צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 44

שם א"ק לא תאכל עליו חמץ וכו הביא קרא דפ' ראה ושביק קרא דפ' בא והוא ההיקש שהביא לעיל דף ה' ע"א כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות ועלה על דעתי דבר חדש והוא שאפשר שמה שאורז ודוחן אינן באים לידי חימוץ היינו מחמת עצמן אבל מחמת דבר אחר אולי שפיר באים לידי חימוץ וכה"ג איכא למימר במי פיו ות שמצד עצמן הוא דאין מחמיצין [ועיין במג"א ריש סימן תס"ב מ"ש בשם הש"ג] ובקרא דפ' בא כתיב כל מחמצת ומזה דרשינן לקמן דף מ"ג ע"ב לרבות נתחמץ מחמת דבר אחר וליכא למעוטי מיניה אורז ודוחן שגם הם מתחמצין על ידי דבר אחר ולכך הוצרך להביא קרא דפ' ראה ששם כתיב לא תאכל עליו חמץ היינו מתחמץ מחמת עצמו ולזה איתקיש תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ מעצמם יוצאים בהם חובת מצה לאפוקי אורז ודוחן שאינם באים לידי חימוץ מחמת עצמן אין יוצאים בהם חובת מצה ולפי סברא זו היא מתחדש חומרא גדולה שאם נמצא אורז או דוחן בתבשיל שיש בו חומץ היה אסור שע"י החומץ הוא בא לידי חימוץ אלא שחלילה לי להמציא סברא חדשה מלבי אפילו להחמיר דבר שלא נזכר בפוסקים הראשונים בלי ראיה מפורשת מן הש"ס ובזה אין לי ראיה רק מחמת קושיא שהיה להביא קרא המוקדם וכל קושיא יש לה תירוץ ועיין בחידושינו לעיל דף כ"ח ע"ב ולקמן דף מ"ג ע"ב ותראה שיש ליישב ובפרט ע"פ מ"ש לעיל דף ך"ח לענין אין היקש למחצה לחלק בין הפרקים אם שניהם מענין אחד דוק ותשכח שם דתניא ריב"נ אוסר באורז ודוחן לכאורה יפלא דברייתא שניה הוה ליה להביא והיא מה שמביא אח"כ שהרי שם מסיים בהדיא ואדם יוצא בו י"ח בפסח ובאמת התחיל בבריית' זו שהרי אמר דלא כריב"נ דאמר אורז מין דגן וחייבין וכו' והיא ברייתא שני' ולמה לו להביא כלל ברייתא דריב"נ אוסר באורז וכו' ונראה עפ"י דאיתא לקמן דף ל"ו ע"ב אוציא חיטין ושעורין שיש במינן ביכורים וע"ש בתוס' בד"ה אוציא חיטין מבואר בדבריהם שיש מקום להוציא כל חמשת המינין שיש במינן ביכורים ולפ"ז איכא למימר דמשנתינו לא כיוונה להוציא אורז וכיוצא והא דלא חשבה רק חמשת המינין היינו דכל חמשת המינין היה מקום למעט שלא יצא בהם י"ח משום שיש במינן ביכורים וקמ"ל משנתינו דאפי' בהם יוצאים ושאר מינין שאין במינן ביכורים לא הוצרך לפרש דודאי יוצאים בהם אלא דלפ"ז לא ידעינן ממשנתינו למעט שום מין כלל והרי באמת יש מינין שאין יוצאים בהם ועל מה סמכה משנתינו שלא לפרש במה יוצאים ובמה אין יוצאין אלא ודאי דמשנתינו בדוקא אמרה שרק באלו חמשת המינין יוצאים ולא בדבר אחר כלל אבל אם נימא דבאמת יוצאים בכל מינים שעושים מהם מצה שפיר יש לומר משנתינו לרבותא חשבה הני חמשת אף שיש במינו ביכורים: והנה מדחזינן ריב"נ בברייתא ראשונה קאמר אורז ודוחן ובברייתא שני' קאמר אורז ושבקי' לדוחן מכלל דבדוחן אין חייבין כרת ואין יוצאים בו י"ח מצה ואף דפשטינן בברייתא ראשונה שממהרין להחמיץ מ"מ כל חד לפי ענינו אורז ממהר להחמיץ חמץ גמור ודוחן ממהר להחמיץ אבל לא הוה חמץ גמור ולפ"ז מוכח מהני תרתי דריב"נ דבאורז יוצאים י"ח מצה ובדוחן אין יוצאים וא"כ ממ"נ משנתינו דלא כריב"נ ודו"ק:

דש"י ד"ה חייבת בתלה וכו' אורז נמי לחם הוא. ובד"ה שצניתא וכו' עגול הוא כעין דוחן וכו' לישנא אחרינא אשדרנילא ונמצאת בשיפון הנה רש"י התחיל אורז נמי לחם דמשמע קרמית מין אורז ובודאי כן הוא דאי מין דוחן אפי' לריב"נ אינו מין דגן וכמ"ש לעיל ומסיים בד"ה שצניתא כעין דוחן נעל"ד דרש"י בברכות דף ל"ז ע"א פירש אורו מין דוחן פנין והתוספת שם מביאים יש מפרשים אורז ריזו ולהאי פירושא דוחן היינו מיל ונראה דרש"י כאן בפסחים נסתפק בהני תרי פירושים וידוע דמיל היינו שקורין הירז והוא עגול ומה שפירש רש"י בלשון ראשון שהוא עגול היינו אם אורז היינו מיל ומ"ש רש"י כעין דוחן היינו מה שהעולם קורין דוחן ולפירוש האחר דאורז היינו ריזו אם כן אי אפשר לפרש דשנייתא הוא קצח שהרי זה אינו מין אורז דריזו אינו עגול ואם כן הוא מין דוחן ואפילו לריב"נ אינו חייב בחלה לכן פירש רש"י אשדרנילא שנמצא בשיפון.

ע"ב והכהנים בחלה ותרומה פשיטא. הא דלא משני מהו דתימא מצה ומרור מה מרור שאינו תרומה אף מצה שאינה תרומה קמ"ל מצות מצות ריבה משום דבלא"ה אי אפשר לאקושי בזה למרור דאם כן נימא מה מרור שאין במינו תרומה כדפריך לקמן דף ל"ו ע"א לענין ביכורים ומכאן ראיה שאין שום סברא כלל לומר דאהני הקישא למעוטי תרומה ואהני מצות מצות לרבות שבמינו תרומה ועיין דף כ"ו ע"ב בתוספת בד"ה אי מצות:

שם אמר ר"ש הא מני הוא דאמר אין אחע"א הא ודאי דאיסור שאינו לא כולל ולא מוסיף גם חכמים ס"ל אין איסור קע"א אלא דחמץ על טבל הוא איסור כולל שקודם הפסק היה אסור רק בחמץ הזה שהוא טבל והיה מותר בשאר חמץ וכשבא זמן הפסח מיגו דאתסר בשאר חמץ שאינו טבל אתסר נמי בחמץ זה שהוא טבל אבל ר"ש אפילו כולל לית ליה דיה"כ, גם כן הוא איסור כולל גבי נבילה דכשחל יוה"כ מיגו דאתסר בכל מאכלות אתסר נמי בנבילה ואפ"ה ר"ש פוטר מכלל דלית ליה כולל. ויש לעיין אם גם ישראל בתרומה אימעט מהך קרא דישראל בתרומה איכא למימר דשפיר איסורו משום בל תאכל חמץ ושפיר חל איסור חמץ על איסור תרומה דהוה מוסיף שמשום תרומה אסור לישראל ומותר לכהנים אחמיץ מיגו דאיתוסף איסור לכהנים איתוסף נמי לישראל ובקידושין דף ע"ז ע"ב בתוספת בד"ה פרט לכה"ג מספקא להו שם אי ר"ש לית ליה איסור מוסיף כלל כי היכי דלית ליה כולל או דוקא בקל על חמור לית ליה מוסיף ואם כן שהוא איסור חמור שפיר חל על תרומה שהוא קל באיסור מוסיף

