צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 12

חדא פרשה היא דאמר ל"י ברי' דר"ש ב"פ ק"ג פרשיות וכו'. ואני תמה מה הוסיף להביא ראי' מהך דק"ג פרשיות יותר מהך דאחר י"ח פרשיות ושניהם ר"י ברי' דר"ש ב"פ אמרם ומה אולמא דהך מהך. ולדעתי הרגיש רש"י בזה ולכן כתב דאמר ר"י ברי' דר"ש גרסי' וכוונתו דכיון לא מסיימינן בן פזי רק סתם ר"י ברי' דר"ש וכוונתו שזה אינו בן פזי רק תכא אחרינא ושפיר ניחא שמביא סייעתא דגם האי תנא סבר חדא פרשה היא כמו האי דלעיל זהו הנלע"ד כוונת רש"י בזה. ואמנם אני אומר לקיים גירסא שלפנינו דגם כאן גרסינן ברי' דר"ש ב"פ והיינו האי דלעיל ואעפ"כ יהי' ניחא משום דלכאורה יש לדקדק דאף דמוכח דבהני י"ט מזמורים יש שני מזמורים שנחשבים רק לאחד והוא מוכח ממה דאמר י"ח פרשיות והרי י"ט נינהו אבל עכ"פ מנ"ל דאשרי האיש ולמה רגשו הם חד ודלמא תרי מזמורי אחרינא נינהו וג"כ יהי' האי יהיו לרצון אחר י"ח פרשיות. ונראה דזה שוב מסברה ידעינן כיון דעל כרחך צריכין אנו לחבר שנים מהם מסתמא הני נינהו שיש לנו טעם על חבורם דמשום חביבותייהו פתח באשרי וסיים באשרי. אלא דהיא גופה מנ"ל שזה הוא חשיבות מה שמסיים במה דפתח ואף שמצינו עוד כמה מזמורים בתהלים שמסיימין במה דפתח כמו מזמור ח' ה' אדונינו וגו' וכל הני דסוף תהלים דתחלתן וסופן הללוי' מ"מ מאן יימר שלחשיבות נעשה כן ודלמא אקראי בעלמא ועל זה הביא ראי' מאידך מימרא דר"י ברי' דר"ש ב"פ שמדבריו שם מוכח שזה הוא חשיבות ומעלה דהנה יל"ד בהך אידך מימרא שאמר ר"י דלא אמר דוד הללוי' עד שראה במפלתן של רשעים מי הכריחו לזה ואטו על כל לשון שבח שבתהלים נצטרך ליתן טעם למה לא אמר דוד לשון זה במזמורים הקודמים ואף אנו נשאל על מה שאמר דוד בסוף מזמור מ"א ברוך ה' אלקי ישראל מהעולם וגומר למה לא אמר לשון זה במזמורים הקודמים א"ו שאין זה קושיא כלל ואטו כל השבחים יאמר בדבור אחד וא"כ מי הכריחו ליתן טעם בהללוי' על שלא אמרו דוד עד כאן. ונראה דכאן הוה קשיא לי' כיון דאנן חזינן דפרשה זו של ברכי נפשי הוה חביבה על דוד שהרי פתח בה בברכי נפשי וסיים בב"כ וכיון דחביבה עליו למה שינה בה שינוי כל דהו בהסיום מבהתחלה שהרי בסיום הוסיף הללוי' מה שלא אמר בהתחלה ולמה לא השוה לגמרי והי' לו לפתוח ג"כ בהללוי' לכך הי' להתחיל הללוי' ברכי נפשי את ה' זה הוה קשיא לי' לר"י ברי' דר"ש ב"פ ולכך הוצרך לומר שלא רצה לומר הללוי' עד שראה במפלתן של רשעים ומפלתן של רשעים לא נזכר עד סוף המזמור דכתיב יתמו חטאים וגומר וא"כ במימרא דר"י כאן במזמור ק"ג מוכח שזה הוא חשיבות ומעלה במה שהמזמור מתחיל ומסיים בחד לישנא ומזה ידעינן דאשרי ולמה רגשו הם חדא מה שממימרא קמא דר"י לא שמענו הי נינהו הם חדא ושייך שפיר דאמר וכו'. ונראה דגם רש"י שכתב דאמר ר"י ברי' דר"ש גרסינן אין כוונתו דלא גרסינן ב"פ אלא כוונתו דגרסי' דאמר ולא גרסינן ואמר לפי שמחמת קושיא הנ"ל הי' מקום להגי' ואמר לכן כתב רש"י דאמר גרסינן:

