"ש התוספות בדבור הקדום ומה שסיימו התוספות כאן אירע שקרא לה שם וכו' היינו לר"א דלר"א כיון שיבוא לידי אסור ב"י התירו לו הטלטול אי נמי לר' יהושע וכשאירע שקראה לה שם בעוד שהוא בידה מטילתה בצונן ולמאן דס"ל אסור לבטל כלי מהיכנו אסור לר' יהושע להניחו בכלי שיש בו צונן משום ביטול כלי מהיכנו

ע"ב לימא בטובת הנאה קמיפלגי וכו' הנה אף דפליגי בט"ה אכתי קשה איך מתיר ר"א לאפותה שהרי עובר משום לא תעשה מלאכה וכמו שפירש רש"י במסקנא דסוגיא לקמן דף מ"ח ע"א בד"ה אבל הכא יע"ש וא"כ על כרחך צריך לומר דר"א ס"ל הואיל ואמרינן הואיל וכל חדא חזיא ליה ור"י על כרחך לא ס"ל הואיל דאי ס"ל הואיל א"כ איך קאמ' לא זה חמץ וכו' והרי אמרינן הואיל ואיתשל וכו' ועובר בב"י וכדמשני התרצן לר"א אלא ע"כ ר"י לא ס"ל הואיל וא"כ כיון דעל כרחך אף לפי הס"ד דפליגי בט"ה אפילו הכי ע"כ גם בהואיל פליגי וא"כ מי הכריחו להוה אמינא זו לאפושי מחלוקת בחנם ומה חסר לנו דפליגי בהואיל לחוד ונראה שהיה ס"ד דהואיל וכל חדא חזיא ליה דאינו מחוסר מעשה כ"ע ס"ל דאמרינן הואיל והואיל אי בעי איתשל דמקרי מחוסר מעשה כמ"ש הרז"ה לכ"ע לא אמרינן הואיל ובין לר"א ובין לר"י האפיה מותרת מטעם הואיל אלא דר"א סבר ט"ה ממון ומחויב הוא לאפותה קודם קריאת השם כדי שלא יעבור בב"י ור"י סובר שרשאי להניחה. כך לפי שט"ה אינו ממון ואינו עובר בב"י אבל אם ירצה לאפותה קודם הרשות בידו וחידש לו התרצן דפליגי בהואיל אבל ט"ה דכ"ע אינו ממון: אלא דקשיא לפ"ז מי הכריח להתרצן להיות נד מסברת המקשן בזה דבמחוסר מעשה ודאי לא אמרינן הואיל הלא היה יכול להשאר בסברה זו ולכ"ע אינו עובר בבל יראה אלא דפליגי בהואיל וכל חדא חזיא ליה ולר"א מותר לאפותו קודם קריאת שם להכי לא תקרא לה שם שלא להפסיד את הכהן ולר"י אסור לאפותה ולכך מפרשתה ומניחתה וצריך לומר שהיה יודע מבריתא דלקמן דאמר לו ר"א לר"י לדבריך הרי הוא עובר בב"י והמקשה היה סבור דבמחוסר מעשה לכ"ע לא אמרינן הואיל וע"כ פליג' בט"ה והתרצן חידש לו דמאן דס"ל הואיל אז גם מחוסר מעשה אינו מעכב ופליגי בהואיל ואי בעי איתשל אלא דחזינן לרש"י שכתב בסוף הסוגיא לקמן דף מ"ח ע"א בד"ה אהדר ליה דכאן דמוקים דכ"ע ט"ה אינו ממון אכתי לא ידע מברייתא זו וא"כ הדרא קושי' הנ"ל לדוכתא אלא דלפי מ"ש רש"י במסקנא ליה גרסינן כאן בדברי התרצן הואיל ומיתשל וא"כ באמת מוקי לה כן דפליגי רק אם מותר לאפותה או לא שם לא דכ"ע סברי ט"ה אינו ממון וכו' הך דכ"ע לאו דוקא אלא קאי על ר"א ור"י אבל בן בתירא הא ודאי דלא סבר הואיל ובל חדי חזיא ליה דאל"כ למה לא יאפנה וכיון שאינו סובר הואיל שאינו מחוסר מעשה ק"ו דלא סבר הואיל ובעי מיתשל שמחוסר מעשה וא"כ למה לא יניחנה כך אלא ודאי שסובר ט"ה ממון ועובר בב"י וכן מפורש בר"ן דב"ב ודאי סובר ט"ה ממון ולפ"ז כיון דעל כרחך פליגי תנאי בט"ה ומה הואיל התרצן במה שחידש דכ"ע וכו' ומתוך כך הוצרך לחדש עוד פלוגתא בין ר"א ור"י בהואיל אי בעי איתשל ומה חסר לו להניח סברת המשקה דגם ר"א ור"י פליגי בט"ה ונראה דזה כיון רש"י במה שכ' כאן בד"ה לא דכ"ע וכו' ואי נמי קרא לה שם מצי למיפא לה הואיל ואי בעי מיתשל עלה כו' ולכאורה הוא שפת יתר ואין בו צורך להאוקימתא ואדרבה מתוך כך קשה א"כ למה לא תקרא שם עד שתאפה והוצרך רש"י לדחוק ולומר דהכי שפיר טפי אבל עכ"פ מי הכריח לרש"י לפרש דבר שאין בו צורך לגוף האוקימתא ונראה שהיה קשה לרש"י דקאמר דכ"ע ט"ה אינו ממון והרי בן בתירא עכ"פ סובר ממון ואמנם דבר זה עצמו שמכריע הר"ן דב"ב סבר ט"ה ממון הוא משום דאל"כ למה תטיל בצונן תניחנה עד שתחמיץ ולכאורה אין מזה הוכחה דאפי' אם הוא סובר ט"ה אינה ממון ואינו עובר בב"י מ"ע כיון שהוא סובר דצונן מהני ולא חייש שמא לא תזהר יפה א"כ למה יניחנה להחמיץ ויפסיד ממון של כהן בחנם אך כבר כתבתי לעיל בדברי התוספות בד"ה תטיל בצונן שיש בהטלה בצונן איסור טלטול מוקצה ואם כן אי ס"ד דבן בתירא סובר שאינו עובר בב"י למה התיר לטלטל דבר המוקצה אלא ע"כ דסבר דעובר בב"י ולדחות דברי הר"ן ולומר דכ"ע ט"ה אינה ממון כ"ע ממש ואפי' ב"ב כתב רש"י דאפי' קרא לה שם מותר לאפותה למאן דסבר הואיל וא"כ איכא למימר דב"ב סובר ט"ה אינו ממון ממון וגם סובר דאמרינן הואיל וא"כ אף שהפרישה אינה מוקצה דאי בעי מיתשל וא"כ אין בה איסור טלטול וכיון דלדידיה מהני צונן ולא חייש שמא לא תזהר יפה לכך לא יאפנה דכל כמה דאפשר למיעבד בלא הואיל עבדינן כמו"ש בד"ה הואיל ואף דלמסקנא כתב רש"י דלא גרסינן כאן הואיל ואי בעי מיתשל היינו לענין איסור חמץ כמו"ש רש"י שם הטעם דכיון שעתה אינו שלו לא אמרינן שיעבור בב"י הואיל ואי בעי מייתי לרשותיה אבל לענין היתר אפי' ביו"ט דלא יוחשב מוקצה שפיר אמרינן הואיל ואי בעי מיתשל:

עוד נלע"ד לתרץ סברת המשקה וסברת המתרץ אמר דכ"ע ט"ה אינה ממון וכבר הבאתי לעיל בתחלת המשנה דברי הב"ח בסי' תק"ו שהחזיק פסק המרדכי דעיסה שנילושה מעי"ט שאסור להפריש ממנה חלה ביו"ט אסור ג"כ לאפותה דהוה כמו עיסה חציה של א"י דאסור לאפותה משום דאפשר למפלג בלישה וה"נ אפשר למפלג וליטול חלתה אלא דאיסור אין מגביהין תרומות רביע עלה ובשביל זה אכתי אפשר למפלגה מקרי והמג"א השיג עליו דהרי ר"א התיר האפי' והרי גם כן אפשר למפלג אלא דאיסור חמץ רביע עלה ש"מ שגם ע"י איסור דרביעי עלה מקרי לא אפשר למיפלג בלישה ולפי זה למסקנא דמסיק רש"י בסוף הסוגיא דלא גרסינן כאן הואיל ואי בעי מיתשל יעויין שם ברש"י וכבר הבאתי דבריו לעיל בסמוך וא"כ לפי אוקימתא דכ"ע ט"ה אינה ממון גם לר"א אין כאן איסור בל יראה כלל ופליגי ר"א ור"י רק אם מותר לאפות דר"א מתיר מטעם הואיל וכל חדא חזיא ליה וכאן ודאי שקשה מה בכך דכל חדא חזיא ליה דאי בעי מפריש מכל אחד אכתי איך יאפנה אפי' אם יפריש מכל אחד הלא אפשר למפלג בלישה וכקושיית התוס' כאן בד"ה הואיל ומה שכתבו התוספת דכאן מותר משום תיקון חלה היינו לפי גרסתינו דגרסינן הואיל ואי בעי מיתשל ממונו' הוא וא"כ שפיר כתבו משום תיקון חלה ולדברי המ"א היה זה אי אפשר למפלג בלישה אבל לרש"י דאינו עובר בב"י אפי' לר"א א"כ אין כאן תיקון חלה שהרי יכול להפרישה ולהניחה ופשיטא דלא מקרי א"א למפלג בלישה ולתרץ גרסת רש"י במסקנא נדבר אח"כ וכעת נפרש הסוגיא כמו שהיא כאן בגירסא שלפנינו וכפירוש רש"י בתחלת הסוגיא והמקשה היה דעתו כיון דר"א מתיר האפי' אפי' נימא דס"ל הואיל ואי בעי מפריש מכל חדא אכתי קשה הא אפשר למפלג בלישה אלא על כרחך דר"א סבר שעובר בבל יראה ומקרי אי אפשר למפלג משום איסור חמץ כדברי המ"א וא"כ על כרחך דעובר לר"א בב"י והואיל אי בעי איתשל לא היה סבור המקשן דהיה סבור במחוסר מעשה ודאי לא אמרינן הואיל וע"כ ר"א סובר ט"ה ממון וא"כ אי אפשר למפלג בלישה ומתיר האפי' ג"כ סובר דאמרי הואיל וכל חדא חזי ליה אלא דסובר ט"ה אינו ממון ואין כאן איסור ב"י והוה אפשר למפלגה בלישה וממילא האפי' אסורה דאין כאן הואיל כלל דאף אם יפריש מכל אחד אסורה האפיה כמו עיסה חציה של א"י וב"ב סובר כר"א דט"ה ממון וסובר הואיל וכל חדא חזיא ליה אלא דכיון דאיהו סובר דצונן מועיל שוב מקרי אפשר למפלגה ואין כאן הואיל כלל להתיר האפי' ולהניחה ג"כ אסור כיון דט"ה ממון עובר בבל יראה לכן אמר תטיל בצונן והתרצן המציא לו דכ"ע ט"ה אינו ממון אפי' ב"ב סובר ט"ה אינו ממון וגם בזה שוים כולי עלמא דהואיל אמרינן היכי דאינו מחוסר מעשה ואמנם האי הואיל להתיר האפי' משום דכל חדא חזי' ליה הוא דוקא היכי דלא אפשר למיפלג בלישה ור"א סובר דגם במחוסר מעשה אמרינן הואיל וא"כ גם הואיל ואי בעי אתשיל אמרינן וממוני' הוא ואם יפרישנה יעבור בב"י והוה א"א למפלג בלישה ומותר. האפייה קודם ההפרשה לכן לא יקרא לה שם וכו' וב"ב סובר בכל זה כר"א אמרי' הואיל וא"כ לא אמרינן אי בעי מיתשל וממילא אינו עובר בב''י ואפשר למפלג בלישה ולכן אסור לאפותה ועתה נבאר שיטת, רש"י למסקנא דכתב דלא גרסינן כאן הואיל ואי בעי מיתשל וכו' וכבר כתבתי דלפ"ז התמי' במקומה עומדת כיון דגם לר"א ליכא איסור חמץ איך רשאי לאפות והרי אפשר למפלג בלישה ונלע''ד דרש''י לשיטתו במסכת ביצה דף כ''א ע''ב דרב הונא פליג על רב חסדא דאוסר עיסה חציה של יהודי ורב הונא מתיר עיסה חציה של יהודי אף דאפשר למפלג בלישה וא"כ איבא למימר דסוגיא דכאן דדחי דכ"ע ט"ה אינו ממון אזלא אליבא דרב הונא אבל רב חסדא באמת מוקי פלוגתייהו דר"א ור"י בט"ה ממון ולקמן יתבאר יותר

רש"י ד''ה האופה מיו"ט וכו' דפשיטא לן דלא חזיא וכו' הא ודאי דאף אם הוי חזי ליה היום אלא שאין דעתו לאכול היום ואיהו אופה לצורך מחר שעובר בלאו לרב חסדא אלא דכאן דפליגי לענין מלקות לכך בעינן שהיה הדבר ידוע להעדים שאופה לצורך מחר דלא תהוי התראת ספק

תוס' ד"ה רבא אמר וכו' וא"ת אי אמרינן הואיל בטלת כל מלאכת שבת וכו' ואף שכבר כתבו לענין רדיית דבש ולענין הכנה דמשכחת לה סמוך לחשיכה וא"כ גם מלאכת שבת משכחת סמוך לחשיכה אלא דהא טעותא היא דבשלמא משום אורחים שייך לחלק סמוך לחשיכה משום דלצורך חול אפילו בשביל אורחים אסור אבל לצורך חולה שיש בו סכנה הא ודאי שכל המלאכות מותרים אפילו בשבת סמוך לחשיכה להקדים הדבר להחולה אף שהוא לצורך חול

דף מ"ז ע"א שני ימים טובים של ר"ה וכו' רש"י ותוס' פירשו כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה ולדעתי הוא ללא צורך דהרי אם לא באו עדים כלל ג"כ היו נוהגין אותו יום קודש שמא יבואו עדים ולמחר קודש שהוא ר"ה ממש ולא עוד אלא שזה היה שייך אפילו קודם תקנת ריב"ז ואמנם רש"י ותוס' דייקו לשון המשנה שני י"ט של ר"ה משמע שהן באמת שני ימים קדושים ולא מחמת ספק שאז הא' היה חול אלא מחמת ספק היה אסור במלאכה ולכן פירשו רש"י ותוס' שבאו עדים מן המנחה שאז קדושת שניהם לא מחמת ספק הוא וכמבואר בביצה דף ה ע"א אלא דלפ"ז קשה לי דמקשה מכאן לרב חסדא דאמר צרכי שבת נעשים בי"ט והיה לנו להתיר איסור דרבנן במקדש ולפמ"ש קשה ולרבה מי ניחא והלא ביום הראשון אחר המנחה כיון שלא באו עדים עד עתה ודאי לא יתקדש החודש היום ואינו אסור במלאכה רק מתקנת ריב"ז שלא יזלזלו בו לעתיד וכיון שמותר מן התורה מדוע לא הותר אפיית לחם במקדש וצריך לומר דדוקא שבות שאינו מלאכה התירו במקדש אבל שאר איסורי דרבנן לא התירו במקדש וכיון שעשו רבנן אותו יום קודש אף במקדש לא הותר בו מה שאסור בי"ט ובדברי התוס' יבואר יותר:

שם מתיב רב מרי שתי הלחם וכו' באמת שם במנחות סוף פרק שתי הלחם מסודר המשנה תחלה הך בבא דשתי הלחם ואחר כך בבא דלחם הפנים וצריך טעם למה הקדים בסוגיא זו להקשות מסיפא דהיינו מלה"פ ואח"כ מותיב מרישא דשתי הלחם ונראה שדרך הגמרא להגדיל תורה ולתרץ מתחלה תירוץ שמניח ריוח להקשות עוד עד לבסוף מתרץ שלא יוקשה כלום וממילא רווחא שמעתא ואם היה מותיב תחלה משתי הלחם ושם לא שייך תירוץ דשבות קרובה ורחוקה שאין לך שבות קרובה מצורך בו ביום והיה צריך לתרץ לכם ולא לגבוה ושוב לא היה מקום להקשות מלה"פ דידחי גם בזה שייך לכם ולא לגבוה לכן הקדים להקשות מלה"פ ודחה בתירוץ דשבות רחוקה לא התירו והקשה משתי הלחם ועוד נלע"ד שעיקר כוונתו היה להקשות ערשב"ג ואם היה מקשה תכף משתי הלחם והיה מתרץ לכם וכו' לא היה יכול להקשות מרשב"ג דיש לומר דרשב"ג סבר תנור מקדש ולא היה אפשר לאפותו מעיו"ט ודבר שזמנו קבוע ואי אפשר לעשות מאתמול דוחה אפילו שבת ק"ו יו"ט ולכן הביא תחלה הסיפא ומדקאמר רשב"ג דלה"פ דוחים יו"ט מכלל שהתנור אינו מקדש דאל"כ היו נאפים בשבת וכיון שכבר מוכח שסובר דתנור אינו מקדש שוב שפיר הקשה מרישא:

רש"י ד"ה שני ימים וכו' וא"כ הוה יום צום וכו' הא דמשכחת שיהיה יום צום כונתו עפ"י שביארתי בחידושי במסכת ביצה בסוגיא ההוא דתקנת ריב"ז שאם העדים לא השגיחו בכל האיומים ונשאר קיימים בעדותן ואמרו שראו הירח ביום שלשים אפילו לא באו עד יום ל"א מקודש החודש מאתמול לענין המועדות ואעפ"כ צריכין לנהוג קודש גם ביום ל"א אם כן משכחת שפיר שאחד עשר של אפייתן שהיה ברביעי בשבת חל ביוה"כ שחל בשבת וזהו כוונת רש"י כאן אבל אין לפרש כוונת רש"י בר"ה שקל ביום ה' ממש ואפו הלחם הפנים מאתמול כי חששו אולי לא יבואו עד המנחה ושוב באו קודם מנחה ושפיר חל י"כ בשבת לפי שאז היו אופים למחר לחם הפנים אחרים והראשונים יפדו ואפילו אם אין להם פדיון היו מניחים אותם להיות פסולים ושורפים אותן ואופים אחרים בע"ש כדי לקיים לחם חם והתוספת שכתבו בסוף פרק שתי הלחם בד"ה שני ימים וכו' ואע"ג דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם היכי דאיכא תקנה לא אמר משום לחם חם וכו' כוונתן אמאי יפדו והלא ראוים למזבח שיניח אלו להיות לה"פ ע"ז כתבו דמשום לחם חם מקרי אינן ראוין למזבח אבל אין כוונתן שאם לא והיה להם פדיון לא היו אופים אחרים דודאי אין זה עולה על הדעת שלא לאפות אחרים אבל הכוונה דאי לאו דכתיב לחם חם לא היה להם פדיון ובל השתא דכתיב לחם חם תו לא איכפת לן בין יהיה להם פדיון ובין לא יהיה להם פדיון עושים אחרים והתי"ט בפ' שתי הלחם משנה ט שכתב מה שהקשו והתוס' מהואיל אי בעי פריק וכו לפירוש הרע"ב והרמב"ם דאין פודין טהורים לא קשה ולא מידי עכ"ל התוי"ט כוותו על מ"ש התוס' כאן בד"ה ולרשב"ג וכו' הואיל ובעי פריק והיינו לומר שרשב"ג מתיר האפיה בי"ט משום דאי בעי פריק וגם הוצרכו למיהב טעמא לת"ק שלא התיר מטעם הואיל הוא משום דלא שכיחי וע"ז כ' התי"ט שאין כאן פדיון כיון שראויים עדיין למזבח ונאפו בו ביום וכיון דליכא פדיון ליכא הואיל ותדע שלא הזכיר התי"ט שם דברי במנחות באותו משנה שהראשון נאכל בפדיון אלא ודאי דכיון דאפשר לאפות אחרים ומצוה הוא משום לחם חם לכך יש לראשונים פדיון וכל זה לענין הפדיון אבל לענין לאפות למחר לחם אחר ודאי אופין בין יהיה לראשונים פדיון בין לא יהיה להם פדיון

בא''ד שני ימים של ר"ה דוקא וכו דבזמן לה"פ לא היו שני ימים טובים יש בירושלים שני ימים טובים חוץ משני ימיה של ר"ה:

תוס' ד"ה נאכל לאחד עשר וכו' ולחם הראשון יפדה אין כוונת התו' שאם לחם הראשון לא היו לו פדיון לא היו אופים למחר לחם אחר דכבר כתבתי דבשביל פסידא דלחם הראשון לא היו נמנעים מלאפות למחר לחם אחר כדי לקיים לחם חם כפי האפשר אבל כונת התוס' בזה שהתוס' הקדימו כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה וכבר כתבתי לעיל שלדעתי אדרבה יותר נכון לפרש שלא באו עדים כלל ביום הראשון שאז אפי' קודם תקנת ריב"ז היו נוהגים שני הימים קודש וכבר כתבתי לעיל מה שהביא לרש"י ולתוס' לפרש כן דלישנא דמתני' מורה כן אלא שעל המשנה ג"כ יש להקשות למה נקטה שני ימים טובים ונראה דקודם תקנת ריב"ז היו רשאים לאפות לה"פ ביום שלשים של אלול שחל בחמישי בשבת שהרי כתבו התוספת לקמן בד"ה ולרשב"ג וכו' דהואיל ויכול לפדותו סובר ת"ק דלא אמרינן משום דלא שכיח וכוונתן דלא יפדו כיון שראוים להקרבה אבל אם אינן ראוים להקרבה נלע"ד דאפילו לרב חסדא דלא אמרינן הואיל ומקלעי אורחים היינו משום שעדיין לא זימן אורחים אבל בדבר שמצוה לפדותו אמרינן הואיל וראוי לפדות ומעתה קודם תקנת ריב"ז היו רשאים לאפות ביום שלשים שחל בחמישי בשבת ממ"נ אם לא יבואו עדים היום נמצא למפרע היום חול ואם יבואו עדים א"כ למחר חול ויאפו למחר אחר והרי יהיו פודין זה הנאפה עתה משום פסידא דהקדש וא"כ ראוי הוא להדיוט ולא משכחת נאכל לאחד עשר ולכן פירשו רש"י ותוס' שבאו עדים מן המנחה ולמעלה ואז שני הימים קדושים עפ"י דין ולכך אי אפשר לאפות לא ביום חמישי ולא בע"ש ושפיר נאכל לאחד עשר והקשה רק לרב חסדא דאמר צרכי שבת נעשים ביום טוב אבל לרבה ניחא והואיל אי בעי פריק לא אמרינן דלא שכיח שהרי אין כאן לחם אחר חם וכ"ז אם אמרינן שלחם הראשון נפדה אבל אם היה הדין שהראשון אינו נפדה ולא שייך הואיל ובעי פריק הדק"ל למה לי שבאו מן המנחה ולמעלה וכנ"ל ולכן סיימו התוס' ולחם הראשון יפדה וראיתי בס' אור חדש שרצה לומר דלמ"ד במנחות דף ק"א שאין נפדה טהור אין ללחם הזה פדיון ורצה לפרש בזה דברי רש"י שכתב וא"נ דהוה יום צום וכבר ביארתי לעיל דעתי בזה וכתבתי דעכ"פ אפי' אי הוה אמרינן שאינו נפדה אפ"ה היו אופים למחר לחם חם אבל לדברי האור חדש שזה תלוי בזה ואם אינו נפדה אין אופין שוב לחם אחר קשה למה לי אלו שני ימים טובים הוה ליה להתנא רק למתני חל יום שלשים של אלול בחמישי בשבת נאכל לאחד עשר שהרי ע"כ היו צריכין ברביעי בשבת לאפות פן לא יבואו עדים כלל וכיון שאפו אתמול א"כ למ"ד אין נפדין טהורין שוב אפילו באו עדים בחמישי לא היו אופים שוב למחר לחם אחר ונאכל לאחד עשר דהיינו בליל מוצאי י"כ ואם א"א הלילה הולך אחר היום ומקרי כבר יום אחר משכחת אפי' נאכל לי"ב וא"כ קשיא הך משנה למ''ד אינו נפדה א"ו הא ליתא דעכ"פ כיון דלמחר הוא יום חול אופין לחם אחר ביום מחר שהוא ע"ש ולכך לא היו יכול למתני חל יום ל' בחמישי שהרי אם באו עדים קודם מנחה היו אופין למחר לחם אחר