והתוס' לשיטתייהו שכתבו בחולין דף ק"א בר"ה איסור כולל וכו' דאיסור הנאה לא מקרי איסור מוסיף רק איסור חמור אבל אי הוה אמרינן דאיסור הנאה מקרי איסור מוסיף אם כן על כרחך דר"ש לית ליה אפילו איסור מוסיף אפילו בחמור על קל דאל"כ אפילו על איסור טבל יחול איסור חמץ דטבל מותר בהנאה שאינה של כילוי וחמץ איתוסף איסור הנאה וגם הוא איסור חמור שהוא בכרת וא"כ היכי ממעט מצה של טבל א מטעם אחע"א אלא ודאי דגם מוסיף לית ליה:

שם רבי שמעון היא וכו' זהו פשוט דברייתא מוקי כר"ש לפי ששנינו בה בהדיא טעם זה דמי שאיסורו משום ב"ת חמץ אבל משנתינו אתיא ככ"ע ומשום מצוה הבאה בעבירה והר"ן פירש כן במשנתינו שהוא משום מצוה הב"ע ואעפ"כ יש לי קצת מקום עיון במשנתינו לפי מ"ש התוספת בסוכה דף למ"ד ע"א בד"ה מתוך דבמצוה דרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה ואף שהתוספת כתבו זה לשמואל אבל רבי יוחנן היא חייש שם בכל הימים משום מה"ב. מ"מ היינו בלולב שעכ"פ יום ראשון הוא מן התורה תיקן בשאר ימים כעין דאורייתא וסובר ר' יוחנן דגם לענין מצוה ה"ב אמרינן דתיקן כעין דאורייתא עיין שם בתוס' דף כ"ט ע"ב בד"ה בעינן הדר בסוף הדיבור אבל במצוה שהיא לגמרי מדרבנן משמע מדברי התוס' דלא חיישינן למצוה ה"ב ומעתה לרב אחא בר יעקב בשלהי מכילתן דף ק"כ ע"א דמצה בזה"ז דרבנן למה אין יוצאין בטבל ודוחק לאוקמי משנתינו דוקא בזמן הבית וצריך לומר דרב אחא בר יעכב מפרש טעם משנתינו ג"כ משום דאין איסורו משום ב"ת חמץ וכמפורש בברייתא אלא דקשיא תינח בטבל אבל למה ששנינו והכהנים בחלה ובתרומה דמשמע ישראל בתרומה לא נפיק ועיין ברש"י במשנתינו והרי חמץ נגד תרומה איסור מוסיף הוא וכמו שכתבתי לעיל ואם נימא דגם ר"ש מודה באיסור מוסיף בחמור על קל אם כן למה לא נפיק בתרומה בשלמא לרבא בשלהי מכילתין דמצה בזה"ז דאורייתא אתיא משנתינו שפיר משום מצוה ה"ב אבל לראב"י קשיא וצריך לומר דרב אחא סובר כרבינא דבעינן איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד ואם כן מה בכך שאיסור מוסיף אכתי אין איסורו משום חמץ לבד אלא גם משום תרומה ולא משגח ראב"י בקושיא דמידי בלבד כתיב ובזה תעמוד על דברי רש"י במשנתינו בד"ה והכהנים וכו' מי שאינו מוזהר על חימוצו אלא משום חמץ וכו' ודבריו תמוהים שזהו כרבינא והרי מסיק מחוורתא כרב ששת ולפי מ"ש ניחא דרש"י רצה לפרש משנתינו גם לרב אחא ב"י ולדידי' צריך גם במשנתינו לטעם של הברייתא ובתרומה לא שייך דברי רב ששת רק דברי רבינא ובחיבורי נ"ב מהדורא תניינא שם הארכתי בדין מה"ב וה' יזכני להוציאו לאורה.

רש"י ד"ה דמאי לא חזי ליה ואמרינן לקמן מי שאסורו משום ב"ת חמץ לבדו וכו' אי נמי הוה ליה מה"ב בדברי רש"י הללו תרי תמיהי חזינא ובשלמא דברי רש"י במשנתינו שפיר כתבתי לעיל שרצה לפרש גם לראב"י דום רב אחא צריך עכ"פ לפרש המשנה אבל קושית הגמרא דמקשה הא לאו חזי ליה שפיר אתיא משום מצוה ה"ב אפילו לראב"י דאף שכתבתי דדוחק לאוקמי משנתינו דוקא בזמן הבית אבל גם איפכא אי אפשר לאוקמי משנתינו דוקא בזה"ז ועוד שהרי במשנתינו שנינו חלות תודה וא"כ ע"כ גם בזמן הבית מיירי ואז מצה גם לראב"י דאורייתא ולא חזיא ליה משום מה"ב ועוד למה אחז רש"י משום ב"ת חמץ לבדו ולא פירש כר"ש שאין איסורו משום ר"ת חמץ משום דאין איסור חל על איסור ועיין מהרש"א מ"ש לקמן בדברי רש"י בד"ה טבול מדרבנן ונראה כוונת רש"י בזה ע"פ מאש התוס' בד"ה יוצאין בדמאי מסופק ר"י וכו' א''נ יוצאין אף לכתחלה הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נקראת אכילת עניות ולכאורה דברי התוס' תמוהים דהאיך ס"ד דשרי משום דנקרא אכילת עני א"כ למה אמר כלל דאי בעי מפקר נכסיה ונראה שהתרצן רצה ליישב גם לטעמא דברייתא דמי שאסורו וכו' ולזה לא מהני דמצה אכילת עני היא דתינח עכשיו שהיא מצה אבל אם היתה חמץ לא היתה אכילת עני והיתה אסורה משום דמאי ואין איסורי משום ב"ת חמץ ולכך הוצרך לומר דאי בעי מפקר נכסיה ושפיר אסור משום חמץ שאז אין בו איסור דמאי ומזה הוכיח רש"י דעל כרחך רצה התרצן ליישב גם טעם הברייתא ולכן פירש רש"י תכף בדברי המקשה הא לא חזיא ליה דאמרינן לקמן מי שאסורו משום ב"ת חמץ ואכתי אי הוה רש"י מפרש כרב ששת ולומר שהתרצן רצה ליישב משנתינו גם לר' שמעון דסבר אין איסור חל על איסור אכתי היה די לתרץ דתנן מאכילין את העניים דמאי ולא היה צריך לומר דאי בעי מפקר וכו' דכיון דעכ"פ דמאי מותר לעניים וחמץ אסור בין לעניים ובין לעשירים א"כ היה חמץ איסור מוסיף ושפיר חל על איסור דמאי ולכן הוצרך רש"י לפרש שרצה לתרץ גם לרבינא דבעינן מי שאסורו משום בל תאכל חמץ לבד ולכן הוצרך המתרץ לחדש דאי משקר נכסיה הוה ליה עני ולית בו אלא איסור חמץ לבדו ונפיק בו עתה ידי מצה ומה שפירש רש"י אי נמי דהוה מהאב היינו משום שרצה לפרש שיהיה קושיית המקשה שייך עכ"פ גם לרב ששת דמחוורתא כוותיה ואמנם חזינא לרש"י לקמן בד"ה טבול מדרבנן שכתב ולא דמי לדמאי וכדאמרן דהתם אשכחן ביה היתרא לכתחלה הלכך הכא בדיעבד נפיק עכ"ל רש"י ואם כן לא ס"ל לרש"י סברת ר"י בתוספת ונראה דאף דלא ס"ל לרש"י שיועיל מה שנקרא אכילת עני לענין לכתחלה אבל מועיל עכ"פ שיועיל דנפק אף בלא האי מנו דאי בעי מפקיר נכסיה

תוספת ד''ה אין מחמיצין היינו להתחייב כרת כדאמר בהדיא אין חייבין על חימוצה כרת ויש לדקדק תינח למה דמסיק דטעמיה דר"ל משום דהוה מי פירות וכו' אבל לפום מה דס"ד דרב פפא לפרש טעמיה דר"ל מהקישא דלא תאכל עליו חמץ וכו' אם כן ודאי אפי לאו לית ביה דהרי האי הקישא גבי לא תאכל כתיב ואם כן קשה למה אמר אין חייבין על חימוצה כרת ואומר אני דלפי ההוה אמינא דטעמיה מהקישא אין זה דיוקא ואף דאמר אין חייבין כרת אעפ"כ אפילו לאו לית ביה והא דאמר אין חייבין כרת משום דלפי ההוה אמינא הזאת איצטריך הך הקישא להכי ונסתר הוכחת ר"ש לעיל דף כ"א ע"ב דקאמר וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ וגו' בשעה שישנו וכו' דהרי הך הקישא איצטריך לכדר"ל למפטר בעיסה שנילושה במי פירות וא"כ ראש לית ליה דריש לקיש וריש לקיש אליבא דר' יהודה קאי ולר"י תלתא קראי כתובי חד לפני זמנו וכו' ואם איכא למימר דע"כ לא פטר קראי מחמץ בדבר שאינו יוצא בו ידי מצה אלא לפני זמנו אבל תוך זמנו דאית ליה קרא בפ"ע ולא כתיב ביה היקש למצה חייב על כל חמץ אפילו במה דלא נפיק ביה ידי מצה להכי קאמר ר"ל אין חייבים על חימוצה כרת ועל כרחך תוך זמנו מיירי דכרת גם לר' יהודה ליכא אלא תוך זמנו ואפ"ה ממעטינן עיסה שנילושה במי פירות ולעולם דאפילו לאו לית ביה וכל זה לפי ההוה אמינא שהוא משום הקישא ואיכא מקום לטעות לחלק בין לפני זמנו לתוך זמנו יש לומר סברא הנ"ל אבל למה דאיתער בהו רב אידי ואמר טעמיה דר"ל משום דהוה מי פירות שוב אין מקום לטעות לחלק בין לפני זמנו לתוך זמנו שפיר קשה למה אמר אין חייבין כרת אלא טל כרחך למידק כרת הוא דאין חייבין אבל לאו אית ביה כמושהוכיחו התוספת אלא דאכתי קשה לפי ההוה אמינא דטעמא דרב פפא מהקישא ואם כן על כרחך כר' יהודה ס"ל והיא גופא קשיא ודלמא ההיקש הזה הוא באמת רק לפני זמנו ומנא ליה לר"ל דגם תוך זמנו אימעט מהיקשא דקאמר אין חייבין כרת דמיירי תוך זמנו ונראה דאף לפי ההוה אמינא דטעמיה דר"ל מהיקשא אף שמוכח דר"ש לית ליה דרשב"ל שהרי ר"ש בהדיא יליף לעיל מהך הקישא בשעה שישנו וכו' אעפ"כ רשב"ל שפיר סובר כר"ש דלפני זמנו בשום חמץ אינו עובר עליו ולא מהך הקישא דיליף ר"ש אלא מטעם אחר דכיון דכולהו קראי מצריך להו ר"ש לעיל ממילא לית לן קרא על לפני זמנו וכקושיית התוספת לעיל דף כ"ח ע"ב בד"ה א"כ ואין להקשות א"כ מאי מיתיב רב הונא מהמחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ודלמא הך ברייתא ר' יהודה היא דאית ליה קרא ללפני זמנו ואם כן לפני זמנו הוא דאיתקיש דבעינן דברים שיוצא בהן י"ח מצה אבל תוך זמנו לא איתקיש ולכך חייב כרת ורשב"ל סובר כר"ש ועל כרחך תוך זמנו איתקוש ונראה דשפיר אותיב דהרי רשב"ל עצמו מפרש שם בחולין טעם הדבר מקרא דנפש לרבות את השותה ועל קרא לא שייך למימר ר"י היא:

ועפ"י הדברים הנזכרים יש מקום ליישב דברי הרי"ף שמביא הרא"ש דסובר דמי פירות ואפילו עם מים מותר לגמרי ומביא ראי' מריב"ל דלקמן דף ל"ו ע"א וכתב שאין שום אמורא חולק בדבר ולדידי גם לרשב"ל שום איסור אין בו אפי' בתערובת מים וקשיא קושיית התוס' דלמה אמר אין חייבין על חימוצו כרת ולא רציתי להאריך וסמכתי על המבין שיבין מדעתו והנחתי להמבין מקום להתגדר בו

דף לו ע"א מ"ט דר"ע וכו'' אף שר"ע פירש טעמו דמצות מצות ריבה אפ"ה מקשה מ"ט דר"ע דמצות מצות ריבה מעשר שני ולחם עוני וממעט נילושה בשמן ודבש ואימא איפכא מצות מצות ריבה נילושה בשמן ועוני ממעט מ"ש ומשני עני כתיב ואם נימא מצות ריבה נילושה בשמן ודבש אין לנו מה לדרוש מהכתיב דכתיב עני שום דבר משא"כ אי מרבינן מעשר שני אכתי איכא למדרש מדקרי' עוני כשמואל שעונין עליו דברים הרבה. שם לישה וכו' במקום זריזין איתא וכו' ומנחת העומר שלא היתה לישתה במקום זריזין דבהדיא תנן במנחות דף צ"ה ע"ב לישתן ועריכתן בחוץ וא"כ לא היתה לא בזריזין ולא במקום זריזין ואפילו הכי נילושה בפושרין דהרי סתם שנינו כל המנחות נילושים בפושרין כבר הרגישו בזה התוספות במנחות דף צ"ה ע"א בד"ה כל המנחות וניחא להו דמסקינן כאן דציבור שאני אלא דאכתי קשה לי המקשה שהקשה ומ"ש ממנחת העומר דלא אסיק אדעתא דציבור שאני אם כן למה הקשה מלתיתה שהוא רק ברייתא הוה ליה להקשות מלישה דתנן לישתן בחוץ ותנן כל המנחות נילושים בפושרין ונראה דלא אלימא ליה להקשות ממשנה דכל המנחות נילושים בפושרין דאולי לא כיילא המשנה רק מנחות של יחידים ולא מנחת העומר ולחם הפנים ולכך הקשה מלתיתה ולמסקנא דמסיק צבור שאני שוב באמת אנו אמרינן דגם מנחת עומר ולחם הפנים בכלל המשנה דכל המנחות נילושים בפושרין וציבור שאני כמו"ש התוספת במנחות:

שם ומ"ש ממנחת העומר דתניא לותתין וכו' הא דלא הקשה בלא זה על שמואל דאמר חיטין של מנחות אין לותתין מהך ברייתא דמנחת העומר לותתין ומאי שייטא דהך קושיא כאן ונראה משום דאיכא למימר דשאני מנחת העומר דבעי קצירה לשמה ודחיא שבת מהאי טעמא וכיון שתחלת מעשיה מקצירה ואילך לשם העומר נזהר בה מחימוץ ולכן לותתין אותה משא"כ שאר מנחות דלא בעי קצירה לשמה ואין מעשיה לשם מנחות עד שמביא הסולת אל הכהן לכך אין לותתין אותה והיה סבור דבר שעושה לשמן שוב הוא זריז בדבר ומועיל לשמור מחימוץ אבל בשמעתין ששנינו ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ואף מה דאמר ר' עקיבא שבתי היתה וכו' דמוקי לה בי"ט שני מ"מ הך דאין לשין בפושרין משמע לי' שאף בליל ראשון אין לשין בפושרין והרי מצת ג"כ בעי שימור ואפי' למאן דלא בעי שימור משעת קצירה משעת לישה ודאי בעי שימור לשמה ואפ"ה אינו מועיל לעשותה בפושרין אם כן לגבי עומר למה הותר לתיתה ובודאי שהתרצן היה יכול לשנויי אף דשימור אינו חשוב. כזריזות דכהונה שיועיל לענין פושרין אבל אעפ"כ מועיל לענין לתיתה שאינו חמור כמו פושרין אלא לפי שבאמת העומר היה נילוש גם כן בפושרין אף שלא היה במקום זריזין וכן לחם הפנים וכמו"ש התוספות במנחות שהבאתי לעיל לכך משני לי' דבר השוה לכל הקושיות דציבור שאני ועיין לקמן בחידושינו דף מ' ע"א:

רש"י ד''ה אין לשון וכו' ובמועד קאמר וכו' דהבערה שלא לצורך היא וכו' מכאן משמע דס"ל לרש"י דחמץ אף שלא ביטלו ועובר בב"י אפ"ה אין שריפתו דוחה יום טוב שהרי רש"י פירש בריש ואלו עוברין בב"י ואם כן אף שעיסה זו נוקשה הוא שהרי נילושה במי פירות אפ"ה עובר בב"י ועיסה זו נילושה היום ואם כן לא נתבטלה ואפ"ה פירש רש"י דבמועד מיירי דביו"ט הבערה שלא לצורך היא ולעיל בפ"ק דף ו' ע"א ברש"י ד"ה כופה וכו' כתב רש"י ומיהו בב''י אינו עובר דהא בטלי' בלבי' מאתמול וכו' ועיין בחידושינו לעיל שמוכח מדברי רש"י הללו שאם לא נתבטל הי' מבערו ביו"ט שלא יעבור בב"י ונראה דכאן אליבא דרבנן דר' גמליאל קאי רש"י ור"ג ס"ל השבתתו בכל דבר כדלקמן דף מ"ט ע"א שקל י"ד בשבת ובא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע עת לבער החמץ ובשבת על כרחך אינו שורפו ואם כן הגיע עת לבער היינו שאר ביעורים וממילא ס"ל השבתתו בכל דבר ואף שכתבתי לעיל דף י"ב ע"ב דאיכא למימר דבשעת ביעורו הי' ואז גם לר"י השבתתו בכל דבר מיהו זה יתכן לשטת התוספת לעיל דבשעת ביעורו היינו בשש אבל לרש"י דשעת ביעורו היינו בשבע והרי זונין בא ואמר הגיע עת לבער דמשמע בשעה שראוי לבער דהיינו בשש ואם כן ע"כ לרש"י ס"ל לר"ג השבתתו בכל דבר ולדידי' ודאי אפילו לא ביטלו אסור לשרפו ביו"ט דכיון שיכול לבערו בשאר ביעורים הוא הבערה שלא לצורך וכאן אמר ר"ג תשרף מיד לכך פירש רש"י דבמועד קאמר וע"פי הוכחתינו דר"ג סובר השבתתו בכל דבר ואפ"ה קאמר כאן תשרף מוכח דאף חכמים דפליגי על ר"י ואמרו מפרר וכו' היינו אף מפרר דאי מפרר דוקא איך קאמר ר"ג תשרף ועיין במג"א ריש סימן תמ''ה ועוד דשפיר פירש רש"י דבמועד מיירי דרש"י לשטתו לעיל דף י''ב ע''ב דאחר זמן איסורו אפילו לר"י השבתתו בכל דבר ופשיטא שאינו ראוי לשורפו ביו"ט לכן על כרחו תשרף מיד דקאמר ר"ג היינו במועד אבל לעיל ו' ע"א דאמר כופה עליו כלי דמשמע אפילו לטלטלו ולבערו בשאר ביעורים אינו רשאי בי"ט שפיר פירש רש"י שאינו עובר בב"י שכבר נתבטל אבל אם היה עובר בב"י הי' מבערו ששאר ביעורים: ע"ב אי מצות מצות ריבה וכו' והתוס' הרגישו בתימה רבה שיש כאן דנימא אהני היקשא למעוטי ביכורים עצמן ואהני ריבוי לרבות מיני ביכורים וניחא להו דסברא הוא אי מרבינן הא וכו' ודבריהם המה ג"כ תמוהים דמנ"ל להמקשה סברא זו עד שמקשה כן בפשיטות ונראה שמדברי ר"ע עצמו מוכח סברא זו דהרי קשה כיון דר"ע יליף היקשא דמצה ומרור אם כן למה נפיק במעשר שני בירושלים ג"כ נימא מה מרור שאינו מעשר שני דאפי' להרמב"ם דמעשר פירות הם דאורייתא מעשר ירק ודאי מדרבנן הוא ואם כן נימא מה מרור שאינו מעשר שני אף מצה כן ולא עוד אלא איך הכהנים יוצאים בחלה ותרומה נימא מה מרור שאינו חלה ותרומה וכו' אלא ודאי דאי אפשר דאם כן נימא מה מרור שאין במינו מעשר ותרומה וא"כ אימעטי כל חמשת המינין דבתרומה ומעשר דגנך כתיב וכל חמשת המינים בכלל דגן ואם כן במה יצא ידי חובת מצה ועיין בדברינו בדברי התוספת בד"ה אוציא חיטין וכו' ולכך אי אפשר להקים בזה למרור ואכתי קשה אף דאי אפשר להקיש למיני תרומה ומעשר אכתי נמעט מהיקשא תרומה ומעשר עצמן אלא ודאי סובר ר"ע דאי ממעטינן הא ממעטינן נמי הא: שם יכול שאני מוציא אף מעשר שני ת"ל מצות מצות ריבה ואומר אני דהא תינח אם מצות מצות הוא מיותר רק להך ריבוייא שפיר מרבינן חד מהנך ושוב שייך הסברא מרבה אני מעשר שיש לו היתר וכו' אבל הרי מצות מצות אינו מיותר כלל דהרי לעיל אמרינן בחלה ותרומה מהו דתימא מצה השוה לכל אדם בעינן קמ"ל מצות מצות ריבה ואם כן אצטרך מצות מצות לתרומה וחלה ואכתי מעשר שני נמעט ממושבותיכם ונראה דעכשיו שממעטינן ביכורים מבכל מושבותיכם לא איצטרך קרא לרבות חלה ותרומה דמהי תיתי למעוטינהו דהרי על כרחך לא בעינן מצה השוה לכל אדם דאל"כ ל"ל קרא למעוטי ביכורים והרי גם ביכורים אינו שוה לכל אדם ומדאיצטרך למעט ביכורים ממילא א"צ ריבוי לחלה ותרומה ואייתר ריבוי דמצות מצות למעשר שני ואין לומר דאכתי נימא דמושבותיכם ממעט גם מעשר שני גם ביכורים ומצות איצטרך לרבוי כהנים בתרומה דלא נימא שוה לכל אדם ומדאיצטרך מושבות ליכא ראי' דלא בעינן שוה לכל אדם דמושבות איצטרך למעוטי מעשר שני בירושלים אף ששוה לכל אדם אפ"ה ממעטינן מטעם שאינו נאכל בכל מושבות וממילא איצטרך מצות מצות לרבוי כהנים בחלה ובתרומה ונראה דאף דאמר ר"ע לעיל דעוני קרינן איצטרך לכדשמואל היינו עכשיו דכתיב מצות ריבוי אבל אי לאו מצות מצות ממעטינן מעוני דקרינן למעוטי מעשר שני ודרשינן מיני' דשמואל וגם עוני שנאכל באנינות ועני דכתיב הוא למעוטי נילושה ביין ושמן וכו' וא"כ אי ס"ד דמצות לאו לרבוי מעשר שני אלא לרבוי תרומה וחלה לא נכתוב מצות מצות וממילא ממעט מעשר שני מדקרינן עוני ואייתר מושבות רק למעוטי ביכורים וממילא ידעינן דלא בעינן מצה השוה לכל אדם וחתרבי תרומה וחלה אלא ע"כ דמצות מצות לרבוי מעשר שני ואף דאכתי איצטרך מצות מצות ריבה לרבות אפי' כמצה של שלמה כדלקמן בברייתא עיין לקמן דף ל"ח ע"ב בסוגיא דחלות תודה ובחידושינו שם יתבאר דלר"ע אין צריך ריבוי למצה של שלמה.