רש"י ד"ה מאי קרא דמצוה להתפלל וכו' וד"ה דכתיב יראוך וכו' דהיינו מלכות שמים שמקבלים עליהם בק"ש כבר ראיתי מי שנתקשה בדברי רש"י בשני דיבורים הללו שמתחיל בתפלה וסיים בק"ש. ואמנם כוונת רש"י דודאי זמן התחלת ק"ש דהיינו זמן האמיתי אף לכתחלה מפורש במשנתינו למר משיכיר בין תכלת לכרתי ולמר בין תכלת ללבן אבל לדברי כלם עכ"פ הוא הרבה קודם נץ החמה אבל התחלת זמן תפלה לא מצינו מפורש במשנה אבל בברייתא מצינו שזמנה בנץ החמה ועל זה קאמר מאי קרא דכתיב יראוך וגו' שמאחרים לקבל עול מלכות שמים בק"ש עד הנץ החמה ע"כ משום לסמכה לתפלה ומוכח שזמן תפלה למצוה מן המובחר אינה עד הנץ החמה:

תוס' ד"ה אחרים אומרים וכו' בירושלמי וכו' וצ"ל וכו' דהא ר"מ איירי לעיל מינייהו. דברי התוס' תמוהים דעדיפא הוה להו להוכיח דאחרים לאו היינו ר"מ דהרי חזינן דר"מ נתן שעור אחר דהיינו משיכיר בין זאב לכלב ואחרים יהבי שיעור אחר משיראה את חבירו. ועלה בדעתי לומר דאחרים היינו ר"מ ואידי ואידי חד שיעורא והא דנתן שני סימנים איכא למימר דהאי סימנא שיכיר בין זאב לכלב הוא מובהק יותר מהסימן שיכיר חבירו אלא שאינו שכיח כל כך דזאב בישוב לא שכיח כי אם לפרקים ולכך יהיב ג"כ שעורא משיכיר חבירו ואף שאינו מובהק כל כך כמו הכרת הזאב מ"מ הוא סימן השייך בכל יום אבל כיון דמוקי בירושלמי דהאי שיכיר חבירו היינו אכסניא דאתי לקיצין א"כ גם סימן זה אינו מצוי ולמה לי האי סימנא כלל כיון שיהיב סימנא דזאב אלא ודאי דלאו חד שיעורא הוא ואחרים לאו היינו ר"מ. ואמרתי שזה כיון התוספת מ"ש הך וצריך לומר בסוף הדבור אחר שהביאו תחלה דברי הירושלמי דבלי דברי הירושלמי אין הכרח לומר דלאו היינו ר"מ ואמנם לשון התוס' דהא ר"מ איירי לעיל מינייהו מורה שאין כוונת התוס' שהשעורים סתרי אהדדי רק כיון דר"מ איירי לעיל בהך ברייתא לא שייך למימר אח"כ בהך ברייתא גופי' ואחרים אומרים:

דף יוד ע"א הוה קבעי רחמי עלייהו וכו'. הדבר יפלא דלשון בעי רחמי עלייהו משמע שעליהם בקש רחמים וא"כ איך קאמר דלימותו ואין זה בקשת רחמים עליהם אדרבה הי' מעורר עליהם מדת הדין ועוד מאי כי היכי דלימותו והוה לי' למימר בעי רחמי עלייהו דלימותו. וע"ק ואטו מי לא ידע ר"מ דגם ענוש לצדיק לא טוב וכמבואר לעיל דף ז' ע"א. ונראה דר"מ הוה חזי בהני בריוני שהם רשעים גמורים וראה שהק"בה נותן להם כל טוב בעוה"ז והבין בזה שהם מאותן דכתיב בהו ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו וזה הוא מדה"ד הגמור על שונאיו של הק"בה להאבידם מעוה"ב (עיין בדברינו לקמן על מאמרו של רשב"י פי' פתחה בחכמה) ובעי ר"מ רחמי עלייהו שלא יתנהג הק"בה עמהם כמדתו עם שונאיו רק ירחם עליהם להענישם ולפקוד עונם בעוה"ז וממילא ימותו בעונם וזהו בעי רחמי עלייהו כי היכי דלימותו וברוריא גם מזה מנעתו רק יבקש רחמים שישובו בתשובה:

שם מי כתיב חוטאים וכו'. הנה אף שברוריא הביאה הוכחה לדברי' ור"מ שמע וקיבל דברי' אעפ"כ אנו רואים שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שהרי ר"י ברי' דר"ש ב"פ לעיל ור' יוחנן לקמן משום רשב"י בהני חמשה ברכי נפשי מקומי להאי קרא במפלתן של רשעים ולקמן בדברי ר"י משום רשב"י יתבאר בדברינו:

שם למה נסמכה פרשת אבשלום וכו' והא דלא הקדים פרשת הך דברחו מפני שאול גם לפרשת גוג נלע"ד שרצה דוד שתהי' פתיחת ספר תהלים בפרשה החביבה עליו המתחלת באשרי ומסיים באשרי:

שם כלום יש עבד וכו' ואף שכבר מצינו פרעה שהי' עבד מורד על אדוניו כדכתיב שאמר למשה מי ה' אשר אשמע בקולו מ"מ אין מרידתו זאת דומה למרידת גוג שתשובה זו אינה מורה שהוא סובר להלחם עם ה' בחוזק יד אבל הי' מאותן האומרים עזב ה' את הארץ כי אין כבודו להשגיח בשפלים ולכך מסר עולמו ביד המזלות וה' בוטח במזלו שהוא מזל טלה ראש המזלות ואף שהאמת הוא שפרעה מרד ג"כ מרידה כגוג וכן עוד הרבה רשעים כיוצא בו כגון נמרוד וחביריו מ"מ לא מצינו ראי' ע"ז בתורה שיסופר בכתוב אופן מרידתם על זה הדרך אבל על גוג אמר דוד ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו מבואר שנתנבא שיוסדו יחד על ה' כביכול לנתק מהם מוסרותימו במלחמה ובחוזק יד ובזה חשש דוד שיאמרו כלום יש עבד שמורד על אדוניו מרידה כזו ויכחישו את נבואתו ולכן הוצרך להביא דמיון מאבשלום ובזה ניחא מה שמסיים אלא הוי הכא נמי הוה ולפי דקדוק הלשון הוה לי' למימר הכי גמי עתיד למהוי ורש"י באמת נדחק לפרש הוי סופי' להיות ולדידי ניחא דבודאי כבר הי' ג"כ רשעים נמרוד וחביריו שידעו רבונם ונתכוונו למרוד בו:

שם אמר ר"י משום רשב"י מ"ד פיה פתחה בחכמה וגו' כנגד מי אמר שלמה וכו'. במאמר הזה יש הרבה פליאות חדא מאי קשיא לי' במקרא הזה להוציאו מפשוטו כמו כל פרשת אשת חיל שהנמשל היא התורה. ועוד אף לפי דרשתו אכתי מה ענין דבר זה להני ברכי נפשי ואטו כל שאר ספר תהלים לא אמר דוד בחכמה וגם תורת חסד על לשונו בכל ספר תהלים. וגם למה ביניקת השדים אמר אל תשכחי ומה מקום לשכחה והלא הוא יונק משדים ואם הכוונה שהשירה אמר בגדלותו כששרתה עליו רה"ק כמו שפירש"י וא"כ גם בשירה שאמר על היותו דר במעי אמו הי' לו לומר אל תשכחי כל קרבי. ועוד שהוא מפרש יתמו חטאים על מפלת הרשעים א"כ הדרא קושית ברוריא לדוכתא דה"ל למכתב יתמו חוטאים ועוד יפלא איך אמר שירה על מפלת הרשעים והרי כשטבעו מצרים בים לא הניח הק"בה למלאכים לומר שירה שאמר להם הק"בה מעשה ידי טובעים בים ואתם רוצים לומר שירה ובחלוץ של יהושפט לא נאמר כי טוב בהודאה לפי שאין טוב לפניו מפלתן של רשעים כמפורש במס' מגילה דף י' ע"ב ור' יוחנן גופי' הוא שם בעל המימרא. וראיתי למהרש"א בח"א לעיל דאמרינן שלא אמר דוד הללוי' עד שראה מפלת הרשעים שכתב מכאן קשה למה שכתבו האחרונים בשם המדרש שאין אומרים הל ביום אחרון של פסח משום שאמר הק"בה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה והרי כאן לאמר בהיפך שלא אמר דוד הלל עד שראה מפלתן של רשעים עכ"ל מהרש"א ולא ידעתי איך נעלם ממאור עינינו המהרש"א שהוא מפורש בגמ' במס' מגילה ואם ירצה המהרש"א לחלק בין הלל לשירה קשה תינח לעיל דאמר שלא אמר הללוי' עד שראה מפלתן של רשעים אבל כאן בדברי ר"י משום רשב"י קאמר שדוד אמר שירה כשראה מפלתן של רשעים. ולבאר כל חמירא שבאגדה זו נלע"ד דעל קרא דפי' פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה הוה קשי' לי' אם על התורה קאי איך שייך לומר פתחה בחכמה והלא כל התורה כלה מלאה דברי חכמה וה"ל למימר פיה מלא חכמה. וכן בסיפי' דקרא ותורת חסד על לשונה הוה קשי' קושית הגמ' בסוף פרק לולב וערבה וכי יש תורה שאינה של חסד שהוצרך להעיד על התורה שהיא של חסד ולכן ראה רשב"י לומר שמקרא זה אמרו שלמה כנגד הנך ברכי נפשי שאמר דוד אביו והנה הראשון שבהנך ב"כ הוא ברכי נפשי וגומר וכל קרבי ודרשוהו מאמר זה על הזמן שדר במעי אמו והנה לא פירשו כאן מה ראה שם איזה דבר שאמר עליו שירה כאשר פירשו באחריני שאמר יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים וכן ינק וכו' ונסתכל בדדי' וכן במפלתן של רשעים אמר ראה במפלתן וכן ביום המיתה אמר נסתכל ביום המיתה (ולקמן נבאר מה ההסתכלות הוא ביום המיתה) וכאן על דירתו במעי אמו לא פירש מה ראה ואם ראה קרבי אמו ה"ל למימר דר במעי אמו ונסתכל במעי' וקרבי' ואמר שירה:

ולכן נלע"ד דבמס' נדה אמרו דם נעכר ונעשה חלב ונלע"ד דהתחלת הפיכת הדם לחלב מתחיל מימי העיבור ולכן גם אז אין הנשים רואות דם כלל והחוש יעיד ע"ז דעינינו רואות דרוב נשים עוברות וכמעט כלם כשמגיעים לחדשים האחרונים הסמוכים ללידה כבר יש להם חלב בדדיהן ומה לי להביא ראי' מן החוש שלנו והדבר מפורש במס' יבמות דף מ"ב ע"א דקאמר התם וכי מלו שלשה חדשים לבדק ופירש רש"י לבדק בדדים כדרך נשים וכו' הרי שדרך נשים עוברות שתכף כשהוכר העובר יש להם חלב בדדיהן וא"כ גם פסיקת דם כדה שבימי העיבור הוא משום דדם נעכר ונעשה חלב (וברש"י במס' בכורות לא משמע כן) ואמנם החלב שבעת ההיא אינו לצורך מזון העובר בשעתו במעי אמו שהרי אז הוא אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותת כמפורש במס' נדה דף למד ע באבל הוא הכנה למזונו אחר שיצא לאויר העולם ויצטרך לינק ובסוף מכילתין דף ס' ע"ב בברכת אשר יצר כתבו התוס' בד"ה אשר יצר בתנחומא ויברא אלקים את האדם א"ר בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו וע"כ יסדו אשר יצר את האדם בחכמה עכ"ל. העולה מזה גם הכנת מזון התינוק שהוא מוכן קידם צאתו לא"ה הוא בחכמה. וזהו כוונת רשב"י מ"ד פ' פתחה בחכמה וכבר הקדמתי שעקר הקושיא על לשון פתיחה ולכן אמר שלא אמרו שלמה אלא כנגד דוד אביו שאמר חמשה שירות והנה פתיחת כל השירות הוא ברכי נפשי וגו' וכל קרבי וגו' על שדר במעי אמו ונתן עתה שיר ושבח על הכנת המזון לו אז קודם שיצא לאויר העולם ולכן אמר עליו שלמה פי' פתחה בחכמה שפתיחת פי' של רוח הקודש ששרתה על דוד הי' ליתן שירה על דבר שהוא בחכמה דהיינו הכנת מזונו קודם צאתו לעולם ולכן לא אמר כאן לשון ראה מתרי טעמי חדא שאין כאן דבל הנראה כי אין כאן דק מניעת הוסת ועוד שאז בשעתו בשעת ראי' לא הי' לו שום תועלת מזה רק אח"כ כשינק הרגיש בטובה למפרע וראה שייך על טובה שרואה בשעתו. ואמר אח"כ כשינק משדי אמו נסתכל בדדי' אמר ברכי נפשי וגו' ואל תשכחי כל גמוליו והיינו שקבע דדים במקום בינה והטעם כדי שלא ינק ממקום הטינופת או משום שלא יסתכל במקום ערוה ולכאורה יפלא ואטו כל שאר בעלי חיים יש להם דדים במקום ערוה וטינופת הלא אף שאין דדיהן למעלה מן הלב במו בבנות אדם אבל אכתי אינם כ"כ למטה שיהיו במקום ערוה וטינופת ממש ולמה באשה אי לאו שקבע דדי' במקום בינ' היו קבועים במקו' ערוה וטינופת ממש. ונראה דשפיר היו ראוים באשה להיות ממש במקום ערותה דלפמ"ש שדם נדה הוא החלב שדם נדה נעכר ונעשה חלב א"כ ראוי שממקום שיוצא דם נדה משם יצא החלב משא"כ בשאר בע"ח שאין לנקבותיהן שום דם נדה כלל כידוע לכל בעלי המחקר ולכל הרופאים שזה הוא רק באשה וא"כ אף שבשאר בע"ח אין דדיהן במקום הערוה היינו משום שאין החלב שלהם בא כלל מדבר שפתח יציאתו הוא במקום הערוה אבל באשה שמקור החלב בא מדם נדה היו דדי האשה ראוים להיות בפתחי נדה והק"בה גמל עם האדם מידת טובו וקבעום במקום בינה. וזהו כוונת דוד ואל תשמחי השירה שנתת על היות במעי אמך שהכין לך אז מזונך שהדם נעכר ונעשה חלב ובזה תדעי כל גמוליו שגמל עמך וקבע דדים במקום בינה:

ועכשיו נבוא לסוף דברי שלמה ותורת חסד על לשונה וכבר כתבתי שהקשה לרשב"י קו' הגמ' במס' סוכה וכי יש תורה שאינה של חסד שהוצרך לפרש שהיא של חסד ולדידי יש אפילו מקום לחזק הקושי' ולהקשות וכי משכחת לה תורת חסד כלל והלא במס' ר"ה דף י"ז ע"ב רמי אילפא כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת וכו' הרי שחסד ואמת שתי מדות הן ונגדיות זו לזו ובמס' ע"ז דף ד' ע"ב אמרו תורה דכתיב בה אמת אין הק"בה עושה לפנים משה"ד ע"ש ואכ"ק טובא איך מיחס להתורה תורת חסד אדרבה המיוחס לתורה הוא תורת אמת. ואמנם אומר אני שהרי עכ"פ אנו מוכרחי' לתרץ לפי מה דמתרץ אילפא במס' ר"ה מתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד א"כ אמת אינו מדת רחמים ואפי' התורה שנקראת אמת אין הק"בה בשעה שעוסק בה עושה לפנים משה"ד ואיך נחשב מדת ואמת בכלל י"ג מדות דכולהו רחמי נינהו ועיין במס' ר"ה שם בתוס' ד"ה י"ג מדות בהג"ה שם וכן בדברי הרא"ש שם לכולהו ואמת הוא נמנה בי"ג מדות ויותר מזה אני תמה שהתוס' בהג"ה שם שמנו ארך אפים לשתי מדות דהיינו לצדיקים ולרשעים הוצרכו לפרש דלפעמים הוא גם לרשעים לטובה שאולי בין כך יעשו תשובה ע"ש וא"כ איכא לתמוה איך נחשב ואמת למדת הרחמים. ואומר אני אף הא לא תברא דלפעמים מדת ואמת שמורה שאינו עושה לפנים משה"ד רק יקוב הדין ההר הוא עצמו מדת הרחמים ודע כי כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב והטעם כי אין היותר רשע שבישראל שלא עשה לפעמים איזה מצוה ואחר שקיבל עונשו על עבירות סוף שיש לו חלק לעוה"ב חבל אם הרשע מן אותן שנאמר עליהם ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו נמצא מקבל שכר מצותיו בעוה"ז ולא נשאר לו כלום בעוה"ב זהו מפלתן של אותן רשעים שיש להם לעתיד מפלה שאין לה שום תקומה ועל אלו כ' הרמב"ם בפ"ח מתשוב' הל' ז' שהיא הנקמ' שאין נקמה גדול' שהוא הכלי' שאין אחרי' תקומה ע"ש נמצא שמה שלפעמים עושה להרשע לפנים משה"ד כי שורת הדין הוא רשע בעונו ימות והק"בה מאריך אף לרשעים ומאריך ימיו כדי שיקבל בהם שכר מצותיו בעוה"ז להאבידו אם הרשע בין כך חוזר ומתנחם על רשעו וחוזר בתשובה הוא למפרע מדה טובה ולכן חשבו התוס' ארך אפים לשתי מדות אבל אם אינו חוזר בתשובה אז הוא מדת הדין ונתקיים בו ומשלם לשונאיו להאבידו ולזה הרשע אם הק"בה הי' מתנהג עמו במדת ואמת ולא הי' מאריך אפו רק הי' תכף גוזר עליו שימות בעונו הוא לו טובה ששוב יהי' לו תקומה לעוה"ב ואחר כל עונשי הגיהנם הי' זוכה לעוה"ב והי' לו תקומה ולא היתה מפלתו מפלה גמורה וחלוטה נמצא שלזה הוא מדת ואמת הוא חסד ורחמים וברוריא שאמרה לר"מ דמי כתיב חוטאים חטאים כתיב היינו דמשמע הכי ומשמע הכי ומשמע שימותו ומשמע נמי שישובו בתשובה וברוריא אמרה לר"מ שראוי לו לכסות תחלה להתפלל שישובו בתשובה אבל הקרא משמע הכי ומשמע הכי וכל היכי דקרית להאי קרא אמר דוד שירה עליו שאף אם קרית לי' חטאים בחטף פתת והיינו שימותו הוא מדת ואמת והיא לטובה שלא יפלו במפלת רשעים גמורים לבאר שחת שאין להם תקומה:

ואולי זה פירוש ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו פי' מה שאתה משלם תכף כמעשהו הוא חסד. וגם יש לומר בזה רמז למה שאמרו חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת וכשראה דוד מפלתן של רשעים היינו מפלתן המוחלטת והיא שאין אחרי' תקומה אז אמר שירה על מדת ואמת שיתמו חטאים וימותו וע"ז ברכי נפשי וכן הללוי' ולא על המפלה אמר זה רק על ההצלה מאותה הנפילה ומתורץ קושית מהרש"א. וזהו כוונת רשב"י שפסוק ותורת חסד על לשונה שהוא תמוה שהרי התורה כתיב בה ואמת לכן אמר שאמרו כנגד דוד אביו שאמר שירה על מיתת הרשעים והיינו כשראה מפלתן המוחלטת ראה שהמיתה שימות בעונו היא ג"כ מדת חסד שלא עשה לו לפנים משה"ד להאריך לו אפו להאבידו ונמצא שמדת ואמת שאינו עושה לפנים משה"ד היא ג"כ לפעמי' חסד ושפיר נאמר ותורת חסד על לשונה. זהו הנלע"ד בביאור המאמר הזה ומיושבים כל הדקדוקים שכתבנו וה' יאיר עינינו בתורת אמת ויתנהג עמנו בחסד ורחמים וינחנו בדרך אמת: