צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 11

רש"י ד"ה מה שלמי' וכו' לא שיאכלנו ביום וכו' נלע"ד טעמי' דרש"י משום דהרי כתיב מועד צאתך מארץ מצרים וא"כ איך אפשר שיאכל ביום המחרת ולכן פירש"י לא שיאכל ביום וכו' ודרשינן עד מתי אתה אוכל עד מועד צאתך ואז תפסוק מלאכול עד שתבוא הלילה השני' תחזיר ותאכלנו ולכן אצטרך הזה ובחנם השיג רשב"ם על זקינו רש"י בשלהי פסחים בזה:

תוס' ד"ה הראב"ע וכו' וא"ת וכו' וי"ל וכו' כדקאמרינן ביום אתה שורפו וכו'. הנה הדבר יפלא דאיך אפשר לפרש דהך בוקר לשריפה הוא והרי לראב"ע הך בוקר היינו בוקר ראשון ואז גם בבוקר אינו יכול לשרפו דלכ"ע אין שורפין קדשים בי"ט וא"כ לענין מאי כתב רחמנא בוקר אי לענין אכילה כבר כלה זמנו מחצות לילה ואי לשריפה עדיין אינו זמנו עד בוקר שני. והנה בחידושיי לפסחים ביארתי דבבוקר אף שאינו יכול לשרפו משום איסור מלאכת י"ט אבל כבר מטי זמן שריפתו אבל אחר חצות עד אור בוקר עדיין לא מטי זמן מצות שריפתו וכתבתי שם כ"מ בדבר אם עבר ושרפו אם לוקה על מלאכת י"ט ועיין במס' קידושין דף ל"ח ע"א בתוס' ד"ה מעקה ובחידושינו שם. ואמנם הנלע"ד עוד בזה לחזקי' דסבר בזבחים דף כ"ו ע"ב במחשב לאכול לאור שלישי כשר דהא לא אינתק לשריפה וכן האוכל לאור שלישי פטור דהא לא אינתק לשריפה והא ודאי דגם לחזקי' אם חישב ליום שלישי ואותו יום חל בי"ט או אפילו בשבת הא ודאי שפיגול גמור הוא אף דאי אפשר לשרפו אז היינו משום איסור י"ט או שבת דרביע עלוהי אבל כבר אינתק לשריפה ולפי"ז פסח לראב"ע שא"נ אלא עד חצות אם הי' אז מתחיל זמן שריפתו א"כ המחשב בשחיטת הפסח לאכלו אחר חצות הי' הפסח פיגול וכן מי שהי' אוכל מהפסח אחר חצות ה"ז חייב כרת משום נותר במזיד ובשוגג חטאת וגלה קרא לא תותירו עד בוקר שאף שכלה זמן אכילתו בחצות אינו נעשה נותר לענין שריפה עד הבוקר ולא הגיע זמן שריפתו עד הבוקר ולפי"ז ראב"ע על כרחך כחזקי' ס"ל דלר"י שם בזבחים כבר משעה דאידחי מאכילה נפסל במחשבה וחייב כרת על האכילה. ובזה ניחא לי דקאמר שם בזבחים ת"כ דר"י וכו' וה"ל למימר תיובתא דחזקי' ולמימר דחזקי' תבא הוא ולא שייך עליו תיובתא הוא דוחק ולדידי ניחא דראב"ע ודאי דס"ל כחזקי' וא"כ חזקי' אמר לך אנא דאמרי כראב"ע. ומעתה על כרחך ר' יוחנן שם בזבחים כר"ע ס"ל וכיון דסתם גמרא מסיק שם ה"כ דר"י א"כ הלכה כר"י וכן פסק הרמב"ם באמת פי"ג מפה"מ סוף הלכה א' ופי"ח מפה"מ הל' יו"ד א"כ ממילא כאן בפלוגתא דראב"ע וריע הלכה כר"ע. ואולי זה טעמו של הרמב"ם דפסק כר"ע ולא כראב"ע אף דאיכא סתמי הרבה כראב"ע ועיין מ"ש הכ"מ בפ"ו מחמץ ומצה ולדידי ניחא כיון דסתם גמרא בזבחים דף נ"ו ע"ב עסיק כר' יוחנן ממילא אין הלכה כראב"ע. ואמנם בשלהי פסחים דף ק"כ ע"ב הפסח אחר חצות מטמא את הידים אלמא מחצות הוה לי' נותר אמר רב יוסף ראב"ע היא וכו' א"כ מפורש דלראב"ע מחצות ה"ל נותר גמור ומוכח דגם ראב"ע כר' יוחנן ס"ל א"כ הדרא קושיא לדוכתא איך אפשר לפרש לית ממנו עד בוקר לשריפה דהרי גם בבוקר אינו יכול לשרפו משום איסור מלאכת י"ט ולענין נותר כבר הוא נותר מחצות ואילך. וגם קשה שם בזבחים דקאמר ת"כ דר"י ולא קאמר תיובתא דחזקי'. וגם בסתר הטעם שנתתי על מה שהרמב"ם פסק כר"ע ודלא כראב"ע. ונראה דבמה שכתבתי דמסוגי' דפסחים מוכח דמחצות ה"ל נותר עמדנו על כוונת התוספת שם בפסחים בד"ה מל"ת וכו' אע"ג דדרשינן מיני' ליתן בוקר שני לשרפתו דנפקא לן מהתם דאין שורפין קדשים בי"ט אית מאן דמפיק לי וכו' מדוכתא אחרינא עכ"ל התוס' והנה יפלא הנה ברכות הוא קודם לפסחים ולמה לא הקשו תוס' קושיא זו דדרשי' מיני' וכו' באן במסכת ברכות. וגם גוף קושי' התוס' אין לה שום הבנה וכמו שנתקשה המהרש"א שם בפסחים דהך ילפותא דאיש קדשים מבקר שני דכתיב בהך קרא נפקא לן. ונראה דעקר קושי' התוס' הוא דאיך אפשר דלראב"ע האי בקר ראשון א"כ למה נ"מ אמר עד בקר והלא כבר נאסר מחצות וכקושייתם כאן בברכות ותירוצם כאן דאין שורפין בלילה לא מספיק להו במס' פסחים משום קושיא דגם בבוקר ראשון אכתי אין לשרפו משום י"ט ואי משום דיש נ"מ לענין שהגיע זמן שריפתו ואקרי נותר זה מספיק להו כאן בברכות דאיכא למימר דראב"ע סבר כחזקי' אבל בפסחים דקאמר אלמא מחצות הוה נותר ומוקי כראב"ע וא"כ מפורש דראב"ע כר"י ס"ל ולא כחזקי' ושפיר קשה איך כתיב עד בוקר ואמנם אי נימא דדין זה דא"ש קדשים בי"ט אכתי לא נהג במצרים ונתחדש אח"כ כשניתנה תורה א"כ קושי' מעיקרא ליתא דקאמר עד בוקר שאז שורפו אלא דכיון דמהך קרא עצמו ילפינן שאין שריפת קדשים דוחה י"ט א"כ איך נימא שבמצרים הי' דוחה י"ט. וזהו קושית התוס' עצמו שם בפסחים דדרשי' מיני' ליתן בקר שני שאינו דוחה י"ט א"כ איך מקוים לראב"ע לא תותירו עד בקר ודוקא שם בסוגי' דפסחים דקאמר מחצות הוה נותר נתחדש להם קושיא זו וע"ז תירצו דאית דמפיק מקרא אחרינא והיינו אביי דיליף לי' מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בי"ט וא"כ גם ראב"ע מפיק לי' מהכא וזה נתחדש אחר מתן תורה כשנאמרה פרשה זו דעולת שבת אבל במצרים שפיר נשרף הנותר בי"ט. ומה דלא אמר שם בזבחים תיובתא דחזקי' נלע"ד דחזקי' לשיטתו דאיהו במס' שבת דף ך"ד ע"ב ובמס' פסחים דף פ"ג יליף באמת דאין שורפין קדשים בי"ט מהך קרא דלא תותירו וגו' והנותר ממנו עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו ולדידי' גם במצרים לא נשרף ביו"ט ולדידי' לראב"ע על כרחך לא תותירו ממנו עד בוקר היינו שאינו נקרא נותר מחצות אף שאסור באכילה אינו נקרא נותר ואינו חייב כרת עד בוקר כחזקי'. ועוד נלע"ד דכ"ז ניחא לראב"ע אבל למה דמסיק כאן והני תנאי וכו' ונחלקו בזה ר"א ור"י ופליגי בקרא דשם תזבח וגומר וזה בפסח דורות כתיב ודריש ר"א מועד צאתך אתה שורף והיינו בשחרית של ט"ו בניסן בזה ודאי קשיא איך קאמר מועד צאתך אתה שורף והרי גם אז אינו יכול לשרפו משום איסור י"ט ובאכיל' כבר נאסר מחצות ולדיד' ודאי צ"ל שאף שאינו יכול לשרפו משום איסור י"ט מ"מ זמן שריפתו מתחיל אז ונ"מ לענין נותר וא"כ ר"א הגדול ודאי כחזקי' ס"ל לכך לא קאמר תיובתא דחזקי' דתנא מסייע לי'. ומתני דפסחים דמטמא מחצות את הידים כראב"ע אתי' אבל לא כר"א הגדול ואף דאמרינן הני תנאי כהני תנאי לאו דוקא כהני תנאי ממש אלא לענין זמן אכילת פסח המה הני כהני וכבר נתבאר דגם ר"ע ור' יהושע יש מקום לחלק ביניהם:

ע"ב משל לאדם וכו' לכאורה אין המשל דומה לנמשל דהרי לא נתאחר יציאת ישראל ממצרים בשביל הרכוש דבשלמא אם הי' אומר שישראל השיבו ולואי שנצא מיד ונצא בעצמנו הי' דומה לנמשל אבל כיון שסתם אמרו ישראל הלואי שנצא בעצמנו אין זה דומה לנמשל (ואמנם להך איכא דאמרי משום משא ניחא) ונראה דישראל בשעה שיצאו ממצרים לא שחררום מצרים בהחלט שהרי אמרו דרך שלשת ימים כלך והנה בודאי אז בשעת יציאה אם היו ישראל מבקשים שישחררום בהחלט ג"כ הי' פרעה ומצרים מסכימים מפני מורא המכה שהרי אמרו כולנו מתים ואמנם הי' טעמו של הק"בה שצוה להם שיאמרו דרך שלשת ימים הי' כדי שיקוים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שאם הי' אומרים שיוצאים על מנת שלא לשוב עוד שמה לא שייך לבקש שישאילום כלי כסף וזהב ושמלות ולכך צוה הק"בה שיאמרו שיוצאים רק לזמן ג' ימים וכאשר באמת עבור זה רדף פרעה אחריהם ולא נשתחררו ישראל לחלוטין עד קריעת ים סוף וא"כ שפיר דומה לנמשל שישראל אמרו הלואי שנצא בעצמנו בלי שום רכוש ונוכל לצאת תיכף בתורת חירות גמור:

שם אמר ר"א עשאוה כמצולה וכו' עיין פירוש רש"י. ולדידי יפלא דלפ"ז מהיכן בא ביזת הים שהי' ביזה גדולה יותר מביזת מצרים. ובני הרבני מוה"רר ישראל סג"ל השיבני שעם בני ישראל דירתם הי' בארץ רעמסס ועבודתם בחומר ולבנים הי' בפיתום ורעמסס אבל בשאר כל מדינת מצרים לא היו שם רק בעת הגאולה הי' כלם בעיר מצרים דהיינו בעיר המלוכה וכל מה ששאלו כלי כסף וזהב ושמלות שאלו משכינתם בארץ רעמסס וכן בעיר המלוכה בעת יציאתם שאלו מהם ושם עשו כמצולה אבל בשאר מדינות של מצרים לא שאלו ושם נשאר הון רב ופרעה בעת שרדף אחריהם קיבץ כל חילו וכל עמו מכל ארצו ומהם הי' ביזת הים והנה יפה השיב. ואמנם אני אילולי פירש"י הי' נלע"ד לפרש פירוש אחר על מה שאמרו שעשאוה כמצולה וכו' דהנה כל גליות שגלו ישראל אף שהי' זה עונש להתם חטא ולכלות פשע מ"מ גם עצם הגלות הי' לטובה וכמו שדרז"ל בפסחים דף פ"ז ע"ב אר"א לא הגלה הק"בה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתי' לי בארץ וגו'. ושורש דבר זה לפי שידוע שע"י העבירות נופלים ניצוצי קדושה להקליפה ולכן צריכין ישראל לבוא בגלות ושם כאשר הגלות מכפר עון שוב מתוקן הקלקול והניצוצות שנפלו שמה מתנוצצים ועולים והם הגרים שמתגיירים וניתוספים על עדת ישראל וכאשר יצאו ישראל ממצרים העלו כל הניצוצות שהי' במצרים ולכן עלו אז עמהם גרים הרבה מאד כדכתיב וגם ערב רב וגומר לפי שכל ניצוצי הקדושה עלו ולא כשאר במצרים שום ניצוץ קדושה שם ולכן הזהיר הק"בה אותנו בשלש אזהרות כפול שלא יוסיפו עוד לבוא מצרימה לעולם ולכאורה אף שאין לדרוש טעמי המצות מ"מ אם אפשר ליתן טעם מדוע נשתנה ארץ מצרים מכל שאר ארצות הגוים וכמה גליות גלינו ויצאנו משם ובשום פעם לא הזהירנו הק"בה ע"י נביאיו שלא לשוב לארץ שיצאנו משם אבל הטעם הוא כי כאשר יצאנו משאר הגליות לא יצאנו ביד רמה ולא הלכנו אלא ברשיון המלך שהי' אז לפי שעדיין לא גמרנו התיקון ונשאר עוד ניצוצי קדושה משלנו תחת יד האומה ההיא וכן ע"י חטא מאדם הראשון באכלו מעץ הדעת טוב ורע גרם להתערב טוב ברע ונתפזרו ניצוצי קדושה בכל הארצות והק"בה מסבב סיבות בל ידח מן הקדושה נדח ומזדמן שיבואו בני ישראל בארצות ההם לפעמים כלם כמו בגלות מצרים ולפעמים רובם כמו בשאר גליות ולפעמים קצת יחידים הכל לפי צורך הטוב המעורב שם ברע לברר הטוב ולהעלותו ע"י מצות ומעשים טובים שמקיימים ישראל שם ומצא מין את מינו ומעלהו עמו אבל בארץ שלא נשאר שם שום ניצוץ קדושה כלל א"כ איש ישראל הבא שמה הוא קרוב להפסד שישאיר שם ע"י איזה חטא ועון איזה ניצוץ קדושה ורחוק מן השכר כי אין לו מה ללקט שם ולכן הזהרנו הק"בה שלא לשוב לארץ מצרים עוד כל ימי עולם. ובזה אמרתי פירוש הפסוק ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרי' וגו' והדבר צריך טעם למה שינה הלשון בין אשור ובין מצרים שעל אשור אמר האובדים ועל מצרים אמר הנדחים וגם למה חילקם כלל והוה לי' למכללינהו ובאו האובדים והנדחים בארץ אשור ובארץ מצרים. ולפמ"ש ניחא והבט וראה דבאשור אמר האובדים ולא אמר האבודים כי באמת אנו אבדנו ושם יש לנו אבידה ניצוצי קדושה ונתפזרנו שם לחפש אבודינו אבל במצרי' לא נשאר לנו שם שום אבידה ובחנם באנו שמה ולכן קורא אותנו הכתוב נידחים כמי שנידח ממקומו בזרוע בלי שום תועלת. ולזה כיוונו ר' אמי וריש לקיש שעשאוה כמצודה שאין בה דגן או כמצולה שאין בה דגים ולא על הממון כיונו רק על ניצוצי קדושה שלא השאירו שם כלום:

שם אהי' וגו' ואני אהי' עמכם בשיעבוד מלכיות לכאורה אין שייכות כאן בסוגיא זו לדרש זה דכתיב בפ' שמות בתחלת שליחות של משה רבינו ואמנם לפי מ"ש לעיל ניחא דבאמת יצאנו ממצרים קודם זמן שהרי לא היינו שם רק מאתים ועשר שנים והי' מקום לפרש אשר אהי' עמכם כאשר תגלו שנית למצרים להשלים זמן ארבע מאות שנה אבל כיון שאמר לעיל שעשאוה כמצודה שאין בה דגן או כמצולה וכו' ופירשנו לעיל דהיינו שלא כשאר שם שוב איזה ניצוץ קדושה וא"כ שוב לא יגלו ישראל שמה ולכן הוצרך לפרש ואני אהי' עמכם בשיעבוד מלכיות:

שם היכי מצי סמיך וכו' הא דלא הקשה כן לעיל על ברייתא דותיקין וכו' כדי שיסמוך וכו'. ונראה דלקמן דף מ"ב ע"א אר"ח ב"א אמר רב שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לגאולה תפלה תכף לנט"י ברכה וכתב רמ"א בסי' קס"ו בהג"ה דשיעור הפסק לענין נט"י הוא כדי הילוך ך"ב חמות ושעור זה כתבו התוס' במס' סוטה דף ל"ט ע"א דשעור תיכף דנט"י איכא למילף משעור תכף לסמיכה שחיטה ע"ש בסוף ד"ה כל כהן ולפי"ז מן הסברה דגם תכף לגאולה תפלה היינו ג"כ שלא ישהה כדי הילוך ך"ב אמות וא"כ איכא למימר דאפילו מפסיק בדבור ביניהם כל שאינו שוהה בדבורו כשעור הנ"ל מקרי סומך וממילא ליכא קושיא על ותיקין היכי מצי סמיך והאר"י בתחלה אומר אד' שפתי וכו' שהרי אין כאן שיעור ך"ב אמות אבל כאן דרב ברונא לא פסיק פומי' מחוכא ואם איתא שכל שאין כאן שיעור הילוך ך"ב אמות אינו הפסק אין כאן רבותא וכל אדם יכול לעשות כן איו דבעינן שלא יפסיק כל ושפיר מקשה מי מצי סמיך ורב אשי דאמר דאלת"ה ערבית היכי מצי סמיך הא בעי למימר השכיבנו שפיר הוכיח דעכ"פ אד' שפתי אינו שיעור יותר מהשכיבנו. ואמנם לעיל דף ד' ע"ב ששם הסוגיא להיפך שמביא ראי' דהשכיבנו חשיב גאולה אריכתא כיון דתקינו לה חכמים דאל"כ שחרית היכי מצי סמיך הא אר"י בתחלה אומר אד' שפתי תפתח שם קשה דלמא אפילו מה דתקינו חכמים ג"כ אינו כתפלה אריכתא ואד' שפתי לכך אינו חשיב הפסק לפי שאינו שיעור הילוך ך"ב אמה משא"כ השכיבנו שהוא נוסח ארוך וצריך לומר דלעיל אסוגיא דכאן סמיך דמוכח מרב ברונא דבעינן סמוך ממש. ועוד נלע"ד דשיעור זה של ך"ב לאו בפסיעות בינונית משערינן רק פסיעות קטנות עקב בצד אגודל כיון דמהילוך של שער ניקנור למזבח ילפי לה שם בתוס' במס' סוטה ובודאי לאו אורח ארעא לילך פסיעה גסה בעזרה ואפילו בבית הכנסת כתוב המג"א סי' צ' ס"ק ך"ד שאף שמצוה לרוץ לבה"כ היינו עד פתק בה"כ אבל בבה"כ עצמה ילך באימה וביראה וק"ו במקדש שלא היו הולכים רק דוגמת הילוך הכהני' בעבודה שהוא עקב בצד גודל וכמו שמבואר בירושלמי הביאוהו תר"י לעיל והטור בסי' צ"ה וא"כ אפשר לסיים כל נוסח השכיבנו קודם שישהה שיעור ך"ב אמות ועכ"פ נוסח אד' שפתי וכו' לפי הנראה הוא ודאי פחות משיעור זה ואפ"ה אי לאו דכתפלה אריכתא דמי הי' מחשב הפסק בסמיכות גאולה לתפלה וא"כ קשה איך ילפי התוס' שיעור תכיפה לענין נט"י מתכיפה של סמיכה לשחיטה והרי חזינן דתכיפת של סמיכות גאולה אינו דומה לה וצריך לומר דגם סמיכות גאולה הוא שיעורו כן מיהו היינו בשותק אבל אם מפסיק בדבור הוה תכף הפסק ואין חילוק בין רב למעט ורב ברונא ששמח מאד על סמיכתו מלתא יתירה עביד שלא הפסיק אפילו שיעור מועט. ומהרש"א הקשה דכאן למד אד' שפתי מהשכיבנו ולעיל דף ד' ע"ב נהפוך הוא דיליף השכיבנו מאד' שפתי עיין במהרש"א. ועדיפא ה"ל להקשות דהיכי יליף לעיל כלל השכיבנו מאד' שפתי דהא בזה ודאי איכא למידחי כשנוייא דר"א בתפלת המנחה:

שם והאר"י בתחלה הוא אומר אד' שפתי ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון וגו' הך סיומא דמלתא דלבסוף הוא אומר הוא שפת יתר לענין קושייתו שהרי עקר הקושיא הוא ממה שאומר בתחלה ובשלמא לעיל דף ד' ע"ב שמביא ג"כ כל מימרא דר' יוחנן היינו משום שלא הוזכר עדיין מימרא דר"י כלל ובאמת אינו נזכר בשום מקום למימרא בפ"ע וסמכו עצמם מסדרי הש"ס על שהביאוהו לענין הקושיא ועכ"פ היו צריכין להביא מימרא דר"י בש"ס ולכן סיימו כל דברי ר"י ואעפ"כ לעיל נתתי גם שם טעם על שהביא הסיום הזה לקושייתו ושבעים פנים לתורה אבל כיון שכבר נקבעו דברי ר"י שם ולא הובאו דבריו כאן אלא בשביל הקושיא למה הביא הך דלבסוף הוא אומר שאין בו צורך לקושייתו. ונראה דגם המקשה אסיק אדעתי' דכל מה שקבעו רבנן הוא כתפלה אריכתא כי גם הוא אסיק אדעתא מהוכחת רב אשי דהא בעי למימר השכיבנו אלא שצריך להיות דומיא דהשכיבנו שקבעוהו אנשי כה"ג בעת שקבעו תפלות וברכות אבל מה שנתקן אח"כ בימי התנאים לא שייך למימר כתפלה אריכתא דמי והנה באמת יש בתפלה תשעה עשר ברכות עם ברכת המינין אלא שאנשי כה"ג לא תיקנו רק י"ח ברכות וברכת המינין כתקנו אח"כ ביבנה כמפורש לקמן קא ך"ט ע"ב וגם זה אסיק אדעתא דהאי יהיו לרצון שייך בתחלה ולמה תיקנו אותו בסוף אלא משום דדוד לא אמרו וכו' כדמסיק אלא שלא ידע שאשרי ולמה רגשו חדא פרשה היא והי' סבור שדוד אמרו אחר י"ט פרשיות ולכך תיקון יהיו לרצון אחר י"ט ברכות וא"כ בימי שמואל הקטן ביבנה תיקון הני פסוקים שלפני ושלאחר התפלה דמסתמא אד' שפתי ויהיו לרצון נתקנו יחד כדכללינהו ר' יוחנן יחד. ובזה נבוא להמכון שהמקשה הקשה ומי מצי סמיך והאר"י בתחלה הוא אומר וכו' ולבסוף הוא אומר וכו' וקשה למה לא תיקנו יהיו לרצון בתחלה וצריך לומר שכן מצינו בדוד שאמרו לאחר י"ט פרשיות וא"כ בימי שמואל הקטן ביבנה תקנו אלו הפסוקים ולא נתקנו בימי כה"ג ולא שייך תפלה אריכתא וא"כ היכי מצי סמיך וכדמשני רב אשי תפלה אריכתא היא אז הוכיח לעצמו שאנשי כה"ג תיקנו הפסוקים הללו ואז לא הי' רק י"ח ברכות שוב הקשה מכדי האי יהיו לרצון וכו' מ"ט תקנוה לבסוף והשיב לו דאשרי ולמה רגשו חדא פרשה הוא וגם דוד אמרו אחר י"ח פרשיות וכן תיקנוהו אנשי כנה"ג ועיין בדברינו אחר כך:

שםמכדי האי יהיו לרצון וכו' הנה הך גוף מימרא דר"י בתחלה הוא אומר וכו' אין לו בש"ס מקום קבוע לעצמו שיתחיל אמר ר"י אבל הובא רק אגב גררא לעיל דף ד' ע"ב וכאן לענין סמיכות גאולה לתפלה ואגב שהביא הך מימרא שוב מקשה עליו הך קושי' מכדי וכו' וא"כ קשה למה המתין בקושיא זו עד סוגיא דכאן ולמה לא הקשה קושיא זו לעיל דף ד'. ואמנם ע"פי מ"ש לעיל ניחא דעקר כוונת הקושיא מה שמסיק הני תשסרי הויין ולפי זה אם היינו אומרים שבימי שמואל הקטן נתקנו ואז סבר היו גם ברכות שבתפלה תשסרי הי' ניחא לעיל דף ד' ע"ב המקשה הראשון שהקשה היכי מצי סמיך וכו' ודאי לא אסיק אדעתי' כלל דאפי' מה שתיקנו אנשי כנה"ג יהי' כתפלה או כגאולה אריכתא שהרי שם תחלת קושייתו הוא על השכיבנו וזה ודאי אנשי כנה"ג תיקנו וגם התרצן שם שהשיב לו כיון דתקינו רבנן כגאולה אריכתא היא והביא ראי' לזה מאד' שפתי וגו' אפילו אם נימא דהני פסוקי ביבנה בימי שמואל הקטן נתקנו פשיטא שהיו דבריו נכונים ואפילו ק"ו איכא אם פסוק אד' שפתי שתיקן שמואל הקטן נחשב כתפלה אריכתא ק"ו השכיבנו שתקנו אנשי כה"ג שנחשב כגאולה ואם כן לא הי' מקום שם להקשות על יהיו לרצון דנימרי בתחלה שהרי ידע לתרץ שלא אמרו דוד אלא לאחר י"ט פרשיות לכך תקנוהו לאחר י"ט ברכות אבל כאן בסוגיא דידן שמביא רב אשי ראי' שאד' שפתי מחשב תפלה אריכתא מדחשיב השכיבנו גאולה אריכתא וא"כ מוכח דגם אד' שפתי ויהיו לרצון אנשי כה"ג תקנו כמו שתקנוהו השכיבנו לכן הקשה נימרי' בתחלה דליכא לשנויי הואיל ולא אמרו דוד וכו' שהרי הם תיקנו לאחר י"ח ברכות ודוד לא אמרו אלא אחר י"ט פרשיות ומשני דגם דוד אמרו לאחר י"ח פרשיות וכדמסיק. וממה שכתבנו שאפי' אם הי' שמואל הקטן מתקן הפסוק אד' שפתי לא ה' מחשב תפלה אריכתא אם לא תקנוהו אנשי כנה"ג יש סיוע להני פוסקים דס"ל דיראו עינינו הוא הפסק בין גאולה לתפלה: